סָאמִיט מת בלילה, מוקף בפרחים.
בחוץ ירד הגשם החומצי על כוכב הלכת. מפריחי העפיפונים הטיסו את עפיפוניהם אל העננים, ותודעתם ריחפה בחופשיות בשיח. בקבלת פנים חגיגית על הסיפון העליון של עיר הענן, ניגן הרכב ג'אז שירי אֶרֶץ ישנים לכבוד משורר עטור פרסים, גם אם משני, שהגיע מלוּנָאר פּוֹרְט. מעליהם, בקומת השירות שמתחת לבלון הגדול, נחבא זוג צעיר מאחורי פיר שירות והתנשק בתשוקה של אהבה ראשונה. על כוכב הלכת הרחק למטה רגשו הסוּפות ודבר לא חי, ודבר לא מת. באגף בית החולים של עיר הענן נולדו שני תינוקות. בגנים המפורסמים, שבהם עבד סָאמִיט כל שנותיו, הנץ פרח מלכת לילה נדיר. כל הדברים הללו קרו, ועוד, וחלקם לעיני עדים וחלקם לא. וסָאמִיט מת בלילה, מוקף בפרחים.
"הוא אהב פרחים," אמר הרובוט.
מאיה חייכה. "זה נכון," אמרה.
היא מצאה אותו בבוקר. הוא שכב במיטתו ונראה שלו. הוא היה מצטער ודאי על שהחמיץ את פריחתו של הקקטוס, חשבה. לא היה אופייני לו להחמיץ דבר כזה. רק כשקרבה אליו וטלטלה אותו בעדינות, התחוור לה שאינו נושם. כשפתחה את הקישורית שלה לזו שלו ראתה שהוא כבר לא משדר. הקישורית שלו דממה כשתודעתו התפוגגה.
היא לא בכתה, לא באותו רגע. האוויר בחדר היה לח, חם. ספוג ניחוח יסמין וּורדים. סָאמִיט אהב ורדים. ורד שחור יְרֵחִי גדל בעציץ על אדן החלון שלו. הוא אהב להביט מבעד לחלון, אל הגשמים החומציים ואל העננים השטים ואל הסחרור העליז של העפיפונים והפרבולות התלולות שיצרו מפריחיהם. אל הסחף האיטי של הבלונים, ואל צורותיהן הנישאות של ערי ענן אחרות המרחפות לאיטן אל תוך שדה הראייה. הוא אהב להתכוונן אל אחד הערוצים הציבוריים ולהקשיב למוזיקת סוֹן קובנית בשעה שקיבל את פניו של יום חדש.
כמובן לא באמת היו לילה או יום בחוץ. אבל הצמחים ובני האדם זכרו את כוכב הלכת אֶרֶץ, הם באו מאֶרֶץ והוא השתרש בהם. כך שהיו לילה ויום בתוך עיר הענן, והיה לילה כאשר סָאמִיט מת, מוקף בפרחים.
"אני מצטער," אמר הרובוט. שמו היה האח ר. מתקין, כי הוא אהב להתקין דברים. הוא היה מבוגר מספיק כדי לזכור איך ייצרו אותו באֶרֶץ, בזמנים שבהם עדיין ייצרו רובוטים. העניקו להם מראה פחות או יותר אנושי, כדי שיעזרו לקשישים או יטפלו בילדים. חיים של שירות. ועכשיו כל הרובוטים היו זקנים, ורבים מהם כבר אינם, אבל האח ר. מתקין עדיין זכר. זאת היתה קללת הרובוטים, חשב לפעמים. הם זוכרים יותר מדי.
ר. מתקין זכר כל ילד שעזר לגדל. תמיד הדהים אותו כמה מהר גדלו והשתנו. והוא זכר כל קשיש שעזר לו, וכמה מהר הם התנוונו ומתו. בני אנוש חיו חיים מהירים ועוצמתיים כל כך. אבל כל אחד מהם היה ייחודי ומפתיע, ממש כמו רובוט.
"אני מצטער," אמר שוב, בחוסר אונים.
מאיה הניחה את ידה בעדינות על כתפו של הרובוט. "הגיע זמנו," אמרה.
"כן," אמר הרובוט. "יש כל כך הרבה זמן ביקום, וכל כך מעט ממנו מוקדש לחיים. הלוואי שזה היה אחרת, אני חושב לפעמים."
דמעותיה של מאיה נִקוו ונצצו בעיניה. היא עדיין התקשתה להאמין. סָאמִיט תמיד היה שם. ומי ישקה את הפרחים עכשיו? מי ינכש את העשבים מן הערוגות, מי יעבד את האדמה השחורה והטובה? כאשר היתה ילדה נהג לקחת אותה איתו אל הגנים, ולהראות לה את עץ הזית שגדל במרכזם במשך מאות בשנים, מאז נטע אותו הגנן הראשון כשהיה שתיל, באותה שנה ראשונה כשעיר הענן היתה חדשה.
באותם ימים היתה רק חפץ דומם. נוצץ וחדש וריק. עכשיו ניכר גילה של העיר, בזמן שריחפה שם באזור הממוזג, חמישים קילומטר מעל פני השטח של נֹגַהּ. העיר אספה זיכרונות, סיפורים, מחזורי חיים. היא נעטפה בשכבות של היסטוריה.
האח ר. מתקין הגיע לעיר הענן לפני מאה אחת בלבד. הוא חי על אֶרֶץ ועשה כמה דברים איומים שהתחרט עליהם. הוא נתפס באחת ממלחמות העבר הרחוק, ושרד כמו שאנשים שרדו, כאשר אולי היה מוטב שלא לשרוד. אנשים עשו דברים איומים כדי לשרוד. ורובוטים כמו ר. מתקין היו בנויים בצורה אנושית דיה כדי לחקות אותם. ר. מתקין היה יכול למות, כמו רבים מבני המסדר שלו. אבל בחר שלא.
האם בחירה חופשית נתונה לרובוט? האם היא נתונה לבן אדם? החיים מורכבים מבחירות.
הוא חי מעצם הבחירה. הוא בחר מעצם היותו חי.
בזמן שהרהר בכך, עשה ר. מתקין את דרכו אל הירח. הוא חי עם הנזירים של מארה קוגניטום למשך כמה עשורים, גזר על עצמו נדר שתיקה, חי על פני השטח הקרים וחסרי האוויר של ירח אֶרֶץ, התבונן בזריחת אֶרֶץ, הרהר בדרכו של רובוט ובשלושת החוקים שהגה חכם אנושי קדום אחד, ביום סתיו חסר תוחלת בעיר שמזמן חדלה להתקיים. הם היו מלאים בסתירות ובפרדוכסים, יצירה נלהבת של דמיון אנושי ילדותי, אבל הם השתמרו במוחו של ר. מתקין.
לבסוף, לאחר אותם עשורים ארוכים, התעייף ר. מתקין מן האבק שעל הירח וממרוץ עכבישי הענק על פני שטחו; מכונות עצומות בגודל עיר שלמה ומוחות שלא היה להם דבר משותף עם מוחו שלו. האינטליגנציות הדיגיטליות ששלטו בשיח לא ידעו מעולם איך להתמודד עם רובוטים וקיומם המוזר, לא לכאן ולא לכאן. על כן עשה ר. מתקין את דרכו לנֹגַהּ והתפרנס ככומר.
ניסה שוב להיות מועיל.
ניסה להיות טוב.
"הכרת אותו היטב?" אמרה מאיה.
"שיחקנו בָּאוֹ יחד כמעט בכל יום אחר הצהריים," אמר ר. מתקין. אצבעותיו הארוכות נעו כל העת בשעה שדיבר, כופפו חתיכות תיל לצורות, התקינו צעצוע. מבלי משים התקין ורד. כשהבחין בכך הושיט את הוורד, נבוך מעט, למאיה.
ועכשיו היא הניחה לעצמה לבכות. הדמעות זלגו ללא מעצור. היא נשענה על כתפו של הרובוט.
"חשבתי שיהיה לנו יותר זמן," אמרה. "חשבתי…"
"אני יודע," אמר הרובוט. ושוב, אותן מילים עתיקות: "אני מצטער."
רובוטים תמיד הצטערו. הצטערו על כך שלא עשו די, הצטערו על כך שאכזבו, הצטערו על עצם קיומם. מתקין זכר את המלחמה ההיא. פצצות נפלו מן השמיים, צבאות חצו את העיר החרֵבה. יריות. גופים אנושיים היו שבריריים כל כך. פצצות זרחן, רסיסים. זיכרונות איומים.
הוא חשב על האנשים שהרג.
הֶרג היה קל באופן מפתיע, אפילו עבור רובוט.
מאיה נשענה לאחור. היא מחתה את דמעותיה. "האם הוא ניצח?" אמרה.
"מה?"
"כשהם שיחקו בָּאוֹ."
"הוא היה שחקן גרוע," אמר האח ר. מתקין, ומאיה צחקה.
"אני יודעת."
"אבל גנן נפלא. הוורדים שלו שימחו את כולם. הוא ניסה ללמד אותי, יותר מפעם אחת. אבל לא בורכתי בכישרון לטיפוח פרחים."
"גם אני לא," אמרה מאיה. היא לא סיפרה לסָאמִיט שהיא עוזבת. הוא היה חולה, והיא המשיכה לדחות את מועד העזיבה שלה, אף כי השתוקקה ללכת. עתה הרגישה עצב, שהיתה מעורבת בו תחושת אשמה, שכן פטירתו העניקה לה גם סוג של חופש. עתה יכלה לעזוב. היא לא היתה כבולה לעננים עוד.
למטה על פני השטח של נֹגַהּ, הרחק מתחתיהם, נעו הוַּלְדוֹאִים, מכונות ענקיות משוריינות, בנויות לעמוד בלחצים העצומים ובכבידה וברוחות, בסופות החומצה האימתניות. הם חצו בזחילה את מישור לָקְשְמִי, מוּנעים מרחוק על ידי צוללני פלנטות, אנשים כמוה. בעיני מאיה, שחגרה את עצמה בקונכיית הצוללן, היה כוכב הלכת נֹגַהּ העולם האמיתי; ערי הענן שבאזור הממוזג היו רק הסחת דעת. עבורה, כשלבשה את גופו של הוַּלְדוֹ, הפכו הרוחות האלימות למשב רוח קלה, ופני השטח הקשים הפכו למפה אהובה שהיא שרטטה מחדש עם כל צעד. ליבה היה משאבת חום מבוססת הליום, קרביה היו קרמיקה משוריינת. מעבר למישור לָקְשְמִי היתמרו הרי מַקְסְוֶול, ולעבר הרכס הזה צעדו הוַּלְדוֹאִים, מפני שיום אחד, יום אחד הם יבנו הר גבוה עוד יותר, כדי ליצור לבני האדם בית נוסף לחיות ולמות בו. לחיות ולאהוב, ולגדל בו פרחים.
היא התגעגעה לנֹגַהּ, לפני השטח שלו, לנהיגה באחד המנועים הענקיים לבדה. היא ידעה שסָּאמִיט ידאג. היא לא סיפרה לו.
עטופה בתוך הקונכייה כמו עובר ברחם היא תהיה מוגנת, ויהיה לה קשר מוחי ישיר לגוף החיצוני שלה. שנה, שנתיים. או כמה שנים שיידרשו. החירות שבכוכב לכת פראי – הריגוש שבו!
"אבל אין פרחים על נֹגַהּ," היה ודאי אומר.
"אבל יכולים להיות," היתה ודאי עונה.
והוא היה עונה, "הניחי למקומות הפראיים לנפשם."
מה היא ידעה על סבא שלה? כשנולדה היה כבר זקן. הוא לא היה מנֹגַהּ. היא לא היתה בטוחה מניין היה. מיישובי הטבעת סביב שבתאי, אמרה לה פעם אימהּ. או אולי מטִּיטָאן. הוא דיבר במבטא האיטי של מערכת השמש החיצונית. מעולם לא סיפר איך ולמה עבר לכוכבי הלכת של המערכת הפנימית, והיא מעולם לא שאלה. היא ידעה רק שהיה צעיר כשהגיע לכאן. ופעם מצאה תמונה קבורה בארכיב פרטי, שהופיע בה איש צעיר שעשוי היה להיות סבהּ, רזה וגמלוני, רובה תלוי על כתפו, באחד הירחים של הרפובליקות הגליליאניות, וסופת הענק של צדק מתנשאת מאחוריו. אבל היא לא ידעה איך לפרש את התמונה.
מלחמה כלשהי, לפני זמן רב. ספינות קשורות זו לזו מרחפות לאט, כמו פחיות שמישהו בעט, חוצות את המפרץ הגדול, האפל, לעבר השמש, עמוסות בגוויות.
הוא מעולם לא דיבר על העבר הזה, ועל החלק הזה שבו, ומאיה מעולם לא חיטטה. היא יכלה כנראה לגלות, השיח היה רווי נתונים. אבל היא אהבה את סבא שלה.
היא זכרה איך הלכו יחד בגנים, האכילו את הצמחים. פעם בשבוע היה בוחר ורד מיוחד אחד, היא לא ידעה על פי אילו אמות מידה, חותך בזהירות את הגבעול ולוקח אותו הביתה, לסבתא של מאיה.
והיא זכרה איך הלכו יחד, יד ביד, לאורך הגשר ההיקפי במפלס העליון של העיר, זה שהרגשת בו שאת נמצאת בתוך העננים ויכולה להביט מטה, בגובה הבלתי נתפס הזה; הצניחה החופשית אל נֹגַהּ… ואולי זה היה הרגע שבו בקעה בתוכה הכמיהה הפראית, לרדת מטה אל פני השטח.
עתה ייחלה לחזור אל חליפת הוַּלְדוֹ שלה, להתרחק מכל זה. עוד אובדן.
אולי הרובוט ראה זאת בפניה. רובוטים היו אמורים להיות טובים בקריאת הבעות. ר. מתקין אמר, "משהו לשתות אולי? כוס מיץ תפוזים?"
הפרדסים במפלסי הגנים של העיר היו מפורסמים. היו ארבע טרסות של גנים, שהיו תלויות מתחת לעיר. דונמים על גבי דונמים של פרחים ועצים, של טפטפות ורשתות מיקרו השקיה שהיו מתוחכמות בדרכן לא פחות מן השיח עצמו.
היא נענעה בראשה. "לא, תודה. הסידורים –"
"כמובן. אני מבין שאין צורך באספן נשמות?"
היא נענעה בראשה. "סבא שלי לא רצה הפרעות בקישורית שלו. הזיכרונות שעדיין מוטמעים שם צריכים להישאר כפי שהם."
"כמובן. אם כך –"
"הוא יצטרף אל סבתי שם למטה."
הרובוט הנהן. "אני אדאג לסידורים," אמר.
"תודה," אמרה מאיה.
#
הרובוט זכר שיחה שניהל עם סָאמִיט פעם על מלחמה. הם שיחקו בָּאוֹ לפי חוקי זנזיבר העתיקים, על לוח שהגיע כל הדרך מאֶרֶץ הישן, מגולף מעץ סחף ומקושט בעלים.
"היתה אי נעימות," אמר הרובוט. הוא סיכם בצירוף המילים הקצר הזה את כל הזוועה שהיה עד לה ונטל בה חלק. והקשיש כמעט חייך, הוא נראה מופתע, אחר כך משועשע.
"כן," אמר. "זה היה ככה גם בשבילי."
אולי זאת הסיבה שהם הסתדרו. וזה היה נחמד, חשב הרובוט, לחלוק משהו כזה עם בן אנוש. היה בזה משהו אינטימי, ידע משותף, דמיון. כן, החליט עתה. הם היו חברים, ודאי שהיו.
וזאת היתה תחושה טובה ובו זמנית עצובה.
ר. מתקין ניגש לחלון. אצבעותיו נעו כל הזמן, התקינו עגור. כנפיו פרושות. הרובוטים הביטו במפריחי העפיפונים בשמיים ובמערכת הרשתות שיצרו הצינורות העדינים שלכדו את הגשמים החומציים וזיקקו מתוכם את המים היקרים. נֹגַהּ אכן היה גן עדן. אם דבר כזה קיים במציאות. הרובוט סבר שזה מונח המייצג אידיאל. שלא כמו גן העדן האמיתי שהכמרים בוותיקן הרובוטים שעל המאדים ניסו ליצור בשדה נקודת האפס…
אבל על המידע הסודי הזה נאסר על ר. מתקין לדבר בקול רם.
הוא נאנח, בקולו המוקלט של אדם שמת לפני מאות שנים, ואז התיישב לדאוג לסידורי הלוויה. הוא יקדיש תשומת לב רבה לסידור הפרחים, החליט. אומנם הפרחים נועדו לשמש את החיים, לא את המתים, ואף על פי כן, חשב הרובוט, זה היה מוצא חן בעיני סָאמִיט.
והיתה נחמה גם בידיעה הזאת.
#
מאיה חצתה בריצה את מישור לָקְשְמִי, זרועותיה מתנופפות לצדדים. היא היתה מֶכָּה כבירה, היא דילגה על פני השטח הסלעיים, משבי הרוח הלהיבו אותה, כוכב הלכת ניסה ללא הרף להפיל אותה, לפרק אותה לגורמים. קרביה היו כור גרעיני, זרועותיה יכלו לנתץ סלעים. היו עוד וַלְדוֹאִים שנעו שם למטה, אבל הם היו רחוקים, והיא רצתה להיות לבדה. הם לא הפריעו לה.
אולי יום אחד כוכב הלכת נֹגַהּ יתחדש, חשבה. הוא יפורק ויורכב מחדש. מהי הַאֲרָצָה אם לא הרס, חורבנה של שממה לשם סיפוק גחמותיהן של ישויות אורגניות בנות חלוף?
הניחי למקומות הפראיים לנפשם, אמר לה סבהּ. והיא מעולם לא ידעה שגם היא הרגישה כך, שהיא לא רוצה לראות את כוכב הלכת הסוער, הפרוע הזה, שאינו מתאים לקיום של חיים, היפה והפראי בבידודו – היא לא רוצה לראותו נחרב. אבל יום אחד ימטירו מטאוריטים עצומים על פני השטח שלו, ישאבו את הרעל מן האטמוספרה ויזרעו בכוכב הלכת יצורים מיקרוסקופיים… יום אחד ייצרו אוקיינוסים חדשים, ושדות יצמחו במקום שהיה כולו שממה.
אבל היא שמחה שלא תצטרך לראות את זה.
מאיה חצתה בריצה את פני השטח של נֹגַהּ והתאבלה על סבהּ שמת בלילה, מוקף בפרחים.
מעל ראשה, בלי לעורר מהומה, נסחף הראשון מבין הארונות בעדינות מטה מבעד לסערה.
הסוף.
לביא תדהר הוא וסופר מדע בדיוני ופנטזיה ישראלי, החי ומתגורר בלונדון. ספריו זכו בפרסים רבים ותורגמו לשפות רבות. לעברית תורגמו בשנים האחרונות שניים מספריו: איש שוכב וחולם (כתר, 2018) והתחנה המרכזית (הוצאת יניב, 2017).
דינה עזריאל היא אדריכלית, כותבת, מתרגמת ועורכת. בעלת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. סיפוריה ושיריה ראו אור בכתבי עת שונים, בהם צריף, עתון77, פטל והמוסך.