סקירה: המתקן | דיאנה בארון

סקירה: המתקן | דיאנה בארון, פרדס, 2021

מעט יותר ממאה שנים חלפו מאז האי-וירוס, מגפה כה קטלנית שמדינות היו מוכנות להשתמש בנשק גרעיני כדי לעצור את התפשטותה (ללא הצלחה, ככל הנראה). קהילה של שורדים שמצאה לה מקלט במנהרות תת-קרקעיות עמוק מתחת למפרץ אילת, הקימה מוסדות פוליטיים וכלכליים, המרוכזים סביב "המתקן", והצליחה לשמר על רמה גבוהה של מחקר מדעי וטכנולוגי. למיטב ידיעתם, יתכן שהם כל מה שנותר מהמין האנושי. פני השטח של כדור הארץ עדיין מזוהמים מקרינה רדיואקטיבית, שחודרת מדי פעם מבעד לבקעים דקיקים בשטח המפרץ, והשורדים – שסובלים כולם ברמה כזו או אחרת מנזקי הקרינה – צריכים להתמודד גם עם התקפות לווייתנים שהתנהגותם האגרסיבית טרם הוסברה. אבל גרועים לא פחות הם האיומים מבית: כוחות שונים קוראים תיגר על הקוורטט שמנהל את הקהילה; גידול האוכלוסין מאיים לכלות את משאבי המזון המעטים; ומתחים חברתיים ודתיים מאיימים אף הם על היציבות הפנימית של המפרץ.

על הרקע הזה, הפיזיקאית הראשית של המתקן, ד"ר נירה וילנה, מגלה חור תולעת הממוקם ממש באזור המעבדות – מה שעשוי להצביע על דרך מוצא לעולם שתומך בחיים. אלא שד"ר וילנה, מתוך שילוב של אידיאליזם ושאפתנות, בוחרת לעבור בעצמה מבעד לחור התולעת ונעלמת מבלי להותיר עקבות. עכשיו בת זוגה, ד"ר דניאל אלכסנדר, נדרשת להוביל במקומה את המחקר על חור התולעת. בנוסף לתחום הידע הזר לה – היא בכלל ביולוגית בהכשרתה – דניאל צריכה להתמודד עם האבל על האישה שאהבה; עם הקונפליקט שמעוררת בה תשוקתה לבריאן, המתכנתת המסתורית ושובת הלב; כמו גם עם ניסיונות של חברי הקוורטט ושל אחרים להכשיל את מאמציה.

המתקן, הרומן הפוסט-אפוקליפטי של דיאנה בארון, מציג עולם מורכב ומבקש להשתמש בו כרקע כדי לחקור תמות של אובדן, אבל ותקווה. לצד זאת, הוא מבקש גם להציף סוגיות פוליטיות כבדות משקל כגון יחסי דת ומדינה, שוויון, מקומו של המדע בחברה והשאלה האם האנושות ראויה בכלל להינצל. למרבה הצער, העומס הרב מוביל ליצירה מבלבלת שאינה מממשת את הפוטנציאל הגלום בה.

כנראה הבעיה המרכזית של הספר היא העובדה שהוא מבוסס באופן כמעט בלעדי על הגדה (tell) ולא על הראייה (show). העלילה המרכזית סובבת סביב המחקר על חור התולעת, אבל מהספר נעדרים כמעט לגמרי תיאורים של עבודה מדעית של ממש – אנחנו יודעים שהדמויות עושות משהו, אבל הפרוצדורות והאתגרים נותרים עלומים, מלבד הצהרות מעורפלות כמו "נירה בחנה את חור התולעת במישור הפונקציונלי וגם המטאפיזי" (עמ' 161). התיאורים והדיאלוגים מזכירים את התקדמות המחקר כנושא מרכזי, אבל הקוראים זוכים רק לעדכון בדיעבד, מה שמקשה מאוד לפתח עניין או קשר רגשי לעלילה.

אבל לא מדובר רק במחקר, אלא במאפיין שקשור בסגנון הכתיבה עצמו: הסופרת, אולי מתוך חוסר אמון בהבנתם של הקוראים, מתעקשת לתווך כל אירוע או פיסת מידע. לא נדיר שאותו דבר נאמר שלוש פעמים – פעם אחת כשהוא מתרחש, פעם שנייה כשדמות מספרת עליו לדמות אחרת, ופעם נוספת בתיאור מחשבותיה של הגיבורה. אירועים ממשיים, לעומת זאת, מתוארים בחופזה ובכל כך מעט פרטים שקשה להרכיב מהם תמונה של ממש, לדוגמה כאן: "כשירדה חזרה למסדרון, ראתה שהמהומה הלכה והחמירה ועוד אנשים הצטרפו. […] כשלושים איש המשיכו להתקהל, בעוד הילדים המשיכו לרוץ מסביב וזעקו 'חולדות', תוך כדי הצבעה לעבר המסדרון שהוביל אל מתחם השלטון. […] הם הגיעו לרחוב גולדה, שדרכו הייתה הכניסה לאולם, והשומרים על דלתות הכניסה מנעו את פריצתן. אך הקהל המשולהב סירב לסגת" (עמ' 98-99). לכאורה יש כאן תיאור ישיר של מאורע, אבל רק לכאורה: למעשה מדובר בתמצות, שנעדר כל אפיון קונקרטי שיכול לעגן את הקורא בתוך הסיטואציה.

העולם, למרות השונות העצומה שלו, מרגיש דומה להפליא לזה שלנו: האנשים אמנם נטולי שיער והרחובות הם מסדרונות מתכת, אבל העבודות, צורות המסחר, השלטון, אפילו המסיבות והרומנטיקה – רוב מה שמרכיב את חיי היומיום – מרגישים כאילו יכלו באותה מידה להתנהל בימינו; שמות הדמויות מרמזים על כך שאנשים אפילו שימרו את החלוקה לעדות ולשפות באופן די דומה לה שקיים בחברה הישראלית כיום. שום דבר מהדברים האלה הוא לא בלתי-אפשרי, כמובן, אבל לצד עניין התיאורים שצוין קודם, התוצאה היא עולם שקשה מאוד לאחוז בו, שלא לומר לשקוע אל תוכו.

גם השסעים הפוליטיים דומים באופן מפתיע לאלה שלנו. הנבל של הסיפור הוא מתתיהו אברהם, חבר הקוורטט ורב המתקן, שמתנגד למדע וקורא לטהרה ולשמירה על המוסר הדתי בתור הנתיב לגאולה. זו דמות שהמניעים שלה לחלוטין לא ברורים: מצד אחד הוא מתואר כמי שעיוות או המציא בעצמו את עקרונות היהדות באופן שיתאים לו, ומצד שני הוא מגנה את נירה ודניאל על הקשר הלסבי שלהן אף שזה סוד ידוע שהוא עצמו מצוי בקשר רומנטי עם גבר. התחושה היא שמדובר בדמות שנבנתה בעיקר כדי לשמש נבל – תאב כוח, שמרן, וגם מתחסד וצבוע – מבלי הקפדה יתרה על קוהרנטיות פנימית.

המיקוד של הסיפור כולו, ובמיוחד האופן שבו הוא מסתיים, מצביעים על כך שזה בעצם לא סיפור על "המתקן" אלא בראש ובראשונה על דניאל, על האובדן שהיא חווה ועל הניסיון שלה להתגבר עליו ולמצוא תקווה ואהבה חדשה. נירה היא "נוכחת נפקדת", והאופן שבו דניאל תופשת אותה משתנה באופן מהותי לאורך הסיפור. "מאז היעלמותה של נירה דניאל הבינה שככל הנראה, היא לא הייתה חלק מדברים משמעותיים בחייה של נירה. היא נרעדה כשנזכרה במגעה של נירה, בחום גופה, והחור בחזה נפער שוב…" (עמ' 58-59). זה בפני עצמו מהלך מעניין ואותנטי מאוד. אבל עולה השאלה האם העולם הפוסט-אפוקליפטי תורם לסיפור הזה או דווקא מפריע ומסיח את הדעת ממנו. כפי שהדברים עומדים, יש כאן למעשה שני סיפורים – סיפור מאקרו על אוכלוסיית המפרץ והבעיות שאיתן היא מתמודדת, וסיפור מיקרו על דניאל ועל רוחה של נירה – שהחיבור ביניהם מלאכותי למדי. ראוי לציין שגם סיפור המיקרו סובל מבעיה של דמויות רבות מדי, שחלקן לא מאופיינות ותפקידן לא ברור, כמו גם מדיאלוגים מעט מאולצים.

כתיבה של ביקורת שלילית אף פעם איננה עניין נעים, במיוחד כשמדובר ביצירת ביכורים ישראלית בז'אנר שיקר לליבו של המבקר; והעובדה שהספר מועמד לפרס גפן מעידה על כך שהיו קוראים שחוו אותו באופן שונה. יחד עם זאת, שיח ביקורתי הוא חלק מכל מערכת ספרותית בריאה, וחלק מהכבוד ליצירה מתבטא גם בשיפוט ובהצבעה על בעיות שהיא סובלת מהן. במקרה הזה, מדובר בספר שיכול היה להרוויח רבות מעבודה נוספת לפני יציאתו לאור.

 

איל חיות-מן

ספקולציה
דילוג לתוכן