סקירה: מה שאחרים חושבים בי מאת יואב בלום (הוצאת כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 288 עמודים)
"התגעגעתי לקו הדק והמדומיין שבו אני אדם אחד וברור, מוקף אנשים אחרים וברורים, שנייה לפני שהם מתפוגגים לתוכי." (עמ' 60)
גיבור ספרו החדש של יואב בלום הוא קורא מחשבות, אבל לא בדיוק בדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב על המושג: כשהוא נמצא בחברת אנשים אחרים, הוא שומע את המחשבות שלהם כאילו היו שלו. ליכולת הזו יש כמה יתרונות גדולים – בעבר היא אפשרה לו להרוויח סכומים עצומים במשחקי פוקר אקסקלוסיביים, וכיום המשטרה נעזרת בכישוריו לחקירת פשעים מורכבים במיוחד – אבל המחיר שלה גם הוא גבוה. קוראי מחשבות קופאים בסיטואציות חברתיות, שבהן הם הופכים לכלי קיבול לעשרות תודעות במקביל בלי יכולת להבדיל בינן ובין התודעה שלהם-עצמם; הם חייבים לחיות בבידוד כדי להגן על עצמם מפני מחשבות תועות; והכי גרוע, הם לעולם לא יודעים בוודאות אילו מחשבות הן באמת שלהם ואילו נשתלו בהם.
כמו ספריו הקודמים של בלום, מה שאחרים חושבים בי משתמש בז'אנר הספקולטיבי כדי לחקור סוגיות פילוסופיות שקשורות באישיות ובגורל. מנגנון קריאת המחשבות המבריק שעומד במוקד הספר מציף את השאלה מה הופך אדם למי שהוא, והאם זהות אותנטית היא דבר שהוא אפשרי בכלל או שמא כולנו רק אוסף של מחשבות ודעות שאנחנו סופגים לאורך חיינו.
עוד בדומה לספרים קודמים של המחבר, גם כאן הכלי העלילתי שבאמצעותו השאלות הללו נחקרות הוא סיפור מתח: בפתיחת הספר, דניאלה – קוראת מחשבות אחרת מעברו של הגיבור – מופיעה בביתו עם אקדח ומובילה אותו בניגוד לרצונו למסיבה שהשהות בה גורמת לו ל"הצפה" ולסוג של התמוטטות עצבים. אך מסתמן שהתופעה רחבה יותר: מישהו מנסה לחסל קוראי מחשבות, מה שמחייב אותם להתאסף יחד כדי לשמור על ביטחונם. כאן בא לידי ביטוי מנגנון חשוב נוסף: קוראי מחשבות לא מסוגלים לקרוא זה את זה. הסיטואציה החדשה מציבה את הדמויות בפני שלל מבוכות חברתיות שלא נתקלו בהן בעבר, ובמקביל בפני הזדמנות להיות הם עצמם, במידה והדבר אפשרי בכלל; לצד זאת, ברמה הפרקטית יותר, הם גם לא יכולים לדעת האם – כפי שהולך ומסתמן ככל שהעלילה מתקדמת – הרוצח הוא למעשה אחד מהם.
הכינוס של קוראי מחשבות יחד גם מאפשר להציג את האפשרויות השונות שגלומות במנגנון הסיפורי, החל מהמקצועות שבהם עוסקים קוראי המחשבות – מאחות בהוספיס שמסייעת לאנשים על ערש דווי לבטא את משאלותיהם האחרונות ועד לאיש עסקים שמרוויח כתוצאה מיכולתו "לקרוא את החדר" – וכלה בגישות השונות שלהם כלפי עצמם, הכוחות שלהם והדרך הנכונה לחיות איתם. כאן טמונה הרבה מהגדולה של בלום: ביכולת לקחת רעיון לכאורה מופרע לחלוטין ולחקור את ההשלכות שלו בצורה שווה לכל נפש, ומתוך זיקה לשאלות יסוד שכל אדם מתמודד איתן.
כך, לדוגמא, אחת מהסוגיות המרכזיות שנבחנות בספר היא שאלת האהבה והאינטימיות. קריאת מחשבות יוצרת לכאורה אינטימיות מוחלטת, אבל בלום מוכיח בצורה משכנעת שדווקא סוג כזה של אינטימיות הופך את האהבה לכמעט בלתי-אפשרית: "אהבה זקוקה לקרבה ולשקיפות אבל גם למקומות סגורים. […] צריך שונות. האחר יכול להיות הגיהינום, נכון, אבל גם קשה יותר להגיע לגן עדן בלעדיו" (עמ' 74). המיזוג של תודעות מבטל את תחושת האחרות, שהיא הכרחית לצורך קרבה אמיתית. וברמה הפרקטית יותר, יש משהו אכזרי בידיעה המוחלטת, בדיוק כי בני אדם והרגשות שלהם הם לעולם לא רק דבר אחד: "רסיסי המחשבה שלו, שהכילו גם כעס ותהיות ותסכול וגעגוע לעבר וכל הדברים שמתעלמים מהם בזוגיות רגילה, כי הם הרי פירורים, לא יותר מפירורים, כל זמן שיכולתי לשמוע אותם, לא היה לזה באמת סיכוי." (עמ' 190-191)
לצד נקודות החוזק האלה, יש כמה היבטים שבהם הספר לא ממצה את הפוטנציאל של הרעיון שעומד ביסודו. הראשון הוא שעצם החוויה של קריאת מחשבות נותרת בעצם בשוליים: מדברים עליה, היא משפיעה כמובן על העלילה, אבל רק קטעים מעטים בספר מתארים למעשה מצב של קריאת מחשבות. יש שני מקומות שבהם הספר עושה את זה: בפרק הראשון, דרך כתיבת "זרם תודעות" – פסקה ארוכה שמחשבות שונות נשזרות בה זו בזו; ולקראת הסוף, דרך טכניקה גרפית שבה האותיות נדחסות זו אל תוך זו. ברור שאי אפשר לכתוב ספר שלם בצורה כזו, אבל דווקא בגלל שהניסיונות האלה מרתקים, הייתי רוצה מאוד לראות יותר מהם, ואולי מזיגות עדינות יותר של אותם אמצעים.
נקודה נוספת היא שביחס לספר שעוסק כולו באמפתיה ובנבכי התודעה, רוב הדמויות זוכות לאפיון מועט אם בכלל. הגיבור – היעדר השם שלו הוא כנראה מכוון, מצביע על היעדרו של גרעין אישיותי מוצק וקבוע – הוא דמות שלמה, וכך גם במידה מסוימת דניאלה ומישל, קורא מחשבות מבוגר, אבל יתר הדמויות נוטות להיות שבלוניות או לא מפוענחות. זו לא בעיה גדולה בפני עצמה, אלא שחלק מהן תופסות חלק נכבד בסיפור – לדוגמא סיון, אחות ההוספיס קוראת המחשבות שהופכת למושא אהבתו של הגיבור, ולמעשה נעדרת אפיונים מעבר ל"בנאדם טוב".
אבל הבעיה הגדולה ביותר של הספר היא מבנית: אם "מצרפי המקרים", לדוגמא, יוצר תעלומה שמבוססת על מנגנון צירוף המקרים שעמד ביסוד הספר, במה שאחרים חושבים בי התעלומה עצמה פשוטה למדי ולא באמת מגלה לנו שום דבר חדש לגבי מנגנון קריאת המחשבות או התמה המרכזית; החקירה של שאלות המפתח מגיעה ברובה דרך סיפורי רקע של הדמויות או השיחות ביניהן. לעתים מתקבלת ההרגשה שיש כאן שני ספרים – הראשון תעלומת רצח והשני קבוצה של קוראי מחשבות מעלים תהיות פילוסופיות – שבמידה רבה כל אחד מהם עומד בפני עצמו ובקושי משפיע על השני.
אחד הדברים הבולטים במה שאחרים חושבים בו הוא כמה לא-ישראלי הוא: זו נקודה שהועלתה גם לגבי ספריו הקודמים של בלום, אבל כאן ממש לא מופיע ולו ציון מקום אחד שניתן לזיהוי; גם בקטע עלילה שמתרחש בבסיס צבאי, הבסיס נעדר כל ניחוח צה"לי ומרגיש יותר כמו בסיס ניסויים אמריקאי מסגנון זה שמופיע בסדרה Stranger Things. דבר נוסף שמעניין לעמוד עליו מבחינת ההקשר הוא היחס לקריאת מחשבות בתור דבר לא רצוני, סוג של אמפתיה כפויה ואפילו מאיימת. יש כאן שיקוף של רגע היסטורי מאוד מעניין, שמתאפיין מצד אחד בתחושות של בדידות וניכור ומצד שני בדומיננטיות של רשתות חברתיות ובעלייה של "תודעת רשת" – עולם שבו נדמה לעתים שהמחשבות של מיליוני אנשים גלויות לחלוטין ומאיימות להציף בכל שיטוט אקראי ברשת.
השאלה מהי מידת הקרבה הנכונה, כזו שמאפשרת קבלה של אדם אחר ותחושה של יחד ללא היבלעות וויתור על העצמי, היא לכן לא רק שאלה יסודית של האנושות, אלא גם כזו שמאפיינת במיוחד את התקופה הנוכחית. ניתן לזהות טיפול באותה תמה בלב המעגל של קרן לנדסמן, עם ה"ריגשים" שמסוגלים לחוש רגשות של אחרים ולהשפיע עליהם, וחשיפה לרגשות עוצמתיים גורמת להם ל"הצפה". אם בלב המעגל השאלה היא כיצד נכון להתמודד עם סבל, דיכוי ואובדן, במה שאחרים חושבים בי השאלה שנחקרת היא נוגעת כאמור בראש ובראשונה לפיתוח או השימור של זהות אותנטית. על כל פנים, ניתן להבחין כאן בניסיון של הז'אנר הספקולטיבי להתמודד עם היבטים שונים של שאלה כבדת משקל – ואם הוא לא מציע תשובה, לכל הפחות הוא עושה עבודה טובה בחידוד השאלות.
איל חיות-מן
לסקירה על מצרפי המקרים של יואב בלום