סקירה: פרויקט פוסטקפ | שמעון אדף, אסף גברון, תהילה חכימי, מיכל ספיר, פרדס ומכון ון ליר, 2023. עורכי המיזם: כפיר כהן לוסטיג ושמעון אדף. עיצוב ואיור הכריכות: אור מנגד
"פוסטקפ" הוא פרויקט ספרותי-חברתי מסקרן: ארבע נובלות שנכתבו בשיתוף פעולה בין סופרים, הוצאת פרדס וקבוצת מחקר במכון ון ליר, ושמטרתן לדמיין ישראל עתידית שבה השיטה הקפיטליסטית הוחלפה במערכת אחרת.
אפתח בגילוי נאות: כותב שורות אלה הוא קפיטליסט. לא במובן שאני מאמין שקפיטליזם הוא שיטה מושלמת, אלא במובן שאני סבור שיתרונותיה עולים על חסרונותיה (מלבד אולי במה שקשור לסוגיות סביבתיות ואקלימיות) ושטרם נמצאה שיטה חלופית טובה ממנה. יחד עם זאת, ברור לי שגם בעבר היו שיטות כלכליות שנחשבו לטובות, מתקדמות ואפילו הכרחיות, והוחלפו ברבות השנים – ויש ערך רב בניסיון לחשוב ולדמיין מערכות חלופיות. יתר על כן, משמח מאוד לראות מכון מחקר שמתייחס לז'אנר המדע הבדיוני ברצינות, ומשתמש בו ככלי להתוויית דרך וליצירת חזון לעתיד.
הנובלות השונות בפרויקט מתרחשות כולן בעולם משותף. השנה היא 2066, ואזור גדות הירדן – הכולל את ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וחלקים מסוריה ומלבנון – הוא חלק מהאיחוד המזרח תיכוני (אמ"ת). למצב הזה קדמה סדרה של אסונות, ביניהם כמה מגפות בסגנון הקורונה ולאחר מכן "אסון הגז", שאילץ אנשים להסתגר בבתיהם במשך שנים ארוכות. בעקבות פעולתה של תנועה עממית רחבה לצד התפתחויות טכנולוגיות שאפשרו זאת, המערכת הכלכלית השתנתה מהיסוד: בעלות פרטית הוגבלה באופן משמעותי; יוסדה הכנסה בסיסית אוניברסלית ודיור מסובסד מטעם המדינה עד גיל ארבעים וחמש; אנשים יכולים לבחור להמשיך לעבוד למען רמת חיים גבוהה יותר, אך הרוב מסתפקים בכמות מצומצמת של שעות התנדבות למען הקהילה. מדובר במודל שיושם באופן הדרגתי לאורך כמעט שני עשורים, על מנת לאפשר הסתגלות למצב החדש. כמובן, מלבד ההיבטים הכלכליים יש גם שלל התפתחויות טכנולוגיות שאירעו בינתיים: רובוטים אישיים ובינה מלאכותית מבצעים את מטלות הבית, אנשים מתניידים במהירות בסיוע רכבות קליע ורחפנים שיתופיים, אפליקציית הכלאם (מילה ערבית שפירושה "דיבור" או "שיחה", אך קשורה גם לאסכולה פילוסופית ימי ביניימית חשובה) מתרגמת כל שפה באופן אוטומטי, ועוד. נזקי ההתחממות הגלובלית מורגשים אמנם, אך השפעתם התמתנה באופן משמעותי בזכות מערכות בידוד וקירור.
ארבע הנובלות חוקרות היבטים שונים של העולם החדש והמופלא. המלט מאת אסף גברון עוסק בסיפורה של משפחת אלאלוף מדימונה, שייסדה אימפריית בנייה על בסיס מלט הפלאים שפיתח אבי המשפחה, עמרם, ושמאפשר בנייה במהירות, בבטיחות ותוך בידוד יחסי מן הטמפרטורות הקיצוניות. עמי, בנו הבכור של עמרם, מוזעק מעבודה באזור המפרץ עקב מחלה מסתורית של אביו. בהדרגה הוא מתחיל לחשוד שאביו הורעל בידי דודו השאפתן, דקל, שרוצה לשמור את הפטנט על המלט בידי החברה ולא למסור אותו לידי הרשויות בבוא העת.
כפי שניתן להבין מן התקציר הזה, המלט הוא למעשה עיבוד עתידני של "המלט", כולל התאמת שמות הדמויות לגרסה ישראלית ("עמי" הוא המלט, "דקל" קלאודיוס, אופליה נעשית ל"אודליה" וכן הלאה). מלבד משחק המילים המעט תפל, גברון משתמש ב"המלט" של שייקספיר בשני אופנים. הראשון הוא כיצירה שעוסקת בחמדנות האנושית ובטרגדיות שזו מובילה אליהן: המלט מעלה את השאלה האם העולם החדש הוא אכן חדש כל כך, בהיעדר שינוי של ממש בטבע האנושי; והאם עמי ימצא דרך לפתור את המצוקה שנקלע אליה, שלא תהיה רק שחזור של טעויותיהם של כל הדורות שקדמו לו.
הרמה השנייה של התייחסות קשורה בשאלתו הנצחית של המלט "להיות או לא להיות". עולם שאין בו מאמץ ומחסור הוא לכאורה אוטופי, אך הוא יכול להיות גם עולם שאין בו טעם לחיים: "על אף הנוחות, ועל אף הרגיעה הכללית באלימות, העידן החדש… הגביר עשרות מונים את השעמום, את הריקנות ואת הדיכאון, שחלחלו במהירות לוואקום הזמן שנותר בעקבות האוטומציה המוגברת וירידת שעות העבודה" (עמ' 62). עמי, שמוצא את עצמו מודח מהנהלת החברה ומצטרף לבעלי הפנאי, נאבק למצוא משמעות חדשה בעולם.
המוטיבים שבהם מטפל גברון הם יפים ומעניינים, אך לעתים נדמה שהפיתוח שלהם חפוז מדי. הצורך בהרבה מאוד אקספוזיציה ובניית עולם לא מותיר די מקום לפיתוח הדמויות, שרובן נותרות בגדר הפונקציה שאותה הן ממלאות בסיפור ותו לא. בסיפור של "המלט", שזכה לעשרות אם לא מאות עיבודים, קשה יחסית לחדש, והתוצאה של שני הגורמים הללו יחד היא שהקונפליקטים מרגישים פלקטיים למדי והמעורבות הרגשית של הקוראים נותרת מינימלית – וזאת למרות שהפתרון שנמצא לבסוף לקונפליקט של עמי-המלט הוא יפה מאוד מבחינה קונספטואלית.
מאבק מתמשך, הנובלה המורכבת והשאפתנית מאת מיכל ספיר, עוסקת בשאלה כיצד הגענו עד הלום. במרכז הנובלה ניצבת סופרת שעוסקת בכתיבת נובלה על מהפכת הפוסטקפ, ומבקשת את עזרתם של חברי פורום אינטרנטי בשחזור שלל מהלכים שהובילו למהפכה. הנובלה של ספיר – שהיא בסופו של דבר הנובלה שאותה יוצרת הגיבורה הבדיונית שלה – בנויה כסדרה של פוסטי-תגובה, שחלקם קשורים לשאלה שלה ישירות ואחרים רק בעקיפין. הקולות השונים מנהלים דיאלוגים זה עם זה, מתווכחים, מוסיפים פרטים, מטרילים, ועוד. מתוך הרצף המילולי הלעתים-מבלבל הזה, ספיר משרטטת תמונה של התנועות האינטלקטואליות והאידיאולוגיות שהובילו למצב הפוסט-קפיטליסטי, על בסיס רעיונותיהם של שלל הוגים מרכזיים ושוליים, אמיתיים ומדומיינים.
השינוי התודעתי המרכזי שבו עוסקת הנובלה – אף כי יש רבים – הוא המעבר מתפישה ששמה במרכז את האינדיבידואל לכזו שלפיה המציאות מורכבת מסדרה של אינטראקציות, שאובייקטים (ובכללם אנשים) הם רק צמתים שלהן. ההחלפה של מאבק דרוויניסטי ברשתות ביולוגיות של שיתוף פעולה, של חלקיקים נפרדים בשזירה קוונטית – גילויים אלה ונוספים, על פי מאבק מתמשך, סללו את הדרך לפוסט-קפיטליזם: לנכונות להכיר בכך שהקולקטיבי קודם לאישי.
הכתיבה של ספיר מבצעת למעשה רפלקציה על עצמה: לצד הדיון התוכני במהפכה, במוקד הנובלה עומדת השאלה כיצד יש לכתוב בעידן פוסט-קפיטליסטי. "אם הרומן היה הז'אנר הפרדיגמטי של כלכלת השוק ושל הרכוש הפרטי, אז איך תיראה ספרות פוסטקפיטליסטית?" (עמ' 78). התשובה שאליה מגיעה ספיר, כמו גם הסופרת הבדיונית שלה, היא כתיבה מבוססת-רשת: ה"דמויות" ברומן כמעט שקופות, ומה שחשוב הוא הפרספקטיבות השונות שהן מציעות והאופן שבו הן מתגבשות לכדי סיפור רב-קולי, שעוסק בתנועה חברתית ולא באדם יחיד. התוצאה, באופן מעניין, דומה יותר לדף תלמוד – שבו שלל קולות מתקופות שונות מתפלמסים זה עם זה ומפרשים זה את זה – מאשר לרומן.
מדובר בניסיון מרתק ושאפתני, אם כי לעתים קרובות התוצאה היא אבסטרקטית והרצאתית קמעה, לדוגמה כאן: "תחת סלקציה חיובית, או פרוגרסיבית, התסבוכת נעשית סדירה פחות ומורכבת יותר מבחינה גיאומטרית. מצד שני, העמידות שלה לפילוג פוחתת, ולאור גידול מתמשך היא תתפלג תחת כובד המשקל שלה עצמה" (עמ' 60). גם כאן, בצורה מובהקת יותר מאשר בנובלה של גברון, הסיפור מפעיל את ההיבט האינטלקטואלי בלבד. אולי חלק מהבעיה הוא שכפי שהסופרת עצמה קובעת, ספרות נולדת מתוך תנאים חברתיים וכלכליים, כמו גם מתוך מסורות ספרותיות: צורת הסיפר של מאבק מתמשך עשויה להיות מובנת וטבעית לקהל בשנת 2066, אך בעבור הקהל בן זמננו – שמחפש עדיין אחר הדמויות והמגע האנושי הישיר – היא נותרת מנותקת במידה רבה.
מקשה אחת, הנובלה של תהילה חכימי, פוסעת בכיוון אחר לגמרי. במקום אימפריות כלכליות ומהלכים חובקי-עולם, היא מצמצמת את הפרספקטיבה שלה למשפחה אחת במושב בצפון הארץ, שמתמודדת עם הכוונה להפקיע את אדמותיה החקלאיות במסגרת הארגון-מחדש של הכלכלה. הסיפור מתחיל בפטירתו של הסב, יורם, שעבד את האדמה מזה שנים ארוכות ולא היה מוכן לוותר עליה; וממשיך בשרטוט היחסים והקונפליקטים בין יתר בני המשפחה: אלינור, אשתו של יורם, שמרגישה מחויבת לחזונו לאחר מותו; גלי, הבן שעובד עבור האיחוד המזרח תיכוני ונשלח לקדם את ההפקעה; נוגה, הבת הבכורה, שמבלה את זמנה בהעברת סדנאות אמנות לנשים ערביות מן האזור ומתייצבת כנגד שאיפותיו של אחיה; ולונא, בתה של נוגה, סופרת שחיה בתא משפחתי יוצא דופן ומגלה שהרתה בניגוד לתוכניותיה. מלבד כל אלה מרחף על הסיפור כולו צילה של אלונה, בתם האמצעית של אלינור ויורם, שמתה בתאונה שנים קודם לכן.
חכימי משתמשת באחד מהמבנים הסיפוריים המוכרים ביותר בספרות העברית – סיפור משפחתי של שלושה דורות בהתיישבות העובדת – כדי להפוך את הזר למוכר, ולדון באופנים שבהם מוסד המשפחה עצמו משתנה במציאות החדשה. לעומת יורם ואלינור, שנמצאים בקשר נישואים סטנדרטי, בדור הבא נוגה מגדלת את בתה לבדה ונראה שגלי לא נמצא בזוגיות כלל; ואילו לונא, הדור השלישי, חיה עם עוד אישה ושני גברים, שלא נמשכים זה לזה אך מתכננים לגדל במשותף ילד בהריון חוץ-רחמי. "רבים מבני הדור שלהם," חושבת לונא, "הפרידו בין חיי הזוגיות לחיי המשפחה. […] זה היה העניין, שום דבר לא היה של אף אחד, לא בדיוק… מעולם לא הרגישה שהקשר הזוגי עמד אצלה במרכז… בשונה ממערכות היחסים של ההורים או הסבים שלהם, שתמיד היה בהן אלמנט של בעלות, שאריות של כוח מבוסס הון…" (עמ' 50).
בעדינות רבה ומתוך תשומת לב לתנועות הנפש, מקשה אחת משרטט סדרה של קונפליקטים שנוצרים סביב מושגים שונים של שייכות: מדינה וגבולות, מושבים וכפרים, וכמובן התא המשפחתי – כל אלה מתפרקים ונבנים מחדש במערכת החדשה. מדובר בתהליך שמעניק הרבה חופש, אבל כרוך גם בכאב ובאובדן של אופני קיום קודמים. הסיפור נפתח במוות ומסתיים בסימן לידה קרבה, מתווה את התנועה הבלתי-נמנעת אך האמביוולנטית מן הישן לחדש.
השאלה מה נולד ומה מת בעולם החדש עומדת גם במוקד כשל זיכרון, הנובלה של שמעון אדף. דריה שבזי הוא אברך לשעבר תושב שועפאט שבנפת ירושלים. הוא למד בעבר בישיבת עתלית האליטיסטית מתוך שאיפה להיות חלק מהגרעין של ארם נהריים – שם מוקמות מחדש הישיבות העתיקות של סורא ופומבדיתא, בחסות האיחוד המזרח תיכוני שביטל את הגבולות הלאומיים. כיום, דריה מטפל באמו, שסובלת מתופעה רפואית מסתורית של כשל זיכרון שבמסגרתה זיכרונות עבר נחווים כאילו הם מתרחשים בהווה. במקביל, הוא מוזמן לשימוע שנוגע להמצאה שהגה כנער, שמסוגלת להנפיש סרטים וסדרות ישנים בממשק חדש; ונקלע בעל כורחו לפולמוס הלכתי על כשרותם של ספרי תורה שהודפסו מן המוכן.
האלמנטים השונים בנובלה של אדף עוסקים כולם בעבר שאיננו באמת עבר, ששב ופורץ אל ההווה ומשפיע עליו בדרכים שונות. תמה זו באה לידי ביטוי בכשל הזיכרון, שפוקד את דור הביניים שבין העולם הישן לחדש; בממשק הטכנולוגי שמסוגל להפגיש בין עבר להווה; בעוולות היסטוריים שטרם תוקנו; באופנים הסמויים שבהם מוצא ממשיך לשחק תפקיד בעולם החדש; ואפילו בתיאורי ירושלים, בעלת "הסמטאות שקויות הזמן, השיכורות מתולדות, שאינן חדלות להדהד בקרבה" (עמ' 37), או בעצים ש"נמתחים מהעבר אל העתיד, וכל הזמן שמור בגזע" (עמ' 62).
אבל החלק המעניין ביותר נוגע לשינויים שעוברת הדת בעולם החדש, שלמעשה אינם אלא שובו של עולם ישן עד מאוד – עולם הישיבות האמוראיות בבבל. "עתה היא שעתם של היהודים לשוב אל הארצות שבהן ידעו את פריחתם המחשבתית והתרבותית הגדולה ביותר," מכריז הרב זעפרני, המייסד-מחדש של ארם נהריים (שאולי קשור ברבי שלמה בנבנישתי, מטרילוגיית "ורד יהודה" של אדף). "ארץ ישראל נתקדשה מכוח הגלות. אבל לא גאולה הייתה השיבה אליה, רק מפלט מרדיפה, מגרזן המשחית… ועתה, כשאבדו אלה, גם את כזב הגאולה אפשר להשיל" (עמ' 72-73). רבה הנוקשה של ישיבת עתלית, לעומתו, חושש מהיעלמות הדת בעולם של שפע: "מה יהיה על היהודי, שלחם חוקו הוא חוסר נחת… אסור לנו לשמוט את הרסן, אסור לנו לרפות את היד הקשה…" (עמ' 108-109).
הדת עצמה, כך רומז אדף, דווקא עשויה לצאת נשכרת מן השינוי, שמאפשר לה להתארגן מחדש סביב קהילות ולא סביב ישויות לאומיות או על-לאומיות, ולהגיב לצרכי מאמיניה. יתר על כן, הדת היא מטבעה גשר שנתלה בין עבר לעתיד, כפי שמנסח זאת הרב שרביט, רבו הנוכחי של דריה, המסביר מדוע יוסיפו אנשים לבקש אחר זהות דתית: "מה שהרווחה הכלכלית לא תיתן להם זו שייכות, העתודות של העבר, תחושת היציבות שתשתית של דורות ומנהגים מעניקה… הירושה שלהם תיעשה בכלים של המורשת" (עמ' 95). המאבק בין התפישות השונות בא לידי ביטוי בפולמוס סביב פסיקות ההלכה של הרבנית נעימה אגוז בנוגע לדרך ההעתקה של ספרי תורה – במשתמע, לשאלה ממה מורכבת הדת ובאיזו מידה היא יכולה להתאים את עצמה למציאות המשתנה.
האם ארבע הנובלות מצליחות לשכנע בהיתכנותו של העולם החדש? לפרקים נראה שהן מציגות תרחיש אופטימי מאוד, במיוחד במה שנוגע להיעלמות המהירה של זהויות לאומיות ולהתמרה של האלמנטים הקסנופוביים בזהות הדתית. יחד עם זאת, תמונת העולם שהן משרטטות היא מורכבת, מעניינת ובעיקר מעוררת מחשבה. אף אחת מהנובלות הפוסט-קפיטליסטיות לא נקראת כסיפור מרתק במיוחד, אך הצירוף של כולן יחד הוא פרויקט מעניין ויוצא דופן בנוף הספרות הספקולטיבית, בישראל ובכלל.
איל חיות-מן