סקירה: זאבת מאת מעין רוגל, מרווחים, 2023
"אולי כשאתה רוח רפאים כל מה שנותר לך זה לרדוף אחרים. להביט על החיים שלהם מתוך האין-חיים שלך. זה הכל. רק מבט" (עמ' 214).
"זאבה", ספרה החדש של מעין רוגל, מורכב משתי נובלות שמתרחשות באותו עולם סיפורי. זה עולם דומה לשלנו, אבל עם אווירה פוסט-אפוקליפטית חזקה, לאחר מגפה דמוית קורונה אבל קטלנית בהרבה. דרך המגפה, כמו גם דרך מוטיבים של אימה ונואר, רוגל חוקרת סוגיות של בית, שייכות ואחריות.
הנובלה הראשונה (ובעיני הטובה מבין השתיים), "עין שמאל", עוקבת אחרי אישה בשם ענת, שסיימה לפני עשור מערכת יחסים רעילה עם אישה אחרת בשם בילי, אך מעולם לא התאוששה ממנה לגמרי ("משהו נפגם בי. משהו נשלל. משהו שהיא גנבה ממני", עמ' 55). היא חיה לבד, עוברת ממערכת יחסים מזדמנת אחת לאחרת, ובאופן כללי אוטמת את עצמה מן העולם. "שנאתי את חדר השינה שלי," היא מספרת. "בחרתי אותו כך שיהיה שנוא… זה היה חדר נזירי, מושתק קול. חדר שלא אכניס אליו אף אחד בחיים" (עמ' 9).
כשבילי נמצאת מתה – בנסיבות שלא מוסברות עד תומן – מתברר שהיא הותירה את חפציה המעטים לענת. הבגדים של בילי ששוכבים אצלה בארון מעוררים בענת זיכרונות ישנים שקברה, ובעיקר משיבים את הפזילה בעין שמאל שאותה תיקנה בניתוח עוד כילדה. אלא שלא מדובר בפזילה רגילה: עין שמאל של ענת "פוזלת" לעבר, ורואה את ההיסטוריה של הבתים שהיא נמצאת בהם. נדחקת מביתה על ידי בגדיה של בילי, ענת עוברת בין סדרה של בתים שבהם היא משמשת כהאוס-סיטרית וצופה בזיכרונות שהוצפנו בהם, "מתמסרת לסקרנות לראות את מה שהיה יכול להיות לי" (עמ' 26). עד שהיא שומרת על ביתם של זוג קשישים, ומבינה שהאישה מצויה במערכת יחסים מתעללת ומושתקת שמזכירה לענת את זו שלה; עכשיו היא נאלצת לבחור האם להוסיף להיות צופה מן הצד, או לפעול כדי לתקן.
השאלה של פעולה מול הימנעות היא מרכזית גם בנובלה השנייה, "זאבה". הרמזים לגבי המגפה, שנזרו לאורך הנובלה הראשונה, מוצבים כאן במוקד החל מהפסקה הראשונה: "לכולם היה מישהו מת. […] עם כל כך הרבה אזכרות ללכת אליהן אף אחד כבר לא הלך" (עמ' 124). הגיבורה, אוסי, עובדת כחוקרת פרטית בחברת ביטוח. היא הייתה מישהי אחרת, פעם: היה לה בעל, ומשפחה, ועובר. ואז באה המגפה. עכשיו היא לבד, בזהות חדשה אך עדיין נושאת איתה את האשמה של מותם ואת הטראומה של בידוד ממושך במלונית שהפכה לכלא. בתחילת הסיפור, היא מתחילה בתהליך לאימוץ ילד: "אולי זה הדיל שהיא צריכה לסגור עם העולם. הכפרה שלה. המחשבות על ילד העירו אותה בלילות. חוסר בעומק הגוף" (עמ' 132). במקביל, חוקרת משטרה מגייסת את עזרתה בחיפוש אחר מציצן סדרתי שפורץ לבתים ברחבי הארץ; כמקובל בז'אנר, אוסי תגלה שהחקירה נוגעת לה הרבה יותר ממה ששיערה, ועשויה לאיים על מעט השקט שהשיגה.
הנובלה הראשונה היא אימה פסיכולוגית, שמזכירה בסגנונה את סטיבן קינג של "זה" או "הניצוץ": לצד תחושת האיום העל טבעי היא מזכירה לנו שבסופו של דבר, האימה האמיתית היא מה ששוכן בנפשם של בני אדם. הנובלה השנייה בנויה כנואר – חוקרת פרטית קשוחה עם סוד אפל, עולם ציני וקר – אם כי עם כמה שינויים משמעותיים (לדוגמה, בניגוד לתועלתנות ולחשד ההדדי שמאפיינים לרוב את יחסי הבלש הנוארי עם המשטרה, כאן אנחנו מקבלים אחוות נשים חביבה למדי וישראלית מאוד). אבל למרות ההבדלים בז'אנר, המשותף בין הנובלות רב מהמפריד ביניהן.
לא מדובר רק בדמויות או אירועים שחוזרים בשתיהן, אלא בקשרים תמטיים עמוקים. שתי הנובלות עוסקות בגיבורות בודדות, שמקיימות קשר מורכב עם מושג הבית. ב"עין שמאל" מדובר בבית ממש, שהיחס איתו נחווה במונחים ארוטיים ממש: "היתה איזושהי התרגשות ברגע הזה, בהתמסרות הבית לידיי. כמו סקס ראשון עם מישהי חדשה" (עמ' 25), או "התמסרתי לבית, לנוחות שלו. שקעתי לתוכו כמו אל חיבוק" (עמ' 63). המסע של ענת הוא מסע בין בתים שונים, שכל אחד מהם שבור בדרכו, עד לסיום שבו היא עצמה מאבדת את הבית. אצל אוסי, הבית הוא בראש ובראשונה סמל למשפחה. היא עושה את המסע ההפוך, מהיעדר מוחלט של בית לכזה שהיא בונה במו ידיה.
אבל בית הוא לא רק שייכות, אלא גם מקום שניתן להיסגר בו מפני העולם – רעיון שמתקשר כמובן לזאבה הבודדה שבכותרת. זה מתבטא בצורה הקיצונית ביותר במגפה ובסגרים שהתלוו אליה, באנשים שנדמה שאיבדו את היכולת לדבר או לגעת. ענת מתחילה את הסיפור כשהיא סגורה בבית, אך עין שמאל לא מאפשרת לה להוסיף ולעצום את עיניה לעולם; זה לא מקרה שהעין קמה לתחייה כשענת בוכה על בילי ("הן בערו, מדמעות ומאמץ, עיניים ששכחו איך בוכים", עמ' 11). וכך ענת מתבטאת כאשר היא מחליטה לקחת חלק פעיל בחייה של נינה: "בשבילה. חשבתי. שמישהו כבר יראה אותה. שמישהו לא יעצום עיניים" (עמ' 89). במובן זה, המציצן הוא תמונת הראי של ענת, זה שמביט אבל נותר מנותק.
אוסי מונעת מתוך דחף דומה: "היא צריכה להפסיק להתעסק בלשרוד, ולהתחיל לעשות דברים טובים יותר בעולם. היא צריכה להיות בן אדם טוב כדי להרגיש יציבה מספיק כדי לגדל ילד" (עמ' 159). אלא שכדי לזכות בילד, היא נאלצת דווקא להימנע מפעולה, לסגת מן העולם אל המרחב הביתי. כך, הסיפורים של ענת ושל אוסי מאירים זה את זה באור אמביוולנטי, וגורמים לנו לתהות מי מהן בחרה נכון, ואם ישנה בחירה נכונה בכלל.
הכתיבה של רוגל היא תענוג (כאן ראוי לציין, לשם הגילוי הנאות, שהכותבת היא מורה שלי לכתיבה, וכן ידידה טובה). למרות התמות הקשות, הקריאה קולחת: הקורא מרגיש שהוא בידיים יציבות, שכל משפט נשקל היטב ויש לו הצדקה. הרשמים החושיים העזים תורמים לתחושת האימה והמועקה של הנובלה הראשונה ומאירים את עולמה הפנימי של הגיבורה בנובלה השנייה; ושלל מחוות גדולות וקטנות, מג'ון אירווינג ועד V for Vendetta, מתבלות אף הן את חוויית הקריאה ומרחיבות אותה. אמנם בנובלה הראשונה התיאורים של מערכות יחסים רעילות נופלים לעתים לקלישאות ("אף אחד לא יאהב אותך ככה בחיים, כמו שאני אוהבת אותך, היא לוחשת לי", עמ' 74), אך השיאים מפצים על זה: במיוחד סצנה מופתית ומטרידה בנובלה הראשונה, שבה ענת שוכבת עם בת זוגה בתור עצמה וגם בתור אדם אחר, שהיא חווה דרך עין שמאל; זה המקום שבו רוגל ממצה בצורה המלאה ביותר את הפוטנציאל שהמדיום הספקולטיבי מעניק לה, והתוצאה נפלאה.
איל חיות-מן