כל מי שחי בעיר כלשהי במשך כמה שנים יודע שערים הן יותר מאשר סך כל הבניינים, התשתיות והרגולציה המקומית – אפילו יותר מאשר סך התושבים שלהן. לערים יש אופי, אווירה, היסטוריה; הן חלומות ושאיפות וקונפליקטים ועוד אלף ואחד דברים, גדולים וקטנים. על פי שומרי הערים, רומן הביכורים של רותם ברוכין, לכל עיר יש רוח עיר – ישות מטפיזית שמגלמת בתוכה את כל ההיבטים שלה, פיזיים ואחרים. הן יכולות להופיע בדמות אדם – עם מראה ולבוש שתואמים את המאפיינים שלהן – אבל הן הרבה יותר מזה: כל עוצמתה של העיר עומדת לרשותן, והן משתמשות בה כמיטב יכולתן כדי לסייע לתושבים שחיים בהן. מרבית בני האדם לא יכולים לראות את רוחות הערים, אף שמדי פעם הם מרגישים בנוכחותן; התקשורת עם רוחות הערים היא תפקידו של שומר הערים – אחד לכל מדינה – שמשמש כמעין שילוב של רגולטור, איש לוגיסטיקה ופסיכולוג לעת מצוא.
הנחת המוצא הזו היא פשוטה יחסית, אבל היא מאפשרת עושר עצום של סיפורים: ניתן להשתמש בה על מנת לחקור סכסוכים פוליטיים ודתיים, מפגשים בין תרבויות, אירועים היסטוריים ועוד. לראיה, שומרי הערים מגיע לאחר כמעט עשור של נובלות, סיפורים קצרים ואפילו מחזה שנכתבו באותו עולם ספרותי – מרביתם במסגרת במות של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה. הספר החדש הוא מעשה של שתי וערב שכורך יחד כמה סיפורים שפורסמו כבר, מוסיף חדשים, ואורג אותם יחד לעלילה קוהרנטית ורחבת יריעה שהיא גדולה מסך חלקיה.
גיבור הסיפור הוא יונתן, שומר הערים של ישראל. הוא ירש את התפקיד מאביו, אם כי לא בהתלהבות יתרה: מערכת היחסים בין השניים הייתה טעונה בחייו של האב, ותפקיד השומר כולל משא גדול של אחריות. בין היתר, השומר לא יכול לצאת מגבולות ישראל הקטנטנה, ובכל מקום שיבחר לגור בו הוא זוכה לכמות לא-מידתית של תשומת לב מצד רוחות ערים רעבות ליחס (ולקנאתן של האחרות). הסיפור מתנהל בשני צירי זמן: האחד מתחיל עם שחרורו של יונתן מהצבא ב-2001, ועוסק בניסיונות שלו לברוח משליחותו ולחפש את דרכו בחיים; והשני מתרחש בשנת 2017, אז יונתן הוא כבר השומר בפועל. כשתל אביב מתחילה לעבור סדרה של שינויים מתמיהים, יונתן מייחס זאת תחילה לסיומה הטרי של מערכת היחסים הרומנטית שניהל עם רוח העיר. אבל בהדרגה מתברר שמשהו עמוק בהרבה מתרחש מאחורי הקלעים, ויונתן צריך להגן על העיר האהובה עליו מפני רוח עיר זרה וצמאת דם, וגם מפני כוח עתיק ואפל בהרבה – שאולי מאיים לא רק על תל אביב-יפו, אלא על הערים כולן.
הדבר הראשון שצריך לומר על שומרי הערים הוא כמה מקסים העולם שהוא בונה: בין אם מדובר ברוח העיר של ירושלים שנוכחותה ממלאת את המכונית של יונתן באוויר הרים צלול כיין, בתאומות רמת גן וגבעתיים שמקנאות תמיד בתל אביב, או ביישוב זעיר בנגב שמתגלם בדמות היפית שמנגנת בגיטרה וישנה תחת כיפת השמיים – התיאורים הם משעשעים, אמינים וסוחפים את הקורא פנימה. בפנטזיה שנטווית כאן יש משהו ישראלי מאוד ובה בעת גם אוניברסלי מאוד, שכן ניתן להשתמש ברוחות הערים באותה קלות כדי לתאר את אירלנד, או את קנדה, או את יוון העתיקה. למרות בעיות נקודתיות בתחקיר – לדוגמא כשיונתן מתלונן ב-2001 על כך שלא זכה לשרת במבצע ״חומת מגן״ – ניכר שבאופן כללי הושקעה מחשבה רבה בפרטים. בנוסף לתיאור הערים ומערכות היחסים ביניהן בהווה, ברוכין פורשת מיתוס היסטורי רחב-יריעה שמשתרע עד לסיפור הבריאה המקראי. במובן הזה, ניתן אפילו לשייך את שומרי הערים לז'אנר הפנטזיה היהודית, העולה בשנים האחרונות – למרות שניכר שהכותבת נמנעת מלהתחייב על נכונותה או בלעדיותה של מסורת דתית כלשהי.
מה שהכתיבה של ברוכין מצטיינת בו במיוחד הוא התיאור של אינטראקציות ומערכות יחסים בין דמויות. בדינמיקה הבין-אישית יש תמיד משהו חי ותוסס, שמקל על ההישאבות אל העולם הבדיוני ומספק שיאים רגשיים של ממש: בין אם מדובר בידידות בין יונתן למת'יו, היורש של ערי קנדה, ובהתאהבות שלו באשלינג, מדריכת התיירים האירית המאמינה בשדים ופיות; בקשר שלו עם תל אביב, רמת גן ורוחות ערים נוספות; או בקשרים שנרקמים בין רוחות הערים ובין עצמן. הכתיבה בשיאה כשההיבט הרגשי מתחבר עם הפנטסטי, למשל כאן: "העצב הולך ומתגבר, עצום ונורא כמו אנדרטה לכל רגע של כאב וצער בחיי. יפו מתעוררת בתוכי, וגלי ים חולפים על הכאב, שוטפים אותו, הולכים וחוזרים, עד שאני מבין שהכאב הוא גבעת חול על החוף, ואף על פי שלעולם לא אוכל להחזיר את כולו לים, אני יכול לעצב אותו, לתת לו צורה משלי" (עמ' 384).
בלב הרומן מצויה הדילמה שבין שייכות ובין עצמאות, בין חופש לשיתוף פעולה. ערים הן מטבען ישויות קולקטיביות, תוצאה של המאמץ המשותף והתקוות המשותפות של רבבות ומיליוני בני אדם. לא בכדי המונח ציוויליזציה נגזר מן ה-civis, אזרח העיר: ערים וצורות יישוב הן הבסיס שעליו בנויה החברה האנושית. ההשתייכות לעיר מביאה איתה תועלות גדולות, אך היא מחייבת גם ויתור מסוים על אוטונומיה. שומרי הערים הם הביטוי האולטימטיבי של ההקרבה הזו: כל חייהם מוקדשים לטובת הכלל, והם כלואים על ידי הערים, פשוטו כמשמעו. יונתן בציר הזמן של 2001 נמנע מלהיקשר, גם לתפקידו אך גם מבחינה חברתית או רומנטית, ורואה בעתידו צורה של שעבוד. הוא חווה את הקסם אך גם את הכאב שכרוכים בהיקשרות, ומתקשה להכריע ביניהם.
בציר הזמן של 2017, התמה הזו מבוטאת במפורש בידי האנטגוניסט: "אנחנו בונים אותן," הוא אומר ליונתן על רוחות הערים, "כפי שאנחנו בונים לעצמנו קירות, חומות ובתי סוהר, ולאותה מטרה. הכלא שלנו נעים ומרווח, והסוהרות אוהבות אותנו, אבל אנשים כמוך מסוגלים לראות אותו, לדעת ולהבין שהוא רק מתחזה לחופש" (עמ' 308). יש כאן למעשה שתי טענות: ראשית, כל שייכות לקולקטיב היא ביסודה כלא; ושנית, הקולקטיב איננו אלא יצירה מלאכותית של יחידים. בטענות הללו יש הרבה קסם: אנחנו חיים בעולם שבו קל יותר ויותר לחיות במנותק מקהילה, ממעגלי שייכות, מסוגיות חברתיות ופוליטיות; ובמיוחד אחרי שנתיים של מגפת הקורונה ושל הריחוק החברתי שבא בעקבותיה, הניתוק מן הקולקטיב נעשה למצב הטבעי עבור רבים.
אך עצם קיומן של רוחות ערים חותר כנגד הלך הרוח הזה: שומרי הערים מבקש להזכיר לנו שהשלם הוא גדול מסך חלקיו, ומהווה ישות מסדר גודל גבוה יותר – כמו תאים שחוברים יחד ליצירתו של הגוף. יצירת הקשר עם האחר, עם הקבוצה, סוללת את הדרך לצורה מלאה ועשירה יותר של קיום. כפי שנרמז בספר יותר מפעם אחת, רוחות הערים הן סוג של אלים: ישויות יודעות-כל ושוחרות טוב שמשגיחות על מאמיניהן. אלא שמדובר באלים שנבראו בידי בני אדם, מכוח האינטראקציה ביניהם ורצונם בטוב המשותף; בדומה לפילוסופיה של מרטין בובר, האל מצוי במפגש עם האחר. זהו מפגש מאיים, לעתים מסוכן, אך כזה שאין לוותר עליו.
איל חיות-מן