סקירה: הרואה | יובל אטיאס, כנרת זמורה דביר, 2023
תרז בת השבע-עשרה, שחיה עם אמה באיתקה שבמדינת ניו יורק, מוזמנת לישראל כדי להשתתף בלוויה של אביה. כל העניין לא מסתדר לה בכלל: היא לא ביקרה בישראל מזה שנים, וממילא כל כרגע זמנה מוקדש לאימונים לקראת תחרות "כפפת הזהב", שהיא הסיכוי היחיד שלה לקבל מלגה לקולג'. חוץ מזה, יש גם העניין הקטן שאביה נטש אותה ואת אמה כשהייתה בת שמונה, ודן אותן בכך לחיים של עוני ונדודים ברחבי ארצות הברית. אבל אמא שלה כבר קנתה לה כרטיס הלוך ושוב, שעלה יותר מהמשכורת החודשית שלה, כך שלתרז אין הרבה ברירות.
גרוע מכך, כשהיא מגיעה לישראל היא נחשפת לחייו המסתוריים של אביה: בניין הדירות הענקי שבבעלותו בבאר שבע, שותפיו העסקיים המשונים וטקסי הקבורה המשונים עוד יותר שלהם, וה… להקה שהוא מוריש לה? תרז נאלצת להתמודד עם עולם חדש לגמרי, של בני אדם שמסוגלים לשנות את צורתם ושמצפים ממנה לרשת את מקומו של אביה ולשמש כרואה – זו שיכולה לראות חזיונות של העתיד ולהנהיג את השבט בהתאם. העובדה שהיא מוצאת את עצמה קרועה בין אהבה לשני בחורים – יואב הקשוח והנאמן, שהיה יד ימינו של אביה, ופלג הרגיש והפגיע משבט הדוב המתחרה – ודאי לא מקלה על הדברים.
הרואה, רומן הביכורים של יובל אטיאס שנועד להיות הספר הראשון בסדרה, הוא רומן פנטזיה לנוער בוגר שכולל את כל המאפיינים הקלאסיים של הז'אנר: גיבורה חזקה שנושאת איתה מטענים מהעבר, מורשת על טבעית, משולש אהבה והרבה אקשן. טרופ אנשי הזאב הוותיק, שכבר קשה יחסית לחדש בו, מקבל כאן טוויסט מקומי והרחבה ניכרת, ומשמש כבסיס לסיפור מותח בעל ממדים אפיים.
בניית העולם היא מעניינת וניכר שהושקעה בה הרבה מחשבה: מעבר לאנשי זאב יש עוד שלל שבטים משני צורה (הומו אנימלס, על משקל הומו ספיאנס, או בקיצור "אנימלים"), עם ארגון חברתי, היסטוריה ופוליטיקות פנימיות משלהם. יש להם מועצת חכמים ארצית – ששוכנת מתחת לבית כנסת בצפת, כמובן – גופים לתיאום מול המדינה וגם ארגון דמוי האו"ם שאחראי על היחסים בין קבוצות אנימלים הפרושות במדינות שונות. הניסיון לספק הסבר ביולוגי לאנימלים הוא מעט קלוש, ומעלה יותר שאלות משהוא עונה עליהן – מה שגם שממילא יש היבטים של האנימלים שהם קסומים במובהק, גם אם נקבל את הרעיון שלפיו שהם משנים צורה בזכות תאי גזע. יחד עם זאת, בסך הכול יש כאן עולם ברור וקוהרנטי, עם הרבה מקום לפיתוח נוסף בספרים הבאים. עוד היבט מעניין הוא שהעולם של הרואה הוא במקביל מאוד מקומי ומאוד קוסמופוליטי. מצד אחד, בני השבט של תרז מתגוררים בבאר שבע, כולל פגישות במבנים משונים (ואמיתיים) באוניברסיטת בן גוריון, ומשתפים פעולה עם ממשלת ישראל במבצעים ביטחוניים; ומצד שני, מקור השבט בכלל באירלנד, תרז עצמה אמריקאית, ובני שבטים מקבילים הם ערבים מבלי שהדבר הופך למוקד של מתיחות.
הספר מתחיל עם לא מעט חריקות, בעיקר בגלל ניהול בעייתי של פערי מידע. באופן טבעי, לוקח לא מעט זמן עד שתרז מגלה ששותפיו המסתוריים של אביה הם אנשי זאב; אבל למי שמביט בכריכה ושמע פעם על אנשי זאב, זה ברור כמעט מיד, וכך הקורא מבלה כשמונים עמודים בציפייה לכך שתרז תבין גם היא והעלילה תוכל להתחיל. בהמשך מגיעים עוד שניים או שלושה טוויסטים שעבורי לפחות היו ברורים כמעט מתחילת הסיפור, מה שעורר תסכול מסוים. הסיפור כולל כמעט מהרגע הראשון דמויות משנה רבות, שלוקח לא מעט זמן להבדיל ביניהן ולהבין את תפקידן. לבסוף, גם לדמות הגיבורה לוקח זמן להתגבש באופן מלא: כאמור, תרז היא ישראלית לשעבר שבילתה את רוב חייה בארה"ב. תחילת הסיפור מלאה בפערי שפה ותרבות שמהווים מקור ללא מעט מתח, אבל אלה נעלמים היכנשהו ברבע הראשון של הספר ולעולם לא מוזכרים שוב (יש לציין שכל העלילה מתרחשת על פני כמה שבועות, כך שלא מדובר כאן על תהליך התאקלמות שהושלם). ראשית הבנייה של משולש האהבה גם היא מרגישה מעט מסורבלת ואפילו מאולצת.
לעומת זאת, ככל שהסיפור מתקדם כך הוא הולך ומשתפר: האינטראקציות בין הדמויות נעשות אורגניות יותר, בניית העולם מתייצבת, העלילה נעשית מותחת וברור מאוד מה מוטל על הכף. יש אלמנטים שהיה מועיל לשתול בשלב מעט מוקדם יותר – לדוגמא דמות הנבל, שמוזכרת לראשונה אחרי מחצית הספר – אבל בסך הכול קצב התקדמות האירועים מצוין וסוחף. היכולת לנהל מספר עלילות משנה בבת אחת ולשמור על מתח באופן מתמיד היא משהו שנדיר למצוא בספרי ביכורים, בז'אנר ובכלל, וכאן היא נעשית בצורה מצוינת.
אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא התיאור של מצבים רגשיים יוצאי דופן שקשורים בכוחות האנימליים. שבט הזאב שתרז משתייכת אליו בנוי על פי המודל של להקת זאבים, מה שיוצר לא רק היררכיה שונה מזו של חברה אנושית אלא גם מבנה שונה של תודעה וקשרים בין-אישיים. עוד לפני שהיא מבינה לגמרי היכן היא נמצאת, תרז מוצאת את עצמה נסחפת בתחושה של להקה שהיא גדולה מסך חלקיה, לדוגמה כאן: "אחד אחרי השני אנשים זורקים את ראשם לאחור ויללות אנושיות וקורעות לב מתערבבות זו בזו. הצלילים ממלאים את העמק, גל הרמוני של קולות שונים שהופכים לקינה נואשת ועגומה. […] היללות מתארכות, עולות בניגון איטי שקורע את התנגדותי. אני עוצמת עיניים חזק והמנגינה עוטפת אותי כמו טורנדו, שוטפת אותי ברוחות סוערות של יגון. הגוף שלי מבין מעצמו את משמעות הצלילים" (עמ' 37-38).
היכולת לפרוץ את גבולות הריאליזם גם בנפשן של הדמויות, היא בעיני אחד מהכלים המעניינים ביותר שפנטזיה מעניקה לכותבים. במקרה של הרואה, התיאורים הללו של חוויות רגשיות יוצאות דופן הם גם אלה שמצליחים לשאת את משולש האהבה אל מעבר לקלישאה: צורת ההתקשרות והחיזור של אנימלים היא מקורית ומעניינת, והחקירה של המנהגים האלה מלווה את התפתחות סיפור האהבה לכל אורכו (למרות שחלק מהמנגנונים נותרים מעט מבלבלים).
הרואה סובל אמנם מבעיות מסוימות בחציו הראשון, אבל למרות זאת מדובר בספר פנטזיה מעניין וכתוב היטב. בעוד שיש בו עיסוק בתמות של שייכות, כמו גם של היחס כלפי האחר וכלפי העולם הלא-אנושי, אלה נשארות יחסית לא מפותחות. מסקרן לראות לאן הספרים הבאים ייקחו את בניית העולם, הדמויות והתמות שעולות מהם.
איל חיות-מן
[גילוי נאות: יובל אטיאס היא חברת מערכת בספקולציה]