אקדמיה לתינוקות מאת עודד וולקשטיין (כנרת זמורה דביר, סדרת ״רוח צד״, עורכת: מוריה דיין-קודיש, 2021)
| גילוי נאות: עודד וולקשטיין הוא חבר במערכת ספקולציה |
אקדמיה לתינוקות הוא ספר שחורג מכל הגדרה של ז'אנר. כמו ספרו העלילתי הקודם של וולקשטיין, הסבך, הוא גולש באופן חופשי בין מציאות, פנטזיה והזיה. בשפה עשירה ודחוסה ובשלל תחבולות ספרותיות, הוא מוביל את הקורא לכדי הזדהות עם תחושות התלישות, הבלבול והמועקה שמאפיינות את גיבוריו. זה ספר תובעני – אני באופן אישי קראתי אותו פעמיים לפני כתיבת הסקירה הזו – אבל שכרו של המאמץ בצדו.
הספר מורכב משתי נובלות. בראשונה, "ארז'בת", מרצה במכללה בדרום הארץ פותח ברומן משונה וחסר תשוקה עם סטודנט שלו, שמצדו עוסק בכתיבת עבודה אקדמית על ארז'בת באטורי, אצילה הונגריה בת המאה ה-16 שהואשמה ברצח של כ-650 נערות על מנת לטבול בדמן כדי לשמר את נעוריה. הסטודנט, צאצא רחוק של באטורי, נעזר במרצה לתרגום מכתביה במטרה להוכיח את חפותה מן ההאשמות. הנובלה מורכבת ממפגשים בין המרצה לסטודנט, מכתביה של באטורי, ותכתובות מייל של השניים עם ד"ר גיא פלץ, המרצה שעבורו כותב הסטודנט את העבודה, שהוא במקרה גם יו"ר ועדת המשמעת האוניברסיטאית שהגיבור מפתח כלפיו יחס אובססיבי. בהדרגה, סדרה של גילויים כמעט-אגביים מטילים ספק כמעט בכל רכיב של הסיפור, ממכתביה של הרוזנת ועד לעצם כתיבת העבודה.
הנובלה השנייה, "יסמין", היא מורכבת ומבלבלת עוד יותר. היא מהווה מעין סיפור-המשך לעלילת הסבך, שמתארת אב שמשוטט עם בנו ועם חבר של הבן ברחבי פארק עירוני, טווה עלילת פנטזיה ומפזר רמזים שהם נדרשים למצוא ולפענח, עד שהעלילה קמה לתחייה ובולעת אותם אל קרבה. ב״יסמין״, הסיפור הנוכחי, שני הילדים בגרו כבר, והאב הורד למדרגת דוד תמהוני. הנובלה מורכבת למעשה מכמה סיפורים, שחלקם מתנהלים במקביל וחלקם בתקופות זמן שונות, וסובבים ברובם סביב אחד הילדים-לשעבר ששמו אדם. בטיול לילי דרך אותו פארק עירוני הוא מתוודע לסיפורה של האקדמיה לתינוקות, שבה עשיר תמהוני אסף פעוטות בעלי כישרון ציור יוצא דופן וכלא אותם יחד על מנת שילכדו בציוריהם את מהותה של הילדות. גם לסיפור הזה מוצגות כמה גרסאות שונות שמתכתבות וסותרות זו את זו, מלבד בנקודה אחת – שכולן מסתיימות בטרגדיה. במקביל נפרשים יחסיו המורכבים של אדם עם הוריו המזדקנים, גם כאן דרך תמונות של טיולים משותפים בפארק, עם ידידו אוריאל – ה"שורד" השני מאירועי הסבך – ולבסוף עם מוד, ניצולת האקדמיה לתינוקות שבמובן מסוים נעשית לבתו.
שתי הנובלות רחוקות זו מזו בנושאים ובטון שלהן, ועם זאת רשת של חוטים סמויים מהעין כורכת אותן יחד כרשת עכביש. הרוזנת ארז'בת הקימה אקדמיה להליכות ונימוסים שדרכה לכדה את קורבנותיה, כפי שעשה העשיר לקורבנותיו באקדמיה לתינוקות; נרמז שהמרצה מן הסיפור הראשון קשור בצורה כלשהי לאדם ואוריאל (אולי הוא הדוד התמהוני?); בשניהם מופיע דימוי בולט ועוכר-שלווה של סוס נדנדה; תכתובת המיילים בין אדם לאוריאל מזכירה במידה רבה את זו שבין המרצה ובין ד"ר פלץ; ושתי הנובלות מסתיימות בהופעתה של דמות בשם מאיר, שהקשר שלה לסיפור לא ברור עד תומו אך בעצם הופעתה כורכת אותם יחד.
כפי שניתן להבין, העלילה היא לא בהכרח מה שעומד במוקד של אקדמיה לתינוקות. במקום זאת, את איכויותיו של הספר יש לחפש תחת העלילה – באופן השימוש בשפה, בתחושות שהוא משרה על הקורא – ומעליה, ברמה התמטית. הספר רצוף בקטעים שכתובים כזרם תודעה, משפטים מתפתלים וריחניים שקשה להביט מבעד להם: "…הפארק נמשך לו מזה ומזה והוא בענייניו, כאילו השמש חילצה לו סוף-סוף את גופו והפארק היה מוטל תחתיו כערמת בגדים והוא מהסה את סאון הדם השר בתוכו, מושך את רגליו מן הריקוד, אלא שהמסיבה שקמה מן החום ומן ההיעדר קורעת מתוכו עוד ועוד חלונות מציצים לראות איך פתאום, איך עכשיו, איך זה המקום שנקלע אליו לראשונה לפני עשרים שנה, שיכור למחצה ואבוד בצהרי העיר הגדולה, שכעת התאבכו במין מוכיות בין-ערביימית שירדה טרם זמנה והפיסה את ליבת האבן שלהם" (עמ' 120-121). יש כאן בדידות עמוקה: הדיאלוגים הם מקוטעים, ניסיונות לקשר שלא צולחים, ואפילו תיאורים של סקס משקפים כמעט היפוכה של אינטימיות: "הוא קינח את הזרע מירכו ביסודיות, ניגש לשירותים, השליך את הנייר, הוריד את המים. קודם לכן הייתי קיר, והוא נאחז בי וניסה לטפס. הוא איבד את אחיזתו כמעט בו-ברגע – כפות ידיו החליקו, ואחר כך התכווצו לשווא על שכמותיי – וכאן הוכרע הכול, נגמר" (עמ' 21).
ברמה התמטית, יש כאן בראש ובראשונה חקירה של מושג הילדות, שמשתקף באינספור מופעים שונים: החל מן הרומן בין המרצה לסטודנט, כעין אקט חניכה שהשתבש ושיחסי הכוחות בתוכו אינם ברורים; דרך דמותה של ארז'בת, שרצחה כדי לשמר את נעוריה; יחסיו של אדם עם הוריו ודמותו שלו כעין "ילד מגודל"; דרך יחסיו עם מוד; וכלה, כמובן, באקדמיה לתינוקות עצמה, שזיקוק הילדות היא מטרתה המוצהרת אך למעשה היא יוצרת מין ערבוב מעוות בין ילדות לזקנה: "בניסיונם הנואש לרצותו החלו הילדים מעמיסים על פני חבריהם תווים ובני-תווים, חורשים ומתלמים ומתחחים ומחתחתים, עד שהללו הזדקנו באחת… וכל עוזריו של העשיר היו מרתיעים מפניהם במיאוס, ורק הוא לבדו היה הולך ביניהם, מחלק סוכריות וחוגג: לא זקנה היא, היה מסביר למלוויו בחפץ לב, אלא הילדות עצמה, שהתגלתה סוף-סוף מחביונה" (עמ' 149-150). הילדות נותרת בגדר אידיאל נכסף, ויחד עם זאת היא מופשטת מן התמימות והיופי שלה והופכת לדבר מטריד ולעתים אף מבעית. גיבורה של הנובלה השנייה, עם שיטוטיו ביער ובגנים ושמו שמזכיר את סיפור הבריאה, קשור גם הוא בתמה הזו, וגם בילדותו המתמשכת יש דבר-מה מעיק ומאיים: "אתה מגלה לחלחלתך שאמא שלך מעולם לא רצתה ממך ילדים, שהחיים שלך מגשימים בדיוק מחריד את הרצון האמיתי שלה: להשאיר אותך מין ילד ענקי שמתבשל לאט במיצים של הדאגה התיאטרלית שלה" (עמ' 111).
תמה נוספת שקשורה לכך היא העימות שבין סדר לכאוס. סדר הוא המאפיין את עולם המבוגרים, והוא משתקף בדמותו של יו"ר ועדת המשמעת וערמות הכללים שלו, ברחובות העיר הסובבים את היער, באדישות הקרה של מיילים המודיעים על היעדרות מן המשרד שאדם נאבק כנגדם בחירוף נפש באמצעות דימויים של פירות וצמיחה. לעומתם, הילדות היא שטח ההפקר, המקום שבו המציאות מאבדת את מוצקותה: היא הסטודנט שמפתה את המרצה להפרת הכללים, אקדמיים ואתיים כאחד; היא שטח ההפקר שבין המכללה ובין העיר; וכמובן, היא היער, המקום הפראי עד עמקי נשמתו ששוכן בלב העיר המתורבתת והשאננה, ושאליו אדם מוצא את עצמו נמשך שוב ושוב בעל כורחו. סמלים לשני היסודות הללו שבים ומתנגשים זה בזה לאורך הספר כולו, ולעתים גם נמזגים ומתחלפים ביניהם.
"רוח צד", הסדרה שבמסגרתה יצא אקדמיה לתינוקות (כמו גם הסבך) מצהירה על עצמה כ"מיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית". במקרה הזה לפחות, אין ספק שמדובר אכן בספר שחורג מכל נתיב מוכר, ונוטה – גם בעלילתו וגם מחוץ לה – לטשטש את הנתיבים ולבלול אותם יחד והוא משיב רוח צדדית, מסתורית ושונה אל תוך זירת הספרות המקומית.
איל חיות-מן