סקירה: בנפול תרדמה | משה רט ויעלה גן (הוצאת מסתרים, 2021)
בחודש שעבר נפתחה ההצבעה לשלב ב של פרס גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. לרגל כך, "הספקולטור" פותח בפרויקט סקירות מיוחד של כל ספרי המקור המועמדים לפרס (שניים מהם, מה שאחרים חושבים בי של יואב בלום ובאוויר של אלון אלפרט, נסקרו כאן בעבר). נפתח את הפרויקט עם סקירה של בנפול תרדמה, ספר האימה של משה רט ויעלה גן.
"הפעם לא היה די בהסברים השגרתיים כדי להרגיע את הפחדים, להבריח את השדים למאורותיהם ולשמר את תמונת העולם המוכרת והבטוחה. משהו מהותי התערער במציאות, כמו סדק שנפער לפתע באמצע המדרכה, חושף אותה כלא יותר מציפוי דק מעל תהום חשוכה. […] בכל מקום ניתן היה לחוש את ריחו של אותו רגש קדמון ונשכח, אותו חשבה האנושות ביוהרתה שהותירה מאחוריה זה מכבר: הפחד." (עמ' 228)
*
ז'אנר הבלש הומצא במאה התשע-עשרה, ומשקף במידה רבה את האידיאלים שאפיינו אותה, ובראשם האמונה בניצחון התבונה: ביכולתו של השכל האנושי, שהצליח למשמע את העולם תחת חוקי הפיזיקה ואת האנושות תחת חוקי המשפט, לרדת לחקר האמת ולתקן את החברה וקלקוליה. באופן לא מפתיע, רבים מסיפורי הבלש הראשונים עסקו במפגש עם העל-טבעי, שתמיד הצטמק בסופו של דבר לממדיו הטבעיים והתגלה כטבעי, טבעי מדי.
בראשית המאה העשרים, האמונה הזו בכוחה של התבונה החלה להתערער: תורת היחסות הפרטית, וביתר שאת מכניקת הקוונטים, הפכה את תמונת העולם המדעית על פיה; ובתחום המדיני, התבונה האנושית הובילה למלחמת העולם הראשונה, מלחמה מהנוראות שידע העולם ושכל המדינות המשתתפות פתחו בה מסיבות רציונאליות לעילא ולעילא. אחת מתוצאות הטלטלה הזו בתרבות המערב היה ז'אנר האימה הקוסמית, בייחוד זה מבית מדרשו של הווארד פ. לאבקראפט: סיפוריו המפורסמים של לאבקראפט, כגון "קריאתו של קת'ולהו" או "בהרי הטירוף", נוטלים את נציגיה של הרציונאליות – הבלש או המדען – ושולחים אותם לחקירה רציונאלית שמובילה לבסוף לתוצאה בלתי-הגיונית; לחשיפה של עולם עתיק ונורא בהרבה משניתן לשער, כזה שעצם המבט עליו מוביל לפירוק התבונה עצמה.
בנפול תרדמה, ספרם המשותף של משה רט ויעלה גן, שייך ללא ספק לז'אנר האימה הקוסמית, עם טוויסט מקומי. במסורת ספרותית עם מעט מאוד אימה, ושנדמה שדילגה ישירות אל סיפורי מטא-אימה (כמו מכרסם של עודד וולקשטיין, שנסקר כאן לאחרונה), כיף לראות כאן ספר אימה קלאסי. לצד זאת, זה בראש ובראשונה ספר שמבקש להעביר מסר לגבי תמת היסוד של הרציונליזם – כוונה שהיא מבורכת בפני עצמה, אך נמצאת לעתים בעוכריו של הספר.
נתן דיאמנט הוא חוקר משטרה ירושלמי שכמו נלקח ישירות מז'אנר הנואר: קשוח, ציניקן ורציונליסט, הוא איבד את אשתו לפני כמה שנים וחי עדיין בצל היעדרה. כשסדרה של אירועים משונים ולכאורה על-טבעיים מתחילים להתחולל, נתן – בסיועה של עיתונאית חוקרת בשם קרן וייס – נחוש להוכיח שמדובר באירועים טבעיים לחלוטין שיש להם הסבר. כמובן, בהתאם לז'אנר, הוא טועה טעות מרה. נתן וקרן מוצאים את עצמם מסובכים עם מלאכים, שדים, משפחות פשע ושאר מרעין בישין, ועומדים מול יריב שמאיים להטיל את ירושלים אל תוך אימה מוחלטת.
הספר כתוב מכמה נקודות מבט: העיקרית היא של נתן, אך אליה מצטרפות כמה דמויות קבועות נוספות שמצויות בסוד העניינים, וכן דמויות מזדמנות שעדות לאירועים העל-טבעיים. כך, חציו הראשון של הספר שזור בסיפורי אימה קצרים, שבונים את האווירה יותר משהם מקדמים באופן ישיר את העלילה המרכזית (נראה שחלקם גם לא לחלוטין מתיישבים איתה, או לפחות מעוררים סימני שאלה לגבי הנרטיב הכולל). בחציו השני של הספר, הסיפורים הללו נזנחים או מתכנסים אל העלילה המרכזית.
כתיבת האימה עצמה אפקטיבית, והעלילה נבנית בהדרגה לקראת העימות הסופי ורגע הגילוי – שאיננו לגמרי בלתי-צפוי, אך בכל זאת עשוי היטב. אך מה שמרשים כאן במיוחד הוא המיתוס שהמחברים טווים, שמערב בתוכו אימה, קבלה ואנגלולוגיה. במקום הכוחות הקוסמיים של לאבקראפט, האדישים לגמרי לבני האדם ולחייהם, כאן נפש האדם היא המוקד של עימות קוסמי: מצד אחד מצויה התפעלות כנה מן העולם והכרה בקסם ובייחוד שלו, ומן הצד האחר עולם "הקליפות", שמתאפיין ברציונליזם, ברדיפה אחרי הישגים חומריים וברידוד המציאות למרכיביה המטריאליים (מטבע הדברים, הספר עוסק בחלק השני ובסכנותיו הרבה יותר משהוא מאפיין את הראשון). עוד בניגוד ללאבקראפט, ולז'אנר האימה בכלל, הפחד מתגלה דווקא ככוח משחרר: היכולת שלו לשבור את קליפת התבונה היא הכרחית, ורק בכוחה ניתן לגאול את הנפש.
למרות שסוגיות אמוניות "קלאסיות" נדונות כאן רק במובלע ובשוליים, זה בבירור ספר דתי מאוד. המטריאליזם והרציונליזם מתוארים כאמור כקליפות, שמעוורות את בני האדם מלראות את האלוהות שממלאת את העולם (לא במקרה השם בנפול תרדמה הוא מובאה מספר איוב, שעוסק באפסותה של התבונה האנושית אל מול האל הנורא והנשגב). הכיוון הוא כמובן יהודי, אבל עיקר הפולמוס איננו בין-דתי אלא כזה של הדת – כל דת, או למעשה כל מערכת אמונות על-טבעית – כנגד עולם שהתבונה שולטת בו בכיפה. כותב שורות אלה לא בהכרח מזדהה עם המסר, אבל הוא מוצג באופן מרשים ושובה לב, שמזכיר טקסטים אלגוריים כגון "המנון הפנינה" הגנוסטי.
יחד עם זאת, זה בבירור ספר שהמאקרו שלו עולה בהרבה על המיקרו. הדמויות נוטות לאפיונים פלקטיים וחד-ממדיים, וכולם – מלאכים, שוטרים או אקדמאים – מדברים באותו משלב שפה, מה שיוצר דיאלוגים מאובנים מעט. מערכות היחסים בין הדמויות אף הן בנויות יותר על tell מאשר על show, דבר שבולט במיוחד במערכת היחסים הנבנית בין נתן ובין קרן ושמהווה חלק מרכזי מן העלילה. תחנת המשטרה אף היא מרגישה יותר כמו תפאורה מאשר כמו מקום אמיתי עם שרשרת פיקוד ונהלי עבודה, ודבר דומה ניתן לומר על הסצנות שמתרחשות בברים או במועדונים – שם מתקבלת התחושה שהכותבים עוסקים יותר בגינוי שטחי של החילוניות מאשר בניסיון לאפיין אותה "מבפנים".
אבל הבעיה המהותית ביותר היא שמדובר בספר בלי סאב-טקסט. המסרים אינם נשזרים בעדינות בעלילה, ממתינים לקורא שיפענח אותם, אלא נצעקים עליו מכל עמוד. כך, לדוגמה, מתוארות לנו מחשבותיו של נתן בראשית הרומן: "הדברים יתבררו בקרוב, חשב. אין סיבה לתת לתחושות בטן להעיב על החקירה. כל מה שדרוש הוא בדיקה קפדנית של הממצאים והסקת מסקנות רציונלית, וכמו ברוב התעלומות, ההסבר שיימצא יהיה בוודאי פשוט עד גיחוך" (עמ' 25) – וניסוחים דומים של עמדותיו חוזרים מדי כמה עמודים בממוצע. כמעט כל דיאלוג שני מעמת בין רציונליזם ובין אמונה בעל-טבעי, והנבלים והגיבורים גם יחד שוטחים משנה פילוסופית סדורה בדיאלוגים ובקטעי מחשבות. כתוצאה מכך, יש בספר משהו "שטוח" – גם מבחינת המסרים וגם מבחינת מערכות היחסים, שמרגישות לעתים יותר כמו מתווה לסיפור מאשר כמו הדבר עצמו (דוגמה בולטת לכך היא הסצנה, המתבקשת בז'אנר, שבה הממונה על נתן מורה לו לפתע לחדול מהחקירה).
המגרעות הללו לא מבטלות את איכויותיו של הספר, שהקריאה בו קולחת והמתח והאימה שלו, כאמור, נבנים בו בצורה מוצלחת. בסך הכול מדובר בניסיון שאפתני ומרשים מאוד, ובסוג ספרות שבהחלט ניתן לקוות לעוד ממנו במקומותינו.
איל חיות-מן