רחוב ארבע הרוחות | רוברט ו. צ׳יימברס | תרגום: יהונתן דיין

Ferme tes yeux à demi,
Croise tes bras sur ton sein,
Et de ton cœur endormi
Chasse à jamais tout dessein.

Je chante la nature,
Les étoiles du soir, les larmes du matin,
Les couchers de soleil à l'horizon lointain,
Le ciel qui parle au cœur d'existence future*

החיה קפאה על הסף, בוחנת בחשש, נכונה להימלט במקרה הצורך. סֶבַרן הניח את פלטת הצבעים ופרש את ידו בברכה. החתולה לא נעה, עיניה הצהובות לא סרו מסברן.

"חתלתולה," אמר בקולו השקט והנעים, "בואי, היכנסי."

קצה זנבה הדק זע בחשד.

"היכנסי," הוא שב ואמר.

דומה שמצאה את קולו מרגיע, נחה על כל ארבע רגליה, אם כי עדיין לא הסירה ממנו את עיניה, וקיפלה את זנבה במהודק אל ירכיה הכחושות.

הוא התרומם מחויך מכן הציור. היא בחנה אותו בדממה כשהתקדם לעברה, וכשרכן מעליה צפתה בו מבלי למצמץ; עיניה עקבו אחר ידו עד שנחה על ראשה. אז השמיעה יללה צרודה.

זה מכבר נהג סברן לשוחח עם חיות, כנראה משום שחי בבדידות רבה כל כך; כעת אמר, "מה העניין, חתלתולה?"

עיניה המפוחדות תרו אחר עיניו.

"אני מבין," אמר ברוך, "מיד תקבלי."

הוא החל לנוע בשקט ולטרוח בחובותיו של מארח, שטף קערה, מילא אותה בשארית החלב שבבקבוק הנח על אדן החלון ופורר לחמנייה אל גומה שיצר בכף ידו.

היצור התרומם ואט התקדם לעבר הקערה.

בעזרת ניצב מרית הצבעים הוא ערבב את הפירורים בחלב ונסוג לאחר שטמן את אפה בעיסה. הוא צפה בה בדממה. מעת לעת נקשה הקערה באריחי הרצפה, כשניסתה להגיע לפירור שדבק בשולי הכלי; לבסוף נעלמו כל חתיכות הלחם, ולשונה הסגולה חלפה על פני כל מקום שעוד לא ליקקה, עד שהקערה הבריקה כשיש ממורק. אחר התיישבה, הפנתה לו בקרירות את גבה והחלה להתנקות.

"תמשיכי," אמר סברן בעניין רב, "את זקוקה לזה."

היא זקפה אוזן אחת, אך לא פנתה ולא חדלה מהתייפותה. ככל שסרה מעליה הזוהמה, הבחין סברן שהטבע ייעד אותה להיות חתולה לבנה. במקומות שונים היתה נעדרת פרווה, ממחלות או כתוצאה מקרבות, זנבה היה גרום ועמוד שדרתה חד. אך חינה החל נגלה תחת ליקוקיה הנמרצים, והוא חיכה עד שתסיים לפני ששב ופתח בשיחה. כשסוף כל סוף עצמה את עיניה וקיפלה את כפותיה הקדמיות תחת חזהּ, הוא פתח ברכות רבה: "חתלתולה, ספרי לי את צרותייך."

לשמע צליל קולו היא פרצה בטרטור שהוא זיהה כניסיון לגרגר. הוא רכן כדי ללטף את לחיה והיא יללה שוב, יללה קטנה נעימה ושואלת, שבתגובה לה ענה, "בוודאי, השתפרת מאוד, וכשתצמיחי שוב את פרוותך תהיי ציפור נהדרת." מוחנפת, היא נעמדה וצעדה סחור-סחור סביב רגליו, דוחקת ביניהן את ראשה ומשמיעה הערות מרוצות, שאליהן הוא הגיב בנימוס רב.

"ובכן, מה הביא אותך לכאן," אמר, "לכאן, לרחוב ארבע הרוחות, מעלה אל הקומה החמישית, אל הדלת שקיבלה אותך בברכה? מה היה הדבר שמנע ממך לברוח כפי שחישבת לעשות ברגע שפניתי מבד הציור שלי ופגשתי בעינייך הצהובות? את חתולה מהרובע הלטיני כשם שאני אדם מהרובע הלטיני? ולמה את עונדת בירית פרחונית אדומה כשושנה סביב צווארך?" החתולה טיפסה אל חיקו, וכעת פצחה בגרגור כשהעביר את ידו על פרוותה הדקה.

"סלחי לי," הוא המשיך בקול רגוע ועצל, שהשתלב בגרגוריה, "אם התנהגותי נראית לא ראויה, אך איני מצליח להסיר ממחשבותיי את הבירית הזו בצבע השושנה, שהפרחים הרקומים עליה משונים כל כך, והיא מהודקת באבזם כסף. האבזם אכן עשוי כסף; אני רואה את חותם המטבעה על שוליו, כפי שחוק הרפובליקה הצרפתית מחייב. ובכן, מדוע הבירית הזאת רקומה משי אדום ומעוטרת בכזו עדינות – מה עושה בירית המשי הזאת עם אבזם הכסף שלה על צווארך הרעב? התהיה זאת חטטנות לשאול שמא הבעלים שלה היא גם הבעלים שלך? האם היא איזו גבירה מקשישה החיה בזיכרונות על הבלי העבר, מסורה אליך, מאוהבת בך, מקשטת אותך בפרטי לבושה האינטימיים? היקף הבירית מצביע על כך, שכן צווארך דק והבירית מתאימה לך. אבל עכשיו אני מבחין – אני מבחין כמעט בכל דבר – שאפשר להגדיל את הבירית הזאת, ולא מעט. החורים האלה בעלי שולי הכסף, ואני סופר חמישה כאלה, מוכיחים זאת. ועכשיו אני מבחין בכך שהחור החמישי שחוק, כאילו לשון האבזם רגילה להיטמן בו. נדמה שהדבר מעיד על צורה עגולה למדי."

החתולה קיפלה את אצבעותיה בסיפוק. הרחוב בחוץ היה שקט מאוד.

הוא המשיך ומלמל: "מדוע שגבירתך תעטר אותך בחפץ שכה נחוץ לה כל הזמן, על כל פנים, רוב הזמן. מה הביא אותה להשחיל את צווארך בפיסת המשי והכסף הזאת? האם זה קרה בלהט הרגע – כשאת, טרם אבדה לך פרוותך שמקדם, הידסת בשירה אל תוך חדר השינה שלה ואיחלת לה בוקר טוב? כמובן, והיא הזדקפה לישיבה בין הכריות, שיערה המתולתל צנח אל כתפיה, ואת ניתרת אל המיטה וגרגרת: 'יום טוב, גברתי', הו, קל מאוד להבין את זה," הוא פיהק והניח את ראשו על משענת הכיסא. החתולה המשיכה לגרגר, מהדקת ומרפה את כפה המרופדת שהניחה על ברכו.

"שאספר לך הכל עליה, חתולה? היא מאוד יפה – גבירתך," הוא מלמל מנומנם, "ושיערה כבד כזהב ממורט. יכולתי לצייר אותה – לא על בד – כי ודאי אזדקק לצללים וכתמים וגוונים ובני גוונים נפלאים יותר מקשת נפלאה. אוכל לצייר אותה רק בעיניים עצומות, כי רק בחלומות אוכל למצוא את הצבעים שאזדקק להם. לעיניה, עלי למצוא תכול שמיים חפים מענן – שמי ארץ החלומות. לשפתיה, ורדים מארמון ארץ השינה, ולמצחה, שלג הצונח מהרים הנישאים בפסגות גבוהות שלא ייאמנו אל ירחי מרום; הו, גבוהים בהרבה מהירח שלנו פה – ירחי הבדולח של ארץ השינה. היא – מאוד – יפה, גבירתך."

המילים גוועו על שפתיו ועפעפיו נעצמו.

החתולה נרדמה גם היא, לחיה נחה על ירכה הקרחת, כפותיה רגעו ורפו.

"למזלנו," אמר סברן, התיישב והתמתח, "העברנו בנמנום את ארוחת הערב, כי אין לי מה להציע לך לאכול, מלבד מה שניתן לרכוש בפרנק אחד."

החתולה שעל ברכו התרוממה, קימרה את גבה, פיהקה ונשאה אליו את מבטה.

"מה תרצי? עוף צלוי וסלט? לא? את כנראה מעדיפה בשר בקר? כמובן – ואני אקח ביצה וקצת לחם לבן. ומה לגבי יינות? חלב בשבילך? טוב. אני אשתה מעט מים, הישר מן היער," והחווה לעבר דלי שהוצב בכיור.

הוא חבש את כובעו ויצא את החדר. החתולה הלכה בעקבותיו עד הדלת, ולאחר שסגר אותה אחריו היא התיישבה, רחרחה בחריצי הרצפה וזקפה אחת מאוזניה לקולות החריקה של הבניין הזקן והמשוגע.

הדלת למטה נפתחה ונסגרה. החתולה נראתה כבדת ראש, חשדנית לרגע ואוזניה מאוזנות בצפייה מתוחה. אחר התרוממה בהינף זנב ויצאה לסיור דומם ברחבי הסטודיו. היא התעטשה מעל סיר הטרפנטין, נחפזה לסגת אל השולחן, טיפסה אליו, ומשהשביעה את סקרנותה בנוגע לגליל שעווה אדום, שבה אל הדלת, התיישבה וקיבעה מבטה בחריץ שמעל המפתן. אז נשאה קולה בתחינה דקה.

כשחזר סברן היה מראה פניו קודר, אך החתולה, מאושרת ומתרפקת, סבבה אותו, חככה את גופה השדוף ברגליו, דחקה את ראשה בסיפוק אל ידו וגרגרה עד שיללה גאתה מגרונה.

הוא הניח על השולחן נתח בשר קטן, עטוף בנייר חום, וחתך אותו לחתיכות בעזרת אולר. את החלב הביא בבקבוק תרופה ומזג אותו לקערה שעמדה על האח.

החתולה כרעה מעליה, מגרגרת ומתלקקת בה בעת.

הוא בישל לעצמו ביצה ואכל אותה עם פרוסת לחם וצפה בה נוברת בפיסות הבשר, ולאחר שסיים ומילא ורוקן כוס מים מהדלי שבכיור, התיישב ונטל אותה אל חיקו, שם מיד הצטנפה והחלה לטפח את עצמה. הוא החל שוב לדבר וליטף אותה מדי פעם לשם הדגשה.

"חתולה, גיליתי איפה גרה גבירתך. זה לא רחוק מכאן – ממש כאן, מתחת לגג הדולף הזה, אבל באגף הצפוני של הבניין, שחשבתי ריק מדיירים. אב הבית סיפר לי את זה. רצה המקרה והוא כמעט פיכח הערב. הקצב בשדרת דה סיין, אצלו קניתי בשבילך את הבשר, מכיר אותך, וקבּני הזקן, האופה, זיהה אותך אגב לגלוג מיותר. הם סיפרו לי סיפורים קשים על גבירתך, ואני לא מתכוון להאמין להם. הם אומרים שהיא עצלה ויהירה וחובבת תענוגות; הם אומרים שיש לה מוח של ארנבת ושהיא פזיזה. הפסל הקטן מקומת הקרקע, שבדיוק קנה לחמניות מקבני הזקן, דיבר אתי הלילה לראשונה, על אף שמאז ומתמיד הנהנו זה לזה. הוא אמר שהיא טובה מאוד ויפה מאוד. הוא ראה אותה רק פעם אחת, ואינו יודע איך קוראים לה. הודיתי לו – אני לא יודע למה הודיתי לו בחום כזה. קבני אמר, 'אל הרחוב המקולל הזה, רחוב ארבע הרוחות, מעיפות הרוחות את כל הדברים הרעים.' הפסל נראה מבולבל, אבל כשיצא עם הלחמניות שלו אמר לי, 'אני בטוח, מיסייה, שהיא טובה כשם שהיא יפה.'"

החתולה סיימה להתייפות, ולאחר שניתרה רכות אל הרצפה ניגשה אל הדלת והחלה לרחרח. הוא כרע על ברכיו לצדה, התיר את אבזם הבירית והחזיק בה לרגע בידיו. כעבור שעה קלה אמר: "על סוגר הכסף שמתחת לאבזם חקוק שם. שם יפה, סילביה אלבן. סילביה זה שם של אישה, אלבן הוא שם של עיירה. בפריז, ברובע הזה, ומעל לכל, ברחוב הזה, רחוב ארבע הרוחות, השמות נשחקים ונשכחים, כפי שמשתנות האופנות עם חילופי העונות. אני מכיר את העיירה הקטנה אלבן, שם פגשתי בגורל פנים אל פנים, והגורל היתה רעה אלי. אבל האם ידעת שבאלבן יש לגורל שם נוסף, והשם הזה הוא סילביה?"

הוא השיב את הבירית לצווארה, התרומם על רגליו והביט מטה אל החתולה שהשתופפה לפני הדלת הסגורה.

"השם אלבן מהלך עלי קסם. הוא מספר לי על אחו מוריק ונהרות צלולים. השם סילביה מטריד אותי כניחוח פרחים מתים."

החתולה יללה.

"כן," הוא אמר בקול מרגיע, "אני אחזיר אותך. סילביה שלך אינה סילביה שלי; העולם רחב ואלבן אינה פינה נסתרת. אך באפלה ובזוהמה של פריז הענייה, בצללים העצובים של הבניין העתיק הזה, השמות האלה נעימים לי מאוד."

הוא נשא אותה בזרועותיו וצעד לעבר המדרגות דרך מסדרנות דוממים. ירד חמש קומות ויצא אל החצר המוצפת אור ירח, חלף על פני גומתו של הפסל הקטן, נכנס בשער האגף הצפוני ועלה במדרגות אכולות הרימות, עד שהגיע אל דלת סגורה. הוא עמד שם ונקש ארוכות, עד שמשהו זז מאחורי הדלת; היא נפתחה והוא נכנס פנימה. החדר היה חשוך. כשחצה את המפתן זינקה החתולה מבין זרועותיו וחמקה אל הצללים. הוא הטה אוזניו אך לא שמע דבר. הדממה העיקה עליו והוא הדליק גפרור. לצד מרפקו ניצב שולחן ועל השולחן נר בפמוט מוזהב. הוא העלה בו אש והביט סביב. החדר היה רחב ידיים, הווילונות כבדי עיטורים. מעל האח התנשא לזבז מסותת, אפור מאפר להבות שגוועו. במגרעת שבין החלונות בעמקי החדר ניצבה מיטה, וממנה צנחו אל הרצפה הממורקת סדינים ושמיכות, רכים ומשובחים כתחרה. הוא הרים את הנר מעל לראשו. לרגליו נחה מטפחת. היא העלתה ניחוח בושם עמום. הוא פנה לעבר החלונות. מולם עמדה ספה ועליה היו מוטלים בערבוביה חלוק משי, ערמת בגדי תחרה, לבנים ועדינים כקורי עכביש, כפפות קמוטות, ועל הרצפה למטה גרביים, נעליים קטנות מחודדות ובירית משי בודדה אדומה כשושנה, מעוטרת פרחים משונים, סגורה באבזם כסף. הוא תהה, ניגש לפנים ומשך לצדדים את וילונות אפריון המיטה. הנר שבידו ריצד לרגע, ואז פגשו עיניו בזוג עיניים אחרות, פעורות לרווחה, מחייכות, ולהבת הנר ריצדה על שיער עשיר כזהב.

היא היתה חיוורת, אך לא לבנה כמוהו; עיניה היו נטולות דאגה כעיני ילדה; אבל הוא לטש עיניו ורעד מכף רגל ועד ראש והנר שבידו רטט ונצנץ.

לבסוף לחש, "סילביה, זה אני."

ושוב אמר, "זה אני."

ואז, כשהבין שהיא מתה, נשק לשפתיה. ולאורך אשמורות הלילה הארוכות גרגרה החתולה על ברכיו, הדקה והרפתה את כפותיה המרופדות, עד שהחווירו השמיים מעל רחוב ארבע הרוחות.

*לו עינך למחצה תעצם,
על חזך זרועותיך שלבי,
ובתוך לבבך הרודם
כל חשק לנצח עזבי.

אני שר לטבע,
כוכבי הערב, דמעות הבוקר,
שקיעות האופק הרחוק,
לרקיע הקורא אל לב העתיד להיוולד.

הבית הראשון בשיר המופיע באפיגרף לקוח מהשיר "חרישית" מאת פול ורלן (67 שירים, תרגם: עמינדב דיקמן, ירושלים: כרמל, 2010); הבית השני הוא כנראה תוספת של צ'יימברס עצמו. [הערת המתרגם]

רוברט ו׳ צ׳יימברס (1865-1933), סופר גותיקה קלאסי, נחשב לממשיכו של א.א. פו, ולמבשרם של ה.פ. לאבקראפט וניל גיימן. הקובץ – המלך בצהוב: סיפורי אימה ומסתורין, ראה אור בהוצאת פרדס (2019), בתרגומו של יהונתן דיין.

יהונתן דיין הוא מורה, חוקר ספרות ומתרגם.