ביום הראשון של שנת 1818 ראה אור ספרה של מרי שלי, פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני. הרומן האייקוני, שהקדים את זמנו, עסק ביחסי הגומלין בין האתוס הטכנולוגי לאתוס האנושי דרך דמותה של מפלצת חיה-מתה שהמציא המדע החדש – יצור אלמותי שמורכב מחלקי גופות של אנשים ובעלי חיים, הנידון לבדידות, סבל וייסורים.
2018 הוא יומן שנתי-שבועי וספר אמן של האמנית מאיה אטון החוגג 200 שנה להולדת פרנקנשטיין במהדורה חתומה וממוספרת של 2018 עותקים. יציאתו לאור תלווה באירועים שונים שיתקיימו במהלך 2018, שכל אחד מהם שופך אור שונה על עקרונות ההמשכיות וההשתנות שניצבים בבסיס הפרויקט. היומן, שמחולק ל-12 חודשים ול-57 שבועות, כולל 160 עמודים שנוצרו מ-80 רישומי עיפרון הפרושים על כפולות.
ברישומי היומן הפרטניים של אטון טבועה תנועה שקשה להפרידה ממושגי הזמן וחשיבותה של המהירות בתקופתנו. אצור בהם מתח קבוע בין תנועה ומנוחה/השהייה: נפח הזמן שכל רישום "גזל" (8 שעות, יממה, 3 ימים, שבוע) מקבל משמעות כפולה בתוך אובייקט שחיי המדף שלו קצובים לשנה. השימוש היומיומי ביומן, או הדפדוף בו כספר אמן, משול לנסיעה בזמן – בין הארעיות של ההווה לבין העל-זמניות של האובייקט האמנותי. חוויית התנועה מגולמת לא רק ברצף הלינארי של הזמן, אלא גם בפרגמנטים הרישומיים, בתמונות קפואות ובמצבים דוממים האוצרים בתוכם תנועה שאין לה סוף.
היומן השבועי הוא כלי לניהול זמן המבקש לענות על צורך פרקטי ואישי – מרחב שמבוסס על גריד שמגדיר ותוחם את הזמן ככלי קיבול לנרטיב האישי של המשתמש. למעשה, היומן השבועי החל למלא תפקיד בחיי היומיום רק מן המאה העשרים ואילך. המצאתו קשורה בטבורה להאצה של תהליכי תיעוש והתפתחות החיים האורבניים, להגירה של אוכלוסייה נרחבת מן הכפרים אל העיר ולשינויים הרדיקליים בתפיסת מושג הזמן, כמו למשל, המעבר מתפיסת זמן חקלאית שמסנכרנת את חיי האדם עם עונות השנה לזמן המהיר של המטרופולין המתועש. אולם השינויים התרבותיים והטכנולוגיים במאה העשרים ואחת דחקו את מקומו של היומן השבועי לטובת ניהול זמן באמצעות המכשיר הסלולרי. כך, במובן מסוים, מעמדו כיום הוא כשל מזכרת דקדנטית.
הצאצא המפלצתי של מרי שלי הוא מעשה טלאים של אינפורמציה ושל ידע קטוע ומשובש. מבחינות רבות, הוא משנה את חוקי הזמן – מבטל את העבר (ליצור אין עבר) והופך את העתיד להווה אינסופי (משום שנגזר עליו לחיות חיי נצח). זהו גם המבנה של 2018 , המתקיים על רצף זמן לינארי, מדלג 200 שנה אחורה בזמן ל-1818, מזמין את המשתמש לשנותו ולעצבו בדמותו ומבקש חיי נצח. 2018 מתענג על פעולת הפירוק והשיבוש, כאשר כל חודש מאמץ מעטפת חזותית ורעיונית אחרת. שיבוש הזמן מתממש באופן הקיצוני ביותר בחודש נובמבר – חודש הולדתו של היצור – שבו חוזר רצף הזמן הקלנדרי אל 1818 ושולל מן המשתמש ביומן את האפשרות להיצמד להווה.
אטון מתרחקת במודע מן הייצוגים הפופולריים הקולנועיים של היצור. הרצף החזותי שנבנה ביומן מחודש לחודש נשען חלקית על דמות הסופרת, על הסיפור ועל נסיבות כתיבתו, ומתגבש לכדי מאגר תמטי ואסתטי של ידע ומידע, החל מרישומים המבוססים על צילומים יומיומיים שהאמנית העלתה לאינסטגרם, וכלה במודלים אקלימיים, רישומים אנטומיים, גרפים, כלי מדידה והוראות שימוש שונות.
החזות הכללית של היומן חוזרת לתחילת המאה התשע-עשרה, בין אם בשימוש בגופן ממשפחת Didot, אשר עוצב בסוף המאה השמונה-עשרה ומתאפיין בסגנון ניאו-קלאסי מובהק, ובין אם בשפה הרישומית המונוכרומטית שלו שמאזכרת כתבי יד ואת עולם התחריט והדפוס. היומן רשום כולו בעיפרון – מן הטיפוגרפיה של החלוקה השנתית והגריד השבועי ועד לדימויים שפולשים לתוך הגריד הגרפי של היומן ומפרים אותו.
בדומה לנוכחות ההיברידית שהעניקה מרי שלי ליצור שבראה; לבלבול בין הבורא – דוקטור פרנקנשטיין, לברוא – יצור חסר שם; ולחיבור החדשני שהגתה בין הספרות הגותית למדע (חיבור שהוליד ז'אנר ספרותי חדש: מדע בדיוני), גם 2018 הוא מוטציה היברידית, אובייקט אמנותי שחומק מהגדרה חד-משמעית. הוא מתפקד במקביל כיומן שנתי – מוצר מדף בעל תאריך תפוגה, כיומן אישי, כספר אמן, כנובלה גרפית וכמרחב תצוגה לתערוכת רישומים. המשתמש מוזמן להתערב ביומן ולקחת חלק פעיל בתהליך ההשתנות שלו. כך זוכה האובייקט האמנותי, או המרחב היומני, לאינספור טרנספורמציות אינדיבידואליות. מי שייקח לידיו את היומן יהפוך ל"צופה" אקטיבי, שמשוטט בחלל תערוכה ומותיר בו, יום אחר יום, את עקבותיו.
טלי בן נון, אוצרת
טלי בן נון היא אוצרת עצמאית ויועצת אמנות. פעילה בשדה האמנות המקומי קרוב לעשור. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב ולמדה בסמינר החדש ללימודי תרבות, אוצרות וביקורת, קמרה אובסקורה. בעבר ניהלה ואצרה שתי גלריות לאמנות עכשווית, גלריה ברוורמן וגלריה 39, תל אביב. אצרה תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בגלריות ובחללים ללא מטרות רווח. כיום אוצרת פרויקטים בעיקר בחללים עצמאיים ובחללים הנמצאים בין הפרטי לציבורי.