הקדמה
עודד וולקשטיין
למקרא סיפוריו של תומס ליגוטי עולה מחשבה מטרידה: מה בדבר האפשרות שסיפור האימה אינו הפצע אלא התחבושת? ואם כך, מהי התהום שסיפור האימה מכסה עליה בעצם בדיונו? יהיה זה חטא להגדיר את הפרוזה המטפיזית של ליגוטי כמטא־פואטית, ולו משום שהמושג הזה טובל באיזו נינוחות תורת־ספרותית; ובכל זאת, כמעט כל סיפוריו של ליגוטי מגוללים בצורה זו או אחרת עלילה של כניסה – למרחב פיזי, תרבותי או תודעתי זר, אך בראש ובראשונה לעצם אפשרותו של סיפור האימה. ניתן לומר שכל אחד מן הסיפורים האלה הופך בַּמשאלה (!) להיכנס לסיפור אימה – או מוטב, במשאלה לתרגם את מציאותה של האימה למונחים סיפוריים – להטעין אותה בזמן, לגלם אותה במרחב, לשוות לה דמות.
תרגום זה של האונטולוגיה של האימה לאפיסטמולוגיה של המסירה הוא במידה רבה ליבתם של הסיפורים האלה; וליגוטי מסור למעשה התרגום הזה עד נימי נימיו. גיבורי סיפוריו נודדים בין אתרים, המצטיירים לעיתים קרובות כשרידים מנוונים של המרחבים הקלאסיים של סיפור האימה – חורבות ירידים, ערי רפאים, מפעלים נטושים. אך דומה שכמו השחקן הניצב באחד הסיפורים בגבו אל הקהל, נד לכאן ולכאן אך לעולם אינו משלים את הסיבוב שיגלה את פניו, כך מרחבים אלה – סיפורים אלה – מתגלים לגיבורים (ולקוראים) מגבם.
והינה דווקא בתנאים אלה הקרבה לחומרי הסיפור אינטימית במיוחד, לרגעים בלתי־נסבלת: כשהסיפור מפנה אלינו את גבו, אנו דרוכים לכל ניד וזיע של חוליותיו הנוקשות, בולשים אחר כל רטט בשריריו שקפאו. יש ואנו מתמכרים למופע המהפנט, וחורשים במופעו של הלוליין הדמום תווי פנים והבעות מתחלפות גיאוגרפיוֹת של כניסה וגילוי; אך גם כאשר אנו עושים זאת, עודנו מונים את הפרעושים בזקנו הטטארי של שומר הסף בדומה לגיבורו של המשל הקפקאי.
סיפור האימה השגור בזרם המרכזי מגולל סיפורחניכה שנכשל: כך, למשל, הגיבור הטיפוסי של סטיבן קינג מסתיר מאחורי תפאורת הקרטון של בגרותו ילדות ירוקת-עד, שלדידה כל המפלצות אמתיות. . ליגוטי לעומת זאת מספר את הכישלון להיחנך אל תחומו של הסיפור. סיפוריו של ליגוטי מתרחשים על גבולם־הם (ובמובן הזה הם קרובים, יותר מכול, לשירה); הם פועמים בטבורו של מרחב שאליו לא ייכנסו לעולם. שוב ושוב נוצק בדיונו של הזמן בתבניתם של יחסים מרחביים; הסיפור נעשה לתערוכה, ואנו מגלים כי מעולם לא יצאנו את החדר. וכאן, בין השאר, טמונה גדולתו של ליגוטי: הוא מגשים את בדיונה הסיפורי של הכניסה, את בדיון הכניסה של הסיפור, בלי להפוך אותו לאפשרי; הוא פורש אותו עד־דק, במסירות אין־קץ, עד קצה אי אפשרותו. כפי שמגלה אחד מגיבורי סיפוריו, המבקש לשווא אחר הגישה ל"תיאטרו גרוטסקו" – מוסד שעל פי השמועה מבטל אומנים מאומנותם – אין כל גישה ל"תיאטרון" האמור. ויתרה מזאת: אי אפשרותה של הגישה היא ההצגה האחת והיחידה המתרחשת ללא קהל על בימתו הלאקיימת של התיאטרון המבוטל מעיקרו (וגם כאן אי אפשר שלא להיזכר באומני הקרקס של קפקא המופיעים ללא קהל, בזמריו השרים ללא קול).
סיפוריו של ליגוטי מתחוללים באופן טיפוסי על סף הסיפוריות – הם מתנודדים על חוליית־הבריח של תרגום ההוויה לזמן. יצירתו של ליגוטי מוקדשת לגורליותו של המפגש בין ההוויה לבין הסיפור מתוך ידיעה כי מפגש זה לא התקיים מעולם: הסיפורים ממצים את מהלכיהם המפותלים ומתפוגגים על גבולה של הוויה שאין לה עיניים לחזות בהופעתם. בין ההוויה לבין הסיפור מהלך משב נצחי של כפור. סיפוריו של ליגוטי מוליכים את המשב הזה.
הסיפור – ובכלל זה סיפור האימה – הוא לעולם פנטזיה של כניסה המגלמת את המרחב הנחדר בעלילתו של האדם הנקלע אליו; ומכיוון שכך הסיפור, מחריד ככל שיהיה, הוא לעולם האנשתו התרפויטית של ה"דבר", מסֵּכת ליצנים שאנו עוטים על פניו הריקים – על גבו הדומם. כשאנו מספרים, אנו מבשרים להוויה כי גולפה בדמות פנינו, כי מפחדינו היא עשויה; אנו מספרים להוויה כי איננו מאמינים בה. אלא שההוויה מאמינה בנו. בעינינו הדולקות היא מזינה את עיוורונה, ובמאור שכלנו המעונה היא מחשיכה את הארץ: "ההכרה והדמיון, הנשמה והאני, אינם אלא הבלים והזיות […] הצל, החשכה שאינם הבלים ואינם הזיות משתמשים בגופינו לשם מה שהם חיים ומשגשגים עליו. […] אין דבר מלבד אותו אופל מעכל ומתרבה, שאמתו ותכליתו הסופית מתמצות בהנעתו העצמית המוצלחת ככל האפשר בעולם שבו אי אפשר לשום דבר לקוות אלא לזה שיהא מה שהאופל חי ומשגשג עליו… עד שהכול יעוכל עד תום ובכל ההוויה לא ייוותר אלא דבר אחד, והוא גוף אינסופי של אופל המחולל את עצמו וחי ומשגשג על עצמו בהצלחה נצחית בתהומות הישות." (תומס ליגוטי, "הצל, החשכה" (תרגום: עודד וולקשטיין).
ברוחו של לאבקרפט, אחד ממקורות ההשפעה העיקריים של ליגוטי, אפשר לומר שהסיפורים אינם אלא חלומות על יקיצה, המבזיקים בשנתו הלאמופרעת של קת'ולהו. אנו מבקשים להעמיד לצל פנים, לחטוב את דמותנו מן החשכה – אך הצל, החשכה, מתפשטים בעיוורון, והצלמים שאנו מתקינים בסיפורינו הם מאחזים להתפשטותם העיוורת. בקצה כל מהלך אנו מתבשרים כי אין שום מקום ללכת אליו – כי המהלך קורם שומן סיפורי על עצמותיה המגורמות של ההוויה, טורד את פניה הריקים בתוויו הנוירוטיים. ואם הלכנו – והלכנו – הרי שלא הלכנו אלא כדי אי אפשרות ההליכה. ואם לא הלכנו, כי אי אפשר ללכת – הרי את אי האפשרות הזאת הלכנו עד קצה, עד תום.
טוהר
תומס ליגוטי
גרנו בבית שכור, לא הראשון ולא האחרון בסדרה של בתים שהמשפחה אכלסה בזה אחר זה לאורך שנות ילדותי. זמן קצר אחרי שעברנו לבית המסוים הזה, החליט אבי להטיף לנו את הפילוסופיה שלו על "חיים בהשכרה". הוא הסביר שבלתי־אפשרי לחיות בכל דרך אחרת, ושהניסיון לעשות זאת הוא אשליה מהסוג הגרוע ביותר. "אנחנו חייבים לקבל באופן מעשי את המציאות של היעדר-בעלות," הוא אמר לאמי, לאחותי ולי, מיתמר מעלינו ומחווה בזרועותיו הכבדות בשעה שישבנו יחד על ספה שכורה בביתנו השכור. "דבר לא שייך לנו. כל דבר הוא משהו שהושכר. גם הראשים שלנו מלאים ברעיונות שכורים המועברים מדור אחד למשנהו. לאן שלא יגיעו בסופו של דבר המחשבות שלכם, מחשבותיהם של אינספור אנשים אחרים כבר הגיעו לשם והותירו את חותמן, בדיוק כמו שאחוריהם של אנשים אחרים הותירו את חותמם על הספה הזו שעליה אתם עכשיו יושבים. אנחנו חיים בעולם שבו כל משטח, כל דעה או תשוקה, ממש הכול הוכתם על ידי גופים ותודעות של זרים. כינים – כינים של השכל וכינים של הגוף, מאנשים אחרים – זוחלות ללא הרף מסביבנו ועלינו ממש. אין דרך להימלט מהעובדה הזו."
ועדיין, דווקא מעובדה זו חפץ אבי יותר מכל להימלט בתקופה שבה גרנו באותו בית. אלה היו מגורים שורצי־כינים במיוחד, בשכונה מפוקפקת שגבלה בשכונה אף גרועה ממנה. המקום גם היה רדוף קמעה, מה שהיה פחות או יותר שכיח במקומות האכלוס שבחר אבי לשכור. למעשה, פעמים מספר בכל שנה ארזנו את חפצינו במקום אחד והתמקמנו באחר, תמיד מקפידים על מרחק ניכר בין המיקומים השונים. ובכל פעם שנכנסנו לאחד מהבתים השכורים החדשים שלנו, אבי היה מכריז שזה המקום שבו יוכל "באמת להשלים משהו". זמן קצר לאחר מכן היה מתחיל לשהות יותר ויותר זמן במרתף הבית, לפעמים חי שם למטה שבועות רצופים. על כל שאר בני המשפחה נאסר לפלוש לאזורים התחתיים של אבי, אלמלא הוזמַנּו באופן מפורש להשתתף באיזה פרויקט שלו. רוב הזמן הייתי הנבדק הזמין היחיד, מאחר שאמי ואחותי נעדרו על פי רוב לטובת אחד מה"טיולים" שלהן, שעל טבעם מעולם לא עודכנתי ולעיתים רחוקות שמעתי דבר־מה עם שובן. אבי התייחס אל אותן היעדרויות מצד אמי ואחותי כאל "חופשות שבתון בלתי־ידועות", כדי להסוות את בורותו או את חוסר העניין המוחלט שהקדיש ליציאותיהן. אין בכל זאת כדי לטעון שהתנגדתי להישאר זמן כה רב בחברת עצמי. (בוודאי שלא התגעגעתי לאמי ולסיגריות האירופאיות שלה שזיהמו את האווירה בבית.) כמו שאר בני המשפחה, הייתי מיומן במציאת דרכים להעסיק את עצמי במלוא הלהט בתחום מסוים, בלי לתהות אם הלהט שלי היה שכור או לא.
ערב אחד בשלהי הסתיו הייתי למעלה בחדר השינה שלי והתכוננתי להרפתקה בדיוק מאותו הסוג, כשפעמון הדלת צלצל. זה היה, בלשון המעטה, אירוע יוצא דופן בביתנו. באותו זמן, אמי ואחותי היו באחת מחופשות השבתון שלהן, ואבי לא הגיח מהמרתף שלו כבר ימים רבים. לפיכך, נראה היה שעליי נגזר לענות לצליל המבהיל של הפעמון, שאותו לא שמעתי מאז שעברנו אל הבית, ולא הצלחתי לזכור ששמעתי באף אחד מהבתים השכורים האחרים שהעברתי בהם את שנות ילדותי. (מסיבה כלשהי תמיד סברתי שאבי ניתק את כל הפעמונים מייד עם כניסתנו לבית חדש.) נעתי בהיסוס, מקווה שהפולש או הפולשים יסתלקו עד שאגיע אל הדלת. הפעמון צלצל שוב. למזלי, ובהפתעה גמורה, עלה אבי מן המרתף. עמדתי בין הצללים בראש גרם המדרגות כשראיתי את דמותו הענקית נעה לאורך חדר האורחים, והוא הסיר מעליו חלוק מעבדה מלוכלך והשליך אותו אל איזו פינה לפני שניגש אל דלת הכניסה. באופן טבעי חשבתי שאבי ציפה לאותו אורח, שאולי היה קשור בדרך כלשהי לעבודתו במרתף. ואולם לא היה ספק שאין זה המקרה, לפחות על פי מה שהצלחתי להבין כשהאזנתי משפת גרם המדרגות.
לפי קולו, המבקר היה אדם צעיר. אבי הזמין אותו לתוך הבית, ודיבר באופן ישיר ומסביר פנים שידעתי שהיה לגמרי מאולץ. תהיתי כמה זמן יעלה בידו לשמר את הטון הלא אופייני הזה בשיחה, מאחר שהציע לאיש הצעיר לשבת בחדר האורחים, היכן ששניהם יוכלו לשוחח "ברוגע", מילה שנשמעה לחלוטין משונה כשנאמרה על ידי אבי.
"כמו שאמרתי ליד הדלת, אדוני," האיש הצעיר אמר, "אני מסתובב בשכונה ומספר לאנשים על ארגון חשוב מאוד."
"אזרחים למען אמונה," חתך אבי.
"שמעת עלינו?"
"אני יכול לקרוא את הכפתור על דש הז'קט שלך. זה מספיק כדי להעריך את עקרונותיך הבסיסיים."
"אז אולי תהיה מעוניין לתרום," אמר האיש הצעיר.
"אכן אהיה מעוניין."
"זה נפלא, אדוני."
"אבל רק בתנאי שתרשה לי לאתגר את העקרונות המגוחכים שלך – באמת להעמיד אותם למבחן. למען האמת קיוויתי שאתה, או מישהו כמוך, יגיע לכאן. זה כמעט כאילו גורם מקרי של התערבות הוביל אותך אל הבית הזה, אם הייתי מאמין בדבר כל כך מנוגד לכל היגיון."
כך באה לסופה כניעתו קצרת המועד של אבי לישירות ולהסבר פנים.
"אדוני?" אמר האיש הצעיר, מצחו קָמֵט קמעה בבלבול.
"אני אסביר. יש לך את שני העקרונות האלה בראש, והם ככל הנראה העקרונות היחידים שמחזיקים את הראש שלך שלם. הראשון הוא עקרון העמים, המדינות, כל הקשקוש של ארצות אם וארצות אב. השני הוא עקרון האֵלים. באף אחד מהעקרונות הללו אין דבר אמיתי. הם לא יותר מטומאות המרעילות את ראשך. בביטוי אחד – אזרחים למען אמונה – שילבת שניים משלושת העקרונות המרכזיים – או הטומאות המרכזיות – שעלינו להשמיד, למגר לחלוטין, לפני שהגזע שלנו יוכל להתחיל להתקרב אל תפיסה טהורה של קיום. ללא תפיסה טהורה, או משהו המתקרב לתפיסה טהורה, כל דבר הוא אסון ויוסיף להיות אסון."
"אני מבין אם אתה לא מעוניין לתרום, אדוני," אמר האיש הצעיר, וברגע זה תחב אבי את ידו לכיס הימני של מכנסיו והוציא מתוכו צרור שטרות שהיו מגולגלים לצורת צינור ומוחזקים יחד בגומייה עבה. הוא החזיק אותו מול עיניו של האיש הצעיר.
"זה בשבילך, אבל רק אם תיתן לי הזדמנות לקחת את העקרונות הנתעבים שלך ולנקות אותם מראשך."
"אני לא מאמין שהאמונה שלי היא משהו שנמצא רק בראש שלי."
עד לנקודה זו חשבתי שאבי מציק לאיש הצעיר לשם שעשוע טהור, אולי כדרך להסיח את דעתו מהעבודה המאומצת שבה היה שקוע באופן כה מרוכז בימים האחרונים. אז שמעתי את מה שלאוזני היה שינוי מבשר רעות בדבריו, שסימל מעבר מהדמות האנטי־ממסדית מהדור הישן שגילם – למשהו נואש ומשולל רסן כלפי האיש הצעיר.
"אנא סלח לי. לא התכוונתי לרמוז שמשהו כזה היה אך ורק בראש שלך. איך דבר כזה ייתכן כשאני יודע היטב שמשהו מסוג זה נוכח בבית הזה ממש?"
"הוא נמצא בכל בית," אמר האיש הצעיר. "הוא נמצא בכל מקום."
"בהחלט. בהחלט. אבל משהו כזה נמצא ממש בבית המסוים הזה."
החשד שלי היה כעת שאבי התייחס למצבו הרדוף של ביתנו השכור – אף שהיה רק בקושי ראוי לתיאור זה. אני עצמי כבר סייעתי לו בפרויקט קטן הנוגע למצב הזה ולמה שעשויה להיות משמעותו בפועל, לפחות עד כמה שבחר אבי להסביר דברים מסוג זה. הוא אפילו הרשה לי לשמור מזכרת מאותו "ניסוי שלב־א'", כפי שכינה אותו. הייתי משוכנע שזה אכן המקרה כשאבי הזכיר את המרתף שלו.
"במרתף?" שאל האיש הצעיר.
"כן," אמר אבי. "אני יכול להראות לך."
"לא בראש שלי אלא במרתף שלך," אמר האיש הצעיר בניסיונו להבהיר את טענתו של אבי.
"כן, כן. תן לי להראות לך. ולאחר מכן אתן תרומה נדיבה לקבוצה שלך. מה אתה אומר?"
האיש הצעיר לא הגיב באופן מיידי, וייתכן שזו הייתה הסיבה לכך שאבי מיהר לקרוא בשמי. חזרתי כמה מדרגות לאחור והמתנתי, ואז ירדתי במדרגות כאילו לא צותַתּי להם כל אותו הזמן.
"זה הבן שלי," אמר אבי לאיש הצעיר, שנעמד כדי ללחוץ את ידי. הוא היה רזה ולבש חליפה משומשת, בדיוק כפי שדמיינתי אותו בשעה שצותַתּי ממעלה המדרגות. "דניאל, האדון הזה ואני צריכים לטפל בכמה עניינים. אני רוצה שתוודא שלא יפריעו לנו." פשוט עמדתי שם כמי שבהחלט מתכוון למלא בצייתנות אחר ההוראות. אז פנה אבי אל האיש הצעיר, והחווה בידו אל המרתף. "לא ניעדר זמן רב."
ללא ספק נוכחותי – כלומר, השגרתיות שבנוכחותי – הייתה גורם בהחלטתו של האיש הצעיר להיכנס לתוך המרתף. אבי כמובן ידע זאת. הוא לא ידע, וגם לו ידע לא היה לו אכפת, שעזבתי בשקט את הבית מייד כשסגר את דלת המרתף מאחוריו ומאחורי אורחו. דווקא שקלתי להשתהות זמן קצר בבית, אם רק כדי לקבל מושג כלשהו על השלב שאליו נכנס עתה ניסויו של אבי, בהתחשב בכך שהשתתפתי באחד משלביו המוקדמים. ואולם באותו לילה הייתי להוט לפגוש חברה שלי שגרה בשכונה.
ליתר דיוק, החברה שלי לא גרה בשכונה המפוקפקת שבה שכרה משפחתי את ביתנו, אלא בשכונה הגרועה יותר הסמוכה אליה. אותה שכונה הייתה רק במרחק כמה רחובות, אך זה היה ההבדל בין שכונה שבחלק מהבתים בה היו סורגים בדלתות ובחלונות, לבין שכונה שלא נותר בה דבר להגן עליו, לשמור או לדאוג לו בשום צורה. זה היה עולם אחר בתכלית… גן עדן מעוות של סכנה וטירוף… של בתים מתפוררים הדחוסים בקיצוניות זה אל זה… של בתים שרופים הנוטים לכיליון מוחלט… של בתים עם פתחים שחורים היכן שבעבר היו דלתות וחלונות… ושל שדות שוממים שזרח מעליהם ירח שהיה איכשהו שונה מזה שנצפה מכל נקודה אחרת על פני כדור הארץ.
לעיתים היה בית מבודד הניצב על קצהו של שדה פתוח שכוסה בצללים ובזכוכית מנותצת. והבית היה כה מעוות מרוב הרס, שאפשרות היותו מאוכלס הייתה מסחררת את הדמיון לתוך בור של תעלומות שחורות. במבט קרוב יותר היה אפשר להבחין בסדינים דקים ובלויים במקום וילונות. לבסוף, לאחר התבוננות ממושכת, זוהר רך ומהוסס היה מבליח באורח פלא בתוככי הבית.
זמן לא רב לאחר שעברה משפחתי לסביבה שבה מקומות כאלה היו נפוצים, מצאתי בית מסוים אחד שהיה לא פחות מהדוגמה המושלמת לסוג המגורים, אם אפשר לקרוא להם כך, שזה עתה תיארתי. עיניי נעשו ממוקדות בו, מהופנטות כאילו היו עדות לאיזו התגלות ניסית. אז אחד הסדינים שכיסו את החלון הקדמי הוסט קמעה, וקול אישה קרא אליי בעודי עומד על סף שייריו המרוסקים של שביל הגישה.
"היי, אתה. היי, ילד. יש עליך כסף?"
"קצת," השבתי לקול העוצמתי.
"אז אתה יכול לעשות בשבילי משהו?"
"מה?" שאלתי.
"אתה יכול לעלות לחנות ולהביא לי כמה מקלוני סלמי? הארוכים, לא הקטנים האלה. אני אשלם לך כשתחזור."
כששבתי מהחנות, האישה שוב קראה לי מבעד לסדינים הזוהרים. "תעלה בזהירות במדרגות האלה," היא אמרה. "הדלת פתוחה."
מקור האור היחיד בתוך הבית בקע מטלוויזיה קטנה על שידת מתכת. הטלוויזיה הייתה מופנית אל ספה שנראתה מלאה מקצה לקצה באישה שחורה שלא יכולתי להעריך את גילה. בידה השמאלית החזיקה צנצנת מיונז, ובימנית נקניקייה לא מבושלת, אחרונה מחבילה ריקה שהייתה מונחת על הרצפה החשופה של הבית. היא הטביעה את הנקניקייה בתוך המיונז, ואז משתה אותה החוצה וחיסלה אותה בלי להסיט את עיניה מהטלוויזיה. לאחר שליקקה מאצבעותיה קצת מיונז הבריגה את המכסה חזרה במקומו על הצנצנת וייצבה את הצנצנת על אחד ממסעדי הספה, שהייתה, כך הבחנתי, פריט הריהוט היחידי בחדר. הגשתי לה את מקלוני הסלמי, והיא הניחה בידי קצת כסף. הסכום המדויק ששילמתי, בתוספת דולר.
התקשיתי להאמין שאני עומד ממש בתוך אחד מאותם בתים שהערצתי מאז שמשפחתי עברה לגור בשכונה. זה היה לילה קר, והבית לא היה מחומם. הטלוויזיה כנראה פעלה על סוללות, מאחר שלא היה כל כבל חשמלי מאחוריה. הרגשתי כמי שחצה מחסום רב חשיבות כדי לחדור אל מאחז שנזנח על ידי העולם, מקום שניתק מהמציאות עצמה. רציתי לשאול את האישה אם אוכל להצטנף באיזו פינה של הבית ולעולם לא לעזוב אותו שוב. במקום זאת, שאלתי אם אוכל להשתמש בשירותים.
היא הביטה בי בשקט לזמן מה ואז שלחה יד אל בין כריות הספה. מה שהעלתה משם היה פנס. היא הגישה לי אותו ואמרה, "תשתמש בזה ותיזהר. זו הדלת השנייה בהמשך המסדרון. לא הדלת הראשונה – הדלת השנייה. ואל תיפול פנימה."
צעדתי לאורך המסדרון והחזקתי את הפנס מכוון אל רצפת העץ הסדוקה והמטונפת כמה צעדים לפניי. פתחתי את הדלת השנייה, לא הראשונה, וסגרתי אותה אחריי. החדר שבו מצאתי את עצמי לא היה בית שימוש, אלא ארון גדול. לקראת ירכתי הארון היה בור ברצפה. הארתי בפנס אל תוך הבור, וראיתי שהוא מוביל ישר אל מרתף הבית. שם למטה היו חתיכות של כיור חרסינה ואסלה, שבוודאי נפלו מבעד לרצפת השירותים שהיו פעם מאחורי הדלת הראשונה שחלפתי על פניה במסדרון. מאחר שזה היה לילה קר, והבית לא היה מחומם, הריח לא היה חזק במיוחד. כרעתי אל שפת הבור והארתי לתוכו בפנס רחוק ככל שהשיגה אלומתו הדקיקה. אך הפריטים הנוספים היחידים שהצלחתי להבחין בהם היו כמה בקבוקים שבורים שדבקו בתוך שכבות של פסולת אנושית. חשבתי אילו דברים נוספים עשויים להימצא בתוך אותו מרתף… ואבדתי בתוך אותן מחשבות.
"היי, ילד," שמעתי את האישה קוראת. "אתה בסדר?"
כשחזרתי אל חלקו הקדמי של הבית, ראיתי שלאישה היו אורחים נוספים. כשכיסו את פניהם בידיהם, הבנתי שאני עדיין מחזיק בידי את הפנס הדולק. כיביתי אותו והחזרתי אותו לאישה על הספה.
"תודה," אמרתי בעודי מפלס את דרכי בין האחרים לעבר הדלת הקדמית. לפני שעזבתי פניתי אל האישה ושאלתי אם אוכל לבוא שוב אל הבית.
"אם אתה רוצה," היא אמרה. "רק אל תשכח להביא לי כמה ממקלוני הסלמי האלה."
כך הזדמנתי להכיר את חברתי קֶנְדי, שבביתה ביקרתי פעמים רבות מאז פגישתנו הראשונה באותו לילה מפעים. בחלק מהביקורים, שלא תמיד התרחשו בלילה, היא הייתה עסוקה בענייניה, ואני נמנעתי מלהפריע לה בשעה ששורה של אנשים צעירים ומבוגרים, שחורים ולבנים, באו והלכו בזה אחר זה. בפעמים אחרות, כשקנדי הייתה פחות עסוקה, הייתי נדחק לידה על הספה, וצפינו יחד בטלוויזיה. לפעמים דיברנו, אבל שיחותינו היו לרוב די קצרות ושטחיות, ונפסקו ברגע שהגענו לאיזו תהום שהפרידה בין צורות החיים שלנו, שאיש מאיתנו לא היה יכול לגשר עליה. כשסיפרתי לה על הסיגריות האירופאיות המצחינות של אמי, למשל, קנדי התקשתה מאוד לקבל את הרעיון של "אירופאיות", ואולי אף את המילה עצמה. באופן דומה, אני לעיתים קרובות לא הצלחתי למצוא הקשר מחיי שיאפשר לי להבין משהו שקנדי העירה באגביות בשעה שישבנו יחד מול הטלוויזיה. הייתי מתארח בביתה כבר לפחות חודש כאשר, לפתע פתאום, קנדי אמרה לי, "אתה יודע, היה לי ילד קטן בערך בגיל שלך."
"מה קרה לו?" שאלתי.
"אה, הרגו אותו," היא אמרה, כאילו שתשובה כזו הסבירה את עצמה ולא הצריכה כל הרחבה נוספת. מעולם לא דחקתי בקנדי להרחיב על הנושא, אך גם לא יכולתי לשכוח את דבריה ואת הקול האגבי והמרוחק שבו נאמרו.
לאחר מכן גיליתי שלא מעט ילדים נהרגו בשכונתה של קנדי, חלקם היו ככל הנראה קורבנותיו של רוצח ילדים שפעל בשכונות הגרועות ביותר בעיר במשך כמה שנים לפני שמשפחתי עברה לשם. (זו הייתה למעשה אמי אשר, בצביעות מקוממת, הזהירה אותי מפני "איזה סוטה מסוכן" שבחשאי היה חותך גרונות של ילדים מימין ומשמאל במה שהיא כינתה "השכונה הנוראה הזאת שבה החברה שלך גרה".) בלילה שבו יצאתי מדירתנו השכורה לאחר שאבי נכנס למרתף עם האיש הצעיר בחליפה המשומשת, חשבתי על רוצח הילדים הזה בשעה שהלכתי ברחובות המובילים אל ביתה של קנדי. האחיזה של הרחובות הללו בנפשי גדלה ביתר שאת לאחר שלמדתי על רציחות הילדים, כמו סיוט שבכוח היפנוטי מאלץ את תודעתך לשחזר את התמונות והאירועים שבו שוב ושוב, לא משנה עד כמה תרצה לשכוח אותם. אף שלא הייתי מעוניין ממש ליפול קורבן לרוצח ילדים, האיום בעצם כך שדבר מסוג זה עשוי לקרות לי רק העמיק את היקסמותי מאותם בתים דחוסים, לרבות המרווחים הצרים ביניהם, שהטילו צל נוסף על פני הצללים שאפפו זה כבר את השכונה.
כשהלכתי לכיוון ביתה של קנדי, החזקתי את אחת מידיי בכיס המעיל, היכן ששמרתי חפץ שבו אבי, ביצירתיות בלתי־מרוסנת, הנחה אותי להשתמש במקרה שמישהו ינסה להסב לי נזק אישי. אחותי קיבלה מכשיר דומה, שנראה בערך כמו עט נובע. (אבא אמר לנו לא לספר על המכשירים הללו לאיש, גם לא לאימא, שמצידה כבר מזמן הצטיידה באמצעי להגנה עצמית בדמות אקדח אוטומטי קטן.) בכמה מקרים התפתיתי להראות לקנדי את האביזר הזה, אך בסופו של דבר לא הפרתי את שבועת הסודיות שעליה התעקש אבי. אף על פי כן, היה משהו נוסף שאבי נתן לי, משהו שנשאתי בשקית נייר קטנה שהתנודדה על צידי, שאותו הייתי נרגש להראות לקנדי באותו לילה. לא הוצבו מגבלות בנוגע לשיתופו עם אחרים, אף שאבי ככל הנראה מעולם לא העלה בדעתו שאחפוץ אי פעם לעשות זאת.
מה שנשאתי עימי, טמון בתוך צנצנת קטנה ועגלגלה בשקית הנייר, היה תוצר לוואי, אפשר לומר, של הניסוי שלב־א' שבו סייעתי לאבי זמן קצר לאחר שעברנו לביתנו השכור. ציינתי בעבר, שכמו בבתים כה רבים שמשפחתי התגוררה בהם לאורך שנות ילדותי, למגורינו הנוכחיים נלווה היבט רדוף כלשהו, חלוש ככל שהיה עשוי להיות במקרה זה. אם אדייק, אותה רדיפה באה לידי ביטוי בנוכחות מובהקת שהרגשתי בעליית הגג של הבית, שבה ביליתי זמן רב לפני שהתחלתי לפקוד דרך קבע את ביתה של קנדי. כמו שאופייני בדברים מסוג זה, בחוויה שלי, לא היה דבר הראוי לציון מיוחד בנוגע לאותה נוכחות. דומה שהייתה מצויה בעיקר בקרבת קורות העץ שחצו את עליית הגג לאורכה, ואשר מהן, כך דמיינתי, איזה דייר קודם בבית עשוי היה לבצע התאבדות בתלייה. השערות כאלו, בכל אופן, לא עניינו כלל את אבי, שהתנגד נחרצוֹת לאפשרות קיומם של שדים או רוחות מכל סוג ואף לעצם השימוש במושגים הללו. "אין שום דבר בעליית הגג," הוא הסביר לי. "זה רק האופן שבו הראש שלך מתַקשר עם המרחב של עליית הגג. ישנם שדות כוח מסוימים שנמצאים בכל מקום. ואותם כוחות, מסיבות שעדיין אינן ידועות לי, מתעצמים במקומות מסוימים יותר מאשר באחרים. אתה מבין? עליית הגג אינה רודפת את הראש שלך – הראש שלך רודף את עליית הגג. ראשים מסוימים רדופים יותר מאשר אחרים, בין אם רודפים אותם רוחות או אלים או יצורים מהחלל החיצון. אלו אינם דברים אמיתיים. ואף על פי כן, הם מעידים על כוחות אמיתיים, כוחות מפיחי חיים ואפילו יצירתיים, שהראש שלך רק מתרגם כאיזה סוג של רוח רפאים או השד יודע מה. אתה עומד לעזור לי להוכיח את זה בכך שתרשה לי להשתמש במנגנון שלי במרתף כדי לשאוב מהראש שלך, באמצעות צינורית, את הדבר שלדעתך רודף את עליית הגג. השאיבה הזו תתרחש בחלק קטן מאוד מהראש שלך, מפני שאם הייתי שואב את כל הראש שלך… טוב, לא ניכנס לזה עכשיו. תאמין לי, אתה לא תרגיש כלום."
אחרי שזה נגמר לא חשתי עוד בנוכחות בעליית הגג. אבי שאב אותה ממני וטמן אותה בצנצנת קטנה, שאותה נתן לי לאחר שסיים להשתמש בה כאובייקט מחקר, שלב ההתנסות הראשון שלו בשדה שבו, אף שהדבר לא היה ידוע בקרב מדענים אחרים שביצעו מאז עבודה דומה, אבי היה המקבילה האמיתית של קופרניקוס או של גלילאו או של כל אחד אחר שאפשר לציין. ואולם, כשם שעשוי להיות ברור בשלב זה, לא חלקתי עם אבי את מזגו המדעי. ואף שלא חשתי עוד בנוכחות בעליית הגג, התנגדתי לחלוטין לנטוש את הדימוי של אדם התולה את עצמו מקורות העץ החוצות עליית גג בודדה לאורכה ומשאיר מאחוריו קצה חוט לעולם אחר. לכן שמחתי מאוד לגלות שהתחושה של אותה נוכחות הושבה אליי בצורתה הניידת של צנצנת קטנה, שכאשר חפנתי אותה בחוזקה בשתי ידיי, שידרה לגופי תחושה חזקה אף יותר של העל־טבעי מזו שחוויתי קודם לכן בעליית הגג. זה מה שהבאתי אל קנדי באותו לילה של שלהי הסתיו.
כשנכנסתי לביתה של קנדי, לא הייתה שם כל התרחשות שיכלה להסיח את דעתנו מהדבר שעמדתי להראות לה. היו למעשה שני טיפוסים שרועים צמוד לקיר בקצה החדר הראשי, אבל הם נראו חסרי קשב, אם לא אדישים לחלוטין למה שהתרחש מסביבם.
"מה הבאת לקנדי?" היא אמרה והביטה בשקית הנייר שאחזתי בידי. התיישבתי לצידה על הספה, והיא רכנה קרוב אליי.
"זה משהו…" התחלתי לומר כשהוצאתי את הצנצנת מהשקית, אוחז בה מהמכסה. ואז התחוור לי שלא הייתה לי כל דרך להבהיר לקנדי מהו הדבר שהבאתי. לא הייתה זו בשום אופן כוונתי לגרום לה לתחושת מועקה כלשהי, אך לא היה דבר שיכולתי לומר כדי להכין אותה. "טוב, אל תפתחי את זה," אמרתי. "רק תחזיקי."
"זה נראה כמו ג'לי," היא אמרה כשהנחתי את הצנצנת בידיה הבשרניות.
למרבה המזל, תכולת הצנצנת לא הציגה מראות מטרידים, ואורה הזוהר של הטלוויזיה העניק לה חזות די מרגיעה. היא הידקה בעדינות את אחיזתה בצנצנת הזכוכית הקטנה כמי שמודעת לטבעו יקר הערך של הדבר ששכן בפנים. היא נראתה חסרת מורא לחלוטין, אפילו שלווה. לא יכולתי להעלות בדעתי מה תהיה תגובתה. ידעתי רק שאני רוצה לחלוק איתה משהו שבכל מקרה אחר היא לא הייתה מכירה אי פעם בחייה, בדיוק כשם שחלקה עימי את נפלאות ביתה.
"אוי אלוהים," היא קראה בקול חלוש. "ידעתי. ידעתי שהוא לא עזב אותי. ידעתי שאני לא לבד."
לאחר מכן עלה בדעתי שההתרחשות תאמה את הנחותיו של אבי. בדיוק כשם שראשי רדף את עליית הגג עם נוכחותו של אדם שתלה את עצמו, כך רדף כעת ראשה של קנדי את הצנצנת עם נוכחות פרי דמיונה, שהייתה שונה לחלוטין משלי. נדמה שרצתה לאחוז בצנצנת לנצח. מטבע הדברים, הנצח עמד להסתיים. מכונית חסרת ייחוד הגיעה אז ונעצרה מול ביתה של קנדי. הנהג יצא בחופזה מכלי הרכב וטרק מאחוריו את הדלת.
"קנדי," אמרתי, "יש עניינים בדרך."
נאלצתי למשוך בחוזקה את הצנצנת בניסיון לחלץ אותה מאחיזתה, אך היא לבסוף הרפתה ופנתה לכיוון הדלת. כהרגלי, נדדתי לעבר אחד החדרים האחוריים של הבית, חדר שינה ריק שבו אהבתי להצטופף בפינה ולחשוב על כל הגופים הישֵׁנים שחלמו כאן לאורך לילות רבים מספור. אך הפעם לא הצטופפתי בפינה. במקום זאת, צפיתי במתרחש במבואה. המכונית שבחוץ נעצרה באופן תוקפני מדי, בולט מדי, והאיש במעיל הארוך הלך לעבר הבית בתנועות שהיו אף הן תוקפניות מדי, בולטות מדי. הוא פתח את דלת ביתה של קנדי בדחיפה, והשאיר אותה פתוחה לאחר שצעד פנימה.
"איפה הילד הלבן?" שאל האיש במעיל הארוך.
"אין ילדים לבנים כאן," אמרה קנדי, שלא הסיטה את עיניה מהטלוויזיה. "לא כולל אותך."
האיש פסע לעבר שני הטיפוסים בצד השני של החדר ונתן לכל אחד מהם דחיפה באמצעות רגלו.
"אם לא ידעת, אני זה שמאפשר לך לעשות פה עסקים."
"אני יודעת מי אתה, מר בלש משטרה. אתה זה שלקח את הילד שלי. לקחת גם אחרים, אני יודעת."
"שתקי, שמנה. אני כאן בשביל הילד הלבן."
הוצאתי מכיסי את העט והסרתי את המכסה, ובכך חשפתי מעין מחט קצרה ועבה כמו חוד של נעץ. אחזתי בעט באין רואים צמוד לירכי, וצעדתי חזרה לאורך המסדרון.
"מה אתה רוצה?" אמרתי לאיש במעיל הארוך.
"אני כאן כדי לקחת אותך הביתה, ילד."
אם אי פעם בחיי ידעתי משהו בוודאות קרה ומדויקת, זה היה הדבר הבא: אם אלך עם האיש הזה, לא אגיע הביתה.
"תפוס," אמרתי בזמן שזרקתי לעברו את הצנצנת הקטנה.
הוא תפס את הצנצנת בשתי ידיו, ולרגע הבזיק על פניו חיוך. מעולם לא ראיתי חיוך גווע מהר כל כך או בצורה מלאה כל כך. אילו מצמצתי, הייתי מחמיץ את התפנית המיוסרת. נדמה היה אז שהצנצנת קפצה מידיו אל הרצפה. לאחר שהתעשת, התקדם צעד אחד לפנים ותפס אותי. אין לי כל סיבה לחשוב שקנדי או מישהו מהאחרים בחדר ראה אותי נועץ את העט לתוך רגלו. מה שהם ראו היה את האיש במעיל הארוך משחרר אותי, ואז קורס לערימה דוממת. ההשפעה הייתה ללא ספק מיידית. אחד משני הטיפוסים יצא מבין הצללים ונתן לאיש שנפל את אותה דחיפה מלאת בוז שניתנה לו.
"הוא מת, קנדי," אמר הטיפוס.
"אתה בטוח?"
הטיפוס השני קם על רגליו ובעט בראשו של האיש על הרצפה. "נראה ככה," אמר.
"אני לא מאמינה," אמרה קנדי והביטה לעברי. "הוא כולו שלכם. אני לא רוצה שום חלק ממנו."
מצאתי את הצנצנת, שלמרבה המזל נותרה שלמה, וניגשתי לשבת על הספה לצד קנדי. בתוך מספר דקות, שני הטיפוסים הפשיטו את האיש עד לתחתוני הבוקסר שלו. אז אחד מהם משך את התחתונים מטה, ואמר, "הם נראים ממש חדשים." אך מהר מאוד הפסיק למשוך בהם, כשראה מה נמצא מתחתיהם. כולנו ראינו את מה שהיה שם, אין ספק בכך. אך תהיתי אם הדבר בלבל את האחרים כשם שבלבל אותי. תמיד חשבתי על דברים מסוג זה באופן נקי ומושלם, כרעיון מיתי שנשמר ונמסר לאורך דורות. אך זה לא היה כך כלל.
"שימו אותו בבור!" צעקה קנדי, שקמה מהספה והצביעה לעבר המסדרון. "שימו אותו בבור המזוין!"
הם גררו את הגופה לתוך הארון וזרקו אותה לתוך המרתף. צליל של הטחה עלה מהדמות המעורטלת כשפגעה ברצפה שם למטה. כששני הטיפוסים יצאו מהארון, קנדי אמרה, "עכשיו תיפטרו משאר הדברים האלה ותיפטרו מהמכונית ותיפטרו מעצמכם."
לפני שיצא מהבית, אחד הטיפוסים הסתובב חזרה. "יש כאן סטיפה גדולה של מזומנים, קנדי. את תצטרכי קצת כסף לנסיעות. את לא יכולה להישאר כאן."
לשמחתי, קנדי לקחה חלק מהכסף. קמתי ממקומי והנחתי את הצנצנת על הספה לצד חברתי.
"לאן תלכי?" שאלתי.
"יש בעיר הרבה מקומות כמו המקום הזה. בלי חימום, בלי חשמל, בלי צנרת. ובלי שכירות. אני אהיה בסדר."
"אני לא אגיד שום דבר."
"אני יודעת שלא תגיד. להתראות, ילד."
אמרתי להתראות והתהלכתי לאיטי הביתה, וכל הדרך חלמתי על מה שהיה עכשיו במרתף של קנדי.
כשהגעתי אל הבית השעה הייתה כבר אחרי חצות. צעדתי רק שני צעדים פנימה, וכבר הכה בי ריח הסיגריות האירופאיות של אמי, וממנו הסקתי שאמי ואחותי בוודאי חזרו אף הן. אבי היה שרוע על הספה בחדר האורחים, וניכר עליו כי הוא מותש אחרי ימים כה רבים של עבודה במרתף. הוא נראה גם די נסער, עיניו פעורות לרווחה ונעוצות בתקרה, ראשו נע אחורה וקדימה בגועל או בשלילה או בשילוב של השניים, וקולו חוזר שוב ושוב כתפילה, "טומאות חסרות תקנה, טומאות חסרות תקנה." האזנה למילים הללו סייעה לי להרפות ממחשבותיי על מה שראיתי בביתה של קנדי. הן גם הזכירו לי שרציתי לשאול את אבי בנוגע למשהו שאמר לאיש הצעיר בחליפה המשומשת שביקר בבית מוקדם יותר באותו הלילה. אך מצבו של אבי באותו רגע לא נראה מתאים לשיחות מסוג זה. למעשה, הוא לא הראה כל סימן לכך שהיה מודע לנוכחותי. מאחר שטרם חשתי מוכן לפגוש באמי ובאחותי, ששמעתי אותן עתה נעות בקומה למעלה (ככל הנראה עדיין פורקות את המזוודות מהטיול), החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהפר את האיסור שהטיל עלינו אבי בדבר הכניסה לַמרתף ללא אישורו המפורש. האמנתי שזה יספק הסחת דעת מההתרחשויות המטרידות של הלילה.
ואולם, בעודי פוסע במורד המדרגות אל תוך מרתפו של אבי חשתי את תודעתי וחושיי נמשכים חזרה אל מחשכי מרתפה של קנדי. עוד בטרם הגעתי לתחתית גרם המדרגות, כפה עליי המקום התת־קרקעי את אותה אווירה של הרס וחורבן ושל תוהו ובוהו תהומי, שלשמחתי הוסיפה להלך עליי קסם לא פחות מאשר בעבר. ובראותי את מצב הדברים שם למטה, הוצפתי ביראה מרטיטה שכמותה לא חוויתי מעולם.
הכול סביבי היה מנופץ לרסיסים. היה אפשר לחשוב שאבי נטל גרזן וריסק את המנגנון שבו תלה בעבר את כל תקוותיו להשלים איזו משימה שרק הוא העלה בדעתו להגות. חוטי חשמל וכבלים היו תלויים מהתקרה, כולם חתוכים ומתנדנדים אנה ואנה כענפים בג'ונגל. נוזל שומני וירקרק הציף את הרצפה וזרם אל פתח הביוב. בוססתי דרך שכבה סבוכה של שברי זכוכיות וניירות קרועים. הושטתי את ידי מטה והרמתי כמה מהעמודים שנתלשו בפראות ממחברותיו עבות הכרס של אבי. שרטוטים ותרשימים מדוקדקים כוסו במילים וביטויים שנכתבו בטוש שחור ועבה. עמוד אחר עמוד פגשתי במילה "טמא" משורבטת לכל אורכו כמו גרפיטי על הקירות בשירותים ציבוריים. התבטאויות נוספות שחזרו על עצמן היו: "שום דבר פרט לטומאה", "ראשים טמאים", "דבר לא נחשף", "שום תפיסה טהורה", "טומאות בלתי נסבלות", ולבסוף, "כוחותיו של עולם טמא".
בקצה הרחוק של המרתף הבחנתי במכונה שנראתה כמו הכלאה של כס מלוכה וכיסא חשמלי. כבול לַמכשיר ברצועות שהגבילו את ידיו, את רגליו ואת ראשו היה האיש הצעיר בחליפה המשומשת. עיניו היו פקוחות, אך נטולות מיקוד. הבחנתי שהנוזל השומני והירקרק נזל מתוך מְכל בגודל בקבוק של מתקן מים שניצב הפוך על ראשו בסמוך לכיסא הגדול. על המכל הייתה תווית, שנכתבה על נייר דבק, ועליה המילה "שאיבה". לא משנה מה היו אותם שדים או רוחות או ישויות אחרות שאכלסו את ראשו של האיש הצעיר – ודומה היה שאבי ניקז כמות נכבדת מהדברים האלה – עתה הם עשו את דרכם אל תוך מערכת הביוב. משהו בוודאי השתנה בהם, ייתכן שאיבדו משהו עם שחרורם מהמכל, מאחר שלא חשתי כל הילת זוהר – בין אם זדונית או בלתי מזיקה – שנבעה משארית החומר. לא עלה בידי לזהות אם האיש הצעיר היה עדיין בחיים לפי כל משמעות מקובלת של המילה. ייתכן שהיה חי. בכל אופן, מצבו היה כזה שיחייב את משפחתי לחפש שוב בית אחר לגור בו.
"מה קרה פה?" שאלה אחותי מהצד השני של המרתף. היא ישבה על המדרגות. "נראה שעוד אחד מהפרויקטים של אבא השתבש."
"ככה זה נראה," אמרתי, פוסע בחזרה לעבר המדרגות.
"אתה חושב שלבחור הזה היה הרבה כסף?"
"אני לא יודע, סביר להניח. הוא היה כאן כדי לאסוף כסף לאיזה ארגון."
"יופי, כי אימא ואני חזרנו מרוששות. ולא שהוצאנו כל כך הרבה."
"לאן הלכתן?" שאלתי, והתיישבתי לצידה של אחותי.
"אתה יודע שאני לא יכולה לדבר על זה."
"הייתי חייב לשאול."
לאחר הפוגה אחותי לחשה, "דניאל, אתה יודע מה זה אנדרוגיני?"
עשיתי כל שביכולתי לא להסגיר אף תגובה לשאלתה של אחותי, אף שהיא עוררה בי מערבולת של דימויים ורגשות. זה היה מה שבלבל אותי בגופו של בלש המשטרה. בדמיוני, תמיד תיארתי חלוקה מסודרת של איברים. אך זה היה שונה בתכלית, כמו שכבר ציינתי. הכול היה מעורבב יחד. תודה, אלייזה. למרות דבקותה בחוק השתיקה הנוקשה של אמי, אחותי תמיד הצליחה להסגיר משהו ממעשיהן.
"למה את שואלת?" אמרתי, גם כן בלחישה. "פגשת מישהו כזה כשהיית עם אימא?"
"ממש לא," היא אמרה.
"את חייבת להגיד לי, אלייזה. אימא… היא דיברה עליי… היא דיברה עליי עם האיש הזה?"
"אני לא יודעת. באמת שלא," אמרה אלייזה בזמן שקמה על רגליה ועלתה חזרה במדרגות. כשהגיעה למדרגה העליונה, פנתה חזרה ואמרה, "איך העניין הזה בינך לבין אימא ייגמר? כל פעם שאני מזכירה את השם שלך, היא פשוט משתתקת. אין בזה שום היגיון."
"כוחותיו של עולם טמא," אמרתי בלי לצפות לתגובה.
"מה?" אמרה אחותי.
"אין שום היגיון בשום דבר שמניע מישהו, אם לא שמת לב לזה עד עכשיו. זה רק הראשים שלנו, כמו שאבא תמיד אומר."
"מה שזה לא אומר. בכל מקרה, כדאי שתסתום את הפה בקשר למה שאמרתי. אני לא מספרת לך יותר שום דבר אף פעם," היא סיימה ואז עלתה לקומה העליונה.
הלכתי בעקבות אחותי אל חדר האורחים. אבי ישב עכשיו על הספה לצידה של אמי, שהייתה עסוקה בפתיחת ארגזים ובהוצאת דברים משקיות, ככל הנראה מציגה את מה שקנתה בטיולה האחרון עם אלייזה. התיישבתי בכיסא למולם.
"היי, מותק," אמרה אמי.
"היי, אמא," אמרתי, ואז פניתי לאבי. "היי, אבא, אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא עדיין נראה מעט נסער. "אבא?"
"אבא שלך מאוד עייף, חמוד."
"אני יודע. אני מצטער. אני רק רוצה לשאול אותו דבר אחד. אבא, כשדיברת עם הבחור הזה, אמרת משהו על שלושה… קראת להם עקרונות."
"ארצות, אלים," אמר אבי מתוך באר עמוקה של ייאוש. "מכשולים בדרך לתפיסה טהורה."
"כן, אבל מה העיקרון השלישי? אף פעם לא אמרת שום דבר על זה."
אך אבי נמוג ובהה עכשיו בחוסר ישע ברצפה. אמי, לעומת זאת, חייכה. היא ללא ספק שמעה את כל הנאום הזה של אבי פעמים רבות.
"העיקרון השלישי?" היא אמרה, והפריחה לעברי ענן של עשן סיגריות. "איזו שאלה, חמוד. משפחות, כמובן."
תומס ליגוטי נולד ב־1953 בדטרויט. מאז 1981 כותב סיפורים קצרים ונובלות של אימה פילוסופית, על פי מסורת הסיפור הגותי. פרט לכך כתב מסה פילוסופית אחת, בשם המזימה נגד המין האנושי (שצוינה כמקור השראה לעונה הראשונה של הסדרה "בלש אמיתי"), ומספר אלבומים מוזיקליים המבוססים על שירים פרי עטו, בשיתוף פעולה עם דייוויד טיבט מההרכב 93 Current. כתיבתו מושפעת מסופרים כדוגמת ה"פ לאבקרפט, ברונו שולץ ותומס ברנהרד, כמו גם מהוגים פסימיסטים כגון ארתור שופנהאואר ופטר וסל זפפה. בוושינגטון פוסט כינו אותו "הסוד השמור ביותר של סיפורת האימה המודרנית". זוכה פרס בראם סטוקר לשנת 2019 עבור מפעל חיים. זוהי יצירתו הראשונה המתורגמת לעברית.
עמרי שפירא הוא כותב ומתרגם. תרגם את הרומן המישורים מאת ג'ראלד מורניין, שעתיד לצאת לאור בהוצאת כרמל.