סקירה: על ציפורים, עצים ואבנים | נתנאל סדגי, אופיר ביכורים, 2021
פנטזיית עולם משני – פנטזיה שמתרחשת בעולמות בדיוניים – היא אחד מתת-הז'אנרים הפופולאריים ברחבי העולם, וכמה מהיצירות המכוננות של ז'אנר הפנטזיה נכתבו בה, מ"שר הטבעות" של טולקין דרך "שיר של אש ושל קרח" של מרטין ועד "האדמה השבורה" של ג'מיסין. למרות זאת, בספרות העברית יש דוגמאות מעטות יחסית של פנטזיית עולם משני, במיוחד כזו שמיועדת למבוגרים (אם כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הסיפורים הקצרים העוסקים בעולמות כאלה, שעשויה להצביע על שינוי מגמה). יתכן שהסיבה לכך קשורה בהעדפה של הספרות העברית לסיפורים שנטועים יותר בזמן ובמקום, בדינמיקות פנימיות בתוך קהילת כותבי הפנטזיה בישראל, או אולי באופייה של העברית עצמה כשפה שנושאת איתה מטען כבד של הקשרים תרבותיים שקשה להתעלם מהם. בניגוד לפנטזיה אורבנית ופנטזיית מעבר, שאומצו בהדרגה בעשורים האחרונים בידי ההוצאות הגדולות, פנטזיית עולם משני בישראל – מלבד כמה יוצאים מן הכלל – יוצאת כמעט אך ורק דרך הוצאות עצמאיות או חברות הפקה.
על ציפורים, עצים ואבנים של נתנאל סדגי – הראשון בסדרה מתוכננת ששמה "מוכה גורל" – הוא פנטזיית עולם משני מובהקת. הוא מתרחש ביבשת בדיונית שבה שלוש ממלכות: ממלכת האצ'הי, המבוססת על תרבות אפריקאית, ומונהגת בידי מלכה בעלת כוחות קסם שכל נער המגיע לפרקו נישא לה באופן טקסי; ממלכת קורדליה, המבוססת על תרבות אירופאית ומונהגת בידי מלכים ודוכסים; וממלכת סמרגאד, המבוססת על תרבות אסייתית, שתושבי חיים יותר מכפליים מבני אדם אחרים, מונהגת בידי כוהנות והגנתה נסמכת על לוחמי עלית קסומים בשם אבירי הזכוכית.
העלילה עוקבת אחרי נער בן אצ'הי בשם אטזיאטל. כשכל חבריו מתכוננים בהתרגשות לטקס הנישואין למלכה – שבמסגרתו ייבחרו שני נערים להילחם עד המוות על הזכות לשכב איתה – אטזיאטל רק מקווה שהטקס לא יפריע ליחסיו עם אהובו קאנוק, נער בן גילו. סדרה של אירועים מצערים מאלצת את אטזיאטל לברוח מביתו; הוא נעשה לאורוזט – בן מוות בקרב האצ'הי – וצריך לבנות מחדש את חייו בממלכת קורדליה. למזלו הוא פוגש בגרטרוד, שכירת חרב קורדליאנית שנושאת גם היא שלדים רבים בעברה, שלוקחת אותו תחת חסותה. אלא שמנוסתו של אטזיאטל מציתה תגובת שרשרת שבסופה היבשת כולה מוטלת למלחמה; עכשיו אטזיאטל וגרטרוד – יחד עם דייג עבדים בשם עאזיל, כוהנת בשם אנדרומדה ואביר זכוכית בשם אוריון – הם היחידים שיכולים למנוע קטסטרופה שתעלה בחייהם של עשרות אלפים.
כראוי לתת-הז'אנר, הספר רצוף באקשן, קרבות, כשפים ואכזריות לא מבוטלת. אין ספק שהושקעו הרבה זמן ומחשבה בעיצוב הממלכות השונות המיוצגות בספר, כולל תרבות ואמונות דתיות; כל פרק נפתח בציטוט מתוך סיפור, ספר היסטוריה או טקסט דתי שמקורו באחת הממלכות, באופן שמבקש להדגיש שמדובר בעולם עשיר שאיננו מתקיים רק לצורך העלילה הספציפית. אחד הסיפורים הללו – "על ציפורים, עצים ואבנים", שעל שמו נקרא הספר – גם משקף דרך משל את התמה המשותפת לכל הדמויות: החיפוש אחר שייכות, שאותה עליהן למצוא לא ממקור חיצוני אלא מתוך עצמן ופעולותיהן.
לצד זאת, ישנן כמה בעיות שמונעות מהספר לממש את הפוטנציאל שלו. הבעיה הראשונה היא שהעלילה לא מונעת באמת בידי הדמויות. הדמויות בספר באות אמנם כל אחת עם מטען ומניעים משלה, אבל הפעולות שלהן מוכתבות בידי סדרה ארוכה של אירועים חיצוניים – מהיתקלויות אקראיות, לפלישה של צבא, לְנָדָל מדבר בעל כוחות קסם, ואף לאלוהים עצמו שֶׁמּוֹרֶה להן מה לעשות. גם כאשר הדמויות מקבלות החלטה כלשהי – נניח הבחירה של אטזיאטל וגרטרוד להצטרף לאנדרומדה ואוריון במסעם, ושל האחרונים לקבל אותם – הסיבות לכך אינן ברורות. אותו דבר נכון גם לגבי הדינמיקות שבין הדמויות, שמתאהבות זו בזו או מפתחות שנאה עמוקה האחת כלפי השנייה בעקבות פגישה חד-פעמית מבלי שניתנה לכך הצדקה מספקת – מלבד העובדה שהדבר משרת את העלילה. הדבר פוגע ביכולת להזדהות עם הדמויות, או לראות אותן כבני אדם ממשיים ולא רק ככלים על לוח שחמט. זו בעיה שמחריפה עוד יותר עקב כתיבה שלא מותירה שום מחשבה או מניע של הדמויות ברמת הסאבטקסט אלא מתווכת הכול, כולל דמויות שפורצות בצחוק בכל פעם שנאמר משהו שנון למחצה.
הבעיה השנייה בספר קשורה בבניית העולם. הרבה מעלילת הספר מבוססת על הפוליטיקה של היבשת, דבר שבפני עצמו מהווה אתגר לא מבוטל: עלילה פוליטית מחייבת להזין את הקורא במידע רב, הרבה ממנו מבעוד מועד, על מנת שאפשר יהיה להבין את הסוגיות שעומדות על הפרק; ולא פחות מכך, המון פרטים צריכים להשתלב יחד כדי ליצור תחושה שמדובר במבנה פוליטי עקבי וקוהרנטי. בעל ציפורים, עצים ואבנים, האפקט הזה לא נוצר: רוב המידע נמסר רק ברגע שהוא רלוונטי, וגם אז באופן חלקי; ובעיקר, השיקולים הפוליטיים הם כאלה שמקשים על השעיית הספק בזמן הקריאה. הרקע למלחמה הוא התרבותם הבלתי-נשלטת של אריות מכונפים בשם הלמאסו שחיים בביצות האצ'הי; האצ'הי לא מסוגלים להתמודד עם האיום לבדם, ולאחר שתחינותיהם לעזרה לא נענות, הם פותחים במלחמה במטרה ללכוד שבויים ממלכת קורדליה ולהאכיל את הלמאסו בהם. התוכנית הזו מעלה הרבה מאוד תהיות: האם זה היה נתיב הפעולה היחיד, בהינתן שהאצ'הי מצאו דרך לאלף את הלמאסו ולרכוב עליהם לקרב? האם המלחמה לא הרגה יותר אנשי אצ'הי ממה שהלמאסו היו עושים? ובעיקר, לכמה זמן הפתרון הזה יסייע? העובדה שהשאלות האלה ואחרות לא עולות, מקשה מאוד לקבל ברצינות את תוכנית המלחמה, שהיא כאמור הבסיס לעלילה.
הבעיה השלישית קשורה בשפה. הספר כתוב במשלב שפה גבוה למדי – דבר שבפני עצמו לא מהווה בעיה, ומאפיין כמה מהיצירות הקלאסיות בז'אנר – אבל ניכר שהכותב לא לגמרי שולט במשלב שבו הוא כותב. טעויות לשון נפוצות בו למדי, כמו גם צירופים כמו "קפא על שמריו בהפתעה" (עמ' 84) או משפטים מסורבלים כגון זה: "הוא פעל בניגוד מוחלט למה שלמד ב-32 שנות חייו, 32 שנות חיים של ילד סמרטוטים וכייסות, בנה של אשת בושת, שהפכו לחיים של נער גנב ושכיאה לנוכל שהוא, הפכו במהרה לחיי גבר בעל קריירה מזהירה של דייג עבדים" (עמ' 156). במקרה הזה מדובר באשמת ההוצאה לא פחות מאשר בזו של הכותב, אבל התוצאה היא פגיעה ניכרת בספר ובחוויית הקריאה.
יש בכתיבה גם נקודות אור, כגון התיאור הזה של החוויה של אביר זכוכית: "כלא של אושר. הרגשה תמידית של נינוחות, מעין דגדוג נעים ועצל המתפשט בכל הגוף ונמשך מרגע היקיצה עד רגע השינה… לעיתים הרגיש בתוך פינה נסתרת בליבו את הציפייה לבכי, לפעמים לצחוק, לעיתים אף לגועל" (עמ' 456). מדובר בספר ביכורים, והראשון בסדרה, וניתן לקוות כי הספרים הבאים ישמרו את נקודות החוזק – כגון העושר של העולם והחוויות יוצאות הדופן שהוא כולל – וישפרו את הטעון שיפור.
איל חיות-מן