להשביע את הדרקון מאת מאשה צור-גלוזמן (ידיעות ספרים, עורכת: נוית בראל, 376 עמודים)
אנחנו שמחים ונרגשים להשיק את הבלוג של ספקולציה. הבלוג, שיתפרסם על בסיס דו-שבועי, נועד לשמש במה לדיון איכותי ביצירה ספקולטיבית לסוגיה, במגוון מדיומים וסגנונות ובדגש על יצירה ישראלית מקורית.
הפוסט הראשון של הבלוג יוקדש לסקירה של הספר הזוכה בפרס גפן בקטגוריית המקור לשנת 2020 – להשביע את הדרקון מאת מאשה צור-גלוזמן. מדובר בספר חכם מאוד, ממזרי לעתים קרובות, מהנה לכל אורכו, וכתוב בשליטה טכנית שהיא מרשימה לא רק בשביל ספר ביכורים, אלא בכלל.
זהו סיפורה של עידית, מתרגמת ספרים במקצועה, שעוברת יחד עם בעלה שאול חלימי ובתה הפעוטה לילי מתל אביב
לעתלית. עידית וחלימי, שני בליינים בוהמיאניים באמצע שנות השלושים שלהם, "גולים" לפריפריה בניסיון לשקם את הנישואים שלהם ממשבר ולמצוא מחדש את האיזון הנכון ביניהם. אבל האיזון הזה מתערער עוד יותר כשעידית מוצאת מטבע שמאפשר לה לעבור בזמן לשנת 1240, לעתלית של התקופה הצלבנית, ומפתחת רומן קסום עם הרוזן ז'אן ד'איבלין. כראוי לסיפור של מסע בזמן, העלילה מתרחשת לאורך שלושה צירים מקבילים בזמן ובמרחב: עתלית של ההווה הסיפורי, דטרוא הצלבנית, ותל אביב של העבר הקרוב שבה מתחילה, פורחת ונסדקת מערכת היחסים בינה ובין חלימי.
על פניו, נקודת המוצא של הספר לא מאוד מחדשת, ובעיקר דומה מאוד לזה של נוכרייה של דיאנה גבלדון – שאותו צור-גלוזמן אפילו מאזכרת, באחת מהקריצות הרבות אל הקורא שכולל הספר הזה. אבל למעשה, להשביע את הדרקון הוא תופעה חריגה מאוד בז'אנר הפנטזיה (בחלוקה ז'אנרית זה בבירור ספר פנטזיה, למרות ההתייחסות למסע בזמן). המקבילה הכי קרובה שעולה בדעתי היא כנראה הקוסמים של לב גרוסמן. שני הספרים לא קרובים מבחינה עלילתית, אבל שניהם מה שניתן לכנות ספרים מטא-פנטסטיים: ספרים שדנים בפנטזיה עצמה, ומשתמשים בה כדי לומר משהו על העולם. הקוסמים משתמש בפנטזיה כדי לבחון את התופעה של ילדות, התבגרות והמשמעות שלהן; ואילו "להשביע את הדרקון" משתמש בפנטזיה כדי לעסוק בסוגיות שקשורות בתשוקה, מיניות ורומנטיקה.
כל התאהבות היא, בסופו של דבר, סוג של סיפור אגדה: הריגוש, ההרפתקה, תחושת הקסם שממלאת לפתע את העולם. זה הנס של למצוא את האדם המושלם, של למצוא את עצמך דרכו. במידה רבה, זה גם סיפור האגדה הפופולארי ביותר (ולראיה נתוני המכירות של ז'אנר הספרות הרומנטית), וזה שהתרבות שלנו מאמינה בו אולי יותר מבכל סיפור אגדה אחר. הבעיה, כמובן, היא שבתוך סיפור האגדה הזה הרבה פעמים אין מקום למציאויות של מערכת יחסים: לשעמום, לכלים, למריבות, לגידול ילדים והחלפת חיתולים וניהול משק בית. הרבה מערכות יחסים מתרסקות בפער הזה שבין הפנטזיה ובין המציאות.
התשוקה וההתאהבות דורשות את החדש, השונה, המסעיר. או, כפי שמנסח זאת חלימי: "אבל טבע האדם הוא לחטוא, אהובה שלי. זה בכלל לא העניין של סקס או לא סקס, עם אחרות או עם אחרים, נכון? זה הסוד, הריגוש, הסכנה. זה שאתה עושה משהו לא בסדר והוא כל כך כיפי. זה החטא." (עמ׳ 51). אלא שזו כמעט אנטיתזה לשגרת חיים משותפת ובריאה. עידית וחלימי, שהניסיון שלהם לנהל יחסים פתוחים הוא במידה רבה השאלה שמניעה את הספר, מנסים בעצם להחזיק בשני הקצוות: להשתמש דווקא ברומנים מהצד, באותן הבלחות של פנטזיה, כדי לשמר את אש ההתאהבות שלהם מפני השגרה והמציאות היומיומית. זו הדרך שבה הם מנסים להשביע את דרקון התשוקה.
אחרי שהניסיון הראשוני נכשל וכמעט מחריב את היחסים ביניהם, ההתנגשות בין מציאות לפנטזיה באה לידי ביטוי חריף בניגוד שבין תל אביב ועתלית של המאה ה-21 וחלימי, הבוהמיין רודף השמלות; ובין ממלכת ירושלים הצלבנית של המאה ה-13 – אולי הניסוי המדיני הכי חולמני ופנטסטי מכל אלה שנעשו בארץ הזו – וז'אן, רוזן, לוחם ומשורר. הקונפליקט של עידית בין שני העולמות הוא בדיוק הקונפליקט שבין המציאות, על הפשרות שהיא מחייבת, ובין סיפור האגדה הרומנטי. עוד על הקונפליקט הזה בסוף הדברים (אזהרה: הפסקה האחרונה כוללת ספוילר לסוף הספר).
הכתיבה זורמת ומעידה על שליטה טכנית מרשימה – בין אם מדובר על חוויות סמים וסקס בשירותים של מועדונים בתל אביב, בארוחות ערב משפחתיות עם הבעל והילדה בעתלית או בקונפליקטים בין אבירים וגבירות בימי הביניים. התגובות של עידית לאירועים המשונים שמתרחשים סביבה הן אמינות מאוד, והאופן שבו מוצגים הפערים התקופתיים חינני ומהנה. ז'אן אמנם מרגיש לפרקים מעט מודרני מדי, אבל באופן כללי התחקיר והדיוק בתקופה מרשימים. צור-גלוזמן נמצאת בשיאה ברגעי המעבר בין עולמות, כשהיא מתמסרת לגמרי לפנטזיה ומפיקה תיאורים פיוטיים ופרועים ומדויקים; אני מצפה מאוד בעתיד לקרוא ספר שלה שבו האלמנט הזה יזכה למקום רב יותר.
בהקשר של הדיון הרחב יותר על מהי פנטזיה ישראלית ומה מרחב האפשרויות שגלום בה, יש כאן מקרה מאוד מעניין: מצד אחד, זה ספר שנטוע בצורה חזקה מאוד בהווה הישראלי. מצד שני, הבחירה במעבר לתקופה הצלבנית דווקא יוצרת פנטזיה אירופאית במובהק, עם סוסים, רוזנים ואבירים – קרובה מאוד לפנטזיה ה"נוסחתית" המיובאת. אבל מדובר דווקא בפנטזיה אירופאית שנטועה עמוק במרחב ובהיסטוריה של הארץ. יש כאן גם הקשר עדתי-תרבותי חשוב: עידית היא אמנם ילידת ירושלים, אבל היא בת למשפחה של עולים חדשים מרוסיה ושולטת היטב בצרפתית, גרמנית ועוד מגוון שפות אירופאיות. לעתים נדמה שבעבורה, ז'אן והמרחב הנוצרי שבו הוא נטוע הם למעשה טבעיים ושורשיים לא פחות, ואולי יותר, מהמרחב המזרח תיכוני שמיוצג בין היתר על ידי דמותו של חלימי. יש כאן תזכורת חשובה לכך שהמציאות הישראלית היא בעצמה פסיפס מאוד מגוון תרבותית, עם מגוון רחב לא פחות של מרחבים פנטסטיים פוטנציאליים.
זה ספר עם הרבה אינטרוספקציה, "ספר על ספרים". להשביע את הדרקון הוא שמו של הספר שעידית עובדת על תרגומו, ספר פנטזיה מאת סופר גרמני שעסק קודם בספרות ארוטית (הנה שוב הקשר בין פנטזיה לרומנטיקה). מדובר בספר משונה שנע בין הריאלי לפנטסטי, ועידית תוהה על משמעותו לאורך התקדמות העלילה – עוד קריצה לקורא שמנסה לעמוד על משמעות הספר שעידית היא הגיבורה שלו. המשחק הזה הופך לכמעט גלוי בפרק האחרון, שבו עידית וחלימי דנים על סופו של הספר הבדיוני ומבקרים אותו, כולל התלונה של חלימי על הקלישאה שביצירת סיפור בתוך סיפור. נקודת המעבר של עידית לעולם הצלבני מתוארת כ"שלולית בגודל ספר", שמצדה השני נובע מעיין שוצף – סוג של משל על חוויית הקריאה עצמה, שמאפשרת ומנכיחה את הפנטזיה בתוך חיי היומיום, ומאפשרת לקורא להיסחף לממלכת ירושלים בעודו יושב בלב הבורגנות הישראלית.
יש גם חלקים שעובדים פחות – בעיקר לקראת הסוף, כשקונספט המעבר כבר פחות מחדש ואין מנגנון אחר שתופס את מקומו. העימותים האישיים והפוליטיים בממלכה הצלבנית לא מצליחים לעניין או ליצור חיבור רגשי, בין היתר בגלל העובדה – שאפילו מודגשת בספר – שהסוף שלהם ידוע מראש, ולכן הם בעיקר מהווים הסחת דעת מציר העלילה המרכזי. גם המבנה של שני צירי זמן מתחיל אמנם נהדר, אבל ממצה את עצמו קצת אחרי אמצע הספר וממשיך ללוות את הסיפור כמעט עד סופו. העבר הקרוב בתל אביב כתוב היטב וכולל כמה סצנות יפות, אבל החל מנקודה מסוימת לא קורה בו שום דבר שהקורא לא שיער כבר לבד.
הפיתרון של צור-גלוזמן לקונפליקט שבין פנטזיה למציאות הוא מעניין: עידית עוזבת את ממלכת ירושלים, אבל בסוף הספר היא כבר לא מוטרדת מהרומנים של חלימי; מערכת היחסים שלה עם ז'אן גורמת לה להבין שניתן לאהוב במקביל יותר מאדם אחד, ולפחות לעת עתה מצילה את המודל של מערכת היחסים הפתוחה. יש שיראו את הפיתרון הזה כמעט בעייתי, שכן הוא מייצג כניעת של עידית לאורח חיים שמתאים לחלימי יותר מאשר לה. אבל לא נראה שיש כאן ניסיון להציג מסקנה שהיא נכונה לכל אדם, או אפילו לעידית בכל שלב של חייה. מוצע כאן מודל מעניין שבו הספרות, ובפרט הפנטזיה, מהווה סוג של כלי חינוכי או תודעתי שמאפשר להכיל מציאות של "גם וגם". ניתן לחיות גם באגדה וגם בעולם היומיום, והאחד לא מבטל את השני; כמו בספר שאותו עידית מתרגמת, היא מגלה שאותה דמות יכולה להיות גם הדרקונית החופשית וגם הנסיכה הנאמנה.
איל חיות-מן
קישורים נוספים:
לקריאת הפרק הראשון של הספר
ביקורת של מאשה צור-גלוזמן על הקוסמים של לב גרוסמן