מועדון "קריז קלאב" ברחוב המסגר נפתח בחצות ונסגר עם שחר, כשמשאית הזבל מתחילה לטרטר, אבל שש שעות לפני חצות, בשעה שש בערב, תולה חיים ביטון, המכונה יָאק, את שלט הקרטון שכתוב עליו בטוש שחור "מפעל חיים" על שלט האורות המהבהב של ה"קריז קלאב". האור חודר מבעד לקרטון, ומאיר בכל פעם אות אחרת, המתמזגת להרף עין עם האות בשלט המואר. אחר כך הוא מעמעם את האורות באולם, מחבר שישה שולחנות לאחד, מניח עליו בקבוקי סודה וכוסות חד־פעמיות ומחכה לחברים הקבועים.
הם מגיעים בבת אחת בשעה שש וחצי: פֶס המקועקעת, מָאן הקירח, קָה עם העיניים החולמניות, שתמיד נראות קצת דומעות, זֶה הצרודה, דְּפוּ הצנומה, לֶף השתקנית, אֶה הגבוה, נָה שתמיד עייף, בֶּנְאֶה הזעוף, שכמעט תמיד רעב, וכל השאר. ארבעים ושלושה חברים, ואני, בֶל המרחפת, ביניהם.
אני אוהבת אותם.
הרבה זמן כל מה שעשינו בפגישה היומית היה לצרוח את חלקי השמות שלנו הכי חזק שאפשר, כך שהברה חברה להברה ושֵׁם לשֵׁם, דבר אשר יצר את הניגון הישן והמוכר שביקשנו לעקור: זמן רב הגיע תורי אחרי זֶה. לאחר שהייתה צועקת את שמה, "זֶה!" נהגתי לצעוק מייד: "בֶל!"
אף על פי שהיו בינינו שמנים ורזים, מטופחים ומוזנחים, צעירים ומבוגרים – הפצע שלנו בלט למרחקים, הגם שלא על עורנו דימם. אף על פי שהיו בינינו שמנים ורזים, מטופחים ומוזנחים, צעירים ומבוגרים – הילדות של כולנו הייתה חפה מכבוד ואהבה, רוך וחמלה, והייתה, בפשטות, מחרידה. במשך חודשיים תורו של יָאק הגיע אחרי מָאן ושל קָה אחרי דְּפוּ, ושל לֶף אחרי בֶּנְאֶה. כדי לבטל באופן זמני את הקללות והגידופים שהצמידו לנו הורינו ומחנכינו בילדות, היינו חייבים לצרוח את הכינוי שדבק בנו הכי חזק שיכולנו, ולפי הסדר.
סדר ומשמעת היו המפתח לַהתגלוּת, כך תפסתי את מה שקרה שם, כהתגלות. יומרני לקרוא לזה "תיקון", וגם אינני יודעת אם המפגשים האלה באמת הצליחו לתקן משהו מכל הקלקולים שלנו. היינו ונשארנו כלים פגומים, אלא שעכשיו אפשר לנגן עליהם משהו, או לסבול את הזיוף העולה מגרונם.
לפיכך איש לא נעדר מהפגישות לעולם, גם אם היה חולה – למעט קוֹף, שזמן רב צעק את שמו בעל ההברה הבודדת לבד בתורו, ולכן במשך תקופה ארוכה היה עצמאי יותר מכולנו, ולפעמים נהג להיעדר מהטקס.
אף לא אחד הצליח לפענח איך ייתכן שכשמגיע חבר חדש הוא לעולם איננו נותר לבד יותר מחמש דקות. לפני שבועיים, למשל, הגיע רָא, כפוף ורזה, שקוף מצער, ואחרי שכולם צעקו בתורם חוץ ממנו, השתררה דממה דקה. יָאק החווה בראשו על שלט הכניסה, אשר השתקף בכדורי המראה שהשתלשלו מהתקרה, ושוב חזינו בנס – שלט המנורות המהבהב לא הבהב עוד, ונותר יציב עד תום הפגישה. המילים "קריז קלאב" האירו ברכות את שלט הקרטון הדהוי, אות על אות, ושוב היו המילים "מפעל חיים" יציבות וברורות.
כולם חייכו למעט רָא, שכבש את מבטו ברצפת הלינולאום ופרץ בבכי. "זה היה לי ברור שאני לבד," אמר בקול רוטט ובעט ברגלי השולחן, "זה היה לי ברור. אני באמת חרא. יא אללה שלי, אני באמת חרא, איזה חרא זה שבכלל באתי, מה חשבתי לעצמי, החיים הם קקה מסריח של סוסים חולים."
"תודה, תודה, מתוק שלי, אהוב, איזה כיף שאתה כאן," חייכתי בשלווה מוחלטת כשאמרתי לו את זה, אפילו הרגשתי קצת מנומנמת, כמו בחלום מתוק נוטף קרמל, "עד היום הייתי זבל. חיכיתי לך כדי לחזור לשם שאיתו נולדתי. נעים מאוד, שמי שרה, כמו שרה אמנו, אבל אני לא מצחקקת. גם לא שרה שיר."
התחלנו שוב, אבל הפעם לא צעקתי אחרי זֶה, אלא לפני רָא.
לרגע אחד הבהב השלט. עצרנו את נשימתנו כשדְּפוּ גילתה לנו במהירות את שמה מלידה, דומיניק. ברגע הראשון נשם קָה לרווחה, ברגע השני פלט: "עידו."
בתוך דקה וארבעים שניות התחלנו לצעוק שוב, הפעם את חלקי השמות שאיתם נולדנו, אלה הרשומים בתעודת הזהות. קוף זרח מאושר, אף על פי שידע שכבר לא יוכל לדלג על פגישות, ואולי דווקא בגלל זה. התברר ששמו המקורי היה גבריאל, וכעת עמדו בפניו שלוש אפשרויות בחירה!
למחרת, לפני שהתחילה הפגישה, הבחנו ששלט האורות לא מהבהב עוד. המילים "מפעל חיים" נותרו יציבות גם אחרי שרָא גילה לנו את שמו האמיתי, עודד, וגם אחרי שהצטרף אלינו גדעון, שבזכותו שוב התחלנו לצעוק דברים חדשים, עד שלבסוף לא צעקנו עוד.
ורד זינגר, ילידת 1969. סופרת (נעולה, רומן, ראה אור בנובמבר 2018 בכנרת-זמורה-דביר בסדרה "רוח צד" בשיתוף מכון "הקשרים", ספרה השני יראה אור בשנה הבאה), עורכת ספרותית ולשונית עצמאית (ועורכת הבית של הוצאת ״פרדס״) בלוגרית (תרבות הדיור, ״הארץ״, על אודות שביל דמיוני למחצה בשכונת רמת יהודה, הממוקמת בעיר מרכזית, בין קניון גדול לבין כיכר קטנה).