סקירה: מכרסם | עודד וולקשטיין (פרדס, 2022)
אולי זה קשור לעובדה שמהדורות החדשות אצלנו מספקות אימה בשפע, אולי לאתוס הגבורה הישראלי, אולי לאופייה של היהדות כדת שברובה איננה רואה את הרע כבעל קיום אוטונומי – על כל פנים, העובדה היא שז'אנר האימה כמעט ואינו קיים בספרות הישראלית. ישנה ספרות דיסטופית, שמבטאת את הפחד מן העתיד או מפני תהליכים חברתיים ופוליטיים כאלה ואחרים; ספרות שואה, שעוסקת באחת מן התופעות המבעיתות שידעה האנושות; אך ספרות ששמה במוקד את האימה לשמה, לא כל שכן את האימה העל-טבעית, נותרה תופעה נדירה ביותר.
עודד וולקשטיין הוא מן הכותבים העבריים הבודדים שכותבים ומפרסמים ספרי אימה. ספרו הראשון בפרוזה, הסבך, ויותר מכך אקדמיה לתינוקות, מושפעים באופן עמוק מאימה גותית; ומכרסם, ספר הסיפורים הקצרים שלו שפורסם זה לא מכבר, ממשיך את ההליכה שלו בנתיבי הז'אנר. ראוי עם זאת לומר כי האימה שוולקשטיין כותב איננה מפחידה במיוחד, ולא נראה שזה האפקט שהוא מכוון אליו. יהיה מדויק יותר להגדיר את כתיבתו כעוכרת-שלווה: בדומה לשם הספר, זו כתיבה שמכרסמת במוכר, שמסיטה ומפרקת אותו מתוך חתירה אל מה שמכונה האל-ביתי, או באנגלית uncanny.
שבעה סיפורים כולל הקובץ, מרביתם באורך של לא יותר מכמה עמודים. הראשון ביניהם, שנושא את השם יוצא-הדופן "האמרגן רגליו שבורות, אך הוא משרך אותן לכל מקום", תופס כמחצית מנפח הספר. גיבורו הוא אקדמאי כושל שמוצא את עצמו עובד כממלא מקום בחנות צעצועים זנוחה ומגובבת חפצים משונים. הוא סובל מנדודי שינה כרוניים, מאבד בהדרגה מילים ומוטרד בידי שיחות טלפון משונות במקום העבודה, שהדובר בהן מתעקש לבלבל בינו ובין בעל החנות. אם כל זה לא גרוע דיו, נדמה לו כי הוא נתון תחת מעקב של צל מסתורי – הוא "האמרגן", המנהל את חייו וקוצב את מילותיו. כשהוא מתעמת לבסוף עם מעסיקו, הוא נחשף לסיפור על מחלת ילדות ועל אהבה גדולה, ומגלה שלו עצמו יש תפקיד מפתח בסיפור הזה שלא יכול היה לשער; אלא שגם לאחר שהתעלומה נפתרת לכאורה, הסיפור חותר כנגד פרשנותו שלו, וקריאה מדוקדקת מעלה מגוון של אפשרויות חלופיות לגבי היחס בין הגיבור ובין בעל החנות, ובין שניהם לבין הצל המסתורי.
את "הבית שהיינו הולכים אליו" ניתן לכנות סיפור אימה בנוסח בורחס: פגישה של המספר עם ידיד מהעבר מציפה זיכרונות לגבי בית אחד, בית דודתו של החבר, והלילה המשונה שבילו שם השניים בימי ילדותם. אלא שהחברים אינם מסכימים על השאלה האם אכן היה מדובר רק בביקור אחד או בפעולה קבועה; כשהמספר מבקר ברחוב שבו שכן הבית, הוא מגלה "כי הרחוב בנוי למעשה מבית אחד, החוזר ומופיע בכל פעם מחדש" (עמ' 70); וככל שהסיפור מתקדם עבר, הווה ועתיד נמזגים יחד, עד שפעולת ההליכה אל הבית נעשית למהלך מתמיד ואינסופי.
מרבית הסיפורים כאמור קצרים בהרבה, ועוסקים במהלכים קטנים ונקודתיים מאוד: ב"מכרסם", נכד מאזין לסבתו שרה כשלפתע הקולות חדלים ומקבלים צורה חדשה. ברגע סתום של הארה אופן שמיעתו משתנה, ומאז "שמע את רחש פרימתם של שטיחים ואת ניסור הלילה במעבה הכתלים…" (עמ' 88). ב"בהמה", מעין טוויסט על "הלב המסגיר" של אדגר אלן פו, אדם נרדף בידי נקישות בביתו; בחלוף השנים הוא מתרגל אליהן, עד שחבר שמבקר אצלו נעלם בלא להותיר עקבות לאחר שהוא נוקש על הקיר. ב"שן", אחת משיניו של אדם חורגת באופן קבוע מההתנהגות של שאר גופו, עד שמתברר שהיא למעשה שייכת לאחר.
הרבה מכוחם של הסיפורים בקובץ קשור לא בעלילות שלהם אלא באופן שבו הם מסופרים. בדומה לספריו הקודמים של וולקשטיין, הכתיבה מתאפיינת בגודש ועודפות: בפסקאות ארוכות, בתיאורים ממושכים ובמשפטים פתלתלים, עתירי מושאים ולוואים. במקום להבהיר, עודף הפרטים נוטה דווקא לטשטש את הדברים, לפרק פעולות פשוטות לגורמיהן – לדוגמה, ב"הבית", שם הסיטואציה של אדם שפונה לאדם אחר ברחוב נמתחת לאורך למעלה משלושה עמודים עוד לפני שאמרו מילה זה לזה. הגודש הזה, לצד עושר השפה יוצא הדופן, מעניק לסיפורים בקובץ מקצב שבין הזיה לחלום, ומפיח בסיטואציות יומיומיות לגמרי רוח של איום, של בהלה או של בלבול.
כמו ביצירה מוזיקלית, תמות ומוטיבים מסיפור אחד בקובץ נשזרים לעתים קרובות בסיפורים אחרים, והדבר נכון בייחוד ל"האמרגן", שהוא כאמור הסיפור הארוך והמפותח ביותר. כך, "מילה" עוסק אף הוא בחיפוש המטריד אחרי מילה שאבדה; ב"הבית", הדודה מתממשת לרגע כצל לבן עם קווי מתאר, בדומה לצל ב"האמרגן"; המוטיב של אדם ההופך לאבן מופיע קצרות ב"האמרגן", ושוב באופן מפותח בהרבה ב"אבנים" (יש גם קטע ב"אבנים" שרומז על קיומו של קשר הדוק בין הדמויות בשני הסיפורים). נושא הילדות, שהעסיק את וולקשטיין בספריו הקודמים ובייחוד באקדמיה לתינוקות, חוזר ועולה גם כאן: העוצמה של זיכרונות הילדות והאיום שאלה טומנים בחובם מהווים מוטיב מרכזי בשלושה הסיפורים הראשונים בקובץ. ב"האמרגן", חנות הצעצועים מתוארת כ"הכללה גסה של הילדות" (עמ' 14), ואהבת הילדות העזה של בעל חנות הצעצועים נעשית לצל שרודף את בנו; ב"מכרסם", רגע אחד בילדות משפיע על כל מהלך חייו של הגיבור, ואף הוא מועתק לבסוף אל היחסים עם בתו; וב"הבית", הילדות בולעת את החיים הבוגרים מבלי להותיר מהם זכר.
מרבית הסיפורים בקובץ הם מרשימים ברמה האינטלקטואלית והטכנית יותר משהם סוחפים מבחינה רגשית. יוצא מן הכלל בהקשר הזה הוא הסיפור האחרון, "אבנים". ברמז ברור למגפת הקורונה, הסיפור מתאר מגפה בלתי ניתנת לריפוי, שמופצת בידי גזע חייזרי וגורמת לנדבקים בה להפוך בהדרגה לאבן. אך בתוך המסגרת הזו, העלילה עוסקת ביחסי בן עם אביו המבוגר שנדבק במחלה. בניגוד לרבים שנרתעים מכך, הבן מלווה את אביו לבית החולים, תומך בו תוך כדי ההזיות שהוא חווה ומלווה אותו בדרכו האחרונה בעוד שבדעתו עולים זיכרונות של תקופה אחרת, כשאביו תמך בו במחלתו. הסיום המפתיע, שבו נחשפים מניעיהם של מפיצי המחלה, איננו פוגם בעדינותו של הסיפור אלא דווקא מעמיק אותה, ומוסיף עוד נופך של מורכבות לשאלת ההולדה והמוות.
בהקשר לאמירה שבה פתחנו, ראוי לציין כי אף אחד מהסיפורים הכלולים במכרסם איננו כולל תמות ישראליות במובהק, ואף לא שמות מקומות או שמות פרטיים שניתן לשייך אותם דווקא לישראל (זאת בניגוד לשני ספריו הקודמים של וולקשטיין, שהיו מעוגנים היטב בגיאוגרפיה המקומית). אם יש משהו שנוטע אותם כאן זוהי אך ורק השפה: העברית העשירה והסמיכה של וולקשטיין, על שלל המטענים והקונוטציות שהיא נושאת עמה. ניתן לומר שהמחבר מבקש למעשה ליצור משלב של עברית המותאם במיוחד לז'אנר האימה הגותית – על הדחיסות, החרדה וההוד המשונה שמאפיינים אותו. ימים יעידו על הצלחתו של המפעל הזה, אך מדובר ללא ספק בניסיון מרתק.
איל חיות-מן
- גילוי נאות: עודד וולקשטיין הוא חבר מערכת בספקולציה