אופיר טושה גפלה | הרי געש רדומים: תשעה סיפורים ארוכים קצרים, כתר, 2022
אישה מגלה שבעלה המת קם לתחייה, כנראה עקב טעות בירוקרטית. שיפוצניק חוקר את היעלמותם המסתורית של כל החתולים בעיירה האמריקאית הקטנה שבה הוא מתגורר. תסריטאית בתחילת דרכה יוצאת לריטריט כתיבה במושב של אילמים, ומגלה את עקבותיה של כת מסתורית ששוללת את הדיבור כצורת תקשורת. שלושה אחים, שאחיהם הצעיר נרצח בפיגוע שנאה, מציינים את יום השנה למותו בכך שהם רוצחים הומופובים אלימים. אלה הם כמה מהסיפורים שמרכיבים את הרי געש רדומים, ספרו החדש של אופיר טושה גפלה. זהו ספרו השמיני במספר, וקובץ הסיפורים הראשון שהוא מפרסם לאחר שבעה רומנים.
תשעה סיפורים יש בקובץ, מרביתם מחזיקים כחמישים עמודים. כל הסיפורים משקפים חוויות יוצאות דופן, כאלה שמצויות בקצה, בשולי החוויה האנושית, במקומות שבהם קווי המתאר בין מציאות לבין דמיון מיטשטשים. בהתאם לטשטוש הזה, רק חמישה מהסיפורים בקובץ נופלים בבירור תחת ההגדרה של ספרות ספקולטיבית: בדומה לרבים מסיפוריו של אתגר קרת, הסיפורים של גפלה נמנעים במתכוון מהצבת גבולות חדים, וגם ז'אנר הוא, בסופו של דבר, סוג של גבול.
ניקח לדוגמה את "תוכנית אב", אחד הסיפורים המפתיעים והמרגשים בקובץ. הוא מנוסח כולו כמכתב מארנון, העומד לקראת המתת חסד בשוויץ, לדרור, שלו הוא מוריש את כל רכושו עלי אדמות. אלא שדרור לא מכיר את ארנון, והמכתב הוא כמעט הקשר הראשון ביניהם. ארנון מתאר לדרור את הפעם הראשונה שבה ראה אותו, כשארנון היה בן שלושים ואחת ודרור בן ארבע: "אין לי מושג אם בספרי הרפואה יש מונח כזה – שיתוק עיניים. אבל זה בדיוק מה שקרה לי. לא יכולתי להסיט את מבטי ממך. […] ידעתי שמשהו עצום התחולל, משהו שלא חוויתי מעודי, אבל גם בימים הבאים לא עלה בידי להסביר לעצמי מה לעזאזל קרה לי כשראיתי אותך" (עמ' 114). בניגוד לרושם הראשוני שעשוי להתקבל, ארנון הוא לא פדופיל, וה"התאהבות" שלו היא בעלת אופי שונה לגמרי: הוא רוצה רק לדאוג לדרור, לטפח אותו, לסייע לו. באופן מהותי, ובלתי מוסבר, ארנון (רווק מושבע, נטול ילדים מבחירה) רוצה להיות אביו של דרור. העשורים הבאים של חייו מוקדשים לשמש כמשקיף מרחוק על חייו של דרור, שמתערב רק מדי פעם ובדרכים מעודנות ביותר. הוא נרעש, רוגש, נוטש, שב בניגוד לרצונו, והכול קורה בנפשו בלבד. ארנון מתקומם נגד השיפוט האוטומטי, נגד הניסיון לרדד את כל מערכות היחסים האנושיות על פי תבניות מוכרות; הוא מעלה את הסברה – כאן נכנס היבט ספקולטיבי מעודן – שיש רבים מאוד כמותו, אלא שאיש איננו יודע על קיומם: "אנחנו, ההורים ללא ילדים, שמגדלים ילד במסתרים, יכולנו להיות לעזר, להיות ההורה השלישי שכל רצונו להעניק" (עמ' 122). בכנות שלו, ובקרבה וההשלמה שבהן הוא מסיים את מכתבו, יש משהו נוגע ללב באופן עמוק. גם האפשרות שהוא מעלה בדבר קיומה של מציאות מקבילה, נסתרת, מוסיפה להדהד.
נדמה שכל הסיפורים בקובץ מתחילים מהאמצע, לעתים מהסוף: קריאת העמודים הראשונים מלווה תמיד בתחושה של דיסאוריינטציה, כאילו הקורא מציץ מעבר לכתפן של הדמויות ורואה את העלילה רק במטושטש. גם הסופים פתוחים ברובם, לעתים מבלבלים. שני האפקטים האלה יחד מחייבים את הקורא ליטול לעצמו תפקיד פעיל יותר בשחזור האירועים, בפענוח הסיפורים ומשמעותם. אפשר לראות בכך ביטוי לאותה התנגדות לתבניות המוכרות, לקביעה של כל דבר במקומו, שבאה לידי מקום גם במכתבו של ארנון, ואפשר לומר שהיא מאפיין מהותי של הפואטיקה של גפלה.
מכנה משותף נוסף לסיפורים בקובץ הוא תמה, שאולי מה שתופס אותה בצורה הטובה ביותר הוא דווקא ההקדשה: "לאבי, מנחם, שהלך ונשאר". כל הסיפורים בקובץ עוסקים בזיכרון ובאובדן, במה שהולך ובמה שנשאר לאחר ההליכה. ב"עונת הנדידה של החתולים", הגיבור מתמודד עם אובדן כפול, של אהובתו שעזבה ושל החתולה שלמד לאהוב ושמתה ממחלה; התעלומה הבלשית המשונה שהוא נגרר לתוכה היא ניסיון לעבד את האובדן דרך בניית נראטיבים: "בלשים הם, בראש ובראשונה, מספרי סיפורים… משועבדים לרוח ההיקשים, הם מותחים חוט בין א' וב', כמו חתולים שלא יכולים להפסיק לרדוף אחרי זנבם" (עמ' 102). דווקא כישלונו של החיפוש הוא שמאפשר לו לקבור לבסוף את הבלש ולהתחיל בחיים חדשים. ב"החלקה", אדם מתמודד עם מותה של בתו בכך שהוא מעמיד את השטח סביב ביתו לרשותם של רוצחים שצריכים מקום להיפטר בו מגופות. ב"העולם הוא מיטה", הסיפור שחותם את הספר ואולי הטוב שבו, האנושות עומדת בפני הכחדה כשכל אדם שנכנע לשינה לא מתעורר עוד. שדרן אחד בתחנת רדיו נטושה ממשיך את השידור שלו אל תוך הלילה שאותו רוב מאזיניו לא ישרדו, ובין השירים פורש את סיפור אהבתו האבודה. הסיפור הזה, שמזכיר את סיפור התזמורת שניגנה על הטיטניק, כורך יחד אובדן אישי וקולקטיבי ודן בשאלה כיצד יש לזכור, ומה הטעם בכך; בה בעת, דווקא האובדן וסיטואציית הקצה מאפשרים כנות שאין לה מקום על פי רוב.
שני סיפורים ספקולטיביים במובהק חוקרים אף הם את שאלת הזיכרון ומידת האמינות שלו. ב"אימת הילד", אדם שסובל מסיוטים לאחר מות אביו הולך לטיפול חדשני שמשנה את הזיכרון שלו של רגע טראומטי מילדותו. אך בהדרגה הסיוטים שבים והאימה רק גוברת: לצד התחושה שאיבד את הזיכרון האמיתי של אביו, מענה אותו החשש מפני המעשה העלום שהיה כה נורא שהיה חייב לשכוח אותו. בהדרגה נראה שגם זיכרונות אחרים השתבשו, והוא מתקשה להבדיל בין זיכרון אמיתי למושתל ובין חלום למציאות.
ניבה, גיבורת סיפור האימה הפסיכולוגית "המלכה השקטה", היא לכאורה אישה שיש לה הכול: בגיל חמישים היא רופאה מוערכת, נשואה באושר, אם לשלושה ילדים מוצלחים ומוקפת בחברים. אבל כל זה לא מספיק לה: "אל המציאות העלומה היא נכספה, אל היקום החשאי שמזמן לה חוויות שזר לא יבין, אל המקום שבכוחו לפתור תעלומות אבל הוא עצמו תעלומה" (עמ' 183). נדמה לה שמצאה את מבוקשה כשיום אחד היא מגלה חדר ובו מחשב שמתמלל כל שיחה שנוהלה לגביה בהיעדרה, לאורך כל חייה. אלא שכעבור זמן היא מגלה התייחסויות לפרשה אפלה מילדותה, למעשים שמציגים אותה כמפלצת. לא רק שלניבה אין שום זיכרון של האירועים, אלא שאין מי שיאשר בפניה את הדברים ואין בפני מי להכחיש. התעלומה לא נפתרת, וניבה נותרת דמות חצויה, גם-וגם, בעיניה ובעיני הקורא גם יחד.
כמו בכמעט כל קובץ סיפורים קצרים, יש סיפורים שעובדים יותר וכאלה שפחות. כאמור, לפעמים סופי הסיפורים לא לגמרי ברורים, ובחלקם יש כמעט משהו של יציאה ידי חובה. אבל בסך הכול מדובר בקובץ מרשים ומסקרן מאוד. מכלול הסיפורים לאו דווקא מעניק איזו תובנה גדולה על הנושא של אובדן וזיכרון, אך גם לא נדמה שזו המטרה שלו: הצורה והתוכן כאחד מתנגדים למסקנות גדולות, ומעדיפים להציג רשמים ואפשרויות, לכרסם במוכר ולעורר ספקות – ובמשימה הזו, גפלה עומד היטב.
איל חיות-מן