שמורות עיניו של יוסף צנחו לרגע והוא שב וראה את הגנים.
מראם היה חד ובהיר כאילו עמדו לנגד עיניו, ממשיים יותר מן העולם שסבב אותו. עצי הדר היו שם, נישאים לגובה ופירותיהם גדולים וכבדים עד להתפקע. עשב ירוק־עמוק צמח בשולי ברכות המים ושמי קיץ כחולים נפרשו עד האופק; ריחם הכבד של תפוזים מילא את אפו. אך הניחוח היה מהול כבר בריח דם, ועשן היתמר, אופף את כל סביבותיו…
יוסף ננער והביט סביבו. גרונו ניחר ורגליו כאבו. השממה צרה עליו מכל העברים, מצוקי סלע וחצץ. דממת המדבר של ארץ גלות מובטחת.
כמה זמן חלף? הוא הביט בשבוי וראה שהכבלים עודם מהודקים במקומם. נשא את מבטו מעלה, אך לא היה יכול להבחין בשמש מבעד לאובך שאפף אותם מאז יציאתם לדרך. השבוי היה שקט מדי. יוסף חשד שמא הוא משטה בו, ולכן פתח וקרא את הפסוקים:
"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר. יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג, מִפְּנֵי-אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים."
"והיכן הוא?" שאל השבוי. קולו היה עמוק ומחוספס, הקול שהיתה משמיעה ודאי השממה עצמה אילו דיברה. "שמא אתה רואה את ההרים סביבנו מזדעזעים?" הוא השפיל את מבטו, כבוחן את גופו שלו. "לא דונג ולא עשן."
כאב עמום של צמא הלם ברקותיו של יוסף. הוא לא השיב דבר, רק הידק את אחיזתו ושב לצעוד. הרוח היבשה נאנחה על המורדות כשהחבל חתך בבשרו של השבוי.
במשך שעה ארוכה לא נשמע בעולם כולו אלא קול צעדיהם, רומסים חצץ בלכתם. "הזמן חולף," לחש השבוי לבסוף, "גם אם אינך משגיח. אף אני זקוק למזון."
"אינך זקוק לדבר," אמר יוסף, ולא האט מהליכתו. "האם לא די לך במה שאכלת עד כה?"
"אם אמות בדרך, כיצד תביא אותי לעקידה?" יוסף לא השיב, והשבוי המשיך: "חשוב על שאבד לך. האם תסכן כל זאת רק כדי לענותני?"
יוסף התמיד בשתיקתו. המלאכים הזהירו אותו, אך גם ללא אזהרתם ידע היטב כמה ערמומי הוא בן שיחו. כל ילד למד על תעלוליו, ולמרות זאת הצליח להפיל כה רבים ברשתו… ואף שידע, הניח לעפעפיו להישמט. גופו, שחשב שהתגבר עליו זה מכבר, הוסיף להכשילו. אף עתה חש יוסף את הגוף ואת מכאוביו, תלויים כאבן על צווארו. עליו להישמר: כבליו של השבוי לא היו עשויים פשתן ולא פלדה; כבלים של מילים היו אלה, וללא מילות הקודש – יפוצו לכל עבר, יינשאו כהבל באוויר הדומם, וכל עמלו יהיה לשווא.
יומיים הם מהלכים בדרך, כך שיער. קל לאבד את מניין הימים בארץ הזו, שתוויה אינם משתנים; קל לאבדו כאשר הלילות עוברים עליו ללא שינה, כשהוא מדקלם את פסוקי המקרא כדי לכבול את יריבו. כמה זמן יוכל להתמיד בכך? לא ידע לבטח, אך הרחיק לכת מכדי שיוכל להיכנע כעת. יוסף שרט את כפות ידיו עד זוב דם. הכאב היה עמום, אך היה בו די כדי לעוררו קמעה.
"קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-אֲדֹנָי וַיַּעֲנֵנִי," דקלם יוסף מתוך ספר יונה, "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי."
"אילו נפלאות אראה לך, רבי יוסף," לחש השבוי, "כשתבוא עימי אל בטן שאול!"
יוסף הביט לאחוריו. אור עכור ואחיד ניגר מבעד לאובך שאפף את השמיים, ולמרות זאת פניו של האסיר עטו צל. קומתו קומת אדם, אך יוסף תהה אילו פנים יראה אם יוסר המעטה: האם פני נחש יהיו אלה, פני תנין או פני כלב? האם יזכה לראותם ברגע האחרון, כשיבתק את ליבו בלהב המאכלת והאפלה תסור לעד? יוסף ייחל לראות את כאבו, לראותו סובל כפי שהוא עצמו סבל. לעת עתה רק עיניו של השבוי נראו, בורקות בשחור שהיה אפל מן הצל שמסביבן. דבר אחד היה ברור: הוא, השבוי, לא יעצום את עיניו לעולם. עד שייפח אחד מהם את נשמתו, ייאלץ יוסף לעמוד על המשמר. הוא מצא את עצמו מקנא ביריבו, שלחומר לא היתה עליו שליטה.
"צפיתי בך," אמר השבוי כעבור זמן. "לא טעמת דבר מאז יצאנו לדרך. שמא אתה סבור שמבני מיני נעשית, עתה משהצלחת ללכוד אותי?"
"חלילה," אמר יוסף. "אינני כמוך או כבני מינך. כל שיש ביני ובינך הוא החבל הזה, והסכין שבחגורתי."
צחוקו של השבוי היה כטחינת אבנים זו בזו. "נאה דרשת, רבי יוסף," אמר. "אך אם אכן אדם אתה, תן לעצמך מנוח. הינפש לעת קצרה תחת העץ שם; דִּבְרתי נתונה לך שלא אנסה לחמוק."
"עץ?" לגלג יוסף, אך הצחוק קפא על שפתיו. הוא הביט לפניו והינה אילן אדיר, כעצי הגנים שאליהם התגעגע. גזעו היה כעין הכסף ועליו רעננים ורבים מספור. כמעט יכול היה לחוש את קרירות הצל על פניו. השבוי הוסיף לדבר ומילותיו היו ערֵבות כשיר ערש. "שב, רבי יוסף," לחש לו, "זכית במנוחה הזו ביושר. עצום את עיניך לרגע קט, תן הפוגה לאיבריך. טעם מן הפירות…"
יוסף קפץ ממקומו, מטלטל את ראשו כאילו נחש נכרך סביב צווארו. "האם כך אמרת לחווה אימנו?" שאל.
שוב השמיע השבוי את צחוקו המר. "אל חווה באתי בדברים אחרים."
יוסף הוסיף להביט בעץ עד שעיניו חדרו מבעד לו, עד שראה אותו מיטשטש ומתערפל. שפתיו נעו, מבטאות שם קודש שלמד מאביו. הם נאבקו, יוסף עמל להכחיד את העץ מעל פני האדמה והשבוי לשמור עליו. גם בהיותו כבול היה חזק. יוסף חשק את שיניו עד שנשחקו זו בזו. העץ נעלם והופיע חליפות, במהירות הולכת וגוברת. עד שיוסף לא ידע לומר מה האמת ומה התעתוע.
לבסוף גבר רצונו של יוסף, ננעץ באדמה כחנית שהוטלה משמיים. העץ נעלם, והמקום שבו עמד נתכסה רימה ותולעה. יוסף הוסיף לפסוע, מכוון את צעדיו לעבר מה שנדמה לו באור הגווע כצד מערב.
"ראה מה עוללת לבריאתי, שלא טרחת בה," התלונן כנגדו השבוי. "היטב חרה לי הדבר עד מוות."
"רק האלוהים בורא," גער בו יוסף. "לך אין אלא שקר ואחיזת עיניים."
"בכל שקר יש מן הבריאה," השיב השבוי, "ובכל בריאה יש מן השקר."
יוסף גבר על יצרו ולא השיב. שומר נפשו ירחק מלבוא בפולמוס עם ברייה זו, שראתה יותר שנים מכל אדם ומכל שהוא למעלה מאדם. שמות רבים היו לו: כינו אותו שטן, לווייתן, משחית, סטרא אחרא. הוא היה הילל בן שחר שנפל ממרום והנחש שקבע את משכנו בעץ הדעת, הוא שמוטט את שני בתי המקדש ושגזל את השכינה מבעלה. יוסף, שלמד מאביו סודות רבים, הכיר אותו בשם סמאל. היה בידו גם שם אחר, שמסר לו המלאך מטטרון, אותו שם שלבש צורת חבל ונמתח עתה בין שניהם, כובל את המלאך האפל.
*
עוד מנעוריו חש יוסף את המרחבים קוראים לו; בימי לימודיו נדד ברחבי ארץ ספרד, מן ההרים הגבוהים עד הים הגדול. כשהוסמך לרבנות והיו לו תלמידים משלו, נהג להוביל אותם עימו אל החורשות והגנים, ללמוד תחת כיפת השמיים כדרך רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו. הם היו מטפסים יחפים אל צמרתו של אילן וחשים את קושיוֹ ואת רכותו תחת רגליהם. הם עסקו בתורה בעודם צופים למרחקים ועסיס תפוזים ניגר על פניהם. יוסף פקח את עיניהם לראות את יפי העולם ולימד אותם להכיר את מחזור העונות, כיצד מוות רודף חיים וחוזר חלילה. כך, עד אותו אביב נורא שבו בערו הגנים, ויוסף חזה בכל שאהב עולה בעשן ונפוץ לכל רוחות השמיים.
כבר במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, כשאביו סירב לשבור את צומו, היה עליו להבין שאסון קרב. רק כעבור יומיים התרצה האב, בלחץ משפחתו ועל מנת לקיים מצוות אכילה בסוכה. אך פעם אחת בסתיו ופעמיים נוספות בחורף שאחריו מצא אותו יוסף בגפו בעלייה, שהיתה חשופה לרוחות השמיים. כל גופו רעד ושפתיו מלמלו שמות קודש שאוזניו של יוסף לא יכלו לשאתם.
עד הרגע האחרון האמין אביו שיוכל להעביר את רוע הגזירה. בחודש ניסן, כשהגיעו השליחים ופקודת הגירוש בידם, נפטר משברון לב. בני הקהילה הנבוכים נשאו עיניהם אל יוסף שינהיג אותם, אך הוא – שתמיד היו לו מענה לשון וברק עיניים – כמו הפך לנציב מלח; יכול היה רק להביט בהם, להאזין לתחינותיהם, ולא היה בפיו דבר לומר.
ודאי היה נקטל בידי החיילים אלמלא תלמידיו שנותרו נאמנים לו: הם נשאו אותו אל מקום מקלט וסעדו אותו עד שנפשו שבה אליו. יוסף חש עצמו כילד שננטש. יד לפתה את גרונו והחניקה את מילותיו. מדי לילה היו בכיות מתגנבות לליבו מן האפלה ומרעידות את קרביו, נוראות פי כמה מפני שלא נתן להן מפלט. להתאבל על אביו, על עשרות קהילות ומאות חכמים שנעקרו, לא היה מסוגל; עצם המחשבה צרבה בו כברזל מלובן. במקום זאת התאבל על הגנים ועל בריכות המים.
בתום ימים רבים, חש כיצד הצער שוקע אל עמקי נשמתו וקונה בו אחיזה. מטרה קשה מילאה אותו: העצים שאהב כל ימיו נעשו בקרבו לגחלים לוחשות. קם על רגליו וקרא בשם קדוש אחד שניסה אביו ללמדו, והוא מעולם לא הצליח לתפוש. אש ירדה משמיים ואפפה את כל סביבותיו. תלמידיו שהיו בקרבת מקום השגיחו באש הבוערת, נבהלו ובאו. הם נאספו סביב יוסף והוא דיבר אליהם מתוך האש ומסר להם את תוכניתו במילים מעטות.
רק חמישה מתלמידיו באו עימו, לבסוף; היתר נפוצו כבר עם משפחותיהם, או השתמטו מן המסע בתואנות שונות. יוסף שלפני הגירוש הבין לליבם: לא כל אדם נועד להעפיל מעלה, ומה שביקש מהם עתה היה גדול בהרבה מתפילת תחנונים. עתה, אלה שנטשו נחשבו כמתים בעבורו, ולא רצה להשחית עליהם מילים או מחשבות.
למעלה ממחצית השנה נדרשה להם כדי להגיע, בדרך לא דרך, לחופה של עכו. לא עצרו בעיר עצמה, ואף לירושלים לא סרו, אלא נסעו מייד להר מירון, להשתטח על קבר רבי שמעון בר יוחאי. יום תענית הפך לשלושה, ושלושה לשבוע; יוסף היה מוכן להמית את עצמו ברעב ואת תלמידיו עימו.
בלילה השביעי ראה יוסף בחלומו והינה קרן אור מבליחה בחשכת הלילה. לנגד עיניו גבר האור ורחב עד שעטף אותו כליל; ניחוח קטורת מילא את נחיריו ועימו הד לריח מים מתוקים. דמות בקעה מתוך האור, אדם זקן שפניו טובים אך הבעה חמורה נסוכה עליהם.
"מי אתה?" שאל האיש, קולו כמים סוערים. "האם למלאך אתה מדמה את עצמך, שאתה תובע שאתגלה בפניך?"
ליבו של יוסף הלם בפראות. הוא ביקש ליפול אפיים ארצה בפני התנא האלוהי אך הצליח להישאר זקוף. "אין זה משנה מי אני," אמר. "באתי אליך מפני שהגלות נמשכת זמן רב מדי, והסטרא אחרא גובר. בני עמנו מגורשים מכל קצוות הארץ."
רבי שמעון הרכין את ראשו. "זהו הסבל שנגזר עלינו לשאת," אמר. "בסבל אנו נבחנים, ומתוכו אנו עובדים את אלוהינו באהבה."
"אין די בכך," אמר יוסף. "כמעט אלף וחמש מאות שנה שעמנו גולה מארצו. האהבה רחוקה מן הלב והייאוש סמוך אליו. הגיעה העת לעשות מעשה."
"מה תבקש ממני?" שאל רבי שמעון.
"אני מבקש להמית את סמאל."
הדמות העתיקה הזדעזעה, נסוגה לאחור. "שאל לך דבר אחר, בני," אמר. "מעלתך גבוהה, אם הצלחת להגיע עד הנה. שאל לך תורה, שאל לך סודות, שאל לך חלק לעולם הבא – ואשמח לתתם בידיך."
"נדר נדרתי," אמר יוסף. "אין לי שאלה אחרת."
"אתיר את נדרך," אמר רבי שמעון. הוא אחז בכתפו ביד חזקה להפתיע. "אינך יודע מהו מחירו של הדבר שאתה מבקש."
"יהא אשר יהא," אמר יוסף, "אני נכון לשאתו." כעבור רגע הוסיף, בקול שהיה רם רק במעט מלחישה: "אין לי דבר לאבד."
"מי שאין לו דבר לאבד אין לו דבר להקריב," אמר רבי שמעון, "ואילו לך נותרו עדיין תלמידיך. חייך ונשמתך עדיין בידיך. אתרה בך פעם שלישית ואחרונה: מצא לך חיים תחת אלה שאיבדת. רק אפלה ממתינה לך בקצה הנתיב הזה."
יוסף שתק ונאבק בדחף להסב את פניו לאחור, למקום שבו ישנו תלמידיו שנת ישרים. "אני מצוי באפלה כבר עכשיו," אמר לבסוף. "אמור לי מה עליי לעשות."
"צום שבוע נוסף, אם כן," נאנח רבי שמעון, "וקרא בשם שאמסור לך. אם יהיו מעשיך נכונים וכוונתך רצויה, יתגלה אליך אליהו הנביא וידריך אותך."
הוא גילה לו את השם ופנה לדרכו.
"תתפלל עימי?" עיכב אותו יוסף.
"קורבנך עלה, רבי יוסף," השיב רבי שמעון, "וטומאת מת ירדה על מקום מושבך; איני יכול לשהות בו." במילים אלה הסתלק, שב אל קבריו ואל סודותיו. רק עם עלות השחר גילה יוסף כי טודרוס תלמידו, שחלה בעת מסעם, נפטר בשנתו. הוא אסף את יתר התלמידים והם קברו אותו יחד, קוראים את הקדיש ובוכים מרה.
יוסף שמר את סיפורו על התגלות רבי שמעון לעת ערב, לאחר שתמה מלאכתם. כפי שצפה, אבלם נמהל בשמחה. הם נותרו ערים במשך כל הלילה, שרים מזמורי תהילים מתוך דבקות הלב והנפש. יוסף הצטרף אליהם בחצי פה.
*
השמש שקעה מבעד לאובך וצבעה את המדבר בדם. עזאזל, הזכיר יוסף לעצמו, כך נקראה השממה: בארצו של סמאל הוא מהלך. באופק יכול היה לראות את הר המוריה ואת הכיפה על ראשו שצבעה כעין הנחושת.
"האם זו לך הפעם הראשונה שאתה רואה את ירושלים, רבי?" שאל סמאל. יוסף האיץ את צעדיו, מפנה את גבו לבן לווייתו. "אין זו העיר שלה ייחלת?"
יוסף הביט מערבה ומעלה: לא היתה חומה סביב ההר, רק עיר פרזות שבתיה עלובים.
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה," דקלם יוסף ממגילת איכה, אף שהמראה עורר בו רק הד עמום של צער; בעיניו הלאות מאבק, העיר סימנה את מטרתו ותו לא, את המקום שבו צווה להעלות את סמאל לעקדה. "כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ…"
"התרצה לשוב ולבנותה?" שאל סמאל, קוטע את דקלומו. "רק אמור ואתנה בידך, כפי שנתתי לשלמה ולהורדוס מקדם."
"שלמה המלך לא נזקק לך," אמר יוסף, שוכח את זהירותו.
"האומנם?" שאל סמאל, וההרים רעדו בצחוקו. "לא שמעת על המקדש שהקים לי בגיא בן הינום? כיצד חלק את כתרו עם אשמדאי? הוא היה החכם באדם: שמא נודע לו דבר־מה שאתה אינך יודע?"
האובך גבר בעודו מביט, וירושלים דעכה במרחק. שפתיו וכפות ידיו של יוסף היו יבשות וקשות כאדמת המדבר. "שקרים!" הוא משך בחבל בחוזקה, ממלט מפיו של סמאל זעקה חטופה של כאב.
"אתה נהנה מן הכוח שיש לך עליי, הלוא כן?" שאל סמאל כעבור רגע. "אם בכוח אתה חפץ, רבי יוסף, אתנו לך. אלמד אותך שמות וכשפים שנודעו רק לנמרוד ולבלעם. התר את כבליי, ולא יהיה שיעור לכוחך."
"עוד דרך ארוכה לפנינו," השיב יוסף. "מוטב שתשמור את כוחותיך. אין דבר שתוכל להציע לי שיהיה לי יקר ממותך."
"עד כדי כך פגעתי בך, רבי?" שאל סמאל בפליאה. "לא תיארתי לעצמי שאתה כה חלש; היו אנשים שנשאו פי מאה ממך והתמידו."
יוסף סב על עקביו כך שעמד פנים אל פנים מול סמאל. הצל שכיסה את ראשו רק העמיק עתה עם הסתלקות השמש, ולמרות זאת דימה יוסף לראות חיוך לעגני על שפתיו של המלאך האפל. כל גופו של יוסף רעד בתשוקה להכות בו, לשבר את עצמותיו, לקלף מעליו את מעטה הצל ואת העור עימו. עורו סמר כאילו ברקים מסתתרים תחת בשרו; מזה ימים רבים לא חש דבר בחדות כזו.
יוסף נשם עמוקות, ממליך את שכלו על ליבו ואת רוחו על גופו. עליו לבקש מקום לחניית לילה: כבול או לא, רק שוטה יתהלך עם סמאל בארצו לעת חשכה.
*
בלילה השביעי לתעניתם המחודשת פרש יוסף מארבעת תלמידיו הנותרים אל צלע מרוחקת של הר מירון; למרות דבריו של רבי שמעון, קיווה כי יוכל להגן עליהם.
בחצי הלילה עלתה הרוח והיתה לסופה כה עזה, עד שפיסות מן המצוק שעליו ישב נשברו וצנחו ארצה. רעש אדיר נשמע והארץ רעדה תחתיו. כשראה את האש יורדת משמיים השפיל יוסף את עיניו, ביודעו כי שערי השמיים נפתחו ומראות אלוהים זורחים על העולם.
קול דיבר אליו, קול שהיה כלחישה של אש: "שא את עיניך, יוסף דלה ריינה. ברוך תהיה כי קינאת לאדני צבאות."
"ברוך אתה בבואך, התשבי," השיב יוסף וקולו לא רעד. "קראתי אליך משום שאני מבקש להמית את סמאל."
אף על פי שהיה זקן – זקן בהרבה מרבי שמעון – היה אליהו עז פנים, וכל גופו קשה וחד כחרב ממורטת. חיוכו העלה על דעתו של יוסף חיילים עולים בלהבות ונביאי שקר נשחטים לפי חרב. "היטב ידעתי מה אתה מבקש, רבי יוסף," אמר, "וכוונתך רצויה משמיים."
"אמור לי מה עליי לעשות," ביקש יוסף.
"זאת לא אדע," אמר אליהו, "ולא לי המלאכה לעשותה. האם קורבנך נכון?"
"אני נכון לכל תענית שתידרש ממני," השיב יוסף.
אליהו הניד בראשו כמאוכזב. "אל תלך עימי סחור סחור," אמר. "אתה מבקש לבוא בפני המלאך סנדלפון, שומר השערים. לשם כך יידרש לך קורבן גדול מתענית."
כמי שכפאו שד פנה יוסף ושם פעמיו למקום שבו ישנו תלמידיו. לא הלך אלא כמה צעדים והינה יעקב, צעיר תלמידיו, פוסע לעברו. עיניו נפערו בפליאה לנוכח האור שקרן מאליהו. "רבי," קרא בלחישה, "מראות אלוהים אני רואה!"
לאחר שהסתלק אליהו למקומו, הכין יוסף את גופת תלמידו לקבורה. הדמעות הקשו על מלאכתו, והוא טרח בכך עד עלות השחר. עד שסיים איבדו ידיו כל תחושה, והיא לא שבה אליהן במשך ימים רבים. כשהתעוררו התלמידים סיפר להם על התגלות אליהו, וכיצד שגה יעקב ונעשה כבן עזאי שהציץ ומת. הם בכו מרה על חברם, שהיה תם כשה וצעיר בשנים. בלווייתו הניח יוסף לתלמידיו לטעום רק מעט אוכל; למחרת פתחו בתענית נוספת, בת שבועיים ימים.
איש מתלמידיו לא נטש את שליחותו, אף שהבינו מה עתיד לבוא. יוסף ראה ונאבק להרחיק ממנו את הצער; אם קרה שגבר עליו הכאב, כבש את זעקותיו והן הזינו את הגחלים שבליבו.
עם בואו של סנדלפון נפל יוסף על פניו, כך שראה רק את צילו. המלאך מילא את המערה כולה וקולו היה כאש לוהטת. אך גם ברייה נוראה זו לא יכלה להעניק לו את שביקש: סמאל מתעצם בגלל חטאיהם של ישראל, כך אמר, ועל כן, הוא לא יכול לו. הוא נתן ביד יוסף שם נוסף, נורא מכל קודמיו, ובלכתו נטל עימו את נשמתו של שמשון; יוסף ליווה את צאתו בראש מורכן ולב נחוש.
ארבעים יום וארבעים לילה צמו הוא ושני תלמידיו הנותרים, יששכר ויהודה מאיר. יששכר היה אחיינו של יוסף; מלבדו היה הנצר האחרון למשפחת דלה ריינה, משפחה עתיקה שייחוסה מתלמיד שעקר לספרד מישיבת פומבדיתא. יהודה מאיר היה ראשון תלמידיו של יוסף, עילוי בתורה שהתברך בנשמתו של בעל סוד. המפגש עם מטטרון עתיד להיות האחרון, ידע: לא היה מלאך שסמוך ממנו לגבורה, ויש אף המפרשים כי את פניו ראה משה בהר סיני. יוסף תהה אם משמיים יאלצו אותו לבחור בין תלמידיו.
*
יוסף החל מתרגל אל המדבר: לא נדרש לו זמן רב כדי למצוא מערה מתאימה לחניית לילה. לאחר שקיעת השמש הסתלקו החום והצבע השמיימה, מותירים אחריהם ארץ חרבה ונטולת תווים. יוסף הקפיד על תעניתו; כמעט שכח כבר את טעמו של מזון. מזה זמן רב היה מצוי מעבר לעולם.
יוסף נותר עומד והתעטף בשמיכותיו מפני צינת הלילה. סמאל השתרע על הארץ וקבר בה את פניו. "חמשת אלפי שנים שאין רוך בחיי," התאונן סמאל עתה, "לא נוצות ולא אפיריון ולא חיק אישה. אף עונג השינה ניטל ממני."
"עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ," ציטט יוסף. "לא נענשת בדבר שלא הגיע לך."
"כמוני כמוך," השיב סמאל.
יוסף שתק, יודע שהצדק עימו: אלמלא חטאיהם של בני האדם, אין לשטן רשות לחבל. סמאל הוסיף לדבר, מנצל את יתרונו: "לכולם הדבר הגיע, כל אלה שנפלו בידי. אתה ואביך, השוטה שחסידיו קראוהו מקובל וצדיק. שלא לומר תלמידך שהרגתי… כיצד נקרא?" שאל, כמשיח לפי תומו.
יוסף שתק; לא רצה לומר את שמו בנוכחות אותו נבל.
"יהודה מאיר, הלוא כן?" המשיך סמאל. "חוטא עלוב, ודאי, אם גברתי עליו כפי שגברתי. אך דמו היה מתוק, התדע?" לשון שחורה נשלחה וליקקה שפתיים אפלות ממנה.
לפני שידע יוסף מה הוא עושה נשלחה רגלו לפנים, בועטת בדמות השוכבת על הארץ. סמאל ציפה לכך: הוא הניח לרגלו של יוסף לפגוע בו והמשיך את תנועתה, מגלגל את עצמו הלאה; יוסף, שהיה כבול אליו בחבל, איבד את שיווי משקלו ונפל על הארץ. האוויר נפלט מחזהו מכוח המהלומה.
לפני שהספיק להתאושש כבר אחז סמאל בחבל, מושך בכל כוחו להתיר את הקשר. הוא גלגל את יוסף על גבו וציפורניו קרעו את עורו.
יוסף עצם את עיניו וקרא בשם שמסר לו מטטרון, חזר עליו קרוא ושוב על פי קצב הלמות ליבו. חש את ההברות בוקעות מקרבו, תחילה כעשן ואז כלהבת אש, אופפות אותו ואת סמאל גם יחד, נכרכות וכובלות אותם איש אל רעהו. כאב הציף אותו, אך יוסף לא נרתע: הוא היה מוכן להמית את עצמו ובלבד שסמאל לא יימלט מאחיזתו. שמע צרחה, ולא ידע אם קולו של סמאל הוא או קולו שלו.
כשפקח את עיניו היה סמאל מוטל שוב על הארץ, החבל כרוך סביבו והדוק מאי פעם. מטטרון הבטיח לו כי החבל יחזיק מעמד כל עוד האמונה מצויה בליבו ובלבד שיוסיף לדקלם את הפסוקים.
סמאל לא השמיע רחש: לרגע חשש יוסף שמת שלא במקום המיועד, עד שראה את עיניו הבורקות מתוך האפלה.
"זהו?" שאל יוסף, נשימתו בוקעת ממנו בכבדות. "אין עוד דבר בפיך?"
"מעטים יכולים להתפאר שגברו עליי פעם אחת," לחש סמאל. "אתה הראשון שעשה זאת פעמיים." לרגע הרשה לעצמו יוסף לחוש מידה של נחת, לפני שסמאל הוסיף: "אך אתה יכול להכריע אותי מאה פעמים והדבר לא יעלה ולא יוריד; אני צריך לגבור עליך רק פעם אחת ויחידה."
צמרמורת עברה בגוו של יוסף. הלילה הזה, הבין, עתיד להיות הארוך בחייו: החשכה העצימה את כוחו של סמאל והוא יכול היה לנוע מבלי להשמיע רחש. אם יתגנב אליו ויתיר את החבל… יוסף זכר היטב כיצד שיסע את גופו של יהודה מאיר לגזרים בידיו החשופות. אף עתה יכול היה לשמוע את הצרחה של תלמידו. ליוסף עצמו לא יעשה כך, ידע: מותו יהיה איטי בהרבה. סמאל ישתעשע עימו בכל שבעת מדורי הגיהינום ועשרת היכלות הטומאה. אף זה לא יהיה הנורא מכול: גרועה מכך תהיה הידיעה שהכול היה לשווא.
*
כשנגלה אליו מטטרון, יוסף לא נדרש להסתיר את פניו: בין כה וכה לא יכול היה לראות דבר. כל סביבותיו הוצפו באור כה בהיר שהיה כחשכה, וקול דיבר אליו מכל העברים.
"דרך ארוכה עברת, רבי יוסף דלה ריינה," אמר המלאך. "האם אתה נכון לסיימה?"
"אני נכון," אמר יוסף למטטרון. "שני תלמידיי עימי, להעלותם לעולה," הוסיף, מבלי שהתבקש. אף את חייו שלו היה מציע ברצון, אלא שידע שעליו נגזר לעשות את המעשה.
רעם נשמע, ויוסף דימה לשמוע בו את צחוקו של המלאך. "אכן מוכן אתה," אמר הקול.
*
עד מהרה מצא יוסף כי שתיקתו של סמאל גרועה מדבריו, שכן בשתיקה ובחשכה לא היה דבר להרהר בו מלבד הכמיהה לשינה. הנפש היא ניצוץ אלוהי, אך הגוף אינו אלא עפר – ויוסף חש את עצמו שוקע, בניגוד לרצונו, אל חלל עמוק מזה של המערה שבה עמד. מדי פעם ראה בחטף את הגנים, את צמרות העצים, ומייד שב והתנער. בכל פעם שפקח את עיניו מצא את סמאל צופה בו, סקרן ואכזר כחתול האורב לטרפו.
הוא חזר שוב ושוב על הפסוקים. רק מילות התורה ישמרו אותו מן השינה, ואם יפגעו בסמאל ויענוהו – הרי זו רק טובה נוספת שתצמח מהן. הפעם החל לקרוא מבראשית: נראה לו הולם כי בלילו האחרון של הנחש עלי אדמות, יזכיר לו את חטאו ואת עונשו.
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ," פתח, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר…"
"חזור אחורה, רבי יוסף," קרא סמאל. "כה נחפז אתה לצאת מן החושך לאור?"
יוסף עצר מדקלומו. "כבר בפסוקים הראשונים יוצאים מחושך לאור," אמר. "מה עוד יש לומר כאן?"
"עולם ומלואו," השיב סמאל. "יש לדבר על עידן ועידנים שלפני היות העולם, לפני היות האור המעוור. לפני הרחש המתמיד, לפני הצורך להפריד דבר מרעהו. יש לדבר על ימים של אחדות, של שינה כה עמוקה שהיתה היפוכה של שינה, של חושך שנגנזו בו הצבעים כולם…"
"אתה אבל על גניך, יוסף," אמר סמאל בלחישה, "אך אתה יכול למצוא גנים אחרים. מה יעשה מי שאבל על האפלה?" קולו נשבר, ויוסף התקשה להאמין למשמע אוזניו: בחוץ, גשם החל לרדת על אדמתו העקרה של סמאל.
יוסף חיפש בליבו ולא מצא בו רחמים. "אינני זקוק לשטן שילמד אותי תורה."
הגשם גבר, אך סמאל דווקא הנמיך את קולו עוד יותר. "ממי תלמד עתה," שאל, "אם לא ממני? שמע אמת מפי, רבי יוסף, וראה מה תוכל ללמוד: כל שאהבתי, כל שהייתי, אבד לי לפני עידן ועידנים. כל מעשה בריאה היה כרייה של קבר לעולמי, כל 'כי טוב' – מנעול ומצבה ריקה. הגירוש שידעתם אתה ואבותיך הוא כאין וכאפס, אף לא הד רחוק של מה שידעתי אני."
יוסף חש דבר־מה מזדעזע בקרבו. הוא הבין היטב את דבריו של סמאל, הבין אותו טוב בהרבה משהבין אי פעם את המלאכים. "לכן ביקשת להחריב את גן העדן."
"אכן. מי כמוך יודע את טעמה של נקמה."
"מה חטאנו לך," שאל יוסף, "ששנאת אותנו עד כדי כך?"
"לא נגדכם נעשה הדבר," השיב סמאל. "ועל כל פנים – לא אני הוא שגירש אתכם."
"גירשת ממש או פיתית, אין לדבר חשיבות. ידעת את המחיר שיהיה למעשה, ובכל זאת עשית; האשם הוא בך."
"האומנם?" שאל סמאל. "אם כך, עולה מדבריך שאתה הוא שקטל את תלמידיך."
יוסף קפא על מקומו כנשוך נחש. "חזור בך!" קרא.
"טודרוס," אמר סמאל, מתרומם על רגליו אל מולו. "הוא מעולם לא היה כשיר למסע מפרך, ואתה היטבת לדעת זאת."
"חדל!" קרא יוסף. "אל תטנף את שמו בשפתיך!"
"יעקב," המשיך, קולו מסתער לפנים כנהר שוצף. "נער תם, ישר ונעים הליכות. מעולם לא עלה בידו להבין את שנאתך, שלה נפל קורבן."
"בלום פיך!" צעק, אך ידיו לא נשלחו אל החבל.
"שמשון היה מאורס לנערה, הידעת? היא עודנה ממתינה לו שישוב."
יוסף נסוג צעד לאחור, מתנודד.
"רוחו של יששכר עוד נתלית אחריך," אמר סמאל. "אף במוות איננו יודע כיצד לנהוג ללא רבו."
הוא הוסיף לסגת וסמאל הוסיף להתקרב. דבריו הבאים נאמרו בלחישה שאפפה את יוסף, כאילו נבעה מתוכו: "יהודה מאיר." יוסף התנודד על פתח המערה. "אל תדבר עימי על חטאיי, יוסף דלה ריינה. ממש כמוני, היית מוכן לשלם כל מחיר כדי לנקום במי שהחריב את ביתך. מי אתה שתהין לשפוט אותי?"
הצל סר מעל סמאל, ויוסף הבליע זעקה כשראה את הפנים שנחבאו תחתיו.
"אינני כמוך," קרא יוסף. זו רק תחבולה נוספת, אמר בליבו, מרגיע את הבהלה שעלתה בו. "אתה הבאת חורבן לעולם; כשאהרוג אותך, אביא גאולה."
עבר זמן רב מאז שיוסף השקיף על דיוקנו, שניבט אליו עתה מתוך פניו של סמאל: ראה את שפתיו שלו נעות, את פניו מתעוותים כנגדו בלעג. "האומנם?" שאל סמאל. "ומי אמר לך כך?"
"אליהו הנביא אמר לי זאת. מטטרון עצמו אמר לי."
סמאל צחק שוב את צחוקו של המדבָּר, יבש ומר. "אלו שנטלו את תלמידיך? האם גאולתם היא גאולתך?"
"הם מלאכי אלוהים," מחה יוסף.
"אף אני כך. עודך סבור שמלאכים חפצים בטובתך? אם כן, מדוע נענו לקריאותיך אך אטמו את אוזניהם לאלה של אביך?"
הגשם חדל, אך במקום שינקה את האוויר טינף אותו, בלל את כל הצבעים יחדיו. השחר שהחל לעלות היה חום ועכור, לא בהיר בהרבה מחשכת הלילה; למרות זאת האור המועט צרב את עיניו העייפות של יוסף. "אבי…"
"הוא ערך את כל הטקסים," אמר סמאל ופניו פני יוסף, "וכל השמות היו ידועים לו."
יוסף ידע כי הוא דובר אמת. הרי במו עיניו ראה את אביו מתענה, גם אם לא הבין מה הוא רואה.
"לא היה די בשום תפילה כדי לפייס את מלאכי האלוהים," המשיך סמאל, "כפי ששום תחינה לא מנעה מהם להרוג את תלמידיך. כך נגזר: זו היתה האש שבה החרב נצרפת."
יוסף חש את הקרקע נשמטת תחת רגליו. לא היה לו דבר לאבד – כך אמר לרבי שמעון – ועם זאת עתה איבד אותו: לא את הגנים, אלא את השמיים שנתלו מעליהם. אפלה ירדה עליו, כזו ששום אור לא חדר מבעדה.
"מדוע?" שאל, קולו מתלבט בין לחישה לצעקה של כאב.
"אמרת זאת במו פיך," הזכיר לו סמאל, "מהו קורבן קטן בעבור מטרה כה נעלה? הבט אל תוכך, רבי יוסף: האמת ידועה לך מזה זמן רב."
"איזו אמת?" לחש.
"רק זו: נדרש שטן כדי להרוג שטן."
זעקה נפלטה מקרבו של יוסף, קריאה של אימה ושל זעם. ההרים והמדבר הזדעזעו ממנה כפי שהזדעזעו בעבר מצחוקו של סמאל.
סמאל עמד סמוך אליו עתה, פניו פני יוסף, וקולו בקע כאילו מתוך נפשו שלו. "התר אותי, יוסף," לחש. "התר אותי, והפנה את גחלי נקמתך נגד אלה שהעלו את חייך באש."
שום רחש לא נשמע סביבם. יוסף חשב על אביו ועל עירו, על תלמידיו ועל עצי הפרי, וידע שהרחיק לכת מכדי להסב את פניו. "לא," אמר, ודימה לשמוע את השלילה הולכת ומתגלגלת על מורדות ההרים.
סמאל הניד בראשו בצער. "היה שלום, אם כן, רבי יוסף. חברתך נעמה לי." הוא הניף מעלה את שתי זרועותיו, ניער מעליו את הכבלים שיוסף שכח לחזקם, נשא את ידיו באוויר והן הלכו וגבהו, אספו את קרני השמש עד שנדמה כי כיבו את אורה. הוא קרא לרוח והיא באה, קרא לאדמה והיא נענתה לו. כוחו אפף אותו כהילה.
יוסף לא חש פחד: אש וחשכה מילאו אותו, מכוונות את צעדיו. הוא הושיט את ידו לפניו ואחז בסמאל באצבעות קשות כפלדה. הכוח שסביבו נפוץ כלעומת שבא. פני האדם שלבש סמאל – פני יוסף – קפאו בהבעה של הלם, ויוסף צחק את צחוקו של המדבר, יבש ומר.
"כיצד…?" לחש סמאל, הוא שהיה אדון התחבולות כולן. רק אז הבחין במעטה החשכה סביב פניו של יוסף; מתוך החשכה הביטו בו עיניים שהיו כהות ממנה.
"מסעך הגיע לקיצו," אמר יוסף. "אדמתך הכירה באדון חדש."
שפתיו של יוסף נעו, אפופות עתה בחשכה כפי שהיו פני סמאל בתחילה. בידו שלא אחזה בסמאל הופיע חבל חדש, מראהו כקטיפה שחורה. הוא כרך את החבל סביב צווארו של סמאל, שהיה צוואר יוסף, כובל אותו בכוחו שלו.
סמאל הרכין את ראשו וצחוק על שפתיו. "למדת היטב, יוסף דלה ריינה. עתה התלמיד נהפך למורה."
יוסף משך בחבל, מאלץ את השבוי לפסוע בעקבותיו. הוא היטיב את הסכין בחגורתו ושם פעמיו אל הר המוריה. האור נותר עכור, אך הוא היטיב עתה לראות בחשכה. הם פסעו יחד במרחב הדומם, סמאל אוחז ביוסף ומובילו לעקידה.
בעיני רוחו ראה את הגנים.
איל חיות-מן, בן 32, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית, מדריך דיבייט ורטוריקה ומבקר ספרות במקור ראשון. עובד מזה כשלוש וחצי שנים על טרילוגיית פנטזיה שמתרחשת ביהודה של תקופת המשנה. חבר מערכת וכותב הבלוג של ספקולציה.