סקירה: רקורסיה | בלייק קראוץ׳, תרגום: כנרת היגינס דוידי (ידיעות אחרונות, 2022)
בארי סאטון, בלש במשטרת ניו יורק שחי בצל הטרגדיה של מות בתו, חוקר את התאבדותה של אישה שסבלה מ"תסמונת הזיכרונות הכוזבים" (FMS) – מחלה חדשה ומסתורית שגורמת לאנשים לזכור חיים שלמים שלא חוו. ככל שהחקירה מתמשכת, כך בארי מתחיל להבין שמאחורי המחלה עומד משהו עמוק ומסוכן בהרבה. עשור קודם לכן, נוירולוגית בשם הלנה סמית נענית להזמנה של מיליארדר אקסצנטרי לתכנן עבורו כיסא שיאפשר הפעלה מחודשת של זיכרונות. היא מתכוונת להשתמש בהמצאה כדי לרפא את האלצהיימר של אמה – אך למעסיק שלה יש תוכניות מרחיקות-לכת בהרבה.
זו נקודת הפתיחה של רקורסיה, מותחן המד"ב של בלייק קראוץ', ומכאן הדברים מתחילים להסתבך ולהסתעף באופן מעריכי. בהתחלה נראה שלפנינו ספר שמשתמש בכלים של תעלומת מתח כדי לחקור את טבעו של הזיכרון: האופנים שבהם הוא מעצב אותנו ומהתל בנו. זיכרון, מסבירה הלנה, הוא "הפילטר בינינו לבין המציאות. אתה חושב שאתה טועם את היין, שומע את המילים שאני אומרת, בהווה, אבל אין דבר כזה הווה. האותות העצביים מבלוטות הטעם ומהאוזניים משודרים למוח, שמעבד אותם ופולט אותם לזיכרון פועל – כך שעד שאתה יודע שאתה חווה משהו, המשהו הזה כבר בעבר. הוא כבר זיכרון." זיכרונות כוזבים, והיכולת לשתול אותם, הם מצד אחד בעלי פוטנציאל עצום, ומצד שני מהווים איום על עצם היכולת לתפוש את המציאות ולפענח אותה.
אבל בהדרגה מתברר שהמהלך של הספר הוא שאפתני בהרבה: על פי תפישת העולם שהוא מציג, לא רק שאין מציאות ללא זיכרון, אלא עצם הגבול בין הווה לעבר איננו אלא אשליה, תוצאה של תפישה אנושית מוגבלת. וכך, היכולת להפעיל מחדש זיכרון היא למעשה היכולת לנוע לאחור בזמן. כך ספר המתח הופך לעלילת מסע בזמן, כאשר בארי והלנה חוברים כדי להיאבק במיליארדר שמבקש לנצל לרעה את כוחה של ההמצאה. במקביל, ישנם כוחות גדולים יותר שמעוניינים להשתמש בטכנולוגיה לטובה – אך הדרך לגיהינום, כידוע, רצופה כוונות טובות.
תיאוריית הזיכרון / מסע בזמן שרקורסיה מציע היא לא בהכרח משכנעת – המילה "קוונטים" נזרקת הרבה לחלל האוויר, כמובן, ועוד שלל מונחים מדעיים שנערמים זה על גבי זה עד שרוב הקוראים מוותרים על הניסיון לפענח אותם – אבל היא בהחלט קוהרנטית ועקבית מספיק כדי להחזיק את העלילה. הספר גם מתמודד היטב עם שלל הפרדוקסים והסיכונים שכרוכים במכניקה הסיפורית הזו, ולמעשה מתבסס עליהם במידה לא מבוטלת.
חוויית הקריאה בספר מזכירה צפייה בסרט של כריסטופר נולאן, במיוחד אחד מאלה החדשים מסגנון טנט, שבהם הדגש הוא לא על דמויות או תמה אלא על עצם התחכום של בניית העולם והמנגנון העלילתי. המאבק בין יריבים שמסוגלים כולם לנוע אחורה בזמן ולעצב מחדש את ההווה, מחייב טוויסטים שהולכים ונעשים מתוחכמים ומורכבים יותר ויותר; ואילו קיומם של זיכרונות כוזבים מצירי זמן שהשתנו מעורר תהייה מתמדת אצל הקורא האם מה שנמסר לו באמת התרחש, והאם יחדל להיות אמיתי בהמשך. התוצאה לעתים מבלבלת, אבל לעולם לא משעממת.
מטבע הדברים, העלילה איננה לינארית אלא ספירלית, חוזרת פעם ופעם לאותם רגעי מפתח מזוויות שונות; ישנם חלקים בספר שמתכתבים במודע עם סרטים כגון Groundhog Day או Run Lola Run, שבהם דמות חוזרת על אותו יום פעם אחר פעם (אף שכאן מדובר לעתים בפרקי זמן ארוכים בהרבה). ובכל פעם שנדמה לקורא שהוא מבין במה עוסק הספר, הוא משנה כיוון ומתברר שהיה מדובר רק בחלק משלם מורכב ודרמטי יותר.
לא במקרה רוב ההשוואות שנעזרתי בהן עד כה מגיעות מתחום הקולנוע: זה ספר קולנועי מאוד באופיו, ואין פלא שכבר ב-2018, שנה לפני יציאתו לאור של המקור האנגלי, נחתמה עסקה עם נטפליקס לעיבודו לסדרה ולכמה סרטים. השילוב של מדע, מתח ואקשן, לצד הרפרנסים המובהקים לז'אנר הנואר (הבלש האלכוהוליסט הרדוף בידי עברו, הממסד ובעלי ההון המושחתים), מציבים את קראוץ' קרוב יותר להוליווד מאשר לז'אנר המד"ב הקלאסי – אם כי הוא בהחלט מפגין שליטה מרשימה בשתי מסורות הכתיבה השונות.
מדובר בחוויית קריאה קולחת, מסקרנת, לעתים מבלבלת ומאמצת את גבולות התודעה. לתוך הקלחת הזו מצליח המחבר להכניס גם ממד אישי מאוד: הסיפור של בארי, יחסיו עם בתו ועם אשתו, נבנה היטב, וכך גם יחסיה של הלנה עם הוריה המבוגרים והזיכרונות שלה מבית ילדותה אל מול הרי הרוקי. העובדה שהספר נע מטבעו קדימה ואחורה בזמן גם מאפשרת לאפיין מערכות יחסים שלמות לאורך שנים מבלי להזדקק ל"פלאשבקים" מאולצים, וכך הופכת את פיתוח הדמויות לעמוק ואורגני יותר.
לעומת זאת, הקשר הרומנטי שנרקם בין שתי הדמויות הראשיות הוא מעט מקרטע: במקום להציג את האופן שבו השניים מתקרבים בהדרגה ומשלימים זה את זו, הלנה פשוט מודיעה לבארי (ולקורא/ת) על אהבתם שהתפתחה כבר בציר זמן עתידי. הטריק הזה לא ממש עובד, ולא נראה שיש הצדקה עמוקה יותר למשיכה ביניהם מאשר היותם הדמויות הראשיות. המשך הקשר אמנם נבנה באלגנטיות יחסית, ואפילו מגיע לכמה שיאים רגשיים וטראגיים, אבל זה לא לגמרי מפצה על הבסיס הרעוע.
כמו אצל נולאן המאוחר, שהוזכר קודם, עולה השאלה מה נותר מרקורסיה לאחר שתמה הפירוטכניקה של המנגנון הסיפורי. יש כאן לא מעט מחשבות מעניינות על זמן ועל זיכרון – כמו לדוגמא ההרהור של בארי "שאולי זוהי בעצם המהות האמיתית של החיים – פרידה אחת ארוכה מהאנשים שאנחנו אוהבים" – אבל קשה לומר שהמחשבות האלה מתכנסות לכדי איזו תובנה משמעותית. כך גם המסע של בארי לעבר קבלה של עצמו והשלמה עם עברו (הלנה לא ממש זוכה לציר דומה), שמרגיש זניח למדי ביחס לעלילה המרכזית. בסיכומו של דבר, מדובר בספר מתח מצוין, שמשתמש במדיום הספקולטיבי כדי לטוות עלילה מתוחכמת – אבל בניגוד לספרי המד"ב הגדולים, אין לו בהכרח משהו שהוא מבקש ללמד אותנו על העולם או על עצמנו; וזה לא בהכרח כל כך נורא.
איל חיות-מן