בנות הדרקון 1: שתים-עשרה המדרגות מאת מרית ג״ץ, עם עובד, 2021
בנות הדרקון מאת מרית ג״ץ יצא לראשונה בשנת 2007 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא זכה לפופולאריות רבה בקרב קוראים ומבקרים ונועד להיות הראשון בטרילוגיה, שבוששה לבוא; השנה זכה הספר להוצאה מחודשת בהוצאת עם עובד, תחת השם שתים עשרה המדרגות, ובליווי הבטחה שהספרים הבאים בטרילוגיה יתפרסמו בקרוב. מדובר בבשורה משמחת בפני עצמה מפני שבאופן היסטורי, טרילוגיות פנטזיה הן מחזה נדיר יחסית בנוף המקומי – טרילוגיית הלווייתן מבבל של הגר ינאי היא במובן זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
גיבורות הספר הן כולן ילדות. לעומת זאת, הדרקון שהעניק את שמו לספר דווקא משחק בו תפקיד שולי ממה שניתן היה לצפות: אילו נדרשתי לתמצת את הספר במשפט אחד, הייתי אומר שזה ספר על ילדות שנזנחו ונפגעו בידי החברה, ועל המאבק שלהן לזכות בחופש, בסוכנות – ואולי אפילו בסוג של נקמה.
הספר נפתח בנועה, ילדה בת אחת עשרה שגדלה אצל סבה בתל אביב לאחר שאמה נטשה אותה לטובת ניסיון נפל לקריירה קולנועית מעבר לים. אין לה חברות קרובות או מעגלי תמיכה אחרים, וכשסבה מאושפז בעקבות התקף לב נועה נופלת בין הכיסאות ומוצאת את עצמה ברחוב, ללא איש שידאג לה ("אתמול אחר הצהריים נגמר לה הכסף… היו לה הזיות על עופות צלויים… הגיע הזמן לספר למישהו. אבל למי? מרגע שהמבוגרים ידעו, לא תהיה דרך חזרה" – "אועה"). מצבה של נועה משתנה כשהיא נופלת מבעד לדפיו של ספר ישן ומוצאת את עצמה בעיר האושר – סוג של ממלכת אגדות שאינה מעוגנת בבירור בזמן או במרחב. אלא שמתברר שגם בעיר האושר, מצבן של ילדות קטנות איננו טוב ממה שהותירה מאחור: דרקון אימתני מטיל את חיתתו על העיר מזה מאות שנים, ודורש מדי שנה ילדה כמשרתת – שאותה הוא טורף ברוב טקס עם ההגעה של מחליפתה.
לנועה חוברות שתי בעלות ברית מקומיות: מרתה, בתו של מפחלץ שסובלת מהתעמרותה של אמה החורגת, הכנראה-מכשפה – אלא שבניגוד לסיפור האגדה הקלאסי, ואולי באופן סביר יותר, חוויות החיים שלה הופכות אותה לילדה כועסת ומרירה, גם אם עצמאית ונועזת; ואמל, ילדה טובת לב ומלאת תקווה שמחפשת נואשות את אביה, שהיה רופאו של הדוכס המקומי עד שהודח ממשרתו ושקע במרה שחורה. מבלי להסגיר יותר מדי מתהפוכות העלילה, נאמר ששלוש הגיבורות נאלצות לאחד כוחות על מנת להילחם לא רק בדרקון, אלא גם בממסד המושחת של עיר האושר ששולח נערות אל מותן במתק שפתיים ובציניות מוחלטת.
זה ספר סוחף שהקריאה בו קולחת, והוא גם מצחיק מאוד לפרקים למרות האפלה הרבה שכלולה בו. הוא משתעשע במבנה הקלאסי של סיפור אגדה באופן שמזכיר מעט את חוט של כסף של נעמי נוביק (שנכתב אחריו, יש לציין), ויש בו מחוות לכמה קלאסיקות: הנפילה את תוך ספר מזכירה כמובן את הסיפור שאינו נגמר של מיכאל אנדה, וישנן התייחסויות מרומזות לאליס בארץ הפלאות, שאף מוזכר בשמו. יש בספר משהו קרנבלי: החל משבירות תכופות של ״הקיר הרביעי״ על ידי הקול המספר, והמשך באופן שבו הוא לועג לחברת המבוגרים המהוגנת-לכאורה של עיר האושר ומציג אותה בעליבותה. לסיפורן של הילדות נארגות עוד שלל דמויות משולי החברה: קבצנים ובעלי מומים, להטוטנים ומכשפות זקנות ושוטים מחופשים, שתורמים כולם לתחושה של ערעור הסדר ושל מעין נשף תחפושות. גם שמות הדמויות הם היתוליים, מסרבים להיצמד לקוד תרבותי מסוים – ראש העיר אדוניס בלקינד וסגנו, סרח בן תולע, הם דוגמא מופתית לכך. מבחינת הז'אנר, הספר מערב פנטזיה, סאטירה, פארסה ולעתים אפילו נגיעות של אימה.
לצד זאת, ראוי לציין לחיוב גם את הריאליזם הפסיכולוגי הניכר בהתנהגותן של הדמויות; לדוגמה כאן, בהרהוריה של מרתה שמוצאת את עצמה חופשיה לפתע מעולו של הדרקון ואובדת עצות לגבי המשך דרכה: "מרגע שהגיעה לאי הדרקון היא ידעה מה היא רוצה לעשות (לנעוץ סכין בליבו), וגם מה היא חייבת לעשות (ללטף, להאכיל, להיטרף). זה היה נורא אבל ברור" ("חסרת הפנים"). הפיתוח של המניעים הפנימיים של הדמויות, שנעשה לעתים בכמה שורות או אפילו במשפט, הוא הרבה ממה שמעניק לסיפור את כוחו.
קשה לומר מי קהל היעד של הספר הזה: בנות הדרקון משווק כספר נוער, ואכן עונה להגדרה הזו בלא מעט ממאפייניו: גיבורות צעירות, הרפתקאות מסמרות-שיער, הפוגות קומיות, ועולם פשוט יחסית מבחינת המערכות ויחסי-הכוחות שמרכיבים אותו. לצד זאת, ומעבר להומור שמכוון לעתים מעל לראשם של הקוראים הפוטנציאליים, הספר עוסק בנושאים קשים מאוד: הנדודים של נועה לבדה ברחובות תל אביב עוד נמסרים בצורה קלילה יחסית, שמאזנת את האימה של המצב, אבל לא כך במה שקשור בדרקון, שמכנה את עצמו "אבא'לה", ושעיקר מאמציו מכוונים לא רק להפחיד את השבויות שלו אלא לשבור את רוחן בכל דרך אפשרית. גם אם נתעלם מהתמות שהוא מסמל, כמו פדופיליה ופגיעה מינית, השהות אצלו כוללת תיאורים מזעזעים למדי, כגון כאן: "הדרקון… היה מניח את ראשו הבד בחיקה, ומרתה הייתה צריכה ללטף את קשקשיו עד שהתעורר… אחרי כמה דקות של ליטופים היו רגליה נרדמות, ונאסר עליה להתלונן או לשנות תנוחה. היא נדרשה להמשיך באותו קצב בדיוק. ומלבד זאת היו הקשקשים חדים כמו סכינים… זרועותיה נחלשו. כפות ידיה הכבדות שופדו על קשקשיו. היא נשלחה לשטוף את הדם, והכול התחיל מחדש" ("אבא'לה"). חלק ממה שמתואר בהמשך הספר, במיוחד בנוגע לדמותה של מרתה, הם בבירור תסמינים של פוסט-טראומה. האפלה של הספר מגיעה אולי לשיאה בסיפורה של לילי: ילדה בעלת כוחות פלאיים שנבנית כמייצגת את כל הטוב שבעולם, אך לא מסוגלת להכיל את הרוע והאלימות שהיא רואה סביבה עד שהם מרסקים אותה לחלוטין. הספר נחתם אמנם בנעימה אופטימית, אבל המנהרה היא אפלה מאוד לפני שרואים את האור בקצה, ולא כל מה שנחרב בא על מקומו בשלום.
בניית העולם היא כאמור קלילה למדי, כטבעם של סיפורי אגדות שאינם מצריכים מכניקת קסם מפורטת. יחד עם זאת, יש לעתים תחושה של שרירותיות באופן שבו העולם פועל: במקרה אחד, לדוגמא, אנחנו מגלים שמערת הדרקון רדופה בידי רוחותיהן של כל קורבנותיו הקודמים – והעובדה הזו לא מוזכרת שוב לעולם, לטוב או לרע. אקדחים רבים מדי יורים בפרק שבו הופיעו לראשונה, מבלי להניח זמן לקוראים להתרגל לנוכחותם ולפתח ציפיות. ובניגוד למקרה של הסיפור שאינו נגמר, שהוזכר קודם, ההצדקה להתערבותה של נועה בסיפור נותרת מעורפלת במקרה הטוב, עד כדי כך שההצטרפות והעזיבה שלה מרגישות כמעט מקריות – למעשה, לא ברור עד כמה העלילה הייתה שונה אלמלא הופעתה.
למרות הבעיות הללו, בנות הדרקון טווה סיפור ייחודי, והוא יוצא דופן בנוף הספרותי המקומי. מסקרן מאוד לראות לאילו כיוונים הטרילוגיה תמשיך להתפתח בספרים הבאים.
איל חיות-מן