הקדמה – עמרי שפירא
דין פסקל נולד בדרום מערב ג'ורג'יה (שנת לידה לא ידועה). עד לפני מספר שנים עבד כרופא בחדר מיון בניו אורלינס, בה הוא מתגורר כיום. הוא למד הנדסה מכנית וזואולוגיה, ולבסוף נרשם לבית הספר לרפואה, בראש ובראשונה כדי להיות לסופר טוב יותר. "מוריה" הוא סיפורו הראשון שפורסם, ונכתב בהשראת מפגש עם בובה בגודל אדם בביתה של הסופרת אן רייס (ריאיון עם ערפד). הסיפור הופיע מאז באנתולוגיות רבות, ביניהן כתב העת Vastarien המוקדש לעולמו של הסופר תומס ליגוטי (שסיפור שלו הופיע בגיליון מספר 2 של ספקולציה). אוסף הסיפורים של פסקל, לאורו של הג'וקבוקס (By the Light of the Jukebox), יצא לאור ב2002, ותואר על ידי הסופרת ג'ויס קרול אוטס כ"אוסף הביכורים המטריד ביותר שיצא בפרוזה האמריקאית מזה עשורים". בין הסיפורים הכלולים בו: אדם הזומם לגאול את בת זוגו לשעבר מייסורי תאוותיה המיניות; נחשית פיתון שנזכרת בימים בהם הייתה בת אנוש ובאהבתו של בנה לאקווריומים; ומשמרת ארוכה בחדר מיון, שמסופרת מנקודת מבטו של רופא בשלבים מתקדמים של תשישות. דרך כתיבה אקונומית ולכאורה דלת אמצעים, סיפוריו פורשים את פיתולי תודעותיהן של הדמויות על שולחן הניתוחים של הספרות, ומפגישים את הקורא עם עומקים פיזיים, רגשיים, פנטסטיים וארוטיים, דרך מבט כירורגי, בלתי מתפשר, ועל פי רוב מעורר אימה, על המציאות.
יש לו ראש מאוד מכני.
אה?
כן. זה מפחיד לפעמים.
איך?
יש אפלה בחפצים מכניים שהוא מסוגל להעריך ולהבין קצת מהר מדי.
(האישה הישישה פנתה לפניהם אל מסדרון ארוך, והאמא והילד פסעו בעקבותיה. שלושתם פנו בשנית, וחלפו על פני מדף עמוס בבקבוקי וויסקי, ועל פני ארונית מהגוני, שהילד זיהה שהייתה מלאה ביין ובסינגל מאלט.)
בתיבה הזו (האישה הישישה אמרה) יש לי משהו – משהו מכני – שהוא אולי ישמח לראות. הילדה מהבית שלידנו רצתה לראות את זה הבוקר, אז זה כבר מופעל.
הילד, ששתי הנשים המבוגרות מספיק חסרות נימוס בשביל להתייחס אליו כאילו לא היה שם, הוא בן ארבע-עשרה, והוא פוסע בעקבותיהן לאורכו של בית בעל חזות ויקטוריאנית, וזהו יומו הראשון בניו-אורלינס. הוא עומד להתחיל שישה שבועות של לימודי צרפתית אינטנסיביים בתוכנית קיץ מיוחדת למתבגרים בבית ספר שבשדרת ג'קסון. האישה הישישה היא חברה די רחוקה של אימו, והוא יתגורר אצלה, וכרגע היא מוליכה את שניהם לתוך הטרקלין המנצנץ ממנסרות ומקרני אור.
אכן, המחשבה על "משהו מכני" עוררה מיד את סקרנותו של הילד. כמעט באותה מיידיות, הוא ראה את זה והתאכזב. עד כדי כך, שהיה לו קשה להסתיר לגמרי את אכזבתו. הדבר המכני היה שעון. זה היה שעון זכוכית שעמד במרכזו של שולחן שיש. השעון תיקתק בקצב קבוע. היה לו מנגנון חשוף, מטוטלת שעליה היו תלויות שתי שפופרות זכוכית זהות בגודלן ומלאות בכספית, אך פרט לכך היה די שגרתי בסגנונו וחסר יחוד. היו שם עוד כמה חפצים מיושנים, כמה תמונות משפחתיות במסגרות עומק מצועצעות וצעקניות למראה, פסנתר סְפִּינט, ושתי ספות מדליון שהיו ממוקמות מתחת למדליון נוסף על התקרה. אכן, למרכז הטרקלין הייתה מעין "תֶּמָה" של מדליון. אין זה סביר שהילד עשוי היה לדעת או להבחין בכך. הייתה לו, אחרי הכול, נטייה מכנית ולא אדריכלית. על הספה השמאלית, לעומת זאת, היה דבר מה שבו הוא כן הבחין, לא הייתה אפשרות שלא – בובה, שגודלה גודל אדם ממש, ולא בובת "תינוקת", אלא בובה המייצגת נערה מתבגרת, אולי באמצע גיל ההתבגרות. לו עמדה, עשויה הייתה להיות בגובה מטר ועשרים, ואולי הרבה מעבר. היא הייתה לבושה בשמלה בסגנון אירופאי של סוף המאה התשע-עשרה, מרובת כפתורים, עם מקטורן קטיפה בצבע אדום-סגול כהה ומעין נעלי עקבים בצבע שחור. היא הוצבה כך שהביטה, במבט מעט נוגה, מבעד לחלון צרפתי רחב, כשאחד ממרפקיה מונח על משענת הספה. סרט שחור עם קמיע היה כרוך מסביב לצווארה.
(הילד ניגש בצייתנות אל השעון.)
אנחנו חושבים ששען שוויצרי בנה את זה, המשיכה האישה. זה מ-1892, כבר לפני יותר ממאה שנים.
הילד הביט בזכוכית המשופעת, בַּצבע שהותז על גבי משטח השיש של השולחן, בשפופרות מלאות הכספית, ועמד שם והמתין לַאישה שתאמר עליו דבר מה נוסף. למעשה, הוא הכיר את התיאוריה של השפופרות בעצמו. חום גורם למתכת להתרחב, והמטוטלת העשויה ממתכת תתארך, תנמיך את מרכז הכבידה וכתוצאה מכך תאט את השעון – לא בהרבה, כמובן, באופן אינפיניטיסימלי, למען האמת, אבל כשסופרים שניות לאורך חודשים או שנים, ההבדלים הופכים משמעותיים, ואז תהומיים. הכספית שבשפופרות תחומה, כך שתוכל להתרחב רק כלפי מעלה, ומגביהה את מרכז הכובד, כך שההשפעה מתבטלת.
(טוב, חשב, עומד שם בסבלנות, בנימוס, מול השולחן, לפחות יוכל להפגין את הידע שלו.)
זה המפתח המקורי? שאל.
מה?
רק אז הבין הילד שהאישה לא הסתכלה עליו, וגם לא על השעון.
אה, זה, היא אמרה. לא זה. אני לא יודעת שום דבר על זה. זה חדש, עבורנו בכל אופן. זה היה במכירת נכסים בשנה שעברה. שב.
גברתי?
שב. הנה. האישה טפחה על האזור שלצידה בספה, ליטפה את הקטיפה האדומה במחווה פלרטטנית, ועשתה מקום בינה לבין אמו של הילד.
האישה הזו, מאופרת היטב ועם מתיחת פנים אחת לפחות, הייתה אלגנטית בסגנון הדקדנטי-למחצה של בנות השישים השמורות ביותר. היא הייתה מסוג הנשים שמסוגלות לסחוט בהצלחה מהגיל את שייריה האחרונים של החושניות, ששמרו עדיין על כוחן של רגליים משוכלות בשמלות קוקטייל, ושהכירו היטב את שימושיהם של בד שיפון שחור, תכשיטים מזהב, בושם צרפתי ואלכוהול. למעשה, להכניס נער בן ארבע-עשרה לתוך טרקלין המנצנץ מפיתויים שכאלו, זו החלטה שהייתה מעלה את חשדן של אמהות רבות. אבל לאישה המסוימת הזו היה בעל שעליו הייתה עדיין משוגעת יחסית, עורך-דין נאה עם אף של אלכוהול, שהיה חבר באחד מה"קרוז" המסורתיים של המרדי גרא*, ואורח קבוע בגלטואר** בימי שישי. (למעשה, הבעל ההוא היה שם עכשיו, מאחר והיה זה יום שישי.) אז ייתכן שהעניין המסוים הזה הסתיים עוד בטרם החל.
חכה, אמרה האישה, פניה לכיוון הספה השנייה עכשיו.
הבובה הוסיפה להביט מבעד לחלון. השעון הוסיף לתקתק על השולחן.
הילד התיישב, החל בהמתנתו, נשען מעט קדימה.
זה עשוי לקחת קצת זמן. אתה רוצה קוקה-קולה?
שני המשפטים בלבלו את הילד במידה שווה.
הוא עדיין הביט לכיוון הספה. הוא כבר הבחין ששתי הספות לא היו זהות לחלוטין. זו שעליה ישבה הבובה הייתה מעט ארוכה יותר, וגולפה מעץ מעט שונה, כהה יותר. הוא החל לאתר הבדלים נוספים. אך באותו רגע החלה הבובה להסתובב. היא פנתה לכיוונו, באיטיות, בעודו מתבונן, אך לא באיטיות מספקת שתגרום לה להיראות נטולת רוח חיים. היה זה כאילו מישהו הפריע לה בעיצומו של חלום בהקיץ. עיני הענבר הבורקות שלה לא היו ממוקדות, לא היו מה שמכנים "בובתיות"; הן נעו בנפרד מראשה ומעט הקדימו אותו, ובכך יצרו אפקט שבטבעיותו היה משהו זר ומבעית. עיניה הצבועות ענבר היו גבישיות, אולי פשוטו כמשמעו. לא הייתה כל תנועה בפיה, שכמו פניה, היה עשוי קרמיקה או שנהב או אלבסטר, ושאכן היה בובתי, על אף מלאותן של השפתיים, והייתה תחושה ואפילו הבזק של שיניים ממשיות. היא הסבה את מרפקה ואת ידה השמאלית ממשענת הספה, ושילבה את שתי ידיה (במחווה של נימוס?) בחיקה. ידיה היו עטויות כפפות לבנות וארוכות, שאורכן, לו הוסר המקטורן, היה מתגלה שהן עוברות את מרפקיה. היא הניעה את ידה הימנית, ומשכה קלות בבד הכפפה השמאלית, כמו כדי ליישרה או לחלץ מתוכה איזו רוח של פורענות.
אז הביטה שוב בילד, ישירות בו, דרכו. לא יתכן חודר מהמבט הזה. גם לשובבה ועזת-המצח ביותר מבין בנות השלוש-עשרה שהעזו אי פעם לבדוק את השפעותיו של אודם על אביהן החורג, לא יכול היה להיות מבט כזה. לבובה היו פנים עוצרות נשימה, לא תמימות, אלא עוצרות נשימה: עצמות לחיים גבוהות, עיניים מצועפות, שיער שחור שנראה אמיתי. מבטו שלו הורתע מעט והושפל מטה, אל הקמיע בצבעי שחור ולבן שנח על צווארה. שדיה היו מעוצבים באופן כה מדויק, וחולצתה משוכה מטה באופן שיצר רושם של נשימה עצורה.
האישה דיברה עכשיו עם אמא שלו.
מעולם לא ראינו משהו דומה לזה. זה שוויצרי, אנחנו חושבים. זה שכב בעליית הגג במשך עשורים בתור תיבה עם ציפוי ארז. זה היה אצל המשפחה של אֶריק, בעלי. סבא של אריק חייב היה לדעת משהו על זה, כי הבית והריהוט היו שלו. אריק אומר שהוא לא ראה את זה קודם מעולם. סבא שלו מעולם לא הזכיר את הדבר הזה, אולי שכח מזה, או שאולי שמר את זה בסוד בכוונה, כי היו לו עוד שלוש בנות מלבד הבן שלו. אולי הוא רצה למנוע מריבה. מצאנו את זה רק לפני כמה חודשים. שנת 1892 הייתה חתומה – בעצם צרובה – על תיבת העץ. מצאנו את זה באיזו גומחה, לא תאמיני מתחת לכמה שמיכות.
(הנשים מדברות שוב מעל לראשו של הילד, כמובן.)
הארכובה נמצאת בתוך התיק הזה, אמרה האישה, מצביעה על תיבת עור צרה. יש כמה תנועות שמתחלפות באופן אקראי, לפעמים אקראי, לפעמים לא. אני לא בטוחה שראינו את כולן עדיין. מדי פעם נדמה שהמקום שבו תבחר לגעת ישפיע מאוד על התוכנה הפנימית. אתה מוזמן לגעת בזה, אם אתה רוצה.
הילד התקרב, אבל לא הצליח לשמוע שום רחש של גלגלי שיניים. עיני הבובה לא זזו, ראשה לא זז, ובכל זאת נדמה היה שהיא עוקבת אחריו. הוא אחז בקצוות הבד שכיסה על אצבעותיה, תוך רעד קל, כמו כשלוחצים ידיים, כמו כשאומרים שלום.
רגע לאחר מכן, פנתה הבובה קלות והרימה מבטה אליו. עיניה, שוב, מובילות קמעה את התנועה. היה בלתי אפשרי להאמין שזה מקרי.
היא תמשיך לעבוד עוד ימים, אמרה האישה. הקפיץ חייב להיות ענקי. מרגישים שהוא ענקי כשמסובבים אותו.
מה שמה?
אלוהים! אתה השני ששאל את זה היום! האמת היא שלא נתנו לה שם. או שאולי כן נתנו. בעלי ואני התחלנו לקרוא לה "הבובה". אתה יכול לבחור לה שם, אם אתה רוצה.
(הילד הוסיף להמתין, הוסיף לאחוז בידה של הבובה.)
אפשר להפסיק אותה? הוא שאל. את התנועה שלה, אני מתכוון. אפשרי לכבות אותה?
(מבחוץ, הוא שמע צווחה של ילדה קטנה מהבית הסמוך.)
כן, יש גלגל קטן בעורף שלה, ממש מתחת לסרט.
הילד פסע אל מאחוריה, מאחורי הספה, והניח את שתי ידיו על כתפיה של הבובה. ריסיה היו אמיתיים כמעט בוודאות, גם שיערה, אנושי, חלק, ארוך ושופע. נדמה היה לו שהצליח לאתר רמז לבושם. הוא הביט מטה אל הבד של שמלתה, וחש בגלגל קטן מתחת לַסרט.
מעניין, אמרה האישה. רואָה למה אני מתכוונת? (האישה דיברה עם אמו של הילד עכשיו.) מעולם לא ראיתי אותה עושה את זה.
הבובה פנתה לאחור, כדי להביט בילד. הדבר גם עלה בידיה, במידה מפתיעה, ובסיומה של התנועה עיניה היו מופנות כלפי מעלה ונעוצות בו, וצווארה מתוח מעט.
במהלך השבוע הראשון, הילד ניסה להכין קטלוג שלם מתנועותיה של הבובה. רק לעיתים רחוקות היא זזה הרבה כמו ביום הראשון. לפעמים עברו שעה או שעתיים ללא כל תזוזה מצידה. הוא היה מגיע לטרקלין בשעות אחר הצהריים או הערב, מתבונן בה וממתין. פעילותה הייתה בלתי צפויה לחלוטין: לפעמים עברו חמש דקות, שלושים דקות, אפילו ארבעים ושבע וחצי דקות בין תנועה לתנועה. אבל אז היא הייתה עשויה לנוע הרבה, סדרה שלמה של דברים, כאילו השתעממה מהיעדר הפעילות הממושך – ליישר כפפה, לשנות את מנח הברכיים, להכות במעופף בלתי נראה. הדבר המורכב ביותר שיכלה לעשות, היה זה: להניח את שתי ידיה, לקמר מעט את מפרקי האצבעות, ולהרים את כל גופה כעשירית הסנטימטר ימינה. אך בכל פעם, לפני שחזרה על התנועה הזו, הייתה זזה שוב שמאלה, כך שלא היה שינוי כללי במיקומה. לעיתים הייתה משלבת את ידיה כממתינה, ובתנוחה זו מזיזה את עיניה, רק אותן, כמו כדי לחקור באיטיות את החדר. (ליתר דיוק, ממש נדמה היה שהיא מתבוננת במשהו לזמן מה, ואז במשהו אחר.) מדי פעם הייתה מביטה מטה ברצפה לפרק זמן די ממושך, עד שהיה מפתה ביותר לומר: "לבובה הקטנה הזו היה פעם כלב קטן."
נראה כאילו העיניים עצמן יכלו להיעצם, הבחין הילד, העפעפיים נדמו תלויות, או בעלות פוטנציאל להיות תלויות, אך הן מעולם לא נעצמו, או שהוא מעולם לא ראה אותן עושות זאת. הן מעולם לא מצמצו אפילו. הוא יכול היה לשמוע את תקתוקה רק אם הניח את אוזנו ישירות על גופה, אבל כל מקום בו התאים; גבהּ למשל, או אחת מכתפיה. הייתה לא מעט נוכחות בצליל, לא תיק… תיק… תיק… תיק… כמו שעון; אלא משהו מהיר וקצר יותר, חסר נשימה ולהוט יותר: תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק, שהיה מלא, בדרכו, באיכות המשויכת לבנייה, לנקישת מיקרומטרים, לחיתוכן המדויק של מחרטות, ולחישול מתכות עבור פירי מעליות וקפיצי שעונים.
לילד היו דאגות נוספות, כמובן. לפני שעזב את ביתו, היו לו חלומות על איזו נערה שאולי נמצאת בניו-אורלינס ואולי ממתינה רק לו. אך החלומות האלו לא הגיעו לידי מימוש. כל הבנות היו מבוגרות יותר. הוא היה, פשוטו כמשמעו, הילד הכי צעיר בכיתה. לרוב הבנות היו בני זוג עם רישיונות נהיגה. הן היו סוג-של נחמדות, אבל לחלוטין לא מעוניינות בשום ילד-בן-ארבע-עשרה עם "ראש מכני". הוא חיפש אחר הילדה מהבית שליד בכמה הזדמנויות, אך לא מצא אותה, ולמען האמת, מעולם לא שמע אותה שוב.
בנסיבות אלו, השאלה שניצבה בראש סדר עדיפויותיו הייתה לכמה זמן תפעל הבובה. התחוור לו שעשוי להיות קשה לצפות את זה מראש. הבובה עשויה להוסיף ולתקתק זמן רב לאחר שתחדל מתנועתה, מאחר ותידרש לכך פחות אנרגיה. למעשה, מדי יום, אחרי הלימודים, היה שואל את עצמו, האם חדלה כבר?
הוא החל להשאיר דברים בידיה, פיסות נייר קטנות, כדי לראות אם זזה בהיעדרו. הן היו אינפיניטסימליוֹת, פיסות הנייר הללו, חלקן ממש בגודל של מוך. הוא היה מוצא אותן לאחר מכן, על הספה, על המסעד, על הריצפה מתחת לרגליה. לאחר זמן מה, החל לכתוב עליהן מסרים זערוריים. כדי להסוות את מעשיו ככל האפשר, הוא דאג לכתוב בכתב קטן מאוד, כך שהדבר שאותו אחזה בסופו של דבר בידיה היה מין כתם בלתי קריא של דיו. אבל בכל מקרה, הוא ידע את אשר כתב, ונהנה לחשוב שהיא ידעה גם כן.
שלום.
חושב עליך.
תשני טוב.
או:
אני חושב שאת יפה.
אנסה לחלום על שווייץ למענך.
(הוא היה מוצא את המסרים על כריות הספה, על המסעד, או על הריצפה שמתחת לרגליה.)
הילד באמת ניסה לחלום על שווייץ למענה, וכדי שיוכל להתמקד בחלומו, מילא את עצמו ברעיונות ובתמונות מהאזור, שנלקחו משתי אנציקלופדיות שונות בבית: תמונות של האלפים, של פרות, של גבינה, של ציריך ושל בֶּרן. הוא חשב שאולי היא תתעורר לחיים עבורו בחלום.
(וגם, כשהתחיל ללמוד יותר צרפתית, הוא ניסה לדבר אליה.)
Je t’aime.
לפעמים, על הספה, במשך שעות וללא תנועה, הוא היה מתבונן בה, מנסה להרוות את מוחו ביופייה. עיני הענבר שלה היו כה אמיתיות, שהיה בלתי אפשרי להאמין שהיא לא רואה אותו גם, מתבוננת בו, ממתינה לדבר מה.
אך דבר לא יצא מהחלומות, למרות הכל. כלומר, הם לא התממשו.
האמת היא ששניהם, הילד והבובה, לא זכו לזמן רב שבו יכלו להיות לבד יחד. כל מיני דברים היו מפריעים; המנקה הייתה נכנסת, הבעל היה נכנס עם המקטרת שלו, האישה עם הסיגריות שלה, או שניהם, בו זמנית. הם נהגו על פי רוב לעשן בחדר הזה, כך נדמה. ערב אחד, הילד הבחין שהבובה מביטה ישירות בבעל, בעודו מתעסק במקטרת שלו, ולפתע נוכח שהרגיש משהו דומה מאוד לקנאה.
אחר צהריים אחד, בשעה שהמתין לבובה שתנוע, החל להביט בתמונות המשפחה, שהיו תלויות במסגרות עומק. הוא הבחין בדמיון כלשהו, דמיון שאין לטעות בו, בין הבובה לבין נשים מסוימות בתמונות. הוא חשב שיתכן ואלו היו הנשים הנשואות. העוזרת הגיעה בימי שלישי וחמישי, והוא החל לשאול אותה שאלות. היא ידעה את התשובות למרביתן, והאישה סיפקה לו בסופו של דבר את השאר. הוא גילה שבין בנות המשפחה היה דמיון כלשהו, שעבר, ללא ספק, באופן גנטי; אך מה שניחש בתחילה היה האמת. הדמיון האמיתי היה לַנשים הנשואות.
הילד פתח את תיבת העור, הביט בארכובה בעלת ידית המהגוני, הרים אותה והחזיר אותה למקום. היו שם כמה כפתורים נוספים עבור החולצה, מפתח אָלֵן ארוך עם ידית בצורת T, עוד כמה מפתחות ברגים רגילים, שלושה מברגים וקרס עבור הכפתורים. (היו גם צורותיהם של הדברים האלו, שהיו שקועות לתוך בטנת הקטיפה שבראש התיבה.)
כמה זמן יכול הקפיץ להחזיק? הוא תהה. זה היה כבר יותר מ"ימים", כמו שהעריכה האישה. זה היה "שבועות" עכשיו, יותר משניים, וקרוב מאוד לשלושה. אבל אז זה חדל. הילד חזר הביתה אחר צהריים אחד, ומצא את הודעתו האחרונה (שטרם נקראה?) בידה. הבובה כבתה. היא נעצרה, הוקפאה, הומתה, נתפסה בעיצומה של תנועה. זו הייתה תנוחה שנראתה מאוד לא אופיינית לה; עיניה נעוצות ברצפה, צווארה בעיצומו של סיבוב. כשראה זאת, הבין מיד את חשיבות תפקידם כפוי הטובה של מנהלי לוויות, אשר על כתפיהם מונחת האחריות על אופן ארגונו הסופי, החומרי, של הגוף האנושי: התאמת הידיים והרגליים, סגירת העיניים, היעצרותם של החיים בתנוחה.
הילד הרגיש בעוצמה רבה, שאסור להשאיר את הבובה כך. האם הם בכלל שמו לב, הגבר והאישה? מדוע לא שמו לב? אולי לא באמת הסתכלו עליה. הוא החליט שיאתחל אותה בעצמו. הוא החליט שיפתור את הבעיה.
אבל יעברו שלושה ימים עד שיוכל לעשות זאת. הגבר והאישה תכננו ללכת לארוחת ערב בהיכל קומנדר*** ביום שבת. לאחר מכן, הם ילכו למסיבה ברובע הצרפתי. יהיו לו לכל הפחות שעתיים שלמות, אולי יותר, אולי משמעותית יותר.
(בינתיים היא ישבה שם, וצברה אבק אינפיניטיסימלי.)
בשבת בערב הוא המתין עשרים דקות שלמות לאחר שעזבו. אז חיכה עוד עשר למקרה ששכחו משהו. לבסוף, נכנס לטרקלין, נעל את הדלתות, הגיף את הווילונות, ופתח את תיבת הכלים. הוא ראה את ידית המהגוני, את בטנת הקטיפה השחורה, והבחין, בחצי מבט, שחלקה העליון של התיבה (היכן שהיו שקועות צורות הכלים) היה עבה מעט מהמצופה. הוא הבין שרפידת הקטיפה של התיבה עשויה להכיל או להסתיר דבר מה, ושניתן, בעצם, לקפל אותה כלפי מטה (אכן התקפלה, כך גילה בעזרת סיכת ביטחון מעוקמת). הדבר הראשון שמצא בפנים היה תעודה.
לתעודה היה שם, מוריה, שהודפס בכתיב מהודר בראשה. עוד היה כתוב, בסמוך לַשֵם, בכתיב שונה, קטן יותר: אָוּסטרָל קרָפטווֶרק, פראג. לאחר מכן הייתה פיסקה מודפסת עם כמה תוספות בכתב יד, שנכתבו בדיו מיושן בצבע סגול על גבי סידרה של רווחים מודפסים. הכתוב היה אולי בגרמנית, אולי בצ'כית. הוא לא ידע. הוא למד לטינית במשך שנתיים, ועכשיו, כמובן, קצת צרפתית. אבל לא היה לו מושג. אוסטרל קרפטוורק, פראג. הדבר בו הבחין עכשיו היה שעל הקמיע שסביב צווארה של הבובה הוטבע הסמל של החברה. אף מילה מהכתוב לא הייתה מובנת לו. היה מספר סידורי וחלק מסליל דקורטיבי בסמוך לקצה התעודה. אחת מהפינות התחתונות של הסליל נתלשה. הוא חשב שיתכן והייתה פעם תמונה של הבובה, חרוטה באותה פינה. אם כך, היא נקרעה. מדוע נקרעה?
הילד חשב שיתכן והייתה תמונה כזו, מפני שמשהו אחר היה חרוט על הפינה השנייה, משהו לחלוטין בלתי צפוי: הספה! כמובן! הספה הייתה חלק מהבובה! לא מחוברת, מן הסתם, אבל בַּמָה עבורה, כפי שהיה מן הסתם הכרחי שתהיה. ככל הנראה, היה הכרחי שהבובה תימצא בקצה הספה, בקצה השמאלי-הרחוק, בנוסף לכך. יתכן ויש דברים בתוכה, מגנטים למשל, שאפשרו לבובה להתמצא במרחב. מי, אם כן, במשפחה הזו, ידע לשים אותה שם? מישהו כאן לא סיפר את כל האמת.
נו, נו, נו? חשב. אז, שמה של הבובה היה מוריה.
"מוריה," אמר, בעודו מגיע מלפנים ומביט בה, נוגע בקצות אצבעותיה.
אך היא הוסיפה להביט בו במבט מת, מעוות; וכמובן, לא הייתה כל תנועה בעיניה.
ובכל זאת, חשב הילד, יכול מאוד להיות שרק הוא ידע את הסיפור במלואו. לא ייצרו את הבובה הזו בשווייץ; ייצרו אותה בפראג. ידיו רעדו קמעה כשהחל להפשיט אותה. הוא חשש בתחילה כיצד נכון לנהוג בזרועותיה, אך מקטורן הקטיפה הערמוני נפתח מאחורי גבהּ ונפל מיד מטה, כך גילה. הוא התיר את אחורי שמלתה, שהוסרה בקלות גם כן. השמלה הייתה בעלת אינספור כפלים, וחשפה תחתיה את מה שבעיניו היה מחוך שחור, אך האישה שנעדרה באותו זמן מהבית הייתה יודעת שהיה למעשה באסטיר.^ הילד ראה שלא היה חייב להסירו. היה חור באריג עצמו, באזור הגב התחתון. בכל זאת, כאמצעי זהירות, בטרם החדיר את הארכובה, סובב את הגלגל שבעורפה למצב "כבוי". הוא החדיר את הארכובה, שהייתה קצרה ועבה אך גדולה למדי, והחל לסובב אותה. הוא ציפה לצליל כבד ומגושם כמו קליק… קליק… קליק. אך מה ששמע היה בעל איכות ותחושה שהזכירו יותר געיית צחוק. הוא סובב את הקפיץ עוד ועוד, מותח יותר ויותר: עשר, שתיים-עשרה, חמש-עשרה, עשרים, שלושים, לא פחות מארבעים פעם עד שהחל להרגיש שהקפיץ ממש מתוח. לבסוף הרפה מהארכובה בזהירות רבה, כדי לוודא שהמַחְגֵּר יחזיק. אז סובב את הגלגל שבעורפה, והתבונן בה בעודה משלימה את התנועה בה החלה ימים קודם לכן. לבסוף היא נחה בתנוחה שראה כבר פעמים רבות, עיניה מוסטות קמעה. האם הייתה זו ביישנות? פלרטטנות?
פרועה כשם שהייתה עכשיו, מקטורנה נפול, גבה הצעיר חשוף, מה שנגלה לעיניו היה עיצובן המפעים ועוצר הנשימה של עצמות השכם והחוליות שלה. עורה לא היה בצבע קֶרָמי, אבל בצבע של מה? שנהב? אלבסטר? זה נראה לו כמו שנהב. הייתה לו תחושה חמימה מעט. הוא ראה את הבאסטיר הכהה, את השכמות המהממות, את האריג רב הקפלים שנתלה מכתפה הימנית, ולפתע היה הפיתוי עז מדי עבורו.
הוא החל להסיר את החלק הקדמי של שמלתה.
הכפתורים הקטנים בעלי ציפוי הבד היו קשים מעט לתמרון. הוא ראה שיהיה קל יחסית לשבור אחד מהם. שָדיה של הבובה לא היו גדולים יתר על המידה. פטמותיה היו בגוון כהה יותר משפתיה. הפיגמנטים שלה הלכו ונעשו כהים, כך היה נדמה, בכיוון הקוודאלי^^ יותר (מילה שלא הכיר, אך עיקרון שעשוי היה להעריך). מה שהוא זיהה בנוגע לשדיים היה, שהם נעשו עד הסוף. שָדיה של הבובה, כמו גבה, היו מושלמים; הם לא היו רק צורות ועוגנים עבור הבד; הם נועדו לכך שיראו אותם. הוא החל להבין; הבובה הזו לא עוצבה עבור לבוש. היא עוצבה עבור גוף עירום.
פטמותיה של הבובה היו עשויות מחומר דמוי גומי, ורוד כהה. היכן שהגומי התעבה והתמרכז, ניתן היה למשוך בו ולשחק איתו. התחוור לו שדבר מה עשוי להיות מוחבא מתחת לגומי. ברגים אולי. זו עשויה להיות הדרך להסיר את חלקה הקדמי של הבובה.
הילד הכיר לעומק את נפתוליהם של מבנים מכניים. הוא פירק לגורמים דברים כמו שואבי אבק, מכשירי רדיו, טלוויזיות ומכסחות דשא, וכך למד כבר מזמן (בגן, למעשה) שמאחורי העיטורים ורצועות הכרום התמימים ביותר, הסתתרו לעיתים קרובות המורכבים שבחיבורי המנוע או השילדה. הפעם זה היה שונה בהחלט, כמובן; אך בכל זאת, כשחושבים על זה, זה היה בדיוק התחום שלו. הוא כיבה את הבובה, רץ למטבח ולקח פנס. לאורו הציץ בזהירות, בעודו מחטט בעדינות בפטמות הגומי בעזרת קצה קרס הכפתורים. לא, לא היו שם ראשי ברגים. אך החורים הגיעו עמוק יותר, בכל זאת, אז אולי משהו אחר יתאים. מפתח האלן, אולי. יתכן שהוא היה בדרך הנכונה. עם זאת, מחשבה נוספת החלה להטריד אותו. האם שמלות אותה תקופה היו נשרכות בדרך כלל מאחור ומכופתרות מלפנים? לא היה לו מושג.
נדמה היה שבגדיה של הבובה נועדו להסרה מהירה.
מאחוריו, על שולחן השיש, השעון הוסיף לתקתק. הילד הקדיש לכל העניין הרבה יותר זמן משהיה מודע לו. ועכשיו, כשמיהר להביא את הפנס, השאיר את דלת הטרקלין לא נעולה.
הוא לקח את מפתח האלן, שצורתו צורת T, מהתיבה, וניסה להחדירו ישר מבעד לגומי שבפיטמה הימנית. הדבר לא עלה בידו. הוא נתקל מיד בהתנגדות. בכל זאת, כדי להיות יסודי, הוא ניסה את זה בפטמה השמאלית גם כן. זה נכנס. לא רק קצת. זה נכנס לכל האורך.
כשידו האחת על גבה והשניה אוחזת בידית בצורת ה-T, היה עליו להכריע עכשיו: לסובב או לא לסובב את המפתח. עיניה היו עדיין מוסטות. זה עשוי היה לגרום לגופה להיפתח לרווחה. יתכן שלא יוכל לחבר אותה בחזרה. לא הייתה כל דרך לדעת מה עמד לקרות. הוא חיכה כמה שניות וחשב, שקל את האפשרויות, כף ידו מונחת פרושה על גבה העירום. אז החלו עיני הבובה לזוז. הן נעו כלפי מעלה לא יותר מכמה מילימטרים, ואז החלו לרחף ביציבות ימינה, לקראתו. זו הייתה תנועה שהוא לא ראה אותה עושה מעולם קודם לכן. לבסוף פגשו עיניה בשלו, לא בדיוק, אבל כמעט. הוא רכן מטה כדי שמבטו יצטלב במבטה. היה בלתי אפשרי להאמין שהיא לא ראתה אותו, לא דיברה אליו, לא התחננה בפניו בשתיקה. הוא לקח נשימה מהירה, וסובב את הידית בכיוון השעון. דבר לא קרה. ממש כלום. הוא נתקל בהתנגדות מוחלטת. (למעשה, כמעט רווח לו כשגילה אותה.) אז (שוב, ביסודיות רבה) הוא סובב את הידית בכיוון ההפוך.
משהו נחבט עמוק בפנים הבובה. עמוק בתוכה, הוא שמע משהו, בעל משקל רב למדי, מתייצב בעמדה חדשה.
הילד מיהר להקשיב, כמעט מתוך ייאוש, והצמיד את אוזנו לכתפהּ החשופה. לא חל כל שינוי ברעש (תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק). אבל במחשבה שנייה, אולי כן. אולי התקתוק היה מהיר יותר עכשיו.
הילד החזיק את מפתח האלן בידו והמתין, אך דבר לא קרה. הוא התיישב לצידה, עדיין כלום. הוא הביט בשעון שעל השולחן. חמש-עשרה דקות, הוא חשב.
הוא המתין לצידה; הבובה, שָדיה חשופים, הבאסטיר השחור פתוח. היא נדמתה כמתבוננת לעבר השעון, אך לא ישירות עליו. אישה המתעלמת ממך עשויה להביט בכיוון שכזה. לפתע, נזכר הילד בדלת שנותרה לא נעולה. הוא קפץ, רץ לנעול אותה וחזר לשבת.
זה אמור להיות בסדר, בכל אופן, כך חשב, אמור להיות מספיק זמן. הם אמורים עדיין להיות בהיכל קומנדר עכשיו. אמורות להיות לו די והותר… שעות, אולי. ומצד שני, מה אם הם יעברו כאן בדרך לרובע?
חמש-עשרה דקות, חשב.
אבל זה לא לקח כל כך הרבה זמן.
לאחר שש דקות של תקתוק, הבובה מצמצה. למעשה, מה שהבובה עשתה היה הרבה יותר ממצמוץ; זה היה איטי יותר, והרבה יותר ממושך:
היא עצמה ופקחה לרווחה את עיניה.
אז החלה להניע את ידה הימנית. הבובה הניעה את ידה הימנית לפנים, הניחה אותה מעט בתקיפות בסמוך לברכו של הילד, והחלה למשוך אותה לאורך רגלו וירכו. היא לא עצרה. היא המשיכה בהחלטיות הישר לתוך מפשעתו, ונשארה שם זמן רב. מה שעשתה עכשיו היה, באופן ניכר, לא מקרי. היא הניעה בעקביות את ידה. הילד לא ידע אם להביט בה או לא. הוא בקושי היה מסוגל לראות את ריסיה הכהים והעדינים. אז חש בידה על כתפו. הבובה שינתה מעט את תנוחתה; היא הניחה את ידה העטויה על כתפו, ורכנה לקראתו. התנועה הזו הייתה שונה לחלוטין, תנועה של הפצרה. במקרה של בן-אנוש היית אומר שמה שנדרש עכשיו זו נשיקה; הילדה – או הגברת – רוצה נשיקה. במקרה של בובה, כמובן, אי אפשר לומר את זה, כלומר, לא בדיוק. אך הילד אמר את זה. הוא נישק אותה. הוא נישק אותה בפה. פיה של הבובה לא היה בלתי נעים למגע. פיה היה מחשמל. היא הביטה מעלה, מבטה כמו ננעל במבטו. הוא חש לחץ הולך וגובר בנשיקתה, גובר עוד ועוד ועוד. אז הבין מה בעצם קרה.
הבובה טיפסה עליו. הילד נפל על הספה לכל אורכה, והמשקל הפתאומי, הבלתי צפוי שלה, היה עליו. שיערה השחור נפל וכיסה את שניהם לחלוטין. הוא עזר לה קצת, ועכשיו רגליה היו גם על הספה, כשבניהן מפשעתו. היא הייתה כבדה כמו שק קטן של דשן. כמכלול, התחושה הייתה בלתי צפויה, משונה וקסומה; היא הרגישה אמיתית. לא שהוא אי פעם הרגיש נערה במצב הזה. ועדיין, שום דבר לא הרגיש ככה. שיווי המשקל שלה היה מושלם. רק הנשיקה לבדה כבר הדליקה אותו באופן פנומנלי, מוטרף. עם הפעילות הנוספת הזו, הוא כבר הגיע לשיאים (או לממדים) חסרי תקדים. אבל הוא לא הרגיש כל פתח שיוכל להכיל את מה שהלך עכשיו וגדל ביניהם. בהדרגה, בעוצמה, הבובה החלה להתחכך בו. עיניה המחפשות ננעלו על שלו. הוא מישש נואשות, אך מפשעתה הייתה חלקה לגמרי. הוא השחיל את ידו מטה תחת בגדיה כדי לא להשאיר מקום לספק. לא היה שם כלום. היא הוסיפה להצמיד אליו את פיה ולהתחכך בו. כמה צריכה הייתה בובה כזו לעלות? זאת הייתה כמעט מחשבתו האחרונה לפני שהתפוצץ לתוך תחתוניו. היא הוסיפה להתחכך בו משך דקה שלמה, ואז חדלה, והותירה אותו עם משקלה ועם הדביקות החמה והסבונית.
Je t’aime, אמר הילד. J’ai la tète de la mécanique.
עיני הבובה נותרו עצומות, כאילו יָשנה. הילד הניח את ידו על אחורי ראשה. הוא נשאר על הספה עוד עשר דקות שלמות, הרגיש את המשקל המספק שלה, את הרטט הקל של גופה, כל פחד שיגלו אותו נעלם, שעון הזכוכית שעל השולחן הוסיף לתקתק, כל מרכזי הכובד שבחדר שהו באיזון מופתי. הילד המתין עוד חמש דקות, אפילו יותר מזה, מעט סקרן, מעט מצפה למשהו נוסף שיקרה. אך דבר לא קרה.
לבסוף הילד התיישב, ואז הושיב אותה וכיבה אותה. השמלה שלה הייתה פחות או יותר במקומה. אך הוא רצה לבחון ביתר קפידה את אזור המפשעה שלה. לא היה שם כלום, שום דבר. האזור היה חלק לחלוטין, נטול מין במובן מסוים, מפשעת שנהב. לא, רק רגע. היה משהו, אבל זה לא היה חלק ממנה. היה משהו כתוב, רקום בבד לבניה (הם לא נראו לו כמו תחתונים, אבל זה היה הכיסוי האחרון לפני גופה העירום). זה היה פתגם בלטינית, כתוב בכתב יד ובאותיות שחורות:
Talis umbras mundum regnant.
הילד חייך ואמר את המילים בקול, בטון מהורהר. ובכן, התועלת היחידה, עד עתה, בחייו, מהשנתיים המלאות שלמד בהן לטינית, הייתה שעלה בידו להבין את ההודעה הרשומה על לבניה של הבובה. הוא החל להלביש אותה חזרה. הוא חיפש בקפידה אחר כתמים. הכול היה בסדר, מושלם; בלי כתמים, בלי שום דבר. לבסוף, עם מפתח האלן, הוא הושיב אותה חזרה בתנוחה בכיוון השעון, והמתין רגע, מתבונן.
הבובה פקחה לפתע את עיניה.
הוא נישק אותה וכיבה את האור.
חשבת על שם בשבילה?
לא.
(זה היה שלושה ימים לאחר מכן, במבואה, היכן שהילד ישב אחרי השיעור, ושינן שורה של פעלים. האישה נכנסה לקחת חפיסת סיגריות מהקרטון.)
הילד היה המום מכמה מהר עלה בידו לשקר, לחשוב על כל הנעלמים וההסתברויות תוך שהוא יודע את השם שעכשיו היה לו עבורה. את השם שלה, למעשה, אסור יהיה לומר. זה היה אחד מאותם רגעים בחיים בהם ידע, בוודאות, שהוא מפתח תודעה בוגרת.
אני חושב ש"הבובה" זה שם בסדר גמור, הוא אמר, מתבונן באישה.
האישה דגה חפיסת סיגריות מהקרטון. (אפילו היא הייתה דומה לַבובה; האם ייתכן שלא ראתה את זה?)
מי חשב לשים אותה על הספה? שאל הילד.
אה? אתה חושב שהיא נראית טוב שם?
כן.
בעלי.
ארבע פעמים, ארבע פעמים בלבד, הצליחו הילד ומוריה להיפגש. בשתי הפעמים האחרונות, הילד היה עירום מהמותניים ומטה, ומוריה הייתה עירומה כמעט לגמרי. כשסקר ביסודיות הלוך ושוב את רחוב מגזין, הוא מצא תחנת דלק עם מכונת קונדומים בבית השימוש. הוא קנה כמה; הם היו קצת גדולים, כמובן; ובכל זאת, הם השקיטו כמה מדאגותיו – לא בעיה ממש רצינית, אחרי הכל, בשביל נער בן ארבע-עשרה, אבל מספיק בשביל להכתים ספה או שמלה.
בימים שלאחר מכן, הילד היה אנרגטי יותר משהיה אי פעם בחייו. הוא הרגיש חי יותר. הוא התבונן במוריה באור אחר הצהריים, בפנים השובבות, עזות המצח והמושלמות ביופיין, בפה הפתייני והרעב, והתענג על הזיכרון ועל הציפייה לרגע בו מפשעת השנהב שלה תתחכך שוב בשלו. במפגשים המיניים עצמם, עזר לו שידע עכשיו בדיוק מה עומד לקרות, מתי עמדה להניע את ידהּ, מתי תזדקק לסיוע עם כפות רגליה.
מאחר שהילד ידע עכשיו מאיפה מוריה הגיעה באמת, הוא החליט לנסות שוב את הטריק עם החלום. זה גם עבד הפעם, ועבד נפלא. (אבל פעם אחת, רק אחת.) הוא הגניב איתו למיטה כרך עב כרס של האנציקלופדיה, וקרא את כל הערך על פראג, פעמיים לכל האורך, את כולו, מיד לפני שכיבה את האור. ואכן, במהלך הלילה היא באה אליו. או, ליתר דיוק, הוא בא אליה. הוא הגיע לפראג. הוא ומוריה היו לפתע יחד, חוצים את גשר צ'ארלס. היא עקבה אחר הוורידים שבידו בידה עטוית הכפפה.
אז הם היו בבית קפה, כל אחד מהם עם כוס יין.
יש לי סוד, היא אמרה.
(הייתה כבדות קלה בקולה; הוא היה מוטעם במדויק, כאילו אנגלית הייתה שפתה השלישית או הרביעית.)
מה? הוא אמר.
היא עלתה על גדותיה מרוב התרגשות.
אבל היא סירבה לספר לו.
אני יודעת סוד! היא אמרה שוב, מאוחר יותר. היא סבבה את השולחן הקטן והתיישבה על ברכיו, מנדנדת את רגליה מעל לאריחי הקרמיקה. היא שיקעה את קצות אצבעותיה בלחייו, ראש לראש, אף לאף, עיניה נעולות על שלו, כדי ללכוד ולמקד את מבטו. היה זוהר מופלא של אנרגיה סביבה. היא רכנה קדימה כמו כדי ללחוש משהו, אבל במקום זאת ליקקה את אוזנו.
מעניין למדי, שחלומו של הילד לא התרחש ב-1892, לא בעידן נורות הגז והסוסים, העידן בו נבנתה, אלא בזמן ביניים משונה. זה כנראה היה אי שם בשנות השלושים, בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. היו רק כמה מכוניות, והן היו כהות מאוד, מאובקות. אבל אילו מכוניות! אילו מכונות מופלאות! הוא ראה לא מעט דגמי מרצדס, כמה רולס-רויס (הרודסטרים הגדולים והפאטונים עם הכיסוי הכפול), בּוּגָטי, אינביקטה, היספנו-סויצה. המכוניות חנו על גשרי האבן, לאורך רחובות האבן, ומסביבם נקשו הסוסים בפרסותיהם. הגדולות שבמכוניות המאה העשרים, מכוסות באבק דרכים.
זה היה חלום של ראש מכני.
אבל ארבע פעמים, ורק ארבע פעמים, היו לשניהם יחד. לא מפני שאלו היו כל ההזדמנויות האפשריות. אלא מפני שבהזדמנות האחרונה, דבר נורא התרחש.
הגבר והאישה יצאו למסיבה נוספת (בקובינגטון הפעם, מעבר לאגם פּוֹנטצ'ארטריין והגשר).^^^
הילד ידע שיהיה לו שפע של זמן.
שלושים דקות אחרי שעזבו, הוא הפשיט את הבובה לחלוטין. אבל עם כזה שפע של זמן בידיו, הוא החל להתבונן בה ביתר תשומת לב. בצדדיה הוא ראה עכשיו כמה נקודות נוספות שנועדו למפתח האלן, שש בסך הכל, בין זרועותיה למותניה. זו הייתה חייבת להיות הדרך להיכנס לתוכה. סקרנותו של הילד החלה להשתלט עליו. היו כל כך הרבה דברים שהיא יכלה לעשות, והוא לא יכול אפילו להתחיל לדמיין כיצד. הוא פשוט היה חייב לראות, בעיניו, מה התרחש שם. הוא הסיר בזריזות שישה ברגי מכונה ארוכים עם ראשים בצורת משושה, והניח אותם על שולחן השיש. הוא הצליח להחדיר את ציפורניו לתוך חריץ בגבה, ואז, בעזרת המברג הקטן ביותר, להפריד כלפי מעלה את עור האלבסטר שלה, בזהירות, מאוד בזהירות, שלא ייסדק. הוא היה מוכרח לפרוץ איזה פתח. בקושי הצליח להסיר את העור. הבובה הזו כנראה לא נפתחה כבר מאה שנה. הוא ראה קצת לֶבֶד ירוק, כמה ממסרות מנחושת, כמה צינורות; ואז, לפתע, הפתעה שלא תיאמן: חוטים! חוטי חשמל! חוטים צהובים, מכוסי כותנה! צרורות שלהם, בכל מקום, אפילו מחוברים לגבה באמצעות תופסן נייד, משונה למראה. היה גלגל תנופה בין שכמות הבובה. אך הוא לא הסתובב, ולא החל להסתובב גם כשעצר את מעבר החשמל לצווארה. הוא חשד שכמה גושי מתכת לא ממוכנים שראה בקרבת גלגל התנופה עשויים להיות מגנטים, ובדק אחד מהם בעזרת להב המברג.
זה כל מה שהיה יכול לעשות בלי לאבד אותו.
בהחלט היה זה מגנט, ואחד עוצמתי למדי! מה שהסתכל עליו היה דינמו. הבובה הזו ייצרה את החשמל של עצמה! היו כמה דסקיות מנחושת שחוברו לחלקו התחתון של העור. הוא גם ראה עוד כמה דסקיות בפנים, בעובי של אולי שני סנטימטרים, אולי יותר, וכעשרה בקוטר. בשביל מה? בשביל הקיבוליות? ככל הנראה לא, בטח לא בתקופה הזו. מצד שני, תֶרמוֹקַפֶּל* היה אפשרות סבירה. תרמוקפלים היו ישנים מאוד, הוא ידע; הוא ראה פעם ספר משנות השמונים של המאה התשע-עשרה שהזכיר אותם. תרמוקפלים הם גם רגישים לחום, או לשינויי חום. אז היא יכלה לדעת מתי ואיפה נוגעים בה.
לא היה אבק בכלל, יש לומר. כאילו גוף הבובה נסגר אתמול. רק קהות הנחושת ומעט שיתוך בַּמְּסַבִּים חשפו את גילה האמיתי. אז לחות יכולה להיכנס, חשב הילד (או שאולי פשוט התעבתה בתוכה). הוא ראה צינורות עם רכיבים מותאמים וגלגלים מגומי קשיח שלחצו על דסקיות כדי לייצר אינטגרלים ונגזרות בתנועה. בצדדיה ובאחורי שדיה, היו אזורים שקיבלו תוספת עופרת, כדי ליצור את חלוקת המשקל הנכונה. כל המנגנון היה מורכב מעל ומעבר למה שיכול היה לחלום עליו. היו מצבורים של נַגָדים מכוסים בחוטים, במה שנראה כמו סידרה של גשרי ויטסטון שסודרו, אולי, בסוג של עץ-החלטה.** (לא היה צריך להגביר את עוצמת הזרם, כשחושבים על זה? יכול להיות שלא.) הוא חשב, כמה צריכה הייתה בובה כזו לעלות? תנועותיה עצמן הופעלו על ידי הקפיץ; אבל רבות מההחלטות היו ללא ספק ממקור אלקטרומכני. לא כולן, יש לומר, כי הוא ראה מצבור גלילי של דסקיות מתכת עם חריצים, כמו בתיבת מוזיקה, ממסרים זעירים, אומדני מתח, מַצמֵדים אלקטרומגנטים. זה צריך היה להיות ניצול ממש מקסימלי של הטכנולוגיה של התקופה. ועדיין, במשך רוב הזמן הכול היה במצב של מנוחה; היא ישבה שם, מתקתקת ללא הרף, מותרת וממתינה.
(תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק.)
הילד הושיב את הבובה והניח אותה, בזהירות עכשיו, בתנוחה שנגד כיוון השעון, כי שם התנועות היו עקביות והוא ידע מה הן עומדות להיות. גלגל התנופה של הדינמו החל להסתובב לפתע. אבל הוא יכול להאט אותו, לעצור אותו, באמצעות נגיעה בגלגל המַחגֵר. זה היה מחגר משונן יותר מאשר בשעון. בכל פעם ששם את אצבעו על הגלגל, ידה של הבובה עצרה. כששחרר, היא זזה. היא זזה, אז עצרה, זזה ועצרה. תיק-תיק-תיק-תיק… תיק-תיק… הוא צפה באותו חלק מהתנועה, שבו בדרך כלל הייתה שולחת יד לתפוס את כתפו. אבל הפעם לא היתה שם כתף שהיא תוכל לתפוס. הייתה לו שליטה מוחלטת בה, באצבעו: תיק-תיק-תיק… תיק-תיק… תיק-תיק. היא זזה, פעם סנטימטר, פעם כמה סנטימטרים, פעם רק מילימטרים. אבל נראה היה שמשהו סונן מתוך התנועות. משהו אמיתי מאוד, אבל קשה לתיאור. מה? טוב. משהו. תשוקה אולי. נראה היה שזו תשוקה.
האם תשוקה הייתה פונקציה כלשהי של זמן?
היא זזה, אז עצרה, זזה ועצרה: תיק-תיק-תיק-תיק… תיק-תיק. תנועותיה נהיו מעט עוויתיות בקצב הזה. הילד היה מרותק לחלוטין. הוא שם לב שהוא מתבונן ברעד שבידה עטוית הכפפה. האם בהיסח הדעת הזקין את הבובה? הוא נגע בה שוב ושוב, מאפשר לה לנוע רק באופן הדרגתי. תיק….תיק…..תיק……תיק………………תיק.
באותו רגע, גלגל המחגר ניתק ממקומו. הוא ניתק לחלוטין, ונפל עמוק אל תוככי המנגנון. מה שנשאר מהצינור הקטן החל להסתחרר בזעם. ידה עטוית הכפפה של הבובה, טסה לאורך עשרים סנטימטרים בפחות משנייה. חרדתו של הילד לא יכלה להיות גדולה יותר, אפילו למראה וריד המשפריץ דם ברחבי החדר. הוא שלח את ידו במהירות אל מרכז הבקרה הנוסף שבצווארה, עצר את התנועה, עצר את הצינור, ליבו פועם בזעם.
אוי אלוהים!
הוא לא יכול להגיע אל הגלגל. הוא נפל עמוק פנימה. הוא לא יכול להגיע לשם מבעד למבוך חלקי המכונה. הילד היטה את הבובה, ניער אותה קצת, יישר אותה. היה רעש צלצולי וקפיצי, כשהגלגל נפל מטה והתייצב בנקודה כלשהי סמוך לקרקעית. יידרש פירוק רציני כדי להגיע אליו עכשיו, וזה לא יעזור בכל מקרה, מאחר שהצינור עצמו היה שבור.
לא הייתה שום דרך להחזיר את הגלגל.
הילד עמד שם, אחוז אימה. בייאושו, ניסה להחדיר את המפתח ולסובב אותה חזרה לתנוחה שלפי כיוון השעון. הוא חשב שישנה אפשרות שיש מחגר שני עבור התנוחה הזו. (רק אפשרות.) באותו זמן ידע בליבו, שזה לא יתכן. הוא ידע בוודאות, עוד לפני שסובב את המפתח. זה היה בלתי אפשרי. ובכל זאת היה. הוא שמע את זה ברגע ששחרר את השליטה. אכן היה מחגר נוסף שתקתק עמוק עוד יותר בתוכה. הוא חיכה, הושיב אותה, גבה עדיין פתוח, חיכה, חיכה (תיק-תיק-תיק). לפתע, היא החלה לנוע. התנוחה הרגילה נראתה בסדר. הילד קירב את אוזנו לכתפה. (תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק-תיק.) הצליל היה בדיוק כמו תמיד. התנוחה הרגילה הייתה בסדר, או שנראתה בסדר. הוא החל לסגור אותה בחזרה.
אחרי הכול, חשב, אולי אף אחד לא ידע על התנוחה השנייה. עובד במרץ, הוא החל להרכיב את מוריה חזרה. הדיוק שבבנייתה של הבובה הזו היה פשוט לא יאמן. הוא היה צריך לחכות שהאוויר יצא, לפני ששני הצדדים יכלו להיסגר יחד. הוא ממש סחרר את מפתח האלן עכשיו, ידיו עובדות בדיוק של מנתח. בקרוב לא יהיה שום זכר לכניסתו, שום לֶבֶד מבצבץ, שום דבר שאינו כשורה. הכול יהיה נקי, מהודק, מושלם.
הילד החל להלביש אותה, ואז להדק את הבאסטיר. הייתה לו הרגשה שהזמן שלו מוגבל, שמשהו נוסף עומד להשתבש. הוא שרך את אחורי שמלתה, פספס לולאה אחת ובלית ברירה התחיל מהתחלה. התנוחה הרגילה הייתה בסדר, הוא חשב, ואולי אף אחד לא ידע על השנייה. או שאם הם ידעו, יתכן שיניחו שהם הרסו אותה בעצמם. הוא יישר את שמלתה, והחל לרכוס את מקטורן הקטיפה שלה. תלביש אותה! תלביש אותה! מהר! הוא חשב. התנוחה הרגילה בסדר, הוא אמר לעצמו (או ניסה לומר לעצמו), עד שעלתה בראשו שאלה שתפסה אותו לא מוכן:
בעצם איזו תנוחה הייתה הרגילה?
הוא סיים לרכוס את מקטורן הקטיפה שלה וכיבה מהר את האור.
לא היה בכלל שום צורך למהר. נותרו כמה שעות עד שהגבר והאישה חזרו. ובכל זאת, לאחר מכן, למשך שלושה ימים, הילד היה אכול דאגה בנוגע לבובה. מדוע? בגלל גלגל המחגר. איך יכול להיות בטוח שהוא לחלוטין מחוץ למסלולה? עבור כל התנועות האפשריות, כלומר. הוא עדיין עשוי היה לשחרר איזה גלגל, או לגרום למשהו שיוביל לקצר. הילד נמנע בקפדנות מלהיכנס לטרקלין. הוא לא רצה להיות פיזית באותו החדר, אם משהו בתוך מוריה יתחיל לחרוק ולהשתבש. כל יום לפני הלימודים, הוא הציץ כדי לראות אם היא זזה. כשהיה בבית, הוא חלף על פני הכניסה לטרקלין, בחרדה, כמעט מדי שעה. האם שינתה תנוחה? כן. לא. אולי. כן. (כן, בהחלט.) נראה שהבובה עבדה באופן מושלם. בכל זאת, הוא לא היה מסוגל ללמוד מרוב דאגה. כל מה שחשב עליו בכיתה עכשיו היה מוריה, לבדה, בטרקלין הזה, בתחילתה של תנועה הרת גורל. שלושה ימים, ארבעה ימים, חמישה ימים, שישה. היא צריכה הייתה כבר לעבור את כל התוכנית שלה עד עכשיו. הגבר והאישה היו נכנסים לטרקלין, יוצאים ממנו, לא מבחינים בדבר, לא אומרים דבר. אך מרבית הזמן, מוריה ישבה שם לגמרי לבדה. הילד היה משקיף עליה מהמבואה. הוא, גם הוא, לא הבחין ממש בשום דבר. אכן, נדמה היה שממש כלום לא השתנה.
אך באותם ימים של דאגה וייאוש, הוא החל לראות את הבובה באור חדש, כמעין סוכן, שגריר ומרגל. איזה מין היגיון פעל בה? מה היה הסיפור שלה בכלל? התכנון שלה היה יותר ממחוכם; הוא היה שטני בגאוניותו, כפייתי בשלמותו; אולי עבודתו של איזה שען זקן, ידוע לשמצה בראשו המלוכלך, שממקום משכנו באוסטרל קרפטוורק שבפראג, שלח אותה לעולם בחיפוש אחר נערים בני ארבע-עשרה. מנקודת המבט הזו, הילד הבין שסידרו אותו, הפלילו אותו, לגמרי. לא היה שום דבר בהכרח עדין או זוהר כאן. אילו ציוויים אפלים נדרשה הבובה הזו למלא? הילד יכול לדמיין בית מלאכה עם מחרטות ומכונות קידוח, כבלים ואלקטרומגנטים, תחתוניות וארוניות פלדה – צינורות גם, וגבינה, מיקרומטרים, וכדים של בירה. על מה הוא חשב (השען) בשעה שתכנן אותה? האם חלם על הסקס בעצמו? ואם כן, עם מי? האם הייתה זו ידו שלו, שמצאה את דרכה במעלה רגלך? אחרי הכל, המסר על התחתונים לא היה ממנה, אלא מהשען: Talis umbras mundum regnant. זו הייתה הודעה מהשען, הלא כן?
התחושה הזו לא נמשכה לאורך זמן. במהרה הוחלפה על ידי תחושה אחרת בליבו של הילד. התחושה הייתה בדידות, בדידות שאין לה תחתית, הבדידות העלובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא עבר ייסורים יומיומיים. היה זה כאילו הוא זה שנשבר, לא היא. הוא היה עומד במפתן, מתבונן בה מתאימה את תנוחתה, מיישרת את כפפתה, מסלקת מעופף בלתי נראה משרוולה. היא הייתה לכודה עכשיו. הוא היה לכוד בלעדיה. אומללותו ואשמתו נהיו קשות מנשוא. בתום הארוחה באחד הערבים, הוא הבין שהוא פשוט מוכרח להיכנס ולראות אותה שוב. זהיר, מבויש, חרד, הוא תחב את חולצתו למכנסיו, וממש בחן את עצמו במראה לפני שעבר בדלת. הוא התיישב על הספה שמנגד עם ספר הצרפתית שלו, כאילו כלום לא קרה. הוא המתין שם בחוסר שקט. מדוע היה מתוח? מה זה היה, טיפשות? אמונה תפלה? היא הייתה צעצוע, לא? לבסוף החלה הבובה לנוע, והביטה ישירות בו. הוא עצר את נשימתו כשעיניה פגשו בעיניו. אז ראה אותה, באמת ראה אותה, לראשונה מזה שבוע. פניה. הוא שכח אותם. הוא לא שכח אותם. הוא… משהו בתוכו נדם.
הוא הלך.
אז המשיכה את תנועתה הלאה ממנו, ולבסוף כמו הביטה במשהו מעבר לדלת. היא התאימה את כפפתה, ופסקה שוב מכל תנועה.
היא לא זזה שוב במשך שעתיים.
היא הייתה לכודה עכשיו. הוא היה לכוד בלעדיה. הבובה לא הביטה בו שוב. נדמה היה שהפנתה ממנו את מבטה.
חלומו של הילד על פראג חזר אליו. איזה סוד היא עשויה הייתה לשמור? מה זה יכול היה להיות? שהיא אהבה אותו? שהיא הייתה בהריון? מה זה יכול להיות?
היה עינוי להיזכר בזה. לחשוב על זה היה פשוט כואב מדי.
לא היה עכשיו כלום, שום דבר. הבובה התאימה את כפפותיה, יישרה אותן, שילבה את ידיה, הביטה מעלה, הביטה מטה, ופחות או יותר שברה לו את הלב.
העלבתי אותה, הוא חשב, עם המחשבות האלה על השען. הוא פגש אותה בפראג, או לכל הפחות פגש משהו שממש נדמה להיות היא. הם דיברו. היא דיברה אליו. היא לא הייתה כבולה באותם חוטים. היה בתוכה משהו, צל של משהו, שהרחיק מעבר לכל, מעבר לממסרות, לצינורות, למגנטים – אוּמבּרָה, לצורך העניין; ברבים אומבּרס. האם זה היה הסוד שלה? האם זה היה מה שרצתה ולא רצתה לספר לו? Talis umbras mundum regnant. ("אלו הצללים המושלים בעולם.") הוא לא יכול היה לחלום את החלום בלעדיה.
האם אמרה שהיא יודעת סוד או שיש לה סוד?
הזיכרון שלו מהחלום כבר הלך ונמוג.
ואז קורס הצרפתית שלו הסתיים.
ואז היה אחר הצהריים שבו הגיע לבקר אותה בפעם האחרונה. משב זעיר של תקווה חלף בו כשנכנס לחדר. הכל היה לא לגמרי קודר. מה שאפשר לשבור, אפשר לתקן, חשב. מה שאפשר לשבור, אפשר לתקן. בכל זה היה ממד שהיה עליו להתעלם ממנו, מציאות, אם תרצו. אבל גלגל יציבות ניתן להרכבה מחדש, צינור ניתן לייצור, אפילו מאפס אם צריך. ועדיין, בשבילו זה היה מאוחר מדי. החלק הרגיל, או אולי החלק הלא רגיל של הבובה עדיין עבד באופן מושלם. את השאר אפשר היה לתקן. אבל לא בשבילו, לעולם לא בשבילו, מתוקן או לא, זה אבד לנצח. הוא לעולם לא יהיה בטרקלין הזה שוב, לעולם לא תהיה לו עוד הזדמנות, לעולם לא יהיה על הספה עם הנערה הזו, לעולם לא ירגיש את גופה נלחץ כנגד גופו, לעולם לא יראה אותה עוצמת את עיניה כמו חתלתולה ונרדמת.
המנסרות המנצנצות רבצו בכובד רב על נשמתו. הבובה ישבה על הספה, דוממת לחלוטין. הוא עמד שם, מתבונן בה, נושם בעיקר דרך פיו. "Je t’aime," הוא אמר, בשקט.
לאורך הימים, היה בלתי אפשרי לא לראות כמיהה ואז תוכחה, ואז זעם באותן עיניים.
הוא עוזב מחר. הוא אמר לה את זה. (בקול, למעשה.) הוא חיכה, חיכה זמן רב. היא לא זזה.
Je t’aime. אני אוהב אותך, הוא אמר שוב, בסוף.
הבובה עדיין לא זזה. היא הוסיפה להביט מבעד לחלון. היא לא האמינה לו יותר.
הילד אסף כמה ניירות שהשאיר בטרקלין והלך לעבר מבואת הכניסה. הוא שמע, בחוץ, בעולם אחר, בבניין אחר, את צעקתם של כמה ילדים. בהחלטה של רגע, הוא החליט לצאת החוצה אל המרפסת הקדמית. הוא ראה את מנורות הרחוב, את עצי האלון הזקורים, שעמדו שם חרש, עגמומיים ואפופי תוגה. גדר יציבה משיח ירוק עד ניצבה למולו ולימינו.
לבביותו של אחר הצהריים הייתה כמעט מבוזבזת עליו, אבל לא לגמרי.
היא אמרה יש לי או אני יודעת? חשב.
מוזר, במשך שישה שבועות, הוא כמעט לא היה במרפסת הזו. הוא עמד שם, בסבלנות, באור אחר הצהריים המאוחר, משקיף על הגדר הענקית. יהיו אשר יהיו החיים שחיכו לו, כל זה היה מעבר לה עכשיו. הייתה דממה חסרת גבולות, חרישיות מושלמת בעלים הזעירים. הוא למד קצת צרפתית בעיירה הזו, ועוד כמה דברים. טוב, זה יחלוף. הזמן עצמו יחלוף.
תשוקה הייתה פונקציה כלשהי של זמן.
* Mardi Gras – חג שמקורו במסורת הנוצרית, הנחוג בישובים נוצריים בעולם כולו. החג מתחיל לפני או אחרי חג ההתגלות, ומסתיים ביום שלישי, היום שלפני תחילת ימי התענית. שמו, "יום שלישי השמן" (בצרפתית), מתייחס למנהג לסעוד סעודות עשירות וראוותניות בלילה שלפני תחילת הצום. בניו-אורלינס (לואיזיאנה) המצעדים מאורגנים על ידי קבוצות חברתיות המכונות "קרוז".
** Galatoire’s – מסעדה יוקרתית הממוקמת ברחוב בורבון 209 ברובע הצרפתי של ניו אורלינס. המסעדה מתמחה בבישול קראולי צרפתי, ומעוצבת בסגנון המאה ה19.
*** Commander’s Palace – מסעדה קראולית הממוקמת בשדרות וושינגטון 1403 בניו אורלינס.
^ בגד צמוד לנשים, המזכיר חזיה אך נמשך מטה עד הצלעות או המותניים.
^^ Caudal – (זנבי) – מושג באנטומיה, המתייחס לקרבתה של נקודה כלשהי באורגניזם אל עצם הזנב.
^^^ הגשר של אגם פונטצ'ארטריין (The Causeway) הוא מעבר תנועה המורכב משני גשרים מקבילים החוצים את האגם. הארוך מביניהם משתרע לאורך 38.35 ק"מ, והמעבר עצמו מחזיק בשיא גינס כגשר הרציף הארוך ביותר מעל מים בעולם.
* תרמוקפל או צמד תרמי הוא חיבור של שתי מתכות שונות שיוצר הפרש מתחים התלוי בטמפרטורה. צמדים תרמיים משמשים בעיקר כמדי טמפרטורה, ויכולים לשמש בהפיכת אנרגיית חום לאנרגיה חשמלית. הם אינם מדויקים במיוחד, ושגיאה אופיינית להם היא מעל מעלת צלזיוס אחת.
** מודל חיזוי מתמטי, המציג מיפוי של החלטות ותוצאותיהן האפשריות, מאורגנות בצורת עץ.
עמרי שפירא כותב ומתרגם. תרגומו לרומן המישורים מאת ג'ראלד מורניין יצא בקרוב בהוצאת כרמל.