סקירה: טרילוגיית בנות הדרקון מאת מרית בן ישראל, עם עובד, 2022.
"יש אנשים שקוראים בכף יד. הם נתנו שם לכל קמט: קו החיים וקו הלב וקו הזהב וקו השמש. גם לי היו קווים כאלה פעם, ואתה חרטת עליהם קווים משלך: קו הפחד וקו הכאב וקו הייאוש וקו המלכודת" (ספר המשאלות, עמ' 133).
*
כחמש-עשרה שנים לאחר יציאתו של הספר הראשון בסדרה, לטרילוגיית בנות הדרקון של מרית בן ישראל הצטרפו שני ספרים נוספים והביאו את הסאגה לסיומה. התוצאה היא ללא ספק מרשימה: מדובר ביצירה רחבת היקף המחזיקה כ-1,200 עמודים, חוצה עולמות וז'אנרים, ועוסקת בתמות מורכבות של פגיעה, טראומה, החלמה וצדק היסטורי.
הספר הראשון, שנסקר כאן בעבר, הביא את סיפורם של עיר האושר ושל "אבאל'ה", הדרקון שמטיל עליה את אימתו ודורש מדי שנה ילדה על סף גיל ההתבגרות כקורבן; ושל שלוש ילדות שנשלחות אל מלתעותיו: מרתה ואמל, בנות העיר, ונועה שנופלת אל תוכה מבין דפיו של ספר. מרתה הנועזת ורבת התושייה עוברת שנה של התעללות אך מצליחה לבסוף להתגבר על הדרקון ולהרוג אותו; היא ואמל מסתירות יחד את מה שאירע וחולמות לייסד עיר ילדות במשכנו לשעבר של הדרקון; ונועה בעיקר מכשילה את תוכניותיהן, מתוך כל הכוונות הטובות שבעולם.
אם על הספר הראשון בסדרה – שבמהדורה הנוכחית זכה לשם ספר האבות – ניתן עדיין לומר שהוא עוקב במידה מסוימת אחרי המבנה הקלאסי של סיפור אגדה (הגיבורות הקוטלות דרקון), הרי ששני הספרים הבאים, ספר המשאלות וכל הילדות, זונחים את המבנה הזה לגמרי. במקום זה, הטרילוגיה עוסקת בשאלה מה קורה לאחר שהדרקון נקטל: בצלקות שנותרות לאחר המאבק, אלה שלעולם אינן מחלימות לגמרי.
עלילת ספר המשאלות מתחילה מיד לאחר סיום ספר האבות והיא מפוצלת לשלושה צירים שאינם נפגשים כמעט בכלל במהלך הספר: הראשון, והעוצמתי מבין השלושה, עוסק במסעותיהן של אמל ומרתה. בודדות וללא הכרת טובה מצד עיר האושר, הן נוסעות ברחבי העולם ומעלות את מופע בנות הדרקון, שבו מרתה רושפת אש מתוך פוחלץ הדרקון החלול. אלא שבהדרגה מתעוררים ספקות האם הדרקון אמנם מת לגמרי, ובתוך המעשה האמנותי זהותה של מרתה נבללת בזו שלו: "אני מדמיינת שאני אבאל'ה. אני מנסה להרגיש מה שהוא היה מרגיש, לחשוב מה שהוא היה חושב. לפעמים אני צוללת עמוק כל כך, שאני שוכחת מי זה מי" (ספר המשאלות, עמ' 82). מופע רשיפת האש הוא הניסיון של מרתה להוכיח שהביסה את הדרקון ושהיא חזקה לא פחות ממנו, אך הכעס רק לוכד אותה עמוק יותר ברשתו; בסיפור מטלטל שמתאפיין ברגישות פסיכולוגית יוצאת דופן, מרתה צריכה להכיר במשקעים שהותיר בה הדרקון ולהתגבר עליהם – לא להעלים אותם, אלא להפוך אותם לשלה ולברוא מתוכם יופי. ציר העלילה השני עוסק בשובה של נועה לתל אביב: אמה שבה אמנם מנסיעתה הארוכה, אך בהדרגה מתברר שדבר לא נפתר והיא מחפשת את דרכה חזרה לעיר האושר, שם היא מבקשת לפגוש מחדש בסבה השקוע עדיין בתרדמת; ובמקביל מוצגת דמות חדשה, יתומה צעירה בשם לוריס מעיר האושר שמעריצה את נועה ומחפשת את דרכה אליה. נועה מוסיפה להיטלטל בין מי שהיא ובין מי שמצופה ממנה להיות, ובין זהותה כילדה זנוחה לצורך לקחת אחריות על חייהם של אחרים.
ציר העלילה השלישי והקודר ביותר עוסק בלילי, ילדה מתוקה בעלת כוחות פלאיים שאירועי הספר הקודם שברו את רוחה; ובסגן ראש העיר העלוב והנכלולי, סרח בן תולע, שרודף אחריה ברחבי העולם כדי להשיג את נקמתו. שלושת הסיפורים עוסקים בתמות דומות ומשקפים זה את זה, וזהו הסיפור שמציג את הראייה הקודרת ביותר, את הפצע שממנו לא ניתן עוד להחלים: "פעם," חושבת לילי, "היא יכלה לפחות להתגעגע לילדות" (ספר המשאלות, עמ' 326). יחד עם זאת, החלק הזה כולל גם ציר גאולה (redemption arc) מפתיע ואמין למדי.
בספר השלישי, כל הילדות, שבות הגיבורות ונפגשות, והן נאלצות לשתף פעולה כנגד עיר האושר ושליטיה המושחתים: מועצת העיר האימפוטנטית שנשלטת להלכה בידי תרח הדמנטי ובפועל בידי אחיינו המרושע; וראש העיר הגולה, אדוניס בלקינד, שרק נעשה מסוכן יותר לאחר הדחתו. אדוניס נבנה כאן במידה רבה כיורשו של הדרקון, כולל ההיבט הפדופילי שנעשה מפורש בהרבה בספרים המאוחרים. בניגוד לספר המשאלות, שלא לגמרי עומד בפני עצמו, הספר השלישי (הארוך בכמחצית משני קודמיו) כורך יחד שלל מוטיבים ודמויות שנזרעו בספרים הקודמים: השוטים שמתאחדים אט אט עם המסכות שהם עוטים; הדוכס שאשתו רצחה את בנותיה בסתר, בשיקוף נוסף של מעשי הדרקון; ובעיקר רוחות הילדות שנשכחו מלב אך מוסיפות לרחף סביב עיר האושר, כשכל שנותר מהן הוא טביעות נעליהן על בד. גם אבותיהן הנעדרים של שלוש הגיבורות הראשיות מופיעים מחדש, וצירי דמות רבים זוכים לפתרונות יפים ובלתי צפויים.
הפנטזיה של בנות הדרקון היא פרועה ויצירתית, ונדמה שאינה מצייתת לשום תבנית או חוקיות ברורה. למרות שהיא עוסקת בנושאים חברתיים שחלקם מצויים בלב השיח הציבורי, היא חפה כמעט לגמרי מאלגוריה. אופל, חמלה והומור משולבים בה ללא התר; במובן זה יש בה מרוח האגדות של עידן אחר, כמו סיפורי האחים גרים או שוק הגובלינים. האווירה האגדתית הזו, שבה הרבה נותר פתוח, לא פתור ולא מפוענח, מאפשרת וכמעט מזמינה קריאות רבות ושונות.
מנגד, לפראות הזו יש מחיר, שמתבטא בתחושה מסוימת של פיזור שמאפיינת את כל שלושת הספרים: ריבוי הדמויות לא מאפשר לרבות מהן לזכות ל"זמן המסך" הנדרש עבור התהליכים המורכבים שהן עוברות; צירים עלילתיים מסוימים – כמו אלה של לילי ושל סרח בן תולע, ששליש מהספר השני מוקדש להם – לא משפיעים בסופו של דבר על העלילה המרכזית; ובעוד שהפסיכולוגיה של הדמויות מרשימה, כאמור, האינטראקציות ביניהן נוטות להיות מעט שטחיות. כל אלה נוטים לעמעם במידה מסוימת את האפקט הרגשי שלו, למרות רגעי השיא המשמעותיים שהוא כולל.
כתבתי כאן בעבר שקשה לאפיין את קהל היעד של בנות הדרקון, ועתה שהטרילוגיה הושלמה הרושם הזה רק התחזק: יש בו מאפיינים מובהקים של אגדת ילדים לצד תמות אפלות וקשות, קלות ראש והומור ויחד איתם עיסוק בזיכרון ובפיצוי על עוולות בין-דוריות. בסיכום האחרון, אין ספק שמדובר בספר יוצא דופן ומסקרן, ובכזה שהקריאה בו תוכל להועיל לרבים ורבות.
איל חיות-מן