הענק הקבור, קאזואו אישיגורו, תרגום: אלינוער ברגר, הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2021.
"אני יודע שאלוהי מביט באי-נחת על מעשינו באותו יום. אבל זה קרה מזמן, והעצמות נחות להן מוגנות תחת מרבד ירוק נעים. הצעירים אינם יודעים על כך דבר. […] ואולי זה יספיק כדי שהפצעים הישנים יירפאו לתמיד, ושלום נצחי ישרור בינינו." (עמ' 299)
"אני מניח שיהיו מי שיקשיבו לדברי ויחשבו שאהבתנו פגומה ושבורה. אבל אלוהים ידע את מצעדה האטי של אהבתם של זוג זקנים זה לזה, ויבין איך צללים שחורים הם חלק מן השלם שלה." (עמ' 328)
*
אחת מהתמות המרכזיות בספרו זוכה פרס הבוקר של קאזואו אישיגורו, שארית היום, היא בחינה ופירוק של מוסד האריסטוקרטיה הבריטי. בהענק הקבור, ספר פנטזיה פרי עטו שיצא כחצי יובל לאחר מכן, אישיגורו מתמודד עם סמל אימתני עוד יותר של התרבות שבתוכה הוא חי וכותב: אגדות המלך ארתור. בעודו עושה זאת, אישיגורו טווה אפוס מרגש על זיכרון, ברמה האישית וההיסטורית, ומצליח לטפל בסוגיות אקטואליות וכאובות במקוריות ובחמלה.
עלילת הספר מתרחשת במאה השישית לספירה, כשנות דור לאחר שהמלך ארתור הביס את הסקסונים והשכין שלום בממלכה. הסיפור נפתח באקסל וביאטריס, זוג קשישים בכפר בריטוני קטן, שמחליטים לצאת למסע לכפר שכן כדי לבקר את בנם. לא מדובר במשימה קלה: מעבר לחולשת הגוף ולסכנות האורבות בדרך, זה זמן רב שערפל מסתורי מכסה את הארץ וגוזל מאנשים את זיכרונותיהם; המצב החמיר עד כדי כך שבני הזוג בקושי זוכרים היכן בנם מתגורר, או מדוע עזב.
בדרכם פוגשים אקסל וביאטריס בכמה בני לוויה: אדווין, נער סקסוני יתום שננשך בידי גור דרקונים; ויסטאן, לוחם סקסוני עשוי ללא חת שהגיע לארץ בשליחות מסתורית; וסר גאווין, אביר קשיש שהיה אחיינו של המלך ארתור ונשבע לקטול את הדרקונית קווריג, שהבל פיה הוא הגורם לערפל. עוד הם פוגשים בסיראי המסתורי, שמוביל אנשים אל האיים שמעבר לים; אך על מנת שיוכלו להישאר יחד בתום המסע, עליהם לענות לשאלותיו ולהוכיח שאהבתם חזקה דיה – דבר שלא מתאפשר בגין הערפל.
המסע מוביל את אקסל, ביאטריס ובני לווייתם דרך כפרים ומנזרים, הרים גבוהים ונהרות מכושפים ומאורת דרקון אחת. אבל בעיקר, המסע הולך וחושף בפניהם את מה שמסתתר מאחורי הערפל; ככל שהזיכרונות מתחילים לחזור כך הם מוצאים את עצמם מפקפקים במה שקיבלו כמובן מאליו: אהבתם האיתנה של בני הזוג הקשישים, ולא פחות מכך מלחמתו הצודקת של המלך ארתור והשלום שהשכין. כל הגיבורים נאלצים להתמודד עם השאלה מה עדיף, כאב הזיכרון או הקהות הערפילית של השכחה.
הספר נקרא כסיפור אגדה טוב, מהסוג שטווה סיפור קונקרטי וחי ועם זאת מכוון ולוקח את הקורא הלאה ממנו. יש כאן בהחלט גם משחקים ספרותיים: לדוגמא, מסעם של אקסל וביאטריס, שהוא למעשה מסע בזמן ובזיכרון, מתכתב עם הכפר הסמוך הקצרצר של קפקא; והדיאלוגים התלושים מעט ומלאי החזרות בין זוג הקשישים מזכירים לא פעם את מחכים לגודו של סמואל בקט – לדוגמא כאן:
"נסיכה, את ישנה?"
"אקסל, אתה עוד כאן?"
"ודאי שאני עוד כאן."
"אקסל, חשבתי שאולי עזבת אותי שוב."
"למה שאעזוב אותך, נסיכה? האיש קשר היטב את כלי-השיט שלנו יחד."
"אני לא יודעת אם זה משהו שחלמתי או זכרתי. אבל ראיתי את עצמי-מפעם, עומדת בחדר שלנו באישון לילה."
[…]
"חלום פראי, נסיכה, ואולי אפילו עולה לך החום. אבל בקרוב נהיה ליד אח מבוערת."
"אתה עוד שם, אקסל?"
"ודאי שאני עוד כאן, ובית הסירה כבר מזמן נעלם."
"עזבת אותי באותו לילה, אקסל. וכך גם הבן היקר שלנו." (עמ' 237-236)
אבל בעיקר יש כאן וריאציה מרתקת על המבנה הקלאסי של אגדת פנטזיה: במקום גיבור צעיר שיוצא לדרך ועתידו לפניו יש לנו כאן שני קשישים – גיבורים נדירים בספרות בכלל, וודאי בפנטזיה – שלכאורה מנסים להשיג מטרה פשוטה ויומיומית מאוד, ובעיקר שבמקום לנוע לפנים נעים לאחור ומחפשים לא את העתיד אלא את העבר. העלילה האפית והעקובה מדם היא מה שכבר התרחש; מלבד אדווין, הגיבורים הם כולם אלה שנותרו מאחור, מצולקים ומתמודדים עם איסוף השברים.
זהו ספר שהכול נאמר בו במרומז, נלחש ולא נצעק. הסיפור מובא מנקודת מבטן של כמה דמויות וניכר שאף אחת מהן לא אומרת את האמת לגבי העולם או לגבי עצמה והמניעים שלה; בדרך זו הקורא הופך לשותף פעיל בניסיון לפזר את הערפל ולחשוף את האמת שמסתתרת מתחת למילים ומאחוריהן. במקביל, כיאה לסיפור אגדה, הרבה סמלים מוצגים כפי שהם, בלי צורך להסביר או לפענח אותם: כך, לדוגמא, הסיראים והאי שלהם לא מוסברים לעולם כדבר אחר ממה שהם, ולקורא נותר להחליט אם מדובר באי ממשי, באבאלון מאגדות המלך ארתור, או בייצוג של המוות.
הסיפור כולו נע על ציר מרתק שיוצר אנלוגיה, אבל לא מערבב, בין האישי והפוליטי. מצד אחד ניצבים יחסיהם של אקסל וביאטריס, שנראים אידיליים במבט ראשון אך בהדרגה חושפים מאחוריהם הרבה צער, פחד ושתיקה; מצד שני ישנם היחסים בין בריטונים לסקסונים בעולם שלאחר ארתור, שאף הם נראים כיחסים של דו-קיום בשלום עד שחופרים מתחת לפני השטח. שתי מערכות היחסים מאירות ומשקפות זו את זו ושתיהן סובבות סביב אותן שאלות: לא רק האם מוטב לשכוח או לזכור, אלא גם האם פיוס ואהבה הם אפשריים בעולם שבו סודות אפלים נותרים קבורים – ומנגד, האם אהבה היא אפשרית בעולם שבו הם נחפרים החוצה.
למרבה המזל, אישיגורו לא מציע תשובות חד משמעיות לשאלות האלה. זה לא סיפור של טובים ורעים: ויסטאן, הלוחם שמקדיש את עצמו לעשיית צדק, הוא גם מלא בשנאה ומעביר אותה הלאה לדור הבא בדמותו של אדווין; וסר גאווין, האביר שחייו מוקדשים לשימור של שקר, הוא אדם אצילי שפועל ממניעים שניתן להזדהות איתם. הבנייה של העימות הסופי בין השניים היא מחממת לב וקורעת לב בעת ובעונה אחת, ויש בה גם מהקונפליקט הלאומי אבל גם משהו מיחסיו של זוג קשיש. האמביוולנטיות מלווה את שני הסיפורים עד סופם, כשלא ברור האם הסרת הערפל והשבת הזיכרונות תרפא את בריטניה או תקרע אותה לגזרים; ועוד פחות ברור האם בני הזוג יזכו להתאחד על האי כפי שקיוו. כל מה שהספר עושה הוא להציף את השאלות במלוא חריפותן – וזה לא מעט בכלל.
כמה מילים על התרגום: ללא ספק מדובר בתרגום קולח – למעט כמה תרגומים מילוליים מדי, כגון "דבריך מצלצלים כמו דברי אמת" (עמ' 117) – והוא מוסר היטב את היצירה. יחד עם זאת, יש נטייה מצערת להנמיך מעט את משלב השפה, בתיאורים ובדיאלוגים גם יחד. כך, קריאתו של סר גאווין "then let's have it over with" (עמ' 321 במקור האנגלי) – פשוטה ותכליתית, אבל עדיין עם ניחוח ארכאי קל – הפכה ל"אם כך, בואו נגמור עניין" (עמ' 294). על פי רוב הנמכת המשלב היא דרמטית פחות, ועדיין משהו מנעימת האגדה של המקור הולך לאיבוד בתרגום. יחד עם זאת, עדיין מדובר בתרגום חשוב של יצירה ספקולטיבית נפלאה, ועל כך מגיעים כל השבחים.
איל חיות-מן