1.
למרות שאיני רואה אותם, אני יודעת שהם מביטים בי, הגוף המצטמרר שלי חש בזה היטב, אבל לראשונה, איני מרגישה את חוסר הנוחות הרגיל. העיניים כולן עליי, על גופי השרוע על רצפת הבמה. מרפקים וברכיים נעולים. עיניים עצומות. משתדלת שלא לנשום בכבדות. "הם צריכים לחשוב שאת מתה, פגר," מהדהדות המילים בתוכי. אבל הנשימה העמוקה הפורצת ממני גורמת לבטן התחתונה להתרומם. היא מלאה באוכל. לא אוכלים לפני הצגה. השמלה השחורה השקופה דקה מדי, חושפת את ההרים והגיאיות שחוצב בך המחטב, לא אוכלים לפני הצגה, הינה, תכף יעלה האור במלואו ויזרח על פנייך. את ממצמצת אל מול אורו הזרחני של הפנס, מרגישה את המיגרנה המתקרבת. לא מקבלים כאבי ראש לפני הצגה. אבל היום הרווחת את הזכות לכאב ראש אחד גדול, נכון? כי את תמיד צריכה להיות יותר חכמה מכולם, נכון?
2.
את מתיישבת, בלי תנועות פתאומיות, שלא להבהיל אותם, מתחילה לומר את הטקסט, בלה־בלה־בלה, יורה אותו באוטומטיות בלה־בלה־בלה, אינך שחקנית טובה דייך כדי להישמע טבעית בכל מצב, והמצב עכשיו אינו המצב הרגיל, נכון? את סוקרת את הקהל, הקהל המיוחד הזה שלך. זה השלב במחזה שבו את ישובה על הכיסא ומנדנדת את רגלייך, חם לך, את קרובה מדי לנורות, מאיר לא עשה עבודה טובה ובנוסף המזגן אינו מצנן כמו שצריך, טיפות מים קטנות נקוות בקצה עמוד השדרה שלך, את מרגישה את האיפור הנדיב שמרוח על פרצופך הופך לעיסה, פני סופגנייה! את מנגבת את הזיעה בחשאי, ידך נצבעת בוורוד ואת מנגבת אותה בשמלה.
לפחות הקהל לא יתלונן, לא היום.
3.
מבטיכם מצטלבים בחשכת האולם, הוא אינו יושב רחוק דיו כדי שלא תבחיני בו, ואת מבחינה בו ועוד איך. זקוף זקוף הוא יושב שם, עיניו צוננות וחסרות הומור. אבל כמה שהוא יפה, עזבי יפה, תראי את הריסים האלו, תראי כמה שהוא דומה, זה כל מה שמעניין אותך, נכון? הדמיון, הדמיון הרעיל הזה. את ממשיכה לירות את הטקסט כבאוטומט בלה־בלה־בלה, קול קטן בירכתי מוחך יודע שזה אינו הדבר הנכון, ובטח שלא בהצגה המיוחדת הזו, אבל אינך מסוגלת אחרת. משכנעת עצמך שהפנים היפות והקרות האלו בסופו של דבר יובילו אותך לפסגות משחק נוסח סטניסלבסקי.
בינתיים את נעה ומדברת כרובוט חסר נשמה שנקלע לבמה במקרה.
4.
תארי לעצמך, ההשוואה הזו הצליחה לשעשע אותך. את מחייכת בחלק הבלתי־מתאים ביותר, באמצע הנאום הרגשני ביותר שלך, בלה־בלה־בלה, בפינה השמאלית של האולם חולפת אוושה של מורת רוח. כמובן, בני האדם לא יחמיצו דבר, האנושיות הקטנונית הזו תמיד תצוץ מעל פני השטח. תבחין, תבקר, תשווה.
זו בדיוק הסיבה לכך שהלכת ומילאת את האולם ברובוטים החדישים והיפים האלו שלך, סוף כל סוף הבנת מהו הקהל המושלם. הקהל המושלם עבורך. הקהל המושלם עבור כל שחקן באשר הוא שחקן. ואדם.
5.
"שלא תגידי שלא הזהרתי מראש." נכון, הוא הזהיר, אבל לא הצלחת לעמוד בפיתוי, ההצגה החשובה ביותר שלך עד כה, חברי ועדת הפרס ינכחו באולם שעלייך למלא בקהל, ולא סתם, אלא בקהל מהסוג הנכון.
בשבועות הקצרים האלה שלך על הבמה הספקת לסלוד מהאנושי. מהקהל החי, החם, הרוטט, המכחכח, המשתעל, המזורר, המתעטש, המדיף ריח, הנאנח, המתלחש, המצקצק, והטועה בך כל כך.
כשעלה הרעיון להזמין את הדגמים החדשים מאיר השתגע, לא בגלל הכסף, או כך לפחות אמר, בגלל עצם הרעיון. רמאות. כך כינה את זה, "לא רק מול חברי הוועדה שאת רוצה כל כך להרשים, אלא מול אומנות התיאטרון, את לא מבינה שאין תיאטרון ללא קהל? זה לא תיאטרון מה שתעשי שם! זה לא תיאטרון!" פרצופו האדים כל כך עד שחששת שילקה בהתקף לב.
למען האמת, בעומק ליבך ייחלת לכך. זה תיאטרון.
6.
את תוהה לאיזה דגם משתייך הצופה המיוחד ההוא, היפה, עבות הריסים וקר העיניים, מי יודע מה מסתתר מאחורי העיניים היפות האלו? אילו זיכרונות השתילו שם מאחורי שבבי הזכוכית והמתכת? טיפשה!
את יודעת שחלקם משמשים מורים מחנכים, חלקם בובות אנושיות, בובות מין, אל תתיפייפי!חלקם עובדים במשק הבית, חלקם חברי נפש. לא חסכת בהוצאות, פנית לכמה בתי גידול וחרושת מסוגים שונים, הקהל שלך צריך להיות מגוון ומתעתע, שלא יֵדעו, שחברי הוועדה המיוחדת לא יצליחו לנחש במה מדובר, שיחשבו שיש ביכולתך למלא אולמות ערב אחר ערב בלי להזדקק לעזרת הטכנולוגיה. עצם זה שהבובות האנושיות שלך משתייכות למפעלים שונים לפחות מונע מהן את אותה אחידות מדכאת האופיינית לרובוטים הזולים מאותו פס ייצור, אלו שכאן לפחות הולכים בקצב שונה, נושמים בקצב שונה, מדיפים ריחות שונים. חלקם אף ריחות לא נעימים, אם כי באופן שונה משל אחיהם בני האנוש.
7.
הס בקהל! ההצגה מתקרבת לרגע השיא שלה.
את מרגישה את המתח הנמסך בשריריהם של חברי ועדת הפרס. את עומדת לשאת את מונולוג הסיום המפואר שלך, יודעת שעין לא תישאר יבשה, גם לא עיני זכוכית שקופות. את מתחילה לומר את המילים, קולך רועד, כן, זהו הרטט הנכון, את מתחילה לשאת את דברייך, בלה־בלה־בלה, קולך הולם בעוצמה, בלה־בלה־בלה, מה דעתכם על זה, חברי ועדה! כשלפתע נשמע כחכוח משמאל, זהו כחכוח המקדם שיעול, שיעול ענקי מהסוג השחפני, המתלעלע, הממושך. בן אנוש מטומטם! את רוצה להביט בו במבט המצמית שלך, אבל אינך עושה זאת, מבטך ננעל במבטו של היפה קר העיניים, בזוויות שפתיו נמתח צל תחילתו של חיוך.
8.
עשית זאת! מונולוג הסיום היפה שלך מרטיט כל לב, כל לב שהוא, נו, זה לא תיאטרון, מאיר? אז מה זו כל היפעה המרוממת הזו? מה זו התחושה המקודשת האופפת את האולם? את חשה באוושה המרוגשת משמאל, מבטך נישא כמנצח, במוחך כבר עולות מילות התודה שלך לכשתזכי בפרס, בלה־בלה־בלה.
את ניגשת לקדמת הבמה ומשתחווה. צעדייך קלים.
זה הרגע הגדול שלך, תכף יאפוף אותך רעם אדירים של מחיאות, אפילו בראוו קטן אחד נדמה לך שיגיע הפעם, מי כמוך יודע עד כמה את ראויה לו.
את עדיין כפופה בתנוחת ההשתחוויה ומתחילה להתרומם כשמתברר לך שיש מחיאות רפות בלבד, וספורות, ומעברו השמאלי של האולם, שם ישובים חברי הוועדה שמפסיקים אותן מייד לכשמתחוור להם שבאולם עצמו מושלך הס.
דממת מוות.
את משתחווה שוב, ושוב, מרגישה כבובה על קפיץ. שוב, מרכינה את ראשך, מקפלת את ברכייך, נו כבר! אולם שלם נועץ בך עיניים בדומייה. כמחכים לדבר מה. את רוצה לזעוק, לא לימדו אתכם למחוא כפיים בסיום הצגה? מה לעזאזל קורה פה? הן זה האל"ף־בי"ת של תיאטרון! שוב ושוב את קדה, לא יכולה לעצור, כבובה מטורפת, רוצה את מחיאות הכפיים הגזולות שלך, את זקוקה להן, במיוחד היום.
אבל הקול הקטן במוחך ההולך ונטרף כבר עונה לך, שמחיאות הכפיים הן האל"ף־בי"ת של בני האנוש. ושלהם בלבד. וחבורת הרובוטים היקרה הזו שלך לא תנקוף אצבע. כי מה שקורה כאן על הבמה אינו תיאטרון, ולא היה תיאטרון, מאיר צדק, כנראה, אם כי חבל שהוא לא כאן עכשיו, לראות את ההצגה הטובה בעיר.
מסך יורד.
חושך.
שהרה בלאו, סופרת ומחזאית. זוכת פרס ראש הממשלה לשנת תשע"ה, ואות המנהיגות החברתית לשנת 2017 מאוניברסיטת בר אילן.מחברת הספרים יצר לב האדמה, נערות למופת, האחרות ויתד. האחרון נכתב לעיני הצופים במסגרת מחזה ספרותי פרי עטה, בו גילמה את דמותה של סופרת הכותבת עיבוד מודרני לסיפור יעל וסיסרא.