ראובן קופרמן | אמנות

 

"טבע דומם עם שמפניה ורודה ונוזל ניקוי": שיחה עם ראובן קופרמן | דינה עזריאל

הסטודיו של הצייר ראובן קופרמן הוא חדר מואר בדירת מגורים בדרום תל אביב, קרוב לים וליפו. כוננית מסודרת עם עבודות ארוזות היטב, עוד כוננית עם ספרים, פלטה גדולה מעץ מעל שידת מגירות מתכת שטוחות בהן פרושים ציורים על ניירות גדולים, לידן עוד שידה מלאה בצבעים ומכחולים ופסנתר חשמלי גדול עם ספר תווים פתוח שעל כריכתו כתוב Бетховен (בטהובן ברוסית). מאחורי הפסנתר, תלוי ציור של הסצנה שבה הפלישתים מעוורים את שמשון הגיבור.

שמשון, נעול מגפי גיבור על, אחוז בידי גבר עטוי שריון המעוור אותו באמצעות דוקרן (דמות בהשראת ציור של רמברנדט) ולופת גבר שני בפוזה שלקוחה מסצנת אגרוף (כך גם לבושו). דמויותיהם של שלושת הגברים תלת ממדיות, על פי מסורת הציור האירופית. לעומתם, מאחוריהם מרחפת דמותה הדו ממדית של דלילה – בדמות גיישה בסגנון ציור יפני מסורתי. הקומפוזיציה ספירלית (נפוצה במנייריזם האירופי של המאה ה-16) אבל הרקע – בניגוד למסורת הזאת – לבן, או יותר נכון – נעדר.
הציור הזה הוא חלק מסדרה שלמה העוסקת בשמשון, בעקבות הספר "דבש אריות" של דויד גרוסמן. "הרגע המתואר כאן הוא רגע מכונן," אומר קופרמן, "ברמת האלימות, כמו גם ברמה המטאפורית, ברגע שאיבד את עיניו, החל שמשון לראשונה לראות ולהבין את העולם – למעשה, זאת טרגדיה יוונית."

[ניקור עיניו של שמשון, 2020, שמן על בד, 210/120 ס"מ]

הספק הגדול

ההתעניינות של קופרמן בתרבות ובאמנות היפנית, החלה בלימודי הפילוסופיה, אצל יואל הופמן. באחד משיעוריו, כשדנו בסוגת הקואן, פתאום, בלי הקדמות, הופמן חלץ כפכף – וזרק אותו על אחד הסטודנטים. "כולנו היינו בהלם מוחלט," מספר קופרמן, "עד כדי כך שאף אף אחד לא אמר כלום. השיעור המשיך." מטרתו של הקואן היא לערער את התלמיד, לרוקן אותו ולטלטל אותו אל מחוץ למגבלות ההיגיון, כדי שיוכל לזכות בתובנה חדשה. "זה מה שאני אוהב בכתיבה של הופמן. הוא מנסה כל הזמן להשתחרר מכבלי החשיבה הנורמטיבית כדי למצוא הגיון חדש. התוצאה היא הזעזוע הנפשי שאמנות מעוררת כשהיא במיטבה. הגבול הדק שבין שפיות ושיגעון, בין סטייה למה שנחשב כנורמה, גבולות שנפרצים שוב ושוב. הנה בא המהגר הרברט מאירופה עם כל המטען התרבותי של קאנט וגתה וכו' והוא פתאום בחולות. זורק דג קרפיון חזרה לים ולא יודע שקרפיון לא יכול לחיות במים מלוחים."
ניתן להשתמש במילים דומות, כדי לתאר את העבודות של קופרמן; משלבים ומקצבים שונים, אקלקטיות של סגנונות שאינם מבקשים להתבולל זה בזה לכדי סינתזה – סגנון אחד חדש – אלא שוכנים זה לצד/מול/לעומת זה: בתוך ציור אחד, על ייחודם ושונותם ומאירים זה על זה. דמויות יפניות בקווי גוף גנריים, דו ממדיות כמעט, לצד דמויות מערביות, נפחיות, בעלות דיוק אנטומי – כמיטב המסורת האירופית. סמוראים, רקדני בוטו, ודמויות מנגה לצד דמויות מיתולוגיות, סצנות אקטואליות (רצח ג'ון פלויד, מחאת בלפור) וחייזרים בחליפות חלל. בובות פלסטיק וקומיקס. ועם זאת, הציורים כשלעצמם נתפסים כמכלול הרמוני אחד; שכן על-אף השילוב של סגנונות שונים כל-כך בציור אחד, בבסיסם ישנו סדר מוכר – הישענות על קומפוזיציות ואיקונוגרפיות מערביות מסורתיות.

התוצאה היא מרחב לימינלי של זמן ותודעה. שבו נשאלות שאלות ונרקמים הקשרים חדשים על-זמניים וחוצי תרבויות. השילובים הבלתי צפויים יוצרים הזרה, כך שברגע הראשון, הצופה מופתע. לוקח לו זמן להבין מה בעצם קורה כאן. לתחושה הזאת תורמת גם העובדה שבתמונות רבות אין רקע. "קבלתי על זה כמה פעמים ביקורת. זה הטריד אנשים, אבל אני אוהב את זה שזה מטריד; זה סימן טוב," אומר קופרמן, "מעלה שאלות. עוכר שלווה. שט באוויר."

"אני מחפש את זה," אומר קופרמן, "את ההלם שגורם להשתהות הזאת. משהו שלרגע אחד לפחות פורע את הסדר. משהו שההיגיון, גם אם לשבריר שניה, מסרב לקבל."

[תוכי, 2014, אובייקט, גובה 27 ס"מ]

ואכן, בהרבה ציורים של קופרמן, יש תחושה שפתאום נזרק כפכף. אמנות ״גבוהה" לצד "נמוכה", "איכות" לצד קיטש וחפצים "זולים", הסיבה ששמתי את המושגים הללו במירכאות, היא הכפירה של קופרמן בדיכוטומיות שמאפיינת את התפיסה המערבית. כי הדיכוטומיות האלה, אף פעם לא ניטראליות; תמיד עומד מאחוריהן שיפוט. זה תמיד טוב מול רע, או גבוה מול נמוך ובהתאמה: גבריות מול נשיות, אור מול חושך, מערב מול מזרח, נפש מול גוף.

"הופמן היה הטריגר להתעניינות הגוברת שלי ביפן," מספר קופרמן, "אחרי הלימודים המשכתי לקרא על זה עוד ועוד, נסעתי ליפן כי הרגשתי שאני חייב להיכנס לעולם הזה. רציתי להבין וללמוד את הסגנונות השונים, החל ממסורת תחריטי העץ של האוּקִיּוֹ-אֶה, 浮世絵 – תמונות העולם הצף, דרך תיאטרון בוטו ועד קעקועים יפניים, מנגה, קבוקי ואמנות רחוב עכשווית. התחברתי לדיוקנאות וגם לקרבות, לא מעט אלימות ודרמה. כל הדברים האלו התחילו להציף."

לא אגם שקט

קופרמן שולט היטב בידע של הציור, או כמו שהוא מכנה זאת, בקראפט. "אבל הקראפט יכול להיות מסוכן," הוא אומר, "כי הוא שואב וכובל – כי הוא מגדיר חוקים שגורמים לך להתקבע ואז הוא הופך למכולת שבה אתה סוקר את המדפים, רגוע ושבע. זאת מלכודת שאני כל הזמן משתדל לחמוק ממנה. לכן אני מחליף כל הזמן טכניקות ומדיומים. פעם ציירתי בשמן על בד, עכשיו אני אוהב נייר, טושים, אקוורלים, אני נמשך אחרי התנועה שהמדיום מעניק לי. אני לא מתכנן מראש את הציורים."

"הקראפט חשוב אבל פריעת סדר זה דבר טוב; דרך להגיע לגילוי של לא נודע חדש, לייצר מצבים שאני צריך לפתור. השאיפה שלי היא להגיע לזה שהסגנונות השונים יטמעו בי ויהפכו לחלק ממני. כמו יצירה מוזיקלית שיכולה להיות לרגע ג'אז ודקה אחרי זה לגמרי טכנו. לא כאטריבוט או ציטוט, אלא באופן אינהרנטי. זאת המוזיקה שהכי מפעילה אותי. הייתי רוצה להגיע למצב שהשפות השונות או האיקונוגרפיות יהיו תולדה של הפעולה שמחולל המדיום; שינבעו מן ההתענגות על קו מסוים ועל אורך הנשימה שמעניק סוג המכחול וסוג הצבע, או הדיו, או הטוש.
ציור מתחיל בשאלה. השאלה היא המנוע והציור הוא תשובה אפשרית. לפעמים יש הרבה תשובות אפשריות – ככה נולדות סדרות. בבסיס העבודה יש קושי, מתח, קונפליקט. זה לא האגם השקט. האי-שקט מניע. המקום המעניין עבורי הוא הלא נודע. הוא יכול להוביל לכישלון, אבל גם למקום מפתיע שאי אפשר להגיע אליו אחרת."

הווילון הדק של ההסתרה

אנחנו מדברים על הז'אנר הספקולטיבי. קופרמן אוהב את הסיפורים של ולאדימיר סורוקין*, אחד הסיפורים שלו, בהם נערה משמשת מנה עיקרית במשתה יום ההולדת השש עשרה שלה, מגלגל אותנו באופן כמעט מתבקש אל סרטו של פיטר גרינוואי הטבח, הגנב, אשתו והמאהב (1989). שניהם מציבים בפנינו מראה שמעוררת בנו אימה ובחילה, כי הם מציבים במרכז אותנו, על המתח המתמיד והמובנה בתוכנו שבין תרבות וחייתיות. התרבות והנימוסים שבאים להסתיר את הבסיס שהוא מאד חייתי יצרי ואלים, זה כמו וילון שמסתיר את האימה את הלכלוך. אני תוהה בקול רם על פשר הרתיעה המוקסמת שלנו מן הזוועות האלו מן הפרוורטי, האפל, מן האלימות וטרור, קופרמן אומר, "אני לא נמשך לאלימות ואימה, אבל אני גם לא מוכן להדחיק אותם, הם פשוט שם. התרבות המערבית נוהגת להסתיר את האלימות ואת האימה מאחורי וילון, כמו בציורים של גויה. אבל הווילון למעשה רק מגביר את האימה." ובאמת. ספרות ספקולטיבית מנסה לחרוג מהקיים, אבל היא תמיד נשענת על משהו. "בעיני זה מעלה שאלות נוקבות, מדויקות מאוד," אומר קופרמן; "למעשה, ז'אנר האימה בנוי על הווילון הדק של ההסתרה. לגויה יש הרבה כאלה. גם בימי הביניים היו נפוצים דיוקנאות שמאחוריהם יש וילון, פעמים רבות הווילון הזה לא לגמרי מוגף וניתן להציץ ולראות פרט, רמז, למה שמאחוריו."

בציורים של קופרמן דבר אינו מודחק; האנשים, הפנטזיות שלהם, הפחדים והשדים, הדברים שהם מציגים לראווה וגם הדברים שהם מבקשים להסתיר. הכול נמצא על הבד. אם תרצו, האגו, האלטר אגו וגם האיד. מצבי התודעה, חיבוטי הנפש וייסורי הרוח, נוכחים בציור לא פחות מהבשר.
אני תוהה, אולי יש כאן רובד נוסף, קריאה אפשרית נוספת על פיה הסגנונות השונים, מבחינים בין מצבי תודעה וקיום שונים. למשל, בציורים רבים, הדמויות היפניות נראות כשייכות לממד אחר, הן מרחפות מעל וברקע, הדו-ממדיות שלהן משווה להן, פעמים רבות, נוכחות של רפאים או דמונים. בתרבות היפנית, הטבע מלא רוחות, לכל אבן יש נשמה, חפצי הבית מקבלים נשמה בהגיעם לגיל מאה. הכל חי. זה לא שבמערב לא קיימות אמונות כאלו לאורך ההיסטוריה, אבל נדמה שהוא משקיע מאמצים רבים בהדחקה שלהן כמו של כל הישויות ומצבי התודעה שאין להן לגיטימציה רציונלית.

טבע דומם עם שמפניה ורודה ונוזל ניקוי

את ציורי הטבע הדומם שלו קופרמן עושה "באמת", כלומר, מציב את החפצים ומצייר אותם בדיוק רב, אלא שהשילוב בניהם מעורר אי נוחות. למשל, גולגולת זכוכית – "הייתי צריך להזמין כזאת באינטרנט, כדי לצייר את הציור הזה" – מלאה שמפניה ורודה, ולצידה בקבוק של נוזל ניקוי. האיקונוגרפיה של טבע דומם בשילוב גולגולת, במסורת של הציור הנוצרי הקלאסי, נקראת "ואניטאס".** ציור נוסף במסורת ה"ואניטאס", הוא גולגולת עם צבעונים בכד בדולח ושלושה ספרים.

"זה נכון שאני יוצר הזרה, אומר קופרמן, אבל השימוש באיקונוגרפיות, כמו יום הדין האחרון או ואניטס, שהיא סוגה מאד טעונה, חותר תחת זה, כי המסורת כל-כך חזקה, עד שברגע הראשון אתה לא רואה שיש לגולגולת קרניים וארבעה טורי שיניים; שזאת לא גולגולת אמיתית, אלא חפץ מפלסטיק שנקנה בחנות מזכרות."

 

 

 

 

 

 

 

 

ספרים רעים

כשאני שואלת על שלושת הספרים המופיעים בציור, הוא שולף אותם מהמדף ומראה לי. "הם סוג של רפרנטים שלי, הוא אומר, "הם ספרים רעים; מלאים ברוע; עיסוק ברוע, בנמוך, בפרוורטי. ניתן לראות את השפעותיהם בציורים שלי. בין אם סגנונית, ובין אם על-ידי ציטוט דמויות או סצנות מתוכם."

דנציג בלדאייב: רישומים מן הגולאג            Danzig Baldaev: Drawings from the Gulag

בלדאיב, בנו של אתנוגרף שנכלא כאויב העם, אולץ בבגרותו על ידי נ.ק.וו.ד (ק.ג.ב לשעבר) לעבוד כסוהר. תחת עין המשטר שירטט את חיי המחנות, את הזוועות, הסאדיזם ושיטות העינויים וההמתה שננקטו כנגד אויבי המשטר; הרישומים קובצו בספר 

2010. Russian Criminal Tattoo Encyclopaedia

במקביל תיעד את הקעקועים של האסירים הפליליים – שפת סימנים שלמה, שמעבירה מידע לגבי סוג העבירה, השיוך והמעמד של כל אסיר. הקעקועים שתיעד יצאו כאנציקלופדיה בשלושה כרכים

  Basara : Japanese art theory crossing borders : from Jomon pottery to  decorated trucks 越境する日本美術論 : 縄文土器からデコトラまで

באסארה: אמנות יפנית חוצה גבולות: מקדרות ג'ומון ועד משאיות מקושטות. מאת האמן היפני טנמיא היסאשי, בעקבות תערוכה בשם זה, שהתקיימה בטוקיו בשנת 2010. "באסרה היא למעשה עמדה ביחס לתרבות יפנית." אומר קופרמן, "התפיסה הפופולרית במערב ביחס לתרבות יפנית היא תפיסה של וואבי סאבי – רוך, מנימליזם, איפוק ואיזון. המושג באסארה, מתייחס לאמנות רחוב המתאפיינת בקיטש, מוחצנות, צעקנות ועומס פרטים. היסאשי מערער על הגישה המסורתית שמקבלת באופן עיוור את מה שנחשב לאמנות ראויה ונמנעת מלקיחת סיכונים שבחיפוש ביטויים חדשים." בתמונה משאית יפנית מקושטת – דקאטורה – デコトラ – זוהי תת תרבות שהתפתחה בחמישים השנים האחרונות ביפן, ודוגמה מצוינת לתרבות הבאסארה. שהיא סוג של התנגדות אסתטית עממית לממסד הסמוראי. התרגום המילולי של באסארה הוא 'יהלום', כלומר מבריק, חד, נוצץ וחותך. "זה לא שאני לא אוהב את הוואבי סאבי," אומר קופרמן, "אבל במשך הזמן הבנתי שמה שאני עוד יותר אוהב באמנות היפנית זה את הבאסארה."

Jake and Dinos Chapman: Insult to Injury 

"השלישי הוא ספר של האחים דינו וג'ייק צ'פמן, שעושים ניכוס להדפסים של גויה, המתארים את זוועות המלחמה. הם קנו את הציורים (מדובר בהדפסים) וציירו עליהם תוספות – בעיקר של פרצופים גרוטסקיים או פני חיות. "מצד אחד זאת השחתה, מקום טעון לכשעצמו, מצד שני זאת עבודה חדשה שנעה בין זוועה וגרוטסקה נוראית לבדיחה או בידור. בעיני אלו שכבות שונות, מובהקות ומאד נוכחות. הטרגיות מאד ברורה."

[אחד ההדפסים עם התוספות מתוך הספר]

מיהו הרוצח?

הציור יום הדין האחרון שבראשו, עטור הילה, עומד השטן וכן ציורים בעקבות תחריטי דירר לחזון יוחנן והאפוקליפסה – הם חלק מסדרה בשם ANATOMY OF A KILLER או אנטומיה של רוצח שנוצרה בתקופת הקורונה.
"התחושה האפוקליפטית לא נבעה מן הקורונה," אומר קופרמן, "אלא מהמדיה; גופות לא התגוללו ברחובות, הבהלה ההמונית לא נוצרה בשל תמונות אמיתיות, זאת היתה מגיפה שהופצה בכלי התקשורת.

כשאני משוחח עם דירר, אני משוחח עם המאה ה-16, זאת לא הצצה או ציטוט, אני מחפש את הרלוונטיות, את הטרנספורמציה שקוראת מעצם המפגש, מה שהציף הוא הקורונה.
ואפילו לא הקורונה עצמה, אלא האופן שבו הופצה במדיה; רשתות חברתיות. פייק ניוז. מהדורות החדשות התכופות, המבהילות. לא צריך להיות חולה פיזית. העצירה – היא המגיפה. הווירליות, ההדבקה, היתה במדיה והיא זאת  ששיתקה את העולם. הרי זאת לא מלח"ע III, לא מגיפה קטלנית יותר מאחרות, זה הדבר המשמעותי והגדול שאנחנו נמצאים בו ועוד נימצא בו. ואז נושא האפוקליפסה מקבל ממד אחר.

[אנטומיה של רוצח XIX, 2020, דיו וצבעי עפרון על נייר. 70x51cm בעקבות דירר] 

דירר הציג בעבודותיו את המגיפה כעונש, ההקשר שלו מוסרי. (פרש האפוקליפסה הראשון – הלבן – המתואר בתמונה מסמל את המגיפה) ופתאום גם אנחנו במקום דומה; מתפתח שיח על מוסר אקולוגי ופוליטי.המגיפה מופצת בתקשורת ואתה רואה איך המדינה עושה על זה ספין ומנצלת את זה לעליה של טוטליטריזם."
בהקשר זה מעניין לציין עוד עבודה ששייכת לסדרה קודמת, Assasins, ומבוססת על צילום מן המרשתת של שורת ראשים ערופים של דעאש. בציור, בוקע מתוך הראשים הללו זר עם צבעונים מפוספסים. "האקט הזה מעניין," אומר קופרמן בהתייחסו לאקט המתוקשר של עריפת הראשים, "דעאש מתנגד למערב על כל היבטיו; קולוניאליזם, קפיטליזם, אבל בו בזמן הוא משתמש בכוחה של המדיה בצורה מאד מערבית." גם בציור הטבע הדומם הזה, מופיעים צבעונים. פרחים הם חלק בלתי נפרד ממסורת הואניטס של העת החדשה המוקדמת (מאות 15–18) – הם מייצגים את היותנו בני חלוף. 

[טבע דומם עם ראשים, 2016, צבעי מים, ספריי ועפרונות צבעוניים על נייר 91×131 ס"מ]

ברבים מן הציורים הללו, מתוארים פרחים על סף נבילה, או חרקים שמופיעים על הזר הפורח שתפקידם להזכיר לנו שסופם להרקיב ולהתפרק – כמונו. בבורסת הפרחים, פרחי הצבעונים היקרים המיוחדים והנדירים ביותר היו המפוספסים. "מה שמעניין הוא שהם היו בעצם צבעונים שחלו בוירוס. מחלה שבקריאה מסוימת היא אסתטית. הרעיון הזה מצא חן בעיני בהקשר של וירליות ועריפת ראשים."

על כלבים מתים, סוסים מכונפים, חזירים רוקדים, קופים חכמים ובני אדם שעירים.

זה שמו של ספר האמן של קופרמן, שהוא נותן לי בתחילת השיחה; שילוב של טקסטים, צילומי
עבודות וביניהם כפולות עמודים עם צילומים ודימויים שמבטאים את "האקלים שבתוכו אני יוצר". ספר אמן לא אמור לתעד עבודות. זה לא קטלוג. זה אובייקט בפני עצמו, אומר קופרמן.

רכבת טרנס סיבירית

"אבא שלי מיאשי, אמא מבוקרשט, בשנת 1941 הם ברחו מרומניה הפשיסטית לרוסיה. אני נולדתי בקישינב (אז בברית המועצות, כיום בירת מולדובה). הגעתי לישראל בגיל תשע וחצי. האם זה הטביע חותם באמנות שלי? אני משער שכן, אבל לא יודע לשים על זה את האצבע.

"החברים הוותיקים שלי, הם השכנים משכונת המהגרים שגרנו בה. מה שהיה אופייני לבני דורי היה שלא רצינו להיות רוסים. רצינו מיד להיות ישראלים. דברנו אחד עם השני עברית. היה בנו רצון להתכחש, למחוק זהות, להתבולל. השתלבתי לגמרי בישראליות, ושנים לקח עד שהתחלתי לחפש, לנסות להבין יותר טוב, לחבר דברים. זה כנראה עניין כל-כך מודחק, שהייתי צריך לשמוע קולות של אחרים כדי להבין את זה על עצמי. גלעד מלצר אמר לי פעם: העבודות שלך הן כמו רכבת טרנס-סיבירית שמחברת מערב ומזרח אבל בעצם אתה הולך ליפן או לסין בשביל לעבוד בדרך בבית… זה שהעניין שלי בקעקועים הוביל אותי דווקא לדנציג בלדאייב ולתרבות הקעקועים של בתי הכלא הסובייטיים, לתרבות הזאת של אויבי העם – זה כנראה לא במקרה. היהודים הרבה פעמים נחשבו לאויבי העם והאינטלקטואלים היהודים סבלו מגזענות ואלימות מכל הסוגים. פתאום הדברים התחילו להדהד לי. אני לא יודע לשים אצבע אבל זה שם, בשלב מסוים זה התחיל להעסיק אותי, לא בקטע נוסטלגי אלא יותר בקטע של מאיפה באתי. מאיפה ההורים. קטע של זהות.
בשנת 2011 או מאוחר יותר, השתתפתי בביאנלה של אודסה ונסעתי עם חבר לקישינב. מצאתי את הבית, את השכונה שגדלתי בה, זה נראה לי עלוב, כמו בסרט של קן לוץ'. סלאמס נוראי, בלי אופק, אפילו במרכז קישינב שהיא עיר הבירה. לפעמים אני חושב איך היו נראים החיים שלי אילו הורי לא לקחו אותי משם…"

בוטיקים של כנאפה

"אולי האהדה לתרבות 'הנמוכה', לקיטש, והרצון להכיל ולחבר עם שאר העולם, היא תולדה של נסיבות חיי ולאו דווקא בחירה. אבל בעיני, החיבור הזה, הוא יותר מתרגיל ברמה האיקונוגרפית – זאת אידיאולוגיה. ה'נמוך' הוא חלק מהחיים כמו האלימות והאימה. גם אם זה מציף ומפריע. לנו, לאנשים השבעים, לרוב יש יד בזה. זה לא קורה באקראי. יש חיבור סיבתי בין הגבוה לנמוך."
השיחה מתגלגלת לנושא הקאנון. לתפיסות ביחס לתרבות, שמשתנות כל הזמן; מה שנחשב בתקופה מסוימת נמוך, פתאום נקרא בעידן אחר, מזווית אחרת, גבוה. חונכנו ואולפנו למשהו שנראה לנו ברור, על פי איזו היררכיה שיצרו תיאורטיקנים מסוימים שנתנו פרשנות מסוימת. בכלל, קאנון מושפע מעצם העובדה שמישהו החליט לכתוב על יצירה מסוימת, לכוון זרקור אל יוצר מסוים. בטוח שיש הרבה יוצרים נפלאים שנשכחו ולהיפך.
אפשר להשוות את זה למה שקורה בתחום האוכל, פעם אוכל רחוב היה דבר "נמוך" פתאום אוכל רחוב נעשה קטע מסוגנן כזה. מסעדה ממתגת את עצמה כ"אוכל רחוב" בתור משהו איכותי.
"הציור של הטבע הדומם מפלרטט באופן ברור עם סנצ'ז קוטן ומתייחס למציאות ישראלית דרך האוכל העממי, הפשוט, המזוהה עם המקום, גם אם במקור הוא לא מכאן."

[טבע דומם, 1996, אקריליק על בד, 75X120 ס"מ]

היום יש עראיס, פלאפל בטעמים בוטיקים של כנאפה… "זה עניין של אופנה." אומר קופרמן, "אבל אני חושב שמעבר לזה, העולם הפך מבולבל ומבלבל. הגבולות מיטשטשים. חונכנו ואולפנו למשהו שנראה לנו ברור, איזו היררכיה, אבל יותר ויותר הנחות יסוד מתערערות. זה לא בהכרח דבר רע. למשל, הנחת יסוד אחת שהתערערה וממשיכה להתערער היא התייחסות לגוף כאל משהו נתון וקבוע – שנולדת אתו ותמות אתו. היום אנו מתייחסים לגוף כאל טקסט פתוח שניתן כל פעם לפרשנות אחרת; דיאטות, בודי מודיפיקשן, שינוי מין, ניתוחים פלסטיים. הכל מצביע על מצב תודעתי שפותח אפשרויות. שהנחת היסוד שלו היא שהגוף ניתן לשינוי (עוד לפני ההתכנות הטכנולוגית) איך הדבר הזה מהדהד באמנות.

הפרקטיקות של הגוף, של העלמות הגוף, אנחנו יותר ויותר מול מסכים, פרקטיקות גופניות פחות ופחות מתממשות. כולל סקס למשל."

[Suspension, 2009 עפרונות צבעוניים על 60X40 MDF ס"מ]

"הציור Suspension, מדבר על רחיפה וציפה. הגוף מרחף באוויר, מתנתק מהקרקע, ובו זמנית הכי מונכח דרך הכאב. העבודה מתייחסת להיעלמות הגוף ופרקטיקות פגאניות שמחזירות אותו דרך הכאב. מתחתיו, הנחתי אובייקט שראיתי בנמל אשדוד. זה מצוף של ספינות. קסם לי שהמצוף הזה מעלה מחשבה על עזרים מעולם ה BDSM."

 

דינה עזריאל

---

ראובן קופרמן נולד בקישינב, במולדובה (ברה"מ לשעבר). בגיל תשע היגר עם הוריו לישראל. למד פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת חיפה ובתום לימודיו נסע לארה"ב, שם המשיך ללמוד ולעסוק באמנות. קופרמן חי היום בתל אביב, הציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל.