שליח הכס הקדוש
7690 בלוני הליום בקוטר 48 ס"מ כל אחד, מכשיר ג'י־פי־אס, אקדח תאורה עם 12 זיקוקים, 24 חבילות חטיפי מזון מרוכז, 15 ליטר מים, אולר וקופסת עזרה ראשונה. זו רשימת הציוד שהייתה נעוצה על לוח השעם מעל שולחן העבודה במשרדו של האב ז'ואאו הרננדז, שעל המבצע שלו נשלחתי להכין דו"ח עבור הכס הקדוש. יש להודות שהמבצע גרם למבוכה ברומא, לא בכל יום קם כומר בכפר ברזילאי נידח ומכריז על כוונתו לגייס כספים לבניית כנסייה חדשה במקום הנוכחית שמצבה מחפיר – כך כתב בפירוש בבקשותיו החוזרות לקבלת מימון לשיפוץ: "מחפיר" – על ידי המראה לשמיים באמצעות בלונים. ואם לא די בראוותנות של המבצע עצמו, הרי העובדה המצערת שהכומר לא שב אל הקרקע והוא רשום בפנקסי הרשויות המקומיות כנעדר, החמירה את המצב. כשהחלה העיתונות הבינלאומית להתעניין בנושא, וחמור מכך: כשהחלו להגיע דיווחים כי כפריים נבערים באזורים הללו מאמינים שהאב הרננדז עלה לשמיים ונהפך לקדוש – תוך התעלמות מהתקנון לקביעת קדושים ומבלעדיות סמכותו של האפיפיור עצמו בסוגיה – לא ניתן היה עוד להתעלם מהפרשה, ומוניתי לחקור כיצד אפשר לסיימה בנזקים מזעריים ואילו לקחים יש ליישם כדי למנוע הישנות אירועים שכאלה. היטב הובהרה לי רגישות העניין, והודגש גם הצורך בדיסקרטיות לגבי מסקנותיי.
בחינת הפרופיל האישי והתיאולוגי של האב הרננדז חרגה ממסגרת ההרשאה שניתנה לי. אף על פי כן, בטרם צאתי לדרך גונב לאוזני כי בישיבה סוערת שקיים הסינוד הקדוש בנושא הועלו האשמות קשות כנגד האחראים לקבלת המועמדים לסמינרים לכמורה, בעיקר באזורים מרוחקים. כיצד קרה, הטיח הבישוף קַרנוֹלי, שממזר יתום שגדל בדרכי העפר של כפר נחשל מגויס לכמורה, לְמה אפשר לצפות מאדם כזה, בסביבה כזו, ואיך נתמודד עם ההשלכות התיאולוגיות של המעשה. אין זה מתפקידי לדעת מה השיבו לבישוף ומה היו המסקנות שגובשו בסוף הישיבה, מעבר לעובדה שהיא הובילה לכך שנשלחתי לכאן.
למען הגילוי הנאות עליי להודות כי כאשר פתחתי בחקירה שיערתי שהאב הרננדז הוא תימהוני, אולי אף מעורער בנפשו, וראיתי בו איש פשוט, אגרסיבי ונטול מרות. אלא שעוד בטרם החילותי לתחקר את בני הכפר, לשמוע את נימת ההערכה העמוקה – שלא לומר הערצה – שבה דיברו על ראש הקהילה שלהם, ולהתרשם בעל כורחי כי היה מנהיג מהסוג שהכנסייה חסרה כל כך בימים אלה, גילתה לי בדיקה ראשונית של משרדו כי השערותיי הראשונות היו מוטעות מכול וכול. על שולחן העבודה בחדרו הנזירי של האב הרננדז נחו בסדר מופתי רשימות ושרטוטים שהותיר בכתב יד רהוט, כאילו ידע שאבוא והשאיר עבורי את כל רישומי ההכנה לתוכניתו. על דף אחד פורטו בדקדקנות עלויות הבנייה של כנסייה, בטור הראשון החומרים, בטור השני מספר הפועלים וכמות שעות העבודה ושיעור השכר שיש לשלם לכל אחד מהם, כולל שכר לעבודות מיוחדות של זגגים, אומני ויטראז', בוני מזבח, מעצבי כיור טבילה וציירי פרסקאות. גם שרטוט צורף לדף הזה, של כנסייה שתוכננה בטוב טעם ובעדינות; חתימתו התנוססה באותיות זעירות בשולי השרטוט. על דף אחר פורטו כל האביזרים הנדרשים לאדם אחד שגובהו 1.77 מטרים ומשקלו 74 קילוגרם כדי לשרוד 7 ימים במקום קר: מים ומזון מרוכז וביגוד חם וציוד ניווט וציוד חירום, כל זה במשקל כולל של 37 קילוגרם. בדף נוסף חושב מספר בלוני ההליום, כל אחד בקוטר 48 ס"מ ובעובי 4 מ"מ, שנדרש כדי לשאת גבר וציוד במשקל מצטבר של 112 קילוגרם, וזאת עד לגובה של אלף רגל, הוספו עוד 13 בלונים רזרביים למקרה של תקלה, ובסופו של תחשיב ארוך (אשר הבנתו לאשורו הייתה מעבר לכישוריי המתמטיים) נרשם: 7690 בלונים.
יש להודות שכל זה עשה עליי רושם עמוק. ועוד עליי לומר, שמתוך בחינת רשומותיו של האב הרננדז, ובעיקר מתוך החקירות שחקרתי את בני קהילתו על אודותיו, אני סבור שלמדתי להכירו היטב. כמו כן ראוי לציין כי – בניגוד גמור למנהגי – אף נקשרה בדרך כלשהי נפשי בנפשו.
אני זוכר: בדיוק עמדתי בפני כתיבת דברי הסיכום שלי. אין מנוס מהמסקנה, כתבתי, שלפנינו מקרה מצער של כומר מקומי מסור לאלוהינו ולקהילתו, ברוך כישרונות ובעל אמונה חזקה, שהיה צפוי לו עתיד מזהיר בשורות הכנסייה אך בנסיבות דנן חש כי נקרא להקריב את עצמו על מזבח אמונתו למען בניית כנסייה לתפארת אדוננו. הרהבתי והוספתי שאם ימצא לנכון הכס הקדוש לשלוח לשם כך סכום כסף צנוע לבני קהילתו של האב הרננדז, יהיה זה, לעניות דעתי, סיום הולם לפרשה; כך קורבנו לא יהיה לשווא, ורמזתי כי הדבר אף יועיל לתדמיתו של הכס.
וכבר עמדתי לחתום את הדו"ח כאשר, מעשה שטן, נפל חותמי מהשולחן אל הרצפה והתגלגל למרגלות ספריית העץ המתוחה לכל אורכו וגובהו של הקיר המזרחי, ספרייה מפתיעה בגודלה לביתו של כומר בכפר שכזה. גחנתי להרים את החותם, וכהרגלי בעומדי מול ספרים החל מבטי להחליק על הכריכות. אחת מהן, במדף התחתון, לכדה משום מה את תשומת ליבי – אולי צבעה השחור המהוה, אולי העובדה שלא נכתב עליה דבר. שלפתי את הספר, כמעט בהיסח הדעת פתחתיו. משהו בתוכי ביקש להזהיר אבל עוד בטרם הספקתי להבין ולסרב כבר רצו עיניי על הדפים, ומייד חשכו. דברי מינות איומים היו כתובים שם, על הפיכת בני אדם לאלים, כתבים דיוניסיים ואורפיים ובעיקר מיני חישובים פיתגוריים משוקצים, 7 ימי השבוע כפול 12 חודשי השנה פלוס 3 ימים בין צליבתו לתחייתו של ישו אדוננו פחות 8 ימי המילה היהודיים כפול המספר הקדוש הפיתגורי 10, חלקי 2 נביאי השקר, מוחמד וזרתוסטרא, וכך הלאה והלאה נמשך חישוב העוועים הזה עד שלבסוף הופיע, סופי וחד משמעי ואדום־ספרות, המספר 7690.
אימה חשכה נפלה עליי, והעט נשמט מידי. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע. הו, אלי, אלי, למה שבקתני.
מריה
אוי, הילד, הילד. מה עשה, הילד. איך הלך ותכנן וגם בנה את הכול, לבדו, בעקשנות הזו שלו שהייתה לו כבר כשהיה קטן. וגמכן באומץ הזה שלו, כמו שלא פחד להרביץ מכות רצח לכל מי שהיה צוחק עליו שהוא ממזר שאפילו אמא שלו עליה השלום לא ידעה מי האבא שלו, כמה שהיה נמוך ורזה היה ישר נכנס במכות במי שהיה פותח עליו פה. ואני, שלא עמדתי באש שבעיניים שלו ולקחתי אותו אליי ממתי שאמא שלו מתה, פחדתי שיגדל להיות פושע, אבל לא, עם הרצינות הזאתי שלו דווקא הלך להיות כומר. כמה שמחתי, בעיקר כשחזר לכפר, התחיל לחיות כמו בנאדם. ואיזה כומר הוא היה, איזה כומר, הילדים הכי פרועים דיברו אליו מנומס, כן האב ז'ואאו, לא האב ז'ואאו. אפילו הקומוניסט הזה ז'ואקים, שתמיד רק חיפש איך להציק לכל מי שאיכשהו קשור לכנסייה, היה עושה לו כבוד ואוהב אותו. ואיך היה מדבר יפה ביום ראשון במיסה, אפילו שהקירות בכנסייה שלנו מתקלפים והכיסאות עלובים וגם הבתולה והצלוב אצלנו נראים, יסלח לי אלוהים, קצת עייפים מאיתנו, כשהוא היה מדבר היה אור לכל האנשים בעיניים וגם לקדושים על הקירות, ואני הייתי תמיד חושבת כמה חבל שאמא שלו לא זכתה לראות מה נהיה ממנו. אבל אז נכנס בו השיגעון. כמה בכיתי באותו ערב ששמעתי על זה, אף פעם לא התערבתי לו בשום דבר אבל בפעם ההיא התחננתי לפניו, ז'ואאו, הבנאדם לא נולד לעוף, אל תעשה את זה, זה מסוכן. אפילו הקדושים לא עפו, ואתה רק כומר. לא עזר לי. ניסיתי בהיגיון, אמרתי לו אתה בחור חכם, תמצא דרך אחרת לאסוף כסף. לא שמע. אפילו ניסיתי לעבוד על הרחמים שלו, מה יהיה איתי, אמרתי לו, וכבר שרפו לי העיניים מרוב בכי, מי ידאג לי אם תלך, אתה יודע שמאז הנפילה למרתף הכתף שלי לא בסדר וכמה קשה עם הרגליים בחורף. אבל הוא עקשן גדול, הילד, רק חיבק אותי ואמר במבט הזה שיש לו תמיד כשהוא מחליט משהו, יהיה בסדר, מריה, אל תדאגי. ואז ידעתי שאין מה לעשות.
ולא הלכתי עם כל הכפר לראות כשקשר את עצמו לכל הבלונים והמכשירים ושחרר את עצמו ועלה לשמיים, ולא חיכיתי יותר לכלום, ולא דיברתי עם העיתונאים האלה שהגיעו פתאום לכפר, ואפילו את האיש של האפיפיור הקדוש שבא אחר כך לא רציתי לפגוש. אני כבר ידעתי. כי באותו ערב הלכתי לכנסייה, הבאתי לבתולה את הנר הכי גדול, הדלקתי אותו והתפללתי אליה בכל הכוח שתשמור עליו. הרבה זמן התפללתי, ואחר כך הסתכלתי לה עמוק בעיניים לראות מה היא תעשה. וכשראיתי איך היא מסתכלת עליי בחזרה, הבנתי: מי שאמא שלו מתה והוא צריך לעוף לשמיים בשביל למצוא אהבה של אמא אחרת, לא יחזור.
אלישבע
למרות שזה היה מזמן דווקא זכרתי היטב את היום ההוא, כשהגיע פתאום לארץ בפעם הראשונה הנכד של דוד של סבא נחמן. האמת היא שהקרבה המשפחתית הייתה הרבה יותר מסובכת, אף פעם לא ידעתי איך בדיוק היה הגבר המוצק והכהה קשור למשפחה שלי מעבר לעובדה שסבא רבא שלי בא מברזיל וענף אחר של המשפחה נשאר שם ועם הזמן התבולל, כמו שקראו לזה אצלנו, ומתישהו נזכר בקיומנו. אבל זכרתי במדויק את העיניים הבוערות ואת החיוך שנדלק בהן כשראה אותי, את הקול שקרא לי אליסיטה, את הידיים שהרימו אותי גבוה ואחר כך העיפו, מקרבות אותי עוד יותר לאלוהים. כי דוֹד ז'ואאו היה מדבר המון על אלוהים וגם על הבן של אלוהים, לפחות איתי, למרות שאבא ואמא לא אהבו את זה והיו עושים לו סימנים כשהתחיל, ובכל פעם שהיה בא לביקור היו יוצאות לחישות מהחדר שלהם בלילות. אבל הוא התעלם ועשה מה שרצה. למרות שהייתי רק ילדה אז, בתקופה שהיה מגיע לביקורים של משלחות הכמרים מהארץ שלו בסוף העולם לישראל שקרא לה ארץ הקודש, היינו יושבים במרפסת עם אבטיח חתוך והוא היה מדבר איתי בעברית מצחיקה אבל ברצינות, כמו עם גדולה, על כל הדברים שחשב עליהם. רוב מה שאמר לא הבנתי, אבל למרות ואולי בגלל שאף אחד אחר בבית לא רצה לשמוע על זה אני דווקא כן הקשבתי לו, באוזניים ובעיניים ובעיקר בכל הגוף כשהיה מעיף אותי לשמיים, וידעתי שכשאחליט לגמור לעוף יחכו לי למטה הידיים הכהות והחמות.
הזיכרונות האלה היו צלולים וחריפים, וכל השנים הארוכות שחלפו מאז הביקור האחרון, שנים שבהן הקשר איתו התרופף לאיטו עד שגווע, לא עמעמו אותם. לכן לא התפלאתי כשיום אחד הגיעה חבילה לבית של ההורים, שאליו חזרתי אחרי שאבא מת, חבילה ששמי רשום עליה ובה מכתב בעברית המצחיקה של הסמינר לכמרים ויומן. המילים של דוד ז'ואאו היו שם, מוכרות ואהובות, ממשיכות לדבר אליי ישר לתוך האוזן בדיוק מהמקום שבו שמעתי אותן אז. כן, ודאי, חייכתי לעצמי, הבלונים והג'י־פי־אס והציוד והכסף לכנסייה, משוגע אחד, צחקתי, על מי אתה עובד. יצאתי למרפסת, נשענתי על המעקה בדרך שתמיד החרידה את אמא וגרמה לה להסתכל עליי בשפתיים חשוקות, והסתכלתי על הגבעות הקירחות שעמדו ושתקו שם כרגיל. בעיני רוחי ראיתי אותו מרחף מעל להרים וליערות הגשם ולנהרות ולדיונות החול ולסוואנות ולביצות ולחופים של ברזיל, שט מעל הארץ ההיא שתמיד הייתי מדמיינת אותה ואף פעם לא רציתי לנסוע כדי לראות אותה באמת, קשור למיליון הבלונים הצבעוניים שלו, מתרומם ונוסק, עולה גבוה יותר ויותר. ואז ראיתי, ממש ראיתי, איך הוא מוציא אולר מכיס המכנסיים התרמיים, ובכמה אבחות חדות משחרר את הבלונים, שולח אותם במתנה לאלוהים, מאבד קצת גובה עם כל קבוצת בלונים שעוזבת אותו ומתחיל להישמט לעבר האדמה, אבל רק לכמה רגעים, כי אז נפרשות שתי הידיים שלו לצדדים, בכוח שגדל וצמח בו במשך שנים של אימונים וחלומות, נפרשות רחב וחם, והוא מתרומם שוב ועף, סוף־סוף באמת עף.
אפילוג
הוא זוכר הכול ממרחק גדול. הוא יודע שזה היה חשוב. העניין הסעיר בזמנו את כל האזור. כבר כשראו איך מתחילות ההכנות, נדלקו השמועות. הוא התעלם. וכשהיה ברור שהוא באמת הולך לעשות את זה, איזו התרגשות סחררה את כולם. בלי סוף באו לדבר איתו על העניין, חלק בגלוי וחלק מתגנבים לכנסייה בערב או מוקדם בבוקר. רצו להרגיש שותפים, לשאוב קצת צבע לתוך השעמום של היומיום בכפר המתפורר הזה. הוא נתן להם. סחב בשתיקה גם את המבטים הלחים של מריה ואת הקללות של ז'ואקים. שניהם ליוו אותו כל הזמן, מנסים בכל הכוח לשכנע שלא. אבל הוא היה נחוש. היה לו, כמו שאומרים, רצון בוער. אבל לָמה, הוא שואל את עצמו עכשיו, למה באמת. והאמת שהוא לא זוכר. מה ניסה בעצם לעשות; לאיזה אל (אלים?) רצה להגיע; ובשביל מי. הוא יכול לשער, אבל הניחוש שלו יהיה טוב כמו של כל אחד אחר. דברים רבים מדי קרו לו מאז, וכל זה כל כך רחוק ממי שהוא עכשיו. כאן האור בהיר והינה גם ממקום כלשהו עולה שירה, והוא עוצם עיניים ומאזין. הוא חושב: פעם המראתי לשמיים, עם בלונים. הוא כמעט תמֵהַּ. ושב ומקשיב.
ד"ר דנה חפץ היא סופרת, פילוסופית, ביבליותרפיסטית ועורכת. מייסדת ומנחה ב"בית, ספר" – סדנאות כתיבה וקריאה. על כתיבתה זכתה בפרס איגוד הסופרים, פרס שרת התרבות לספר ביכורים, ומלגת "פרדס" לסופרים מטעם הספרייה הלאומית. מחברת ספר העיון חסד חילוני (רסלינג, 2009), וקבצי הסיפורים דולפינים בקרית גת (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) והשתדלות נוספת (פרדס, 2019). בימים אלה רואה אור בהוצאה עצמית קובץ הפרגמנטים שלה במדבר דברים, לצד מהדורה מוגבלת הכוללת צילומי צבע של יורם קופרמינץ בשם במדבר דברים, גרסת האמן.