קח שירים ואל תקרא, עשה אלימות בספר הזה. הספר הזה הוא חפץ. רק סמרטוט נייר, ועדיין מרגישים את אכזריותן ש ההוראות בשיר – לזרוק את הספר לים, לשרוף אותו, לבעוט בו. מה הרגש והתחושה שרצף הציוויים של ויזלטיר מעורר בקוראים? נראה שהוא משיב לשאלה בעצמו בהמשך השיר כשהוא מתאר את הקורא שבוהה בספר נים ולא נים, לא קורא. וגם אנחנו סמרטוטים – עשויי בשר – אבל סמרטוטים: אנשים רופסים, סופגים הכול, מנקים את הלכלוך שכתמי האלימות השאירו.
וכן, סמרטוטים עשויי בשר, כשם שהספרים הפיזיים עשויים מנייר והם סמרטוטי נייר, מושפלים, נכנעים, סופגים בשתיקה.
אולי על בסיס הסמרטוטיות המשותפת אנחנו אמורים להרגיש משהו כלפי הספר הפיזי; לא המילים ומה שהן מייצגות, אלא גופניותו העירומה והפגיעה בחומר. אנשים הם, במידה מסוימת, ספרים; ולהפך, ספרים מכאיבים לנו. לפעמים אנשים שאוהבים ספרים מפתחים יחס מסוים כלפי האובייקט הפיזי: יש מי שמקשקשים וכותבים הערות ומקפלים, כמו כלבים שמשתינים על טריטוריה, ויש שעושים ההפך, שומרים מכל משמר את הספרים האהובים עליהם.
הדיסטופיה פרנהייט 451 גם ממחישה את ההקבלה בין אנשים וספרים. מי ששורף ספרים סופו לאבד את החשיבה הביקורתית ולשרוף בני אדם בשם אידיאולוגיה מסוימת. באחד הרגעים הזכורים לי ביותר מן הספר, גם שנים אחרי שקראתי בו, אחת הדמויות מעדיפה להישרף למוות ולא לוותר על ספריהָ ועל פעולת הקריאה. באופן מקביל, קבוצת מורדים שנלחמת בדיכוי הטוטליטרי ובאיסור לקרוא משננת ספרים והופכת למבצעת שלהם, הם מוליכים פיזיים של האותיות והמילים, הם שונים את תוכנם של הספרים ומאפשרים לו "להתלבש" על זיכרונם, וגופם הופך לגוף של הספר, שיורד מהדף, מתרחב ופולש לגוף ולתודעה האנושית.
לפעמים אני מתאר לעצמי שספרים הם מין אנדרואידים, יצורים עשויי מתכת, דמויי־אדם. השאלה אם יהיה לנו אכפת מפגיעה באנדרואידים היא שאלה עם זקן, שעומדת בבסיסו של דיון ארוך ומסובך בגבולות האנושיות.
אחת המטפורות המוכרות יותר לשאלה הזאת עולה מספרו של פיליפ קיי דיק, האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות. הדרך להבדיל בין אנשים ואנדרואידים היא ביכולתם של אנשים לחוש אמפתיה כלפי סבלם של אחרים. מבחן האמפתיה של פק"ד מזכיר לי את השיר של ויזלטיר; הוא מתאר סדרה של התעללויות הולכות ומחמירות באובייקטים שונים, בעלי חיים ואנשים, ותוהה מהי התגובה ה"נאותה" כלפי הסבל הזה. הנבדק שמחובר למעין מכשיר פוליגרף אמור להביע את הזדעזעותו הנאותה ובכך להוכיח את אנושיותו. ייצוג וחיקוי, אולי על שתי המילים האלו עומדת הספרות כולה. התוכן של המילים [ולא גופן הפיזי, עשוי הנייר והדיו] מעמיד דמויות, עולם, "אמינוּת".
יכולת החיקוי עומדת כאחת הבעיות שבמבחן האמפתיה, ובחקר התודעה בכלל. מבחן האמפתיה (כמו הפוליגרף) מבוסס על תגובות פיזיות שכביכול אי אפשר לחקות או לזייף – כמו הלמוּת לב מואצת, נניח. הרי אפשר לדעת איך אתה "אמור" להגיב כשמציגים לך ראש כרות, ממוסמר אל הקיר: מן הפה אל החוץ, לומר את המילים הנכונות, לעשות את התנועות ״הנכונות״, ואולי כבר מישהו ישתכנע. ככה, למשל, בנוי הרעיון של הזומבי הפילוסופי שפיתח הפילוסוף האוסטרלי דייוויד צ'אלמרס (שנראה בדיוק כמו אדם שהייתם מצפים ממנו לדבר על זומבים פילוסופיים – כמו סולן של להקת רוק כבד, אֶרך שיער ועטוף מעיל עור). לא מדובר כאן בישות מתה, מזָּה ריר מהפה, שהולכת לטרוף מוחות בעוד ידיה מושטות קדימה, המוכרת מהתרבות הפופולרית. במידה רבה ההפך הוא הנכון – זהו יצור בעל גוף וחזות אנושיים, שדומה בכול לבן אדם חי, רגיל ומתפקד – רק שהוא נטול מודעות או הכרה, והדיון הפילוסופי בו עסוק בשאלה כיצד אפשר להבדיל בינינו לבין אדם רגיל. הזומבי הפילוסופי (כמו אנדרואיד עשוי בשר) יודע לחקות את ההתנהגות הנאותה, לצעוק כשנועצים בו מזלג גם אם לא כואב לו.
וספרים, אני תוהה על המטפורה – גם להם יש גוף, רק גוף, שלא צועק גם אם כואב לו, שאנחנו צועקים בשבילו; והתוכן שלו מחקה ומגלם תודעות מבשר: של דמויות ומסַפְּרים (בפרוזה) או של הדוברים בשירה.
טקסטים שאני אוהב במיוחד פועלים עליי כמו ניסויי המחשבה הספקולטיביים־תיאורטיים שתיארתי. אולי כל חיקוי וזיוף וייצוג של ״אנושיות״ באמצעות מילים, יש בו מן האנדרואידיות, ההתחזות לאנושיות שתובעת מאיתנו "להרגיש" אליה משהו, ומי שכותב את המילים הוא זה שעוזר לייצר את האשליה. זאת אולי הסיבה שאני מצטמרר כשאני חושב על פגיעה בחפץ הפיזי של הספר. כאילו הרעיונות שטבועים במילים, באנשים שהמילים יכולות לחקות את התנהגותם, משליכים גם על הגוף הפיזי שמכלכל אותם.
שירה, באופן מיוחד, עשויה לפעול כמו ניסוי מחשבה. היא עוסקת מראש במטפורות ובדימויים, מציירת עולמות פיוטיים, אפשריים ואחרים, החורגים מתפקיד המימטיות הפשוטה ואולי המשכנעת יותר, של פרוזה ריאליסטית. היא בוחנת הנחות מוצא שונות מאלו האופייניות למי שמבקשים פשוט להידמות למציאות ולחקות אותה בדיוק מרבי.
אבל אולי, באופן אחר, דווקא מעצם העובדה ששירה עוסקת במטפורות ופחות בעלילות או בדמויות משוכללות, יש לה פוטנציאל פחוּת להידמות לניסוי המבוקש. אנחנו מצפים לעיצוב המטפורי של השיר, יודעים שזה מגיע. הלשון שחורגת מן הריאליזם הצפוד לטובתו של עושר "פיוטי", שנסמך על היכולת של השפה לחרוג מהפרוזאיות ה"יבשה" של היומיום החרוש לזרא, היא זו שמצפים לה בשירה. וזו הציפייה שיכולה להכשיל את הניסוי, שכן אנחנו נשארים בעולם הבטוח "שלנו", עם הנחות המוצא המבוררות, "מבטלים" את האפשרויות המטפוריות שמעלה השירה, באמירה שזו "רק מטפורה", נותרים רחוקים מן הטקסט. בפרוזה ספקולטיבית, נדמה לי, נבחנת השאלה איך "החיים" והנחות המוצא שלנו לגבי הקיום ישתנו אם "העולם" לא יפעל לפי אותם חוקים המוכרים לנו. אבל בחינה כזאת דורשת לטעמי התקרבות לטקסט, צלילה לתוכו, לנקודה שבה הוא מאפשר לנו לחשוב שאנחנו "באמת" נמצאים בעולם שבו הנחות היסוד ותנאי הבסיס הם שונים. הדמויות החיות בעולמות הפרוזאיים אינן "יודעות" שמדובר בטקסט, בסך הכול בטקסט, ומדַמות את הניסיוניות הזאת כך שהריחוק המודע למטפוריות של עצמו, שבקריאת שירה, דווקא מושהה.
הרגעים האהובים עליי בקריאה הם אלה שבהם אני מצליח לשכוח שמדובר בשיר, במילים, בעיצוב. רגעים שבהם אני מתמכר לניסוי המחשבה, שפועל על הנחות המוצא שלי, שבולע אותי.
חזי לסקלי, אחד המשוררים האהובים עליי, יוצר ניסויי מחשבה כאלו, המעלים עבורי מחשבות על חיקוי ועל מילים שפועלות כמו אנשים:
הַשִּׁעֲמוּם מוֹלִיד יֹפִי כְּמוֹ
שֶׁהַבָּצָל מוֹלִיד
רֵיחַ רַע.
כְּשֶמְּשַעֲמֵם לִי
אֲנִי מְלַקֵּק
אֶת הָרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִלִּים.
פַּעַם אַחַת לִקַּקְתִי אֶת הָרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין "אֵיפֹה" וְ"אַתָּה"
וְהִנֵּה נִתְקְלָה לְשׁוֹנִי בְּבַיִת
וּבוֹ מִשְׁפָּחָה.
הַבַּיִת הָיָה פִּהוּק שֶׁהָיָה לְבַיִת שֶׁהָיָה לְפִהוּק
וְהַמִּשְׁפָּחָה הָיְתָה כַּת לַהֲגָנִים שֶׁלְּשׁוֹנָם נִתְבַּלְבְּלָה
וְהִסְתַּבְּכָה. הִסְתַּבְְּכָה בַַּוִּילוֹנוֹת וּבְרַגְלֵי הַשֻּׁלְחָנוֹת,
הִסְתַּבְּכָה בִּזְנַב הַכֶּלֶב וּבִשְׁיָרֵי הַמָּזוֹן,
הִסְתַּבְּכָה בְּפִתְחֵי הַכִּיּוֹרִים וּבְתַכְשִׁיטֵי אֵם הַמִּשְׁפָּחָה.
צְבִיקָה אָמַר: "מֶלַח אֵיפֹה?" וְ"לַבָּשָׂר טַעַם אֵין"
נֹעָה אָמְרָה: "הַלִּימון חָמוּץ כְּמוֹ חָלָב"
וּרְאוּבֵן אָמַר: "אוֹהֵב אֲנִי אוֹתְךָ. אִתְּךָ לָנֶצַח אֶהְיֶה.'
הַשִּׁעֲמוּם מוֹלִיד רֵיח רַע
כְּמוֹ שֶׁהַבָּצָל מוֹלִיד יֹפִי קָצוּץ.
רְאוּבֵן מִשְׁתַּעֲמֵם,
אוֹכֵל בָּצָל וְאוֹהֵב
רַק אוֹתִי.
הַשִּׁעֲמוּם וַאֲנִי מוֹלִידִים
אֶת רְאוּבֵן
וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לְפַהֵק וּלְהַסְרִיחַ.
כְּשֶׁהוּא מְפַהֵק אָנוּ אוֹמְרִים לוֹ:
זֶה הַבַּיִת שֶׁבּוֹ תָּגוּר וְתִרְקֹד
עִם רְאוּבֵן.
השיר הזה הוא "תסביך אדיפוס: הדור הבא"; המילים מתנהגות כמו אנשים, רוצות להפוך למקור [רובוט פוסט־אפוקליפטי?] ראובן הופך למקור, לאבא של עצמו, ״רוצח״ את אביו הדובר האנושי ותופס את מקומו. הם לא עוברים על החוק, לא מממשים את האהבה המסריחה, הנרקיסיסטית.
לפעמים אני תוהה איזה מין עולם יהיה זה שמתחיל במילים, בתבונה שלהן. אילו חלומות יהיו למילים שהופכות לאוטונומיות, ואיזו שפה פנימית, שנדע או לא נדע לפענח, תתגבש. איזה עולם לשוני ניצור כשהמילה לא תתבסס על חיקוי וייצוג, אבל גם לא על הבלטה של כוח הבריאה של מי שיצר אותה, יוצר אחר, מישהו אחר שלו הן זקוקות.
המילים מחקות אנשים, ממלאות אחר ההוראות. ראובן בשיר מחקה אנשים, ונתקע עם עצמו, אינו מצליח ללדת משהו חדש. זה עולם שבו לשון יוצרת את עצמה באופן מנותק ואוטונומי לגמרי, אבל אינה משתחררת מהמודלים שבנו אותה, מההאנשה, מן האנושיות. ראובן רק מחקה את מה שההורים הראו לו. כך, "אדיפוס הדור הבא" זו גם סדרת בת: ראובן הבן [בת עם פין] אינו יולד את הדור הבא, אינו יוצר משהו חדש ומקורי אלא יוצר שוב [ושוב] את עצמו. אינו מורד אלא חוזר על הצעדים [סירוס?] במשוואה לשונית טאוטולוגית ונטולת מרווחים. [שאר השורות בשיר בנויות סביב רווחים – משוואות סימטריות, פערי משמעות – וסביב היכולת להחליף ולתפוס מקום של מישהו אחר, להשוות, להיות כמו, אבל לא זהה]. ראובן מפהק [אבא מלקק]. ראובן אוהב את עצמו – איזו ברירה יש לו? ראובן לבד בבית, הוא פיהוק תקוע, ומשעמם לו מעצמו.
ואולי זאת צרתו של ראובן, וצרתו של עולם שהוא לחלוטין מילולי, שהחליף את האנשים והחיים ביופייה הנצחי, הדקדנטי, של השירה. המילים אינן חורגות מעצמן, אין להן מרווחי נשימה. אין מישהו חיצוני שיבוא וייצור אותן, והן תקועות במעגל.
השיר הזה פורסם בספר שיצא לאור כבר אחרי מותו של חזי לסקלי, סוטים יקרים, והוא חלק מתהייה נמשכת לכל אורך יצירתו, אם אומנות יכולה להיות תחליף לאנשים ולמגע עם אנשים בעולם שבו החיים נעשו בלתי־אפשריים, תחת איומי המגפה של אז; אם שירה יכולה להיות מישהו שאפשר ללכת לישון איתו בלילה, לחבק וללון איתו לצידך, כמו בשיר 'שיעור הא" ("כְּשֶׁהַמִּלָּה תַּהֲפֹךְ לְגוּף / וְהַגּוּף יִפְתַּח אֶת פִּיו / וְיֹאמַר אֶת הַמִּלָּה שֶׁמִּמֶּנָּה נוֹצַר / אֲחַבֵּק אֶת הַגּוּף הַזֶּה וְאָלִין אוֹתוֹ לְצִדִּי). התהייה הזאת כרוכה עמוקות בנרקיסיזם: כמו במיתוס על פיגמליון, שהפֶּסל שיצר, בבואת הכישרון שלו, הוקם לתחייה והתאהב בו.
אבל מילים, לפי חזי לסקלי, אינן יכולות להחליף אנשים. אומנות תקועה כאשר אין בה רווחים, כשהחזרה מדויקת, סגורה, טאוטולוגית. אולי יש בכל זאת תקווה לאנושות ולחיים, גם באיומי המוות והמגפה. לא יבואו יצורים מילוליים משכנעים להחליף אותנו. מישהו הרי צריך לכאוב על מילים כשהן מתות, להכאיב להן, להזיז אותן, לא לקרוא בבהירותן אלא לכסותן כמו אב רחום ואכזר. שיודע שמילים רוצות לחיות, לישון ולחלום על עצמן. אבל הן יתהפכו במיטה, ובכל המובנים המתהפכים מטוב לרע, מחיובי לשלילי, המונעים את שנתן, הן רק ישקפו את הערנות שלנו, רק יחקו ילדים חסרי מנוח שיש להם הורים והם רוצים אליהם:
כִּסִּיתִי אֶת הַמִּלָּה
בִּשְׂמִיכָה
וְאָמַרְתִּי לָהּ
לַיְלָה
טוֹב
וְהַטּוֹב הָיָה רַע
וְהַלַּיְלָה הָיָה צִיּוּר מֻפְשָׁט
עַל גַּבֵּי הַשְּׂמִיכָה
וְהַמִּלָּה לֹא תֵּרָדֵם לְעוֹלָם.
ביבליוגרפיה
David Chalmers, 1996. The Conscious Mind: In Search of a Fundamental Theory, New York and Oxford: Oxford University Press.
אילאור פורת הוא חוקר, כותב ועורך. כותב עבודת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר מערכת בכתב-העת אודות. נפל דרך מחילת הארנב ומאז מתקשה לחזור הביתה בשלום.