פרויקט הייל מרי, אנדי וייר, תרגום: תומר בן אהרון, עריכת תרגום: חמוטל לוין, הוצאת הכורסא, 2021.
ד"ר ריינולד גרייס, ביולוג ומורה למדעים בבית ספר, מתעורר לבדו על ספינת חלל במערכת שמש אחרת. הוא לא זוכר כיצד לכל הרוחות הגיע לשם, או לאיזו מטרה. למעשה, הוא אפילו לא זוכר את שמו.
הזיכרונות מתחילים לשוב רק בהדרגה: האסטרופגים, יצורים חד-תאיים שנצפו בחלל והחלו לשאוב אנרגיה מהשמש; הצפי לירידה של בין עשר לחמש-עשרה מעלות בתוך מספר שנים והקטסטרופה האקלימית הצפויה; ההתגייסות הכלל-עולמית להיאבק במשבר, שהובילה לשליחת החללית ״הייל מרי״, שגרייס הוא עתה השורד היחיד מבין אנשי הצוות שלה.
המטרה של גרייס היא איסוף מידע על מערכת שמש אחרת, שלא נפגעה למרות האסטרופגים שהדביקו אותה. בגלל אובדן הזיכרון שממנו הוא סובל, משימת איסוף המידע היא כפולה, שכן הוא צריך לאסוף לא רק מידע ביולוגי ודגימות תאיות אלא גם מידע על עצמו, הציוד שעומד לרשותו ומטרותיו. והמצב מסתבך עוד יותר כשהוא פוגש בספינת חלל נוספת שנשלחה למטרה דומה – אך לא מכדור הארץ.
בדומה לספרו הראשון של וייר, לבד על המאדים, פרויקט הייל מארי משתייך לז'אנר שמכונה "מדע בדיוני קשה". בניגוד לספרים בולטים מהשנים האחרונות כמו יושרה שניונית של אן לאקי או A Memory Called Empire של ארקדי מרטין, שמשתמשים במד"ב ככלי שבאמצעותו ניתן לחקור סוגיות אתיות, פוליטיות או מגדריות, במדע הבדיוני שכותב וייר יש, ובכן, הרבה מאוד מדע. המדע הוא שעומד במוקד: כפי שהספר מבהיר לנו פעם אחר פעם, כשהאנושות כולה נמצאת בסכנה אין מקום לדילמות אתיות, רק לפתרון בעיות בצורה היעילה והמהירה ביותר. בהתאם, גם המנגנון העלילתי של הספר הוא ביסודו שורה ארוכה של בעיות והפתרונות שהגיבור מוצא להן: החל מהפרק הראשון, שבו האתגר הוא להיזכר בשמו כדי לשכנע את מחשב הספינה לפתוח את דלת התא שבו הוא שוהה, וכלה באתגרים מדעיים מורכבים שפתרונם מבוסס על שילוב של אבולוציה, ביולוגיה מולקולרית והנדסת חומרים.
ללא-מדענים שבינינו, כל זה עשוי להישמע מעט מתיש. כותב שורות אלה, בעוונותיו, נמנה עם האנשים שעיניהם מזדגגות למקרא תיאורים כמו זה, הרווחים למדי בספר: "הכוח שחשים בצנטריפוגה הוא הופכי של הרדיוס בריבוע. כשפרשתי את הכבלים, הגדלתי את הרדיוס מעשרים מטר (חצי מאורך החללית) ל-75 מטר (המרחק מחדר הבקרה למרכז המסה במצב של פרישת כבלים מרבית). אני לא בטוח כמה כוח פעל עלי עד עכשיו, אבל הכוח הנוכחי הוא אחת חלקי ארבע-עשרה ממנו" (עמ' 353). למרבה המזל – וזה חלק מכוחו כסופר – וייר מצליח לאזן היטב את המורכבות הטכנית באמצעות דמויות ומערכות יחסים נוגעות ללב.
גרייס עצמו הוא דמות שקשה שלא להתאהב בה: מדען מבריק, מלא סקרנות וחום אנושי, שמשתוקק לקפה ולבוריטו שלו ומקלל בשטף – אבל תמיד בשפה שמותאמת לילדים שלימד, ושעליהם הוא חושב לעתים קרובות בדאגה בעודו נאבק להציל את העולם. הקונפליקטים הפנימיים של גרייס הם מובלעים מאוד, ונחשפים גם לו עצמו רק בהדרגה – אבל בתוך הסדרה הארוכה של בעיה-פתרון שעליה נשענת העלילה, גם הם באים על פתרונם באופן יפה ובלתי-צפוי.
אבל הציר הרגשי המרכזי שסביבו נסובה העלילה הוא מערכת היחסים בין גרייס ובין "רוקי", השם שהוא מעניק לחייזר שבו הוא פוגש במערכת השמש הרחוקה ושעמו הוא צריך לשתף פעולה כדי להציל את כוכבי הבית של שניהם. המפגש מתאפיין כמובן בכל אותן אי-הבנות, חשדות ותקלות שהן בלתי נמנעות במפגש הראשון עם ציוויליזציה שונה באופן קיצוני, אבל כל אלה מתגמדות לעומת הסקרנות והחיבה ההדדית שמחברות בין השניים. החברות האמיצה שמתפתחת ביניהם יכולה הייתה בקלות להיות קלישאתית, אלמלא הפרטים הקטנים וההומור שמעניקים לה כוח ואמינות.
פרויקט הייל מארי יצא לאור בארה"ב במאי 2021. מעבר למהירות התרגום הראויה לציון, קשה להתעלם מההקשר האקטואלי של הספר. בראש ובראשונה, כמובן, זה ספר על קטסטרופה אקלימית, ועל עולם שמתגייס למאבק כנגדה, אבל גם משבר הקורונה נוכח כאן במובהק: הקטסטרופה נגרמת בידי יצורים זעירים שנעים בין מערכות שמש ו"מדביקים" אותן, והמאמץ המדעי הוא למעשה מאמץ למציאת חיסון, דרך שבה תוכל האנושות להמשיך ולתפקד למרות ה"מחלה" שתקפה את השמש. הציטוט הזה, מפי מובילת פרויקט הייל מארי, משקפת היטב תרחישים אפוקליפטיים שנראה שרבים הוגים בהם גם כיום: "תת-תזונה. שיבושים בחקלאות. רעב. […] מרקם החברה יתפורר. יהיו גם מגפות. הרבה מגפות. בכל העולם. כי כל מערכות הבריאות יהיו בעומס יתר" (עמ' 464-463).
האסטרופגים, אם כן, מגלמים היטב את החרדה הקיומית של האנושות בעת הזו. מעניין לציין כי ההתחממות הגלובלית נתפשת לעתים קרובות ככישלון של המדע, מעין עונש שמימי על ההיבריס של הקדמה האנושית; וגם פריצתה והתפשטותה המהירה של מגפת הקורונה קשורה בגלובליזציה ובשרשראות הייצור חובקות-העולם שקשורות בה, והמאבק בה חושף חוסר אמון עמוק של רבים בשיטה המדעית ובנציגיה. לאור כך, ראוי לציין שגישתו של וייר היא אופטימית להפליא: המדע מוצג אצלו בתור הפתרון בה"א הידיעה. האיום האקלימי איננו נובע מכך שבני האדם התפתחו יותר מדי, אלא מכך שלא התפתחו מספיק: "אילו זה היה קורה בעוד אלף שנה, סביר להניח שהיינו מוצאים דרך להתמודד עם האסטרופגים בקלי קלות" (עמ' 258). בחלק שהוא אולי הנאיבי ביותר בספר, המידע המדעי מביא מיד להתגייסות כלל עולמית, וסכסוכים גלובליים נזנחים בן לילה לאור האיום החדש. והמדע הוא גם הגשר שמחבר בין גרייס ובין רוקי, ובהשלכה – בין בני אדם לחייזרים.
במובן זה, פרויקט הייל מארי חוזר במידה רבה לאופטימיות שאפיינה את תור הזהב של המדע הבדיוני, שראה את הקדמה המדעית כמבשרת של עתיד מזהיר ומלא פלאים. סופרים ומבקרים שבאו אחרי דור הזהב ביקרו את הפשטנות של החזון הזה, שהתעלם מתכונות חיוביות פחות של המין האנושי שבידו הופקד כוחו של המדע; ביקורות נוספות נגעו לעובדה שהעתיד שתיארו סופרי תור הזהב כלל, כמדומה, בעיקר גברים לבנים. ניכר שוייר מודע היטב לביקורת האחרונה, לפחות – הפרויקט המדעי שהוא מתאר על כדור הארץ הוא גלובלי במלוא מובן המילה, עם תרומות מדעיות משמעותיות מחוקרים באסיה ואפריקה, ובראשו עומדת אישה שקיבלה סמכות עליונה – אך עדיין שומר על הראייה הבסיסית של המדע ככוח של טוב ושחרור, שיוצר גשרים בין אנשים ותרבויות. לא במקרה הגיבור שלו הוא דמות של מחנך, אדם שהתשוקה הגדולה שלו היא לעצב בני אדם ולהנחיל להם את עקרונות החשיבה המדעית. "האנושות יכולה להיות מרשימה מאוד כשאנחנו מתגייסים למשימה", קובע גרייס (עמ' 512). נראה שהאופטימיות היסודית של וייר נחוצה לנו כיום יותר מתמיד – ועשויה בהחלט להסביר את הפופולריות יוצאת-הדופן של ספריו.
איל חיות-מן