להב אש והחוטית הנודדת | קרן לנדסמן

השעון המעורר מצפצף.
"עוד חמש דקות." אור ממלמלת בלי להסתובב אליי. אני מצחקקת בשקט, מתרוממת מעליה ולוחצת על הסנוז.
"חמש דקות." אני מנשקת את האף שלה, נשכבת לידה, ומחבקת אותה. היא מתקרבת אליי, חיוך על פניה.
השעון המעורר מצפצף פעם שנייה, ובפעם השלישית אני כבר באמת חייבת לקום. אני מכינה את הקפה בזמן שאור מתלבשת. היא אדם של ריצות בוקר, מה שתמיד נראה לי מוזר. הרבה דברים היו מוזרים לי בתחילת הקשר שלנו. כמו זה שהיא מבחינה בין טעם של מלח שולחן רגיל למלח הימלאיה ורוד אבל לא בין צ'יפס ממקדונלדס לצ'יפס מבורגר קינג, או שהיא מסוגלת לתפוס זבוב עם צ'ופסטיקס, אבל רגע אחר כך תשחרר אותו לאוויר החופשי. התרגלתי. כמו שהיא התרגלה לזה שאני שותה יותר אספרסו ממה שממליץ איזשהו ארגון בריאות בעולם, או לזה שמדוזות עוקבות אחריי בים.
"צהריים?" אור שואלת תוך כדי שהיא שורכת את נעלי הריצה שלה. הטייץ הסגול הבוהק שלה הוא בדיוק בגוון שעוז נשבעה בשבוע שעבר שייראה נהדר עליה, ואני תוהה לרגע אם הן עשו קניות יחד.
"יש לנו את האירוע בקניון, ואחר כך אני חייבת לרוץ לעבודה כי רוחמה יוצאת מוקדם היום."
"אז אולי נספיק לפני?"
"יש לך את ההקראה לילדי גן." אני מסיימת להכניס את ארוחת הצהריים של שתינו לקופסאות תואמות ולמלא את התרמוס. "אבל נתראה בקניון!"
אור מסיימת לשרוך את נעליה. "זה לא נחשב להתראות אם שתינו עובדות ובקושי מדברות."
מאז התאונה אנחנו עובדות בלי הפסקה. מצד שני, בלי התאונה לא היינו נפגשות. אני מהדקת את המטפחת שעוטפת את ראשי. אור יכולה להגיד כמה שהיא רוצה שהרעמה שלי יפהפייה בעיניה. אני עדיין מעדיפה אותה נסתרת מהעין כשאני לא בעבודה. בעבודה השנייה שלי, כלומר.
"אז פיצה וטלוויזיה בערב?" אני מדביקה לה נשיקה אחרונה על השיער, והיא אוחזת בשרוול שלי ומושכת אותי לנשיקה רצינית יותר.
"קבענו." היא אומרת כשהיא מתנתקת ממני, ושתינו מחייכות זו אל זו. "לכי." היא מחווה אל הדלת, "לפני שאני אשכנע אותך לקוויקי עכשיו."
"תוסיפי לרשימת הדברים להספיק בערב." אני מחייכת אליה ויוצאת לארכיון, צחוקה מלווה אותי במורד המדרגות.
–
שלוש שעות מאוחר יותר אני עומדת על גג הקניון הישן. לשמאלי עומדת עוז, בבגד גוף ורוד ותכלת, עשן לבן מעטר את מצחה. לשמאלי ענת, בגלימה אדומה ושרשרת גולגולות על צווארה. סיימנו לתכנן איפה יונחתו המהלומות שימוטטו את הבניין בצורה בטיחותית, לפנות את כל האזרחים ולהחליף לתלבושות שלנו. אפילו סיימנו את מטס החימום הקבוע שלנו מעל לקהל, שזכה כרגיל לשריקות ולמחיאות כפיים.
אור עדיין לא הגיעה.
"מה יהיה?" עוז רוקעת ברגלה על שולי הגג.
ענת מרחפת כמה סנטימטרים מעלינו. "אם היא לא תגיע, אני זזה, חוטית." היא אומרת, "אני צריכה להכין משהו לילדים למחר. יש להם ארוחת בוקר בגן, והפעם תורי להביא כיבוד."
זרועות הציד שעל ראשי מתערבלות ברוח, הגלימה הלבנה שלי מתנפחת עם כל משב. "היא תבוא, אתן יודעות איך היא."
"מאחרת." עוז רוטנת. "ומילא אנחנו, אבל היא מייבשת את נוּר וצֵלפַַּחד."
נור וצֵלפַַּחד עומדות על גג בית הדואר הישן מעבר לכביש, ומנסות לצלות אותי במבטיהן. נור לבושה בגלימת השופטת השחורה שלה, וטוניקת הפסים הירוקים־אדומים־לבנים שלה עוטפת אותה בצורה שמטשטשת את קווי המתאר של גופה. צלפחד כרגיל עטויה בצללים, אבל אפשר לראות בעדם את הג'ינס והטישירט עם החתלתול עליו.
"הזכרתי לה להגיע!" אני צועקת אליהן, ושערותיי מתנפחות ומחזקות את דבריי.
"זה לא עוזר לי!" נור צועקת חזרה, "אני צריכה להיות במשרד בעוד שעה!" להבות מעטרות את כולה. "יש לי פגישה עם לקוח חדש!"
"צֵלפַַּחד!" ענת קוראת לה, "תגידי, מה כדאי להביא לארוחת בוקר בגן? הגיע תורי ואין לי רעיונות."
"מגש ירקות!" בת צֵלפַַּחד אומרת, וכולנו מצטמררות מקולה. הוא נשמע כחריקת ציפורניים על לוח. היא בבירור משתדלת לא לפגוע בנו. עדיין לא, בכל אופן. "מעט עבודה, נראה מרשים, ואת יכולה להכין מראש עגבניות שרי, מלפפונים קטנים ודברים כאלה."
ענת זוקרת את אגודליה, "רעיון מעולה! תודה!"
באותו רגע העולם מתמלא בבוהק כמעט בלתי־נסבל, והחיוך שלי נעשה ענק. "אמרתי לכן שהיא תגיע." אני ממרפקת את עוז, וברגע האחרון נזכרת לשאול, "קניתן את הטייץ יחד?"
"אני אקח גם אותך, אם תסכימי לצאת מהלבן המשעמם שלך." היא מעיפה אליי מבט שאומר בדיוק מה היא חושבת על הבגדים שלי. היא גבוהה, רחבת כתפיים, והיחידה שמסוגלת לשכנע אותי ללבוש צבע שהוא לא לבן. היא היתה החבר הכי טוב שלי בתיכון, עד שסיפרה לי את האמת, ומאז היא החברה הכי טובה שלי.
"חוטית!" אור בתלבושת להב־אש מתעופפת מעלינו ונוחתת בין נור לצֵלפַַּחד. הלהבות שלה ושל נור מתאחדות למדורה אחת, ענן שחור אופף את צֵלפַַּחד, ואור אומרת, "מה את חושבת שאת עושה, מרשעת שכמוך?"
אני מדחיקה את הצחקוק. אור התאמנה על המשפט הזה עשרות פעמים, והוא עדיין נשמע גרוע, למרות הלהבות. אני רושמת לעצמי לבקש מצֵלפַַּחד לשכתב שוב את הטקסטים שלנו.
ברחוב למטה נאספים עוד אנשים. הם תמיד מגיעים ברגע שאור מגיעה בתור להב־אש. עוז מאגרפת את ידיה, והעשן נאסף סביבה למערבולת אחת. ענת פולטת צחוק שנשמע מרושע בהרבה מכל דבר שאני יכולה להפיק, עיניה משחירות ודם נוטף מאצבעותיה.
"להב־אש!" אני קוראת חזרה, "שוב מנסה לאכוף את החוקים הקטנוניים שלך עלינו?" אנחנו נכנסות לעמדות, בדיוק כמו השלישייה שמולנו.
"שני צוותי טלוויזיה, וכולם מחזיקים טלפונים סלולריים." עוז לוחשת. תיעוד חיוני עבור כולם. בלעדיו לא נוכל לקבל את הפיצויים אחרי שנהרוס את הקניון.
"חוק פיצוי קורבנות־על" נחקק בעקבות התאונה בדימונה שהפכה עשירית אחוז מאוכלוסיית ישראל לבעלי כוחות. חלקם התגייסו לעזור למשטרה ולצבא, אחרים תכננו פשעים מתוחכמים. גיבור אחד גויס על ידי משרד הביטחון ועובד עבור המלמ"ב, אבל הרוב, כמונו, בעיקר ניסו להמשיך לחיות כרגיל כשהעולם סביבנו התפרק. אני פוטרתי בלי שימוע והצלחתי למצוא עבודה רק בארכיון, בחדר בלי חלונות שבכניסה אליו הוצב שומר שהזהיר את המגיעים לא לצרוח כשהם רואים אותי. את נור לא פיטרו, אבל הפסיקו לאפשר לה לעבוד על תיקים שחייבו הופעה בבית המשפט. היחידה שלא נפגעה הייתה צלפחד, כי כתיבה כפרילנסרית לא מצריכה פגישות עם אנשים רגילים, אבל אפילו אצלה הייתה ירידה בהכנסות. כולנו ניסינו לשרוד, עד שנור קראה לעומק את החוק והגיעה למפגש מועדון הקריאה שלנו בעיניים נוצצות.
"אנחנו צריכות להתחיל להילחם." היא אמרה אז.
"גם אני נגד הכיבוש, אבל…" ענת התחילה לענות, אבל נור קטעה אותה.
"לא, לא. אנחנו צריכות להילחם אחת בשנייה!"
ואז היא הסבירה. החוק קובע רמות פיצויים על פי הנזק שנגרם לרכוש בעקבות מעללי נבלים. הוא גם מתקצב כל עירייה עבור בונוסים לגיבורים שמגינים על העיר. כל מה שהיינו צריכות היה להשמיד דברים שהעירייה ממילא רצתה להרוס, לתעד את הבלגן כדי לקבל את הפיצויים, ולחלוק בונוסים שישולמו לגיבורות. כך גם נשפר את "הנראות של גיבורות־העל", כמו שנור קראה לזה, וגם נרוויח כסף ואולי נצליח לחזור לחיים כמעט־נורמליים. היה ברור שענת וצֵלפַַּחד, היחידות עם ילדים, יהיו כל אחת בצד אחר. עוז מייד רצתה להיות נבלית כדי להילחם נגד הממסד, ונור אמרה שהיא חייבת להילחם בצד החוק, אחרת זה עלול לעשות לה בעיות עם לשכת עורכי הדין. אני היססתי, ואז נור אמרה שהיא מכירה מישהי שאומנם יש לה כוח דומה מאוד לכוחה של נור, אבל זה יסייע לנו לשמור על מראית עין של כוחות שווים, כי ענת כל כך חזקה. שבוע מאוחר יותר היא שכנעה את אור להצטרף אלינו. אחרי הקרב הראשון שלנו הזמנתי אותה לקפה. אחרי הקרב השני היא הזמינה אותי לטיול על החוף. אחרי שהשמדנו יחד את ענן הברחשים הרדיואקטיביים הצעתי לה לעבור לגור איתי.
"מה התוכנית שלך, חוטית נודדת?" אור בדמותה כלהב־אש נראתה מאיימת אם לא הייתי יודעת שהיא לא מסוגלת להפסיק לצחוק כשהיא משננת את השורות שצֵלפַַּחד מכתיבה לה מראש. ככה זה כשיש כותבת רומני מתח היסטוריים בחבורה.
"בואי לכאן ותגלי!" אני עונה בשורה המוסכמת על כולנו.
להב־אש ונור מתרוממות באוויר, צֵלפַַּחד אוספת את הצללים שמסביבה ומעופפת אחריהן. עוז נעמדת בתנוחת המוצא מאוגרפת הידיים שלה. אני משחררת את זרועות הציד שעל ראשי, ענני דם אדומים נאספים מעל ראשה של ענת וצרחות חנוקות מקיפות אותה. פעם שאלתי אותה איך היא מפיקה את הרעש הזה, והיא רק אמרה שאני לא רוצה לדעת ולא הסתכלה אליי.
בהתחלה עוד היינו מתכננות מראש את המהלכים שלנו, אבל עכשיו כבר אין צורך. עוז וצֵלפַַּחד מחליפות מהלומות, צֵלפַַּחד מגייסת צרחות חורקות שהולמות בנו, עד שאני הולמת בה עם ארס. להב־אש שורפת את הזרועות שמקיפות את צֵלפַַּחד, כי היא כבר יודעת שאני לא מרגישה את זה, ונור מנצלת את ההזדמנות כדי לשרוף את המקום שבו ענת עומדת, מזמנת את דם אויביה. עוז מזנקת אליה והולמת בה, האגרוף שלה יוצר רעד בבניין, וכולנו מוטלות אחת אל השנייה בהתכתשות אחת גדולה שמטרתה למוטט את הקניון הישן, בהתאם לבקשת ראשת העיר מלפני שבועיים.
זה היה החלק השני בתוכנית של נור. לא רק להשיג תקציבים לעיר שלנו, אלא גם לסייע כמו שצריך. שיטחנו את המגרש הגדול מאחורי בית הספר כדי לפנות לילדים מקום בטיחותי לעשות בו מדורות בל"ג בעומר. יצרנו מכתשים בכניסה לעיר כדי שראשת העיר תוכל לקבל תוספת תקציב לתיקון כל הכבישים. תיאמנו את כל הקרבות שלנו עם העירייה, מכבי האש, מגן דוד אדום ובתי הספר. הפעם היחידה שבה נלחמנו בזמן הלימודים היתה במצעד הגאווה, וזו גם היתה הפעם היחידה שעוז שכנעה אותי ללבוש משהו שאינו לבן כדי שכל אחת מאיתנו תלבש צבע שונה. התפשרתי על צהוב. ונור צדקה, באמת היחס אלינו השתפר. בעדלאידע בפורים בין כל הלבושות בטייצים סגולים וחרבות אדומות היו אפילו כמה עם גלימה לבנה ורעמה שמורכבת מזרועות פלסטיק.
אנחנו כבר לקראת סיום. הקניון נחרב ברובו. נור אוחזת בעוז, צלפחד בענת. אני עומדת מעל אור ומתכוננת לשאת את הנאום שבסופו היא תאחז ברגלי ותהפוך אותי באוויר. אני מביטה בה במבט שאני מקווה שלא מסגיר את מה שאני חושבת עליה באמת. אור קורצת אליי, ואני מחביאה צחקוק. שלהבת שערהּ כמעט דעכה, ובמקום הלהבות שמקיפות אותה יש עכשיו רק גוון אדמדם של גחלים לוהטות.
"אל דאגה, בנות, אני כאן!" קול לא מוכר נשמע מעלינו, וכולנו מביטות אל השמיים. גבר לבוש בחליפה כחולה צמודה, שעליה טיל ממריא ומגן דוד ענקי לבן, מרחף מעלינו. לפני שמי מאיתנו מספיקה להגיב, ברק פוגע בי, ואני מתקפלת לשניים, בקושי מצליחה לנשום מבעד לענן הכאב שעוטף אותי. אני שומעת את אור ואת צלפחד צועקות "חוטית!"; את ענת מסננת את הקללה העתיקה שמגייסת את הכוחות שלה; ואת עוז צועקת, "צוק!"
אני מצליחה להתיישר ולהביט כלפי מעלה מבעד למסך דמעות הכאב שבעיניי.
"את מכירה אותו?" אור פונה אל עוז.
"שירת איתי בשייטת." עוז פולטת בקול שאני מזהה מייד. אני שולחת אליה זרוע ציד אחת ומלטפת אותה.
צֵלפַַּחד אוספת את הצללים שלה, וענת מזדקפת.
הגבר נוחת מולנו ומביט אל אור. "על לא דבר." הוא קורץ אליה. הוא פונה אל עוז, "מה נשמע?" הוא מושיט את ידו אליה, והיד נשארת תלויה ביניהם. הוא ממתין. עוז לא לוחצת את ידו. "מה הקטע עם כל הוורוד הזה?" הוא אומר לבסוף ומחווה בידו על גופה של עוז.
"מה הקטע עם לנחות כאן מהשמיים?" עוז מחזירה ומשלבת את ידיה על חזהּ.
"שמעתי שיש כאן בחורות שצריכות עזרה," הוא קורץ שוב אל אור.
"לא, תודה." אור אומרת בקול ברור. "אנחנו מסתדרות מצוין."
"את בטוחה, מותק?" הוא מושיט יד ונוגע בזרועה, ובלי לחשוב, אני משחררת זרועות ציד, תופסת את ידו ועוקצת. הוא משחרר אליי עוד ברק, ואני כמעט קורסת.
"מר צוק," נור פוסעת לפנים במבט עורכת הדין שלה.
צוק פולט צחוק קצר, "שביט יריחו, ככה קוראים לי." הוא רוכן אל אור, "אבל את יכולה…"
לפני שהוא מסיים את המשפט עוז אוחזת בו ומטיחה אותו לאחור. "מה. אתה. עושה. כאן. צוק." היא יורקת כל מילה.
צוק מתנער ממנה. "אל"ף, שביט יריחו. בי"ת," צוק מרים את ידיו בניסיון הרגעה, "אני מבטיח לכן, אני הכי פמיניסט שיש, ולא הייתי מנסה בכלל להתערב אם היתה פה רק מפלצת אחת, והכי בעד שתפתרו את כל הבעיות שלכן, אבל תקשיבו… יש לכן פה שלוש מפלצות…"
"מפלצות?" בקולה של ענת נשמעים האויבים המעונים העתיקים שלה, ועכשיו תורי להיעמד מאחוריה, אבל לא כדי לאיים על צוק אלא כדי להניח על ענת יד מייצבת ולהחזיק אותה, כי אם היא תאבד שליטה, לא נוכל לשקם את הנזק.
"שאתן לא מצליחות להשתלט עליהן!" צוק מרים את קולו ומצביע עליי, "יש לכן מדוזה אנושית," הוא מצביע על בת צֵלפַַּחד, "יצור שעשוי מצל," הוא מצביע על ענת, "ו… ו…"
"אלה כנענית." ענת עונה, וקול אויביה בקולה.
"צוק, אפשר להבין מה עובר עליך? תמיד תמכת בי, תמיד." היא מחווה בידיה, "ועכשיו… אתה מה? מר מגה־דוש?"
משהו בעיניו של צוק משתנה. "זה התאונה." כתפיו נשמטות. "אני… דודו עזב אותי. הוא אמר שאני זורח בחושך ושזה מפריע לו לישון. ואת זוכרת את רונית? מתאמת המחקר? היא אמרה שהיא לא מוכנה להיות במערכת יחסים עם מישהו שמרחף מעל המיטה באמצע הלילה, לא משנה כמה הסברתי לה שאני לא שולט בזה. ו… ו…"
אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שאני רואה דמעה נוצצת בזווית עינו.
"ואז הודיעו שיש מספיק גיבורים בנגב, ולא היו מוכנים לתת לי אפילו להשתתף במופע האור־קולי במצדה! אפילו שאני יכול להקרין לייזרים מהעיניים והכול!"
"אני עדיין לא מבינה מה אתה עושה כאן." צלפחד אומרת, והחריקה שהיא קולה מצמררת את כולנו.
צוק מושך באפו, "שמעתי שיש כאן כוח משימה שנלחם באופן קבוע, וחשבתי שאולי תרצו קצת גיוון. אתן יודעות. שאני אבוא בתור… נו…"
עוז היא הראשונה להבין. "אתה רוצה להיות הרע?"
"לא בדיוק הרע, נו. באמת. אף אחד לא יאמין ששביט יריחו הוא רע. רק…" הוא מושך בכתפיו, "פריבילג." הוא מביט אל אור, "ואולי גם לכן יֵצא מזה משהו, אתן יודעות. לא גיבורות־על שנלחמות נשים מול נשים. אתן יכולות לעשות מזה… הצגה. וזה." הוא משתתק.
עוז ואור מחליפות מבטים.
"זה רעיון לא רע," נור אומרת, "באמת דיברנו על זה שאנחנו צריכות גיוון."
הקהל בתחתית הבניין מתחיל לצעוק, וחלק מהשאגות מגיעות אלינו. הם דורשים שנמשיך, ומישהו מניף שלט שכתוב עליו "מתי נגמרת ההפסקה?"
אנחנו לא צריכות לדבר עוד, רק מהנהנות זו לזו, ועוז עוטה מחדש את הבעת הפנים הלוחמנית שלה.
"שביט יריחו!" היא מרימה את קולה, וצוק מנפח את חזהו בתגובה. "שלא תעז לקרוא ככה לחברות שלי! אף אחת מאיתנו לא בחרה את המראה שלה!"
"באמת?" צוק צועק חזרה, ואז לוחש, "כמה רחוק ללכת?"
"כמה שבא לך." ענת לוחשת ואיתה האלים העתיקים.
"את מגינה על מדוזה!" הוא מצביע עליי, "במקום על בני האדם הנורמליים! תחזרו לגדל ילדים במקום לנסות להילחם כמונו, הגברים!"
"עוז," אור אומרת, והקול שלה הוא לא הקול של בת הזוג שלי, אלא של להב־אש, גיבורת־העל שעשויה מלהבה ושורפת את אויביה לאפר, "זוזי אחורה."
עוז שומטת את ידה ופוסעת לאחור.
אור מתקדמת צעד אחד לפנים. "שביט יריחו," היא אומרת.
"כן, מותק?" צוק עונה.
"אני הולכת לספור עד שלוש, ואז כל הבחורות כאן יכסחו לך את הצורה."
צוק אומר, "זה בטח הזמן הזה בחודש, הא? דגל אדום." הוא קורץ אל הקהל, ואני יודעת שכולם הצליחו לתפוס את הניצוץ בעיניו.
"אחת." אור אומרת. צֵלפַַּחד נעמדת מימינה. נור משמאלה.
זמזום חשמל מקיף את צוק.
"שתיים." אור אומרת, וענת ואני נעמדות מאחוריה.
"יאללה, יאללה, לכו תאיימו על ברוקולי. גברים אמיתיים לא מפחדים!"
עוז מתרחקת ממנו ונעמדת מאחוריי.
"בזמנך הפנוי." נור לוחשת לצוק.
"בסדר." הוא לוחש, והזמזום החשמלי מסביבו מתחזק. "שלוש." הוא קורא, ומזנק לפנים, אבל צֵלפַַּחד צורחת, וגל הקול שלה אוחז בו במקומו.
אור מתקרבת אליו עד שפניה צמודים לפניו, "לא. כשאני אגיע לשלוש." היא מסננת, מתרחקת ממנו ואומרת לצֵלפַַּחד, "תניחי אותו, בבקשה."
צֵלפַַּחד משחררת את צוק.
"שלוש." אור אומרת, וכולנו מתנפלות עליו.
טוב, לא כולנו. ענת משחררת דם מהעננים שמקיפים אותה, והחשמל שצוק מנסה לירות אלינו גורם לקרישי דם להתגבש סביבו, מה שגורם לו לצרוח בבעתה שנשמעת אמיתית לגמרי, ועוז נחנקת מצחוק. אני אוחזת בצוק בזרועות הציד שלי, אולם הוא משתחל החוצה ומתעופף הרחק מהישג ידי. הוא מגחך בקול וצועק, "יאללה, יאללה, מי ייגע בכן עם מקל בכלל!" ורק משלהב את נור. היא עפה אליו, עוטפת אותו בכדור אש, ומטיסה אותו אל עוז, שמרימה סלע ומעיפה אותו אל צוק. צֵלפַַּחד צורחת שוב, הפעם הקול שלה מכוון אל הסלע, שמתפורר לחתיכות המתרסקות על צוק, והוא מאבד את הכיוון ומתחיל להסתחרר. אור שולפת את חרב האש המפורסמת שלה ומכה בצוק, חובטת אותו אל ענת, שיוצרת נחשול גולגולות שמתנפצות עליו, והוא נחבט לרגליה של עוז. אני שולחת את זרועות הציד שלי, הפעם מוכנה לניסיונות ההתפתלות שלו ואוחזת בו על הקרקע בזמן שעוז מביטה אליו מלמעלה.
אור ונור נוחתות. צֵלפַַּחד וענת מצטרפות לעמוד לידינו, ואנחנו מקיפות את צוק במעגל גדול.
נור כורעת מעל צוק ואומרת לו, "על פי חוק בעלי כוחות מעל הממוצע, הידוע בשם 'חוק גיבורי־העל', הריני להודיעך כי הינך מסיג גבול בעיר שנמצאת תחת הגנתה של אור לביא, הפועלת תחת השם 'להב־אש'. כל תקיפה בתחומי העיר נחשבת לתקיפה כנגד הגברת לביא, ולפיכך מנקה אותה מאחריות לכל נזק, גופני או אחר, אשר ייגרם לך בעת שהותך בתחום המוניציפלי הנ"ל."
אור רוכנת קרוב אליו, "אני ממליצה בחום, שביט יריחו, שתעוף מהעיר שלנו. עכשיו." ואז היא לוחשת, "רוצה לקפוץ לקפה בערב?"
ההנהון של צוק חבוי מספיק כך שהקהל לא יראה אותו. אני משחררת אותו, והוא מתרומם באוויר בלי להביט לאחור וטס מאיתנו באיטיות, בקושי מצליח לשמור על מסלול ישר.
אור נעמדת ומוחה את ידיה זו בזו. עוז אוחזת בכתפה. ענת מחבקת אותי. נור נשענת על צֵלפַַּחד. אני שומעת רעש שנשמע כמו האויבים העתיקים של ענת, ונדרש לי רגע להבין שאלה האנשים שמסביבנו, קוראים בשמות שלנו, מוחאים כפיים ומריעים. אור מזדקפת, מרימה את חרב האש שלה, והתרועות מתחזקות.
היא מושיטה אליי יד, ובלי לחשוב אני נוטלת את ידה בידי ושתינו מתרוממות באוויר. נור וענת מאחורינו, אוחזות בעוז ובצֵלפַַּחד. ההמונים מתחתינו ממלאים את הרחובות, וחלק מהשאגות שלהם מגיעות עד אליי. שילוב של "הן משלנו", "תנו למדוזות לחיות" וכמובן "להב־אש לשלטון" הבלתי־נמנע.
"אז," אור מחבקת אותי כשהעולם חולף על פניי, "שתינו כבר באותו מקום, מה שאומר שאני בטוחה שלא אאחר לך, רוצה צהריים?"
ואני מנשקת אותה.

קרן לנדסמן, אמא, רופאה מומחית באפידמיולוגיה ובריאות הציבור וסופרת בסדר חשיבות משתנה. ממייסדי עמותת מדעת לקידום בריאות הציבור בישראל.  שני ספריה, שמים שבורים ולב המעגל זכו בפרס גפן לספר הטוב ביותר בקטגורית ספרות המקור. מנחת סדנת הכתיבה, "עולמות אחרים" במסגרת סדנאות המגירה של כינרת-זמורה-ביתן.