נשמות מאת רועי חן (הוצאת כתר, עורכת: יערה שחורי, 325 עמודים)
"לפני ארבע מאות שנה, כשהייתי בן תשע, הרמתי אבן והשלכתי אותה על אדם אחר. מאז האבן הזאת עפה בתוך הראש שלי. בכל פעם שניסיתי להתייצב על רגליי היא הפילה אותי. ממאה למאה היא הלכה ונשחקה, כדרכן של אבנים מרחפות, והנה במאה העשרים ואחת לא נותר ממנה אלא אבק. אבל האבק הזה מקשה עליי לנשום."
ב-28.2 יוכרז הזוכה בפרס ספיר לשנת 2020. ברשימה הקצרה השנה יש נציג גם לז'אנר הספקולטיבי, נשמות של רועי חן.נשמות נפתח בשטעטל מזרח אירופאי במאה ה-17, ובסתת מצבות שמביך את אשתו כשהוא מתעקש לגלח את זקנו כדי לגלם את דמות המלכה אסתר בהצגת פורים. במעמד הזה ניתן הטון לרומן, שעוסק בשאלות של זהות ושל תחפושת, של חציית הקווים בניגוד לסדר הטוב – וכמובן, גם במוות ובזיכרון. מכאן הסיפור עוקב אחר גץ בן התשע ואחותו הקטנה גיטל, שסדרה מהירה של מאורעות – ובמיוחד רגע אחד, שחומק מן הזיכרון – הופכים את חג הפורים שלהם מזמן של שמחה וצחוק לטרגדיה מבעיתה. אלא שסופו של גץ הוא בעצם רק תחילתו של הסיפור: נשמתו שבה ומתגלגלת, במרווחים של כמאה שנה וברחבי העולם היהודי. הוא בנו בן השבע-עשרה של מלווה בריבית בוונציה של המאה ה-18 ואישה צעירה, זונה לשעבר, במרוקו של המאה ה-19, פרעוש בקרקס במחנה דכאו בשנת ה-40 ולבסוף גרישה, עולה חדש מרוסיה בישראל של שנת 2020. בכל אחד מן הגלגולים הללו הוא שב ומחפש את גיטל, נפשו התאומה המתגלגלת יחד איתו, ואת התיקון לחטא שמלווה אותו ושגזר עליו את שרשרת הגלגולים.
גרישה, בן שלושים ותשע, בעל תפקוד גבולי וחי עם אמו בדירה קטנה ביפו, הוא שמגולל את הסיפור בבולמוס של כתיבה. אך האם הוא דובר אמת, ואכן זוכר את כל הגלגולים שעליהם הוא מספר, או שמא הכול בדיה והזיה, או לכל היותר שיקוף סימבולי של חייו הממשיים, כפי שטוענת אמו שמתערבת גם היא בסיפור בנקודות שונות? השאלה הזו נותרת במידה רבה פתוחה, אחת מהחידות הרבות שהספר מציג ולא עונה עליהן.
הדבר הראשון שיש לציין לזכותו של נשמות הוא שהכתיבה קולחת ובהירה – מלבד בכמה קטעי מונולוג של גרישה, שהם מעורפלים בכוונה תחילה. ככל שהמבנה של ספר הוא מורכב יותר, כך עולה חשיבותה של הבהירות שמאפשרת לקורא להיוותר עם הטקסט, וחן משמר את האיזון הזה היטב. הוא מנצל את העובדה שהמספר שלו הוא בן זמננו וחוסך את הצורך להתאים כל חלק מחלקי העלילה לזמן ולהלכי המחשבה התקופתיים; מצד שני, גם בקטעי הדיאלוג של הדמויות וגם בהתערבויות של האם השפה אותנטית למדי (אם כי אצל האחרונה, אולי מעט קריקטוריסטית).
כראוי לגיבור שסופח לו זהויות שונות לאורך השנים, גם הספר שהוא כותב עמוס השפעות ומחוות ספרותיות. כל אחד מהמקטעים שלו מעוצב על פי סוגה ספרותית שונה: סיפורם של גץ וגיטל בעיירה הבדיונית חורביצה כסוג של מעשייה
חסידית אפלה; סיפורם של גדליה וגיילה בוונציה כקומדיה דלארטה – כולל האב תאב הבצע, זוג האוהבים הקומי, המשרתים ושלל אי-הבנות משעשעות יותר או פחות. סיפורם של ג'ימול וגבריאל בפאס כתוב כמחזה, ואת סגנונו ניתן לאפיין כדרמה טורקית, עם בגידות, דרמות קורעות לב וסיום טראגי. הגלגול של אדם בחרק, ובמיוחד בהקשר של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, מהדהד את "הגלגול" של קפקא; גרישה המספר הבלתי מהימן בעליל, שמתאר עלילה פנטסטית שכורכת בתוכה חלקים רבים מן ההיסטוריה הלאומית של עמו, מזכיר במידה רבה את ילדי חצות של רושדי; משחק המראות בין זהויות ומחברים רבים מעלה על הדעת את אוסטר (זיקה שמגובה אולי בלגלוגה של האם על בנה ש"חושב שהוא המציא את הבדידות"); וכמובן, השימוש באות התחילית גימ"ל כמאפיין מרכזי של הדמויות היא מהמאפיינים המובהקים בכתיבתו של ש"י עגנון. לעומת זאת, דווקא התייחסויות לז'אנר הפנטסטי נעדרות כמעט לגמרי.
כל אחד מהסיפורים עובד היטב בפני עצמו, אבל במובן מסוים דווקא מה שקושר אותם יחד מעיב עליהם: בשלב די מוקדם החוקיות נעשית ברורה והקורא מצפה למותו הטראגי של הגיבור, מה שמפחית מאוד מההיקשרות. התוצאה היא שמלבד סיפורו של גרישה כל היתר נחווים כסוג של בדיחה, מופע-להטוטנות ספרותי יותר מאשר סיפור בעל עומק רגשי משל עצמו.
במאמרו החשוב על הגלגול בפרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (ירושלים, 1976) מציין גרשום שלום שההוגים שהאמינו ברעיון הגלגול לא היו אחידים לגבי מטרתו או אופן פעולתו, או אפילו בשאלה האם מדובר בעונש לחוטאים או דווקא בתגמול לצדיקים. כמוהם, גם גץ-גרישה תוהה על מקורם ומטרתם של הגלגולים, שנובעים אולי מחטאו של גץ. החוקיות שלהם בסיפור לא מוסברת עד תומה: נראה שבכל גלגול הוא מצליח לשרוד כעשור יותר מאשר בגלגול הקודם (מלבד גלגול הפרעוש, כמובן), ובכולם הוא וגיטל מתגלגלים יחד. בכל פעם הוא נדרש למצוא אותה ולהזכיר לה את גלגוליהם הקודמים, וכך הוא יוצא מן הבדידות והניתוק שגוזרת עליו העובדה שהוא היחיד שזוכר את גלגוליו. במובן זה הזהות שבה עוסק הספר איננה אינדיבידואלית אלא מתקיימת דווקא בשניים, ביחסי אני-אתה – אולי מכאן השם ״נשמות", ברבים. אך מנגד, היחסים עם גלגולי-גיטל מסתיימים כמעט תמיד בטרגדיה, והחיבור נותר בלתי ממומש – אולי עד לסיום, שמציע סוג אחר של זיקה.
כאמור, מוקדו של הספר הוא זהות, והשאלה מיהו האדם ומהם גבולותיו: האם הוא רק הוא-עצמו או שמא גם ההיסטוריה שלו, ברמה התרבותית והקהילתית? האם הוא חייב להיות מוגבל רק לתקופת חיים אחת, למגדר אחד, לסט אחד של חוויות וזיכרונות? רעיון הגלגול מותח את הקווים הללו ומציע זהות רחבה וגמישה יותר. כמוהו גם המוטיב המרכזי השני בספר – הכתיבה. כי בסופו של דבר, אם הגלגולים של גרישה הם רק פרי דמיונו, האם זה הופך אותם לפחות אמיתיים, או את הסיפור שהוא כותב לפחות משמעותי? האם הוא לא חווה אותם ואת הזהויות שלהם מעצם פעולת התחקיר המעמיקה, מהכתיבה מתוך תודעתם ומפיהם? וכך גם בפעולת הקריאה – הקורא שחי בנפשן של דמויות שונות חורג למעשה מגבולותיו, מתגלגל, והופך מנשמה פרטית לאסופה שלמה של נשמות.
איל חיות-מן
ריאיון עם רועי חן בכלכליסט | לקריאת הפרק הראשון בנשמות של רועי חן | על המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2020
לינקים ספקולטיביים
1 2 3
- ספר חדש! המתקן מאת דיאנה בארון (הוצאת פרדס)
- ספר חדש! אשת החלום מאת וילקי קולינס (הוצאת מקום לשירה)
- מי באמת יצר את היקום של מארוול?