סקירה: גבירה וערפל | אודליה גולדמן, ידיעות ספרים, 2023
[גילוי נאות: הסופרת היא ידידה ועמיתה לכתיבה של כותב הביקורת]
"את האמת. תספרי את האמת. אחרת כל מה שיש לך הוא ערימה גדולה של שברי מציאות. פיסות, פיסות שמחכות להתאחות כבר. עדיפה כוס אחת פשוטה ושלמה מאלפי שברי זכוכית יפהפיים" (עמ' 348).
*
לאחר שנים שבהן חמקה מהחוק וטיפחה את המוניטין המאיים שלה, שודדת הים הידועה לשמצה "הגבירה השחורה" נלכדה סוף סוף בידי ממלכת אינאר. אך כשמגפה מסתורית מאיימת על הממלכה, הנסיך באיינרד נאלץ לוותר על עקרונותיו ולחתום על עסקה: "הגבירה" תוביל אותו למשאול, האי שכל מי שנכנס אליו יכול לבקש משאלה אחת, והוא בתמורה ישחרר אותה לחופשי.
כך נפתח גבירה וערפל, רומן פנטזיה לנוער וספרה הראשון של אודליה גולדמן. אלא שהאי הפלאי והמגפה, שנראים תחילה כאילו הם עתידים להיות הנושא המרכזי של הספר (שנכתב, אגב, לפני מגפת הקורונה), מתגלים כלא יותר מיריית הפתיחה לסיפור מורכב בהרבה; סיפור שמדלג בין זמנים ומרחבים פלאיים ועוסק בתמות של זהות, חיפוש עצמי והמסכות שכולנו לובשים.
השליש הראשון של הספר מלווה את הנסיך והגבירה – שניהם נטולי שם, בשלב הזה – כשהם חוקרים את אי המשאלות בלוויית "ילד-אי", דמות מסתורית שמשנה את פניה באופן מתמיד. הזמן לא באמת חולף במשאול: האי הוא נקודה על-זמנית שכל מי שנכנס אליה יוצא רגע לאחר מכן, בציר הזמן שלו. יתר על כן, האי האידילי-לכאורה טומן בחובו סכנה: הוא מוחק בהדרגה את זיכרונותיהם של מי ששוהים בו ומטשטש את זהותם; וגם המשאלות עצמן כרוכות במחיר כבד. אם כן, כבר בנקודת הפתיחה שלו, "גבירה וערפל" מתווה בעדינות כמה נושאים שיעמדו במוקד הספר: החיפוש אחרי זהות, היחסים שבין הגבירה לנסיך, זיכרונות העבר, והמחיר שאנחנו נדרשים לשלם על הדברים שאנחנו רוצים.
מהפסקה הקודמת יכול להתקבל רושם של ספר מהורהר ונוגה, אבל זה רחוק מלהיות המצב: "גבירה וערפל" הוא בראש ובראשונה ספר הרפתקאות, והוא מלא בקרבות, אוצרות אבודים ופעלולים ימיים. בעוד שציר ההווה עוסק במסעם המשותף אך המתוח של הנסיך והגבירה, ציר העבר – שזוכה בערך לאותו מספר פרקים – הוא בעיקרו סיפור חניכה. הוא מביא את סיפורה של אווי, ילדת רחוב שמוצאת את עצמה כמעט מבלי להתכוון על ספינת שודדי הים של "עין-אחת" הידוע לשמצה; ועל התקדמותה המהירה עד שהיא נעשית לנווטת ולבסוף לקפטנית בעצמה. זה מסע חניכה שמתרחש בין שלל מרחבים פלאיים (בניגוד למקרים רבים, זה ספר שהיה מועיל מאוד לצרף מפה בראשיתו): מלבד משאול עצמו, אווי מבקרת בעירם של השאזין השתקנים, שחפצי המלאכה והתיבות שלהם נודעים בעולם כולו; שוהה תקופה ארוכה בפאטאקה, שתושביה עורכים טקסים לרוחות הים ואינם יודעים מהם מלחמה או רוע; ורואה מהסיפון את איי גלומאה הזוהרים. נדמה שכל המקומות הפלאיים הללו הם לא רק מרחבים גיאוגרפיים אלא גם מרחבים אתיים, שמשקפים חלקים בנפשה של אווי ומבקשים ללמד אותה דבר-מה לגבי עצמה או לגבי העולם.
אווי, נערה מבריקה בעלת זיכרון צילומי, שואפת לחירות שאותה מייצג בעבורה הים: "הים הוא חופש. הוא מרחב. הוא כל האפשרויות שיש, שעומדות ומחכות להתממש. הוא עוצמה ענקית שעוטפת את כל העולם במעטפת של תנועה" (עמ' 277). אך כדי לזכות בחופש הזה, היא צריכה להתאים את עצמה לעולם הקשה של שודדי הים: לאמץ את הסלנג הגס שלהם, לעקוב אחרי עין-אחת במסעו המטורף בעקבות אוצר הסיינוקים האגדי, ולהסתיר את שערה האדמוני ואת פניה כדי שייקחו אותה ברצינות. אף על פי שאת הקרבות ואת מעשי השוד עצמם היא מצליחה לתרץ לעצמה, תוך כדי המסע שיהפוך אותה לגבירה היא נאלצת לקבל החלטות שמעיקות על מצפונה. נראה שבדרכה אל החופש, היא מאבדת הרבה ממנו. בכך, כמו בדברים רבים אחרים, הגבירה דומה לנסיך, שגם הוא נאלץ לוותר על תשוקותיו ושאיפותיו על מנת להתאים לציפיות של אחרים ולאחריות שמוטלת עליו.
מבלי להיכנס למחוזות הספוילר, אציין שיש כאן גם עלילה רומנטית, שמראה שליטה יפה בהרבה ממוסכמות הז'אנר: אהבה בלתי-אפשרית, טעויות בזיהוי, ובעיקר דמויות מעולמות שונים שמגלות שהמשותף ביניהן עולה על המפריד. יחד עם זאת, סופה של העלילה הרומנטית הוא בלתי צפוי, ומדגיש שלא האהבה היא שעומדת במוקד הספר, אלא המפגש עם האחר והאופן שבו הוא מעצב אותנו.
גבירה וערפל הוא ספר יוצא דופן. אפשר כמובן להצביע על השפעות ומקבילות: המסע הימי מזכיר את המסע בדורך השחר של לואיס ואת ארץ ים של לה גווין; גיבורה יתומה, מבריקה ואדומת שיער שמנפחת במכוון את המוניטין שלה מעלה את דמותו של קוות' משם הרוח; ונדמה שמקור השפעה מרכזי יותר הוא כתר הדרקון, ספר הפנטזיה של אורי אורלב מראשית שנות התשעים שמתאר את המפגש בין נסיך מממלכה שכולה רוע לנסיכה מממלכה שכולה טוב, שמשנים זה את זו. אבל החיפוש אחר מקבילות מגיע דווקא בגלל שהמבנה הסיפורי הוא ייחודי ויוצא דופן.
מפתה להקביל את הספר לים, שעומד במרכזו: הסיפור משתנה כל העת, מסרב להיכנע לצורה מסוימת; הוא מלא בזרמי-עומק מעבר למה שנראה לעין; ולמרות העדינות שלו, הוא מצליח לסחוף את הקורא כמעט מבלי שהוא מבחין בכך. בניגוד לספרי ביכורים רבים בז'אנר, "גבירה וערפל" ממש לא סובל ממחסור בסאבטקסט: הדמויות לא מתווכות ומאופיינות מראש אלא נמסרות לקורא בהדרגה; והאופן שבו אנחנו מבינים אותן משתנה בצורה כל כך משמעותית, שלאחר הסיום יש צורך לקרוא שוב את הפרקים הראשונים ולהבין אותם מחדש.
כמובן, הספר לא חף מבעיות: התככים הפוליטיים שמניעים חלק לא מבוטל מהעלילה נותרים שטחיים למדי, והוויכוחים על סוגיות מוסריות מרגישים מעט אנכרוניסטיים ובשלב מסוים גם נעשים מאוד חזרתיים. גם תיאורי הקרבות נעדרים מיקוד וקצב, כמו כאן לדוגמא: "היא חבטה באחד מהם והתחמקה מאחר, מה שהיה מסובך מהרגיל בגלל השמלה הארורה שלבשה. היא כמעט מעדה כמה פעמים לפני שהבינה שהיא צריכה להרים את שולי השמלה ביד שמאל לפני שהיא בועטת. […] כמה דקות מאוחר יותר היא והנער כבר עמדו מתנשפים מול שלושת הנערים שהיו מוטלים על הקרקע, חבולים למדי" (עמ' 211). ועם זאת, בסיכומו של דבר מדובר בספר הרפתקה מקסים, מפתיע, ובעיקר מלא עומק.
איל חיות-מן