סקירה: אין מקום לטעויות | שגית פסטמן, 2021
בכל תקופה, בני אדם תיארו את האלים שלהם על פי עולם המונחים שהכירו. לאורך ההיסטוריה, הדימוי הרווח היה של אל-מלך יחיד (או "אבי האלים") וסביבו חצר מלכות שכוללת שרים ויועצים. כיום, כשמלכים וחצרות מלוכה נעשו לתופעה שולית למדי, אך טבעי שנתחיל לאכלס את השמיים בפקידים ומנהלי כוח אדם, על פי עולם הדימויים של הבירוקרטיה המודרנית. "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט וניל גיימן היה ממבשרי המגמה הזו, ומאז ניתן לראות ביטויים שלה בלא מעט סיפורים וספרים שעוסקים בעולמות העליונים והתחתונים. לצד ההזדמנות לספר סיפורים מסוג חדש, הניגוד הזה בין קדושה ושגב ובין אפרוריות בירוקרטית/משרדית הוא לעתים קרובות מקור נהדר לקומדיה.
אין מקום לטעויות, רומן הביכורים של שגית פסטמן, מוקדש כולו למעלליה של הבירוקרטיה השמיימית. הספר הדקיק (105 עמודים בגרסה מודפסת) מורכב מחמישה סיפורים קצרים שמציגים פנים שונים של מה שבאמת מתרחש בשמיים ובארץ. זה ספר שלא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי – בין היתר הוא נפתח בהקדמה מאת לוציפר, שמציין ש"הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על הספר הוא שאני אוהב את השם שלו" – ועם זאת בדרכו ההומוריסטית הוא מבקש לעסוק בסוגיות הרות גורל ובראשן עתיד האנושות והשאלה אם לכל זה יש תוחלת.
אחד החידושים המשעשעים של הספר הוא שהבירוקרטיה שהוא מציג היא בבירור בירוקרטיה
תאגידית: אלוהים לא מוצג בתור שר ומושל, אלא בעיקר כמנהל פרויקטים שאפתני: "התשתית תבנה מתשעה ממדים של חלל ואחד של זמן," הוא מסביר את "פרויקט בראשית" שלו, "מיתרים דקיקים ורוטטים בתדרים שונים יחברו בין כולם וייצר פיצ'ר חדש שאני עובד עליו לאחרונה בשם 'כוח המשיכה'." הוא מציג עדכונים שוטפים בישיבות צוות, ואפילו סופג ביקורת קטלנית למדי על הפרויקט שכולל "יותר מדי פרמטרים שיכולים לצאת משליטה".
בהתאם לכך, גם האתגרים הם כאלה שכל אחד מאיתנו עשוי להיתקל בהם במקום העבודה. בסיפור הראשון בקובץ, ״אין מקום לטעויות", אדם שנפטר זה עתה מגלה שבמסגרת מאמצי ייעול, תהליך הבחינה של נשמות עבר אוטומציה ומתבצע בידי אלגוריתם (יוזמה של השטן, כמובן), שמתבסס בראש ובראשונה על ניטור הפעילות ברשתות החברתיות. העניינים מסתבכים עוד יותר כשהמחשב מציג לפתע הודעת שגיאה ומותיר את הנשמה האומללה בלימבו שבין גן עדן לגיהינום, וגורם למלאך הממונה על השערים לתהות על טיבו של האלגוריתם ושל תפקידו שלו.
ב"יום רע בגן", אם צעירה בשם יולי מבקשת לנחם את בנה, בן, שאחד הילדים האחרים בגן כינה אותו מפלצת. להגנתו של הילד המקלל, זה כנראה קשור לכנפיים שמבקשות לבקוע מגבו של בן, או לעובדה שהצעצוע האהוב עליו הוא אוסף של כדורי אור שמסוגלים להחריב ערים בן לילה; אבל נראה שבאמת מדובר בילד מקסים, והעובדה שאביו הוא אלוהים ודאי לא מזיקה (אם כי הוא מתפנה אליו ואל יולי בעיקר בסופי השבוע).
באופן כללי, נראה שרוב הסיפורים בקובץ משמשים בעיקר תירוץ לחקור את העולם שבנתה המחברת. הסיפור הקצר עוסק על פי רוב בשינוי, ברגע שבו דמות חווה אירוע כלשהו או לומדת דבר-מה. לעומת זאת, במרבית הסיפורים בקובץ קשה להבחין בשינוי שמתחולל במישהי מהדמויות; לגבי כל הסיפורים מלבד אחד, נראה שניתן היה למקם אותם גם בכל נקודה אחרת בזמן ודבר לא היה משתנה. הדבר נכון גם לגבי שני הסיפורים שעוסקים באפשרות של סוף העולם, "זמנים קשים" ו"סוף העולם: סצנה לפני אחרונה". לכאורה מדובר באירועים דרמטיים ביותר, אך כפי שאחת הדמויות מציינת באופן מפורש: "למה לנטוש את הפרויקט דווקא בנקודת הזמן הזאת? למה לא לפני עשרת אלפים שנים או בעוד אלף שנים?"
למרות הקומיות והקלילות, השקפת העולם שנרמזת מבין דפי הספר היא פסימית במובהק, אפילו טראגית: לכל המעורבים מלבד אלוהים ברור למדי שפרויקט בראשית נכשל כישלון מהדהד. "במאה הקודמת בני אדם הרגו מעל למאה מיליון מבני מינם, והרבעון הראשון של המאה הנוכחית לא מצביע על שינוי במגמה." לכך מצטרפים שינויי האקלים, כלכלה דורסנית, סחר בבני אדם ועוד רבות ורעות. או, כפי שמסכם זאת זמן ההווה בשיחתו עם האל, "כל רגע שהכוכב הזה מצליח לשרוד הוא נס."
הצגת הדברים הזו כמובן חד צדדית מאוד, ודווקא בשל כך לא מאוד משכנעת: יש אמנם התייחסות יפה לחללית ה"ווייג'אר" כמייצגת את מה שיפה ונאצל באנושות, אבל שום התייחסות לעלייה בתוחלת החיים, לירידה המתמדת בשיעורי העוני האבסולוטי, לשוויון הגובר לנשים, להתרחבות הדמוקרטיה. אינני מתכוון לטעון שהנרטיב שהספר מציג הוא בהכרח שגוי, אבל כשאלוהים פשוט משתתק לנוכח הטענות ואף אחד לא מציג סנגוריה, התחושה היא שוויכוח מורכב ומשמעותי – אולי המשמעותי ביותר – מוכרע באופן פשטני.
אותה מגמה באה לידי ביטוי ב"להרוג את הזמן", אולי הסיפור הכי "סיפורי" בקובץ. בגרמניה של סוף המאה ה-19, צעיר חסר כל פוגש בדמות מסתורית שמציעה לו עסקה: הוא יזכה לעושר ולחיים חדשים בעתיד הרחוק של שנת 2023, ובתמורה עליו לסייע למאה נשמות שנגדעו מהעולם באלימות; כדי לאפשר להן לעבור הלאה, יהיה עליו לחוות את רגע המוות הטראומטי של כל אחת מהן. זה רעיון סיפורי בעל עוצמה יוצאת דופן, כזה שיש בו זוועה אבל גם הרבה חמלה וחסד; אלא שהסיפור מדגיש רק את הצד הראשון, ואת האופן שבו בן שיחו המסתורי של הגיבור "מסדר" אותו – דבר שמקטין את הכוח שיכול היה להיות לסיפור.
לצד הנקודות הללו של ביקורת, בסיכומו של דבר מדובר בספר יוצא דופן, מקורי ומשעשע. העולם והדמויות שהוא מתאר הם מעניינים במיוחד, ומספקים מסגרת רחבה שממש מזמינה יצירה של סיפורים נוספים. נותר לראות אם הדבר יתממש, בין אם בספר המשך או באמצעות פאנפיקשן.
איל חיות-מן