התוהו המזדחל, או: כמה מחשבות בזכות האֵימה | עמרי הרצוג

מה עושה האימה?

השכבתי אותו לישון.

כיסיתי אותו בשמיכה ונשקתי למצחו.

 הוא אמר לי: "אבא, תבדוק אם יש מפלצת מתחת למיטה".

 חייכתי אליו והתכופפתי.

מתחת למיטה ראיתי אותו, שוב אותו, מסתכל עליי, רועד.

הוא לחש: "אבא, יש מישהו על המיטה שלי".*

לאורך ההיסטוריה, סיפורי אימה הסעירו את הנפש האנושית ופרנסו אותה. הטקסטים המוקדמים ביותר השתמשו בסוגה הזו כדי להסביר את העולם: המיתוס השוּמֵרי הקדום של ירידת איננה לשאול רווי במזימות ערמומיות שמגיחות מעולמות עליונים, בבני אדם שנעקדים על ווים בעודם חיים ובטרנספורמציות גופניות מחרידות; גם סיפורי המקרא – כולל האיקוניים ביותר, כמו סיפור גן העדן, יציאת מצרים או עקדת יצחק – שייכים לסוגה הזו מבחינה סגנונית ותמטית. מראשיתה של הכתיבה הספרותית, האימה ביקשה להסביר את המציאות שלנו, את מקורותיה ואת חוקיותה. היא אינה עושה זאת באמצעות חוקי ההסתברות וההכרח, לפחות לא אלו שמוכרים לנו כיום. אדרבה: היא משוטטת במרחבי השאול, מסחררת רוחות רפאים ומפלצות מסתוריות; חושפת רוצחים סדרתיים ומפגינה גופים מושחתים; מעתירה וירוסים שגורמים לבני אדם לאכול זה את מוחו של זה; מאדירה יצורים שנדרשים לדם טרי; מציבה גלריה מסחררת של ילדים שטניים, אימהות אכזריות, בעלי חיים מפלצתיים ומתים נקמניים.

כדי לחשוב על התפקיד של סיפורי אימה כדאי להתעכב תחילה על האפקט הפיזי שלהם. הם מפעילים את הגוף באופן ייחודי: הם גורמים לנו לפעור עיניים ופה. הם מאיצים דופק, דורכים את השרירים ומעלים את רמות האדרנלין בדם. הם מייצרים צמרמורת, מסמרים שיער וגורמים לנו לפלוט צעקות. הם מקשים עלינו להירדם. הם גורמים לגוף שלנו לסגל תנוחות לא־שגרתיות: כפות ידיים מכסות עיניים, שמיכה משוכה על הראש בחשיכה, תנוחת עוּבר נרעדת, צעדים על קצות הבהונות למשמע רחש חשוד בדירה.

התגובות הללו מעידות על התמודדות עם איום, עקה ומתח, ובכל זאת האימה, כסוגה נרטיבית, גם מסבה התרגשות ועונג. אפלטון הסביר את האפקט של החמלה והחרדה כחלק מהקתרזיס, שנושא תפקיד אזרחי: הזדמנות להשתחרר ממשא רגשות שעלול להוציא מאיזון ולהפר את המתינות התבונית, הנדרשת לתפקוד אזרחי תקין. הרגשות הללו נפרקים במרחב אקס־טריטוריאלי מוגדר (חגיגה דיוניסית, בית קולנוע, קריאת ספר), שמצוי לצד חיי היומיום ומובחן מהם. לאחר הפורקן הרגשי שמייצר הקתרזיס, האדם חוזר לתפקוד אזרחי וקהילתי כשהוא מיושב בדעתו, מאוזן ומדוד.

ההנחה של אריסטו התגלגלה גם אל הפסיכולוגיה ההתנהגותית והפופולרית; האימה מאפשרת פורקן, והחרדה הנפשית המצטברת משתחררת באמצעות טקס(ט) האימה. הטקסט הוא לפיכך תמיד אינטר־טקסטואלי, מתכתב עם מצאי חרדות קיים (נפשי, פסיכולוגי, תרבותי או מיני), ומאפשר לפרוק את עולו ולהתפרק מעולו. האימה נמדדת דרך העדשה הזו כתחבולה נרטיבית לעיבוד חומרים מודחקים שמתעוררים בפראות לחיים, רק כדי שאפשר יהיה לנעול מאחוריהם את הדלת, עם תום הטקסט.

אני חייב להתוודות שמעולם לא הבנתי את העמדה הזו: קריאה בספר אימה משובח לא גרמה לי להיות מאוזן או מתון יותר לאחר מכן. להפך, כאשר השדים מתעוררים – ובכן, הם ערים. והם גורמים לי להישאר דרוך גם לאחר שנפרדתי מהטקסט; טרוד ומאוים, רדוף במחשבות שווא מלאות חיים, נתין חסר אונים של דמיון משוחרר ופרנואידי שוצף ומענג.

הסבר חלופי לתפקידה החיוני של החרדה הוא תרבותי. כדי להבהיר אותו יש להבחין בין פחד (שיש לו סיבות קונקרטיות, מציאותיות: הפחד מתעורר כאשר אדם רואה נחש ארסי מתפתל לצידו, או כשאדם חבוש מסיכה עוקב אחריו בסמטה חשוכה) לבין חרדה או פוביה, שאינה מעוגנת בנסיבות מאיימות מבחינה רציונלית (כמו החשש מנוכחותן של רוחות רפאים, או מעצם הרעיון שקיימים נחשים בעולם, גם כאשר אלה אינם נמצאים בסביבתו הקרובה של האדם).

אימה מעניינת עוסקת בחרדות ולא בפחדים. החרדה אינה קונקרטית ואינה חלק מסדר היום האינטלקטואלי, הרגשי או הקוגניטיבי הפרוזאי, על סדריו וטקטיקות העיבוד שבו. בכך נטוע הממד המאיים והחתרני שלה, גם בתוצריה הפופולריים ביותר. במסווה של כוחות על־טבעיים, היא מגישה לנו סיפורים שחושפים סודות פרטיים ותרבותיים, ודנה בהם בכנות המשוחררת מצנזורה של תקינות פוליטית או שיחנית. אף ז'אנר אחר לא רשאי לעשות זאת כמותה. זו הסיבה שסיפורי בלהות משפיעים עלינו, רודפים ומסעירים אותנו, על אף שאנחנו יודעים שזה רק "כאילו", שזה רק ספר או סרט. באמצעות הממד הבדיוני שלהם, הם מפגישים אותנו עם מציאות נפשית או תרבותית לא מדוברת. המפגש לא נועד לפטור אותנו, ולו זמנית, ממודעות למציאות הזו. ההפך הוא הנכון: העונג שהוא מעורר כרוך בכך שהוא אורג את המציאות לתוך התודעה, ובתוך כך מרחיב את גבולות הדמיון.

סיפורי אימה מספרים על סודות שתחומי השיח הלגיטימי, המצונזר והמפוקח לא משככים. הם עוסקים בשאלות כמו: האם אהבה (לילדים שלי, לדוגמה) יכולה להתקיים ללא תנאים? האם הבית שלי מוגן, ומה יקרה אם אצא ממנו, או אם החוץ יחדור אליו? האם אני מסוגל להגן על היקרים לי? האם אני יכול לסמוך עליהם, והאם הם יכולים לסמוך עליי?

לשאלות האלו יש תשובות צפויות מראש (כן, אהבה ללא תנאים היא אפשרית, נדיבה ואמיתית; בחוץ קיים עולם של חוויות ואפשרויות, והבית הוא אתר של שייכות וביטחון; מחובתי להגן על יקיריי; האנשים הקרובים לי מאמינים לי ורוצים בטובתי; הם יכולים לסמוך עליי בעת צרה). אבל התשובות הקומפולסיביות האלו, שנמסרות ללא הרף, אינן נכונות; לפחות לא תמיד. אפשר להסביר זאת כך: כשהיינו ילדים, היינו משוכנעים שיש מפלצות: מחוץ לחלון, מתחת למיטה, אורבות בצללים. אבל בשלב מסוים, המסר הכוזב והמרגיע של ההורים ושל שאר סוכני התרבות הוטמע בנו: אין מפלצות בתוך הארון, אין שלדים מתחת לבית. ובכל זאת הספק נותר. הוא מתגבר במהלך החיים: ישנם דברים שאי אפשר לדבר עליהם, שהם "לא באמת" – על אף שהם אמיתיים (לפעמים אני מפחד מהילד שלי. הבית שלי לא בטוח. יש אהבה שמסכנת אותי. אימא שלי יכולה לפגוע בי. אני מקנא בחברים שלי. הייתי רוצה שאנשים שפגעו בי ימותו. אני חולם לפעמים להרוג אותם בעצמי). סיפורי האימה מאפשרים לנו לספק לתחושות הללו הד, לתת להן מקום. לכן לסיפורי אימה יש ממד מושך ומפתה: הם משקפים אמת פסיכולוגית או תרבותית, אך לא כדי להשתחרר ממנה או להעלימה. אדרבה, התענוג של האימה כרוך בתשוקה לתת לה שם וצורה, לעקוף את הצנזורה, לתת לה לגיטימציה.

כיצד האימה מכירה בסודות, מבלי לפתור אותם או להעלימם? גם ז'אנרים אחרים – קומדיה, דרמה, אפוס – עוסקים בחרדות תרבותיות ופסיכולוגיות סמויות. אבל להבדיל מהם, האימה מציגה ישות מפלצתית שפורעת את הסדר ושלא ניתן להכניע אותה. החרדה אינה מעובדת, מרוסנת או נפתרת, אלא משתוללת ללא שליטה. לסיפורי אימה טובים אין סוף טוב, וגם לא יכול להיות. גם אם המפלצת הודברה, הסצנה האחרונה תמיד תבשר על שובה: יד שלדית מגיחה מהקבר הלח; רוח הרפאים עוד ממתינה לשעת כושר; הרוצח המטורף נדד לשלוחה אחרת וימשיך במעשיו. הרציפות של הסכנה היא הנושא התחבירי של הטקסטים הללו, ולא הגיבורים ואמצעי התמודדותם עם מופע בדיד שלה. לפיכך הסיפורים הללו מעוררים את הגוף ואת התודעה: לא רק מפני שהדימויים מזוויעים מבחינה גרפית, וגם לא רק משום שהם מייצרים התמרה סמלית של דבר­־מה שמוכר לנו היטב. הם מעוררים בלהה משום שהם נחשפים כרוחות, דחפים, אנרגיות או חרדות שרודפים אותנו תמיד וללא הרף. אי אפשר להיפטר מהם. הם שם. כל הזמן. מסביבנו, מלפנינו ומאחורינו.

מה מפחיד?

היה נדמה לי ששמעתי נקישות על זכוכית.

חשבתי תחילה שהן בחלון, אבל אז שמעתי אותן שוב.

הן הגיעו מהמראה.

מטבע הדברים, סיפורי אימה מתרחשים בדרך כלל במקום חשוך וסגור; כלומר של סוד. אני חושב על אובייקטים שחוזרים כמוטיבים בטקסטים של אימה, ועל המשותף ביניהם. הרשימה ארוכה: עינית הדלת, טלפון (שכפול של מקור אנושי באופן מעוות או חלקי – מה אמת ומה בדיה?); מראה (מפגש יחיד עם עצמי, אבל גם עם ההפך מעצמי); בובות, איברים תותבים ומסכות (באובייקטים הללו, השלמות של האני נפרצת, מתרחבת, נחדרת: יש בו כפילות). לרוחות רפאים הפופולריות יש שיער שחור וחלק, מסתיר פנים חיוורות או צובע את מי האמבט בנחשול כהה וסמיך (שיער הוא גם חי וגם מת; הוא מקור של פיתוי מסוכן – שהרי בכל הדתות האורתודוקסיות נשים צריכות לכסות שיער; הוא מתקיים בתווך הנזיל שבין השגרתי והנתעב: רק כמה סנטימטרים מבחינים בין השיער שעל הראש לבין שערה שצפה במרק).

גם מים, אמבטיה ומקלחת נוכחים כאתרי אימה (מרחב עירום נטול הגנות, בטריטוריה שאינה טבעית לגוף). בעלי חיים כמו מדוזות, עכבישים, נחשים־תולעים (אבל אף פעם לא נמלים, לדוגמה. בעלי החיים המפחידים אינם דומים לגוף האנושי. אי אפשר לזהות בהם טורסו וגפיים. הם כפיל חי מפלצתי שאינו עומד בקני המידה הנרקיסיסטיים של החי האנושי). וישנם גם אתרים פיזיים שכיחים, כמו קניון שומם וריק או בית ספר נטוש (ההיעדר יוצר הזרה על הנחת הנוכחות); קרקס ופארק שעשועים (אתרים שבהם כללים משתנים: גרביטציה, כללי התנועה במרחב, היחס בין אנושי לחייתי או בין אדם לבובה); ועוד עולים בדעתי חניון תת־קרקעי, בִּצָה, מרתף, בית קברות, תעלות ביוב (נמצאים בעולם, יש להם פני שטח, אך הם גם מתחת לפני השטח).

יש עוד, כמובן, ולכל אלו מכנה משותף אחד: כולם אתרים של ניגודים שקיימים יחד, במקביל. נעים בין חיים ומוות, אנושי ולא אנושי, גלוי וסמוי, מוכרוּת וזרוּת, מקור והתחזות. שם ממוקמת האימה: באובייקטים ובמקומות שנושאים מטען של דו־משמעות, של תשובות מעורפלות, של ספק. שם מקננים הסודות.

מאיפה מגיחה האימה העכשווית?

אין דבר מתוק יותר מצחוקו של תינוק.

אלא אם כן השעה אחת בלילה ואתה לבד בבית.

אחד מאתרי המפתח של האידיאולוגיה הנאורה במאה ה­־19 היה המעבדה: המעבדה של המדען, הרופא או הצלם. המעבדה היא אתר קדושה של דת חדשה שקנתה את עולמה במערב, מסבה פניה בהפגנתיות מאלוהים, מהמיתוס, מהפגאניות: זו דת המדע, שלה כתבי קודש, כוהנים, אתרי פולחן ופרקטיקות אמוניות משלה. הדת החדשה מטיפה למאמיניה שהאדם יכול להבין את עצמו ואת עולמו בכוח תבונתו, תוך שימוש בכלי מדידה אוטונומיים, אובייקטיביים ובלתי־תלויים בסוכנות הקודש של הכנסייה או של המיתוס.

במעבדה של התקופה נולד גם הגיבור המודע לעצמו והאוטונומי, שמציב את סיפורי ההיבדלות וההגשמה כסיפור־העל החילוני החדש. רומן החניכה המודרני מתאר את מסעה של דמות שמנסחת לעצמה קול וזהות; היא עצמה, ולא האלים, אדונית לגורלה. הגיבור החדש כשיר לשלוט בגורלו משום שהוא חותר להבנת העולם והחוקיות הרגשית, המעמדית או החברתית שמפעילה אותו. הוא מתגבר על מכשולים בכוח עצמיותו ותבונתו, ומתוך כך גם מתבגר. נצחונו הוא ניצחון האינדיבידואל האוטונומי.

במהלך המאה ה־19 נולד הגיבור החילוני הזה. וככל לידה, גם זו היתה מגואלת בדם, בזוהמה ובזעקות שבר. רבים מסיפורי האימה הגותיים שנכתבו במאה ה־19 מתרחשים במעבדה; בראשם כמובן פרנקנשטיין של מרי שלי. האימה המודרנית מתרחשת במעבדה שבה היוצר מסתגר כדי לברוא או לתעד דמות חדשה, גיבור חדש. אולם כלי המעבדה מתערערים, משתבשים ומשבשים. נוצרת שם מפלצת פורעת סדר, משובשת, עקומה ואפלה, ולא נאורה ומוארת; קשורה בדמיון מטא־פיזי לפגאניות לא־תבונית – ולא אוטונומית ורציונלית. משם היא מגיחה, מתנודדת, נטולת שליטה והרסנית, כדי לאיים על התרבות התבונית. האימה מחלצת מהמעבדה את המפלצת, במקום את הידע המדעי. זה חטאהּ.

אבל זה גם המרד שלה. האימה שמגיחה מהמעבדה היא שובו של המודחק; צרחת עורב המקונן על החופש ועל המיתוס, על הפלאי ועל הלא־מוסבר שהודחקו בעולם המדעי המודרני. היא מציעה סובייקט טפילי על גוף הידע החדש: מייצגת את החופש של הדמיון המשתולל, ולא של השליטה התבונית. האייקונים שלה הם רוחות רפאים שעולות ממרתפים, מעליות גג ומקברים; יצורי כלאיים מסוכסכים; תרכובות מבהילות של אנושי וחייתי, של חי ומת, של יצורים מיתיים בגוף חדש. הם מגיבים למשטר הרציונל המדעי שכולא אותם במרתף ונועל מאחוריהם את הדלת. הם מסתננים החוצה כהזיית מרד; שריד קמאי למאות שנים של שלטון המיתוס, שממאן להיעלם באחת.

מרגע שהם מגיחים אל התרבות, אל הספרות ואל הצילום, כבר אין בכוחם של הנפש או של המדע להשיבם לתוך הבקבוק. הם נמצאים שם, אורחים לא קרואים בנשף הנאור, חוגגים במחול עוועים את הטרנסגרסיבי, את הנשגב והנתעב, את הפגאני והפרימיטיבי. ולכן האימה המודרנית היא ביטוי ז'אנרי מובהק של ביקורת הנאורות: סיפורי האימה חושפים את אי־היכולת לייצר סובייקט שלם ובוגר, מודע לעצמו ושולט בגורלו. הם מתנכלים לניסיון היהיר הזה והורסים אותו. ג'ויס קרול אוטס כתבה שיש דבר אחד מפחיד יותר מבית רדוף רוחות: זה הבית שאינו רדוף רוחות, שהתרבות המודרנית עמלה ללא הרף על כינונו. אבל השלדים במרתף עדיין לא קמו לתחייה, עודם ממתינים לשעת כושר. היא יכולה להגיע בכל רגע.

על מה מדברת האימה?

היא התעוררה ושאלה למה אני מתנשם ככה.

אבל לא הייתי בחדר.

סיפורי אימה משמשים לעיתים קרובות ברומטר חברתי. הם משקפים את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים ואת החרדות הקולקטיביות של חברה מסוימת בהקשרים היסטוריים וחברתיים ספציפיים. האימה היא פוליטית; גם כאשר היא עוסקת בחרדות נפשיות אוניברסליות, היא ממקמת אותן במארג נתון של יחסים אנושיים.

המבטים הפרשניים העכשוויים בטקסטים של אימה נחלקים באופן גס לביקורת תרבות ולפרשנות פסיכואנליטית. לעיתים, הישות המפלצתית עצמה מזמינה סוג מסוים של פרשנות (רוחות רפאים, לדוגמה, מקושרות באופן מיידי לאנרגיות נפשיות שלבשו צורה – מורשתו של פרויד רודפת אותן, ולכן גם מזמינה תפיסה פסיכואנליטית של הופעתן; טקסטים שעוסקים בזומבים, מן העבר השני, מזמינים קריאה תרבותית, משום שהם מעידים על יחסים מעמדיים).

אם נתבונן בטקסטים של אימה מהעשורים האחרונים מזווית תרבותית, נזהה כמה תמות שכיחות. האימה עוסקת בניכור חברתי וקסנופוביה; בקריסה של סדר פוליטי, דתי, כלכלי, לאומי או מגדרי, על רקע תנודות אידיאולוגיות; רבים מהטקסטים עוסקים באיומים טכנולוגיים על סדרים רגשיים וחברתיים. אימה דנה גם ביחסי טבע ותרבות – החל מהאיום שצופן מרחב לא־תרבותי, כמו היער שהולכים בו לאיבוד, ועד לסכנות של שיבוט גנטי או התערבות אנושית במנגנונים טבעיים.

סיפורי אימה, כאמור, עוקפים צנזורה פורמלית, גלויה או סמויה, כשהם מציגים לראווה סוגיות פוליטיות. לא תמיד הם משקפים סדר יום רדיקלי, אגב; פעמים רבות הם מבקשים להזהיר מפני מנגנונים ליברליים (כמו שוויון זכויות לנשים, מדיניות רווחה או תרבות של תקינות פוליטית). כך או כך, הם תמיד מגיבים לאי־נחת נוכח השתלטותה של פרדיגמה חברתית או הקשר אקטואלי חדש.

אפשר להזכיר כמה דוגמאות לתגובה של האימה לשינויים היסטוריים כאלו. סרטי הסלאשרים, לדוגמה, צמחו בארצות הברית לאחר מלחמת וייטנאם, משום שהעידו על האיום הפתאומי שנשקף לחוסן של צעירים אמריקאים; מאוחר יותר, סלאשרים חזרו למרכז הבמה לאחר המהפכה המינית, משנות ה־70 של המאה הקודמת ואילך, סביב שאלת ההפקרות המינית והמאבק לשמירה על הבתולין עד לנישואין (מי ששורדת את הרוצח המטורף ויכולה לו תהיה תמיד הגיבורה הבתולה, שמסרבת לקיים יחסי מין באחת הסצנות הראשונות של הטקסט). על פי רוב, הטקסטים הללו גם ביקרו את דור ההורים הקרייריסטים, משום שהגיבורים הצעירים מוזנחים על ידי הוריהם שמועלים בתפקידם המסורתי המגונן (חשבו על היעדרותם של ההורים ב"סיוט ברחוב אלם", ב"It" או בסדרת סרטי "צעקה").

טקסטים שמרניים נוספים, שעוסקים בנשים זדוניות ושתלטניות, עלו ופרחו עם התעצמותה של התנועה הפמיניסטית בארצות הברית החל משנות שנות ה־50 של המאה הקודמת. עם עלייתו של "הגבר החדש" בשנות ה־80, נוצר גל של טקסטים שמציגים גברים חלשים שמשפחתם נתונה לאיום חיצוני, והם מגלים רפיון וחוסר אונים מול האיום הזה. עליהם לשחזר את תפקידם המגדרי המסורתי כדי למצוא את הכוח להגן על משפחתם. המשבר הכלכלי והתעצמות הפערים החברתיים משנות ה־70 יצרו טקסטים שעוסקים בעוני, ובסכנות שהעוני משקף אל מול הציבור הבורגני (לדוגמה אפשר לציין את המאבק המעמדי שנוכח בטקסטים כמו "המנסרים מטקסס" או "הגבעות").

סביב הדומיננטיות הכלכלית האסיאתית, והתחזקות מעמדם של מהגרים אסיאתים בארצות הברית, נוצר בשנות ה־90 גל של סרטי אימה מעובדים, שמציגים את האחר התרבותי – היפני, הקוריאני – כאיום מסוכן על התרבות האמריקאית ("הטינה", "הצלצול"). סרטי הזומבים החלו סביב תנועות לזכויות השחורים בשנות ה־60, והציגו אספסוף מסוכן שמאיים על הבורגנות הלבנה; מאוחר יותר, הזומבים שינו את תפקידם; המון מסומם־תודעה, שמבקש לצרוך עוד ועוד, צובא על שערי קניון נעול, ומאפשר לדון בסכנות הנשקפות לאוטונומיה האנושית כתוצאה מסגנון החיים הצרכני.

לעיתים קרובות, הברומטר של האימה מתייחס לאירועים היסטוריים קונקרטיים. סיפורי אימה יפניים על מפלצות כמו גודזילה היו תגובה למלחמת העולם השנייה ובעיקר לפצצת האטום ולהשפעותיה על החוסן הלאומי. התפשטות מגפות – כמו הפרה המשוגעת – יצרה סדרה של סרטי מגפות כמו "28 ימים אחרי". בסרביה, לאחר מלחמת האזרחים ומקרי האונס נכתבו ספרי פורנו־עינויים קשים, וגל של פורנו־עינויים שטף את התרבות האמריקאית אחרי אסון התאומים ב־2001 ובמלחמת עירק (סדרת סרטי "המסור", לדוגמה, עסקה בהתמוטטותן של מערכות החוק, הענישה ואכיפת סדר; "הוסטל" ודומיו עסקו בסכנות שנשקפות לאדם האמריקאי כאשר הוא נוכח בטריטוריה זרה).

סיפורי אימה עוסקים גם בהתפתחויות טכנולוגיות ובהשפעתן על סוגיות כמו תקשורת בין־אישית, אובדן הפרטיות, מציצנות והערכה מחודשת של זרות וקרבה. הם חושפים את האיום שנטוע בטלפונים ניידים, בשידורים חיים, ברשתות חברתיות ובמכשירי הקלטה. שאלת הממשות למול הטכנולוגיה החדשה של המבט מערערת את מושגי הממשות והבדיון – ולפיכך מעוררת פרנויה; תיעוד חי הוא הנושא של "יומן המתים", "פרויקט המכשפה מבלייר" או של "REC", שיוצרות ומגיבות למציאות פסיאודו־אמיתית, במובן של "תוכניות מציאות".

הטקסטים הללו מאפשרים התמודדות עם חרדות חברתיות שקשורות בשינויים פוליטיים, כלכליים, חברתיים או טכנולוגיים של שעתם. הם מבהירים שהעולם הוא שברירי ורעוע. נחמת הוודאות או היציבות הנורמטיבית והמוסרית היא אשליה בלבד, המצויה תחת מתקפת־פתע; חוקי המשחק עלולים להשתנות בכל רגע.

אבל זו כמובן רק חלק מהתמונה של האימה העכשווית. מבט חלופי אל אימה מדגיש את ההקשר הפסיכואנליטי, שמטפל בסוגיות אוניברסליות כלל־אנושיות, באמצעות שימוש סמלי בשפה הפרוידיאנית: תשוקות של הלא־מודע, תסביכי סירוס לא פתורים והדינמיקה המאיימת של האל־ביתי. סיפורי אימה שמתרחשים בתוך בית רדוף, לדוגמה, עוסקים באופן תדיר בטראומות של ילדות וביחסים משפחתיים פגומים. הם מציגים הורים ממשיים או סמליים שמפחדים מהילדים המסוכנים שלהם ("האומן", "תינוקה של רוזמרי", "סיבוב הבורג"), או ילדים שחרדים מהנוכחות המסרסת או הבולענית של הוריהם ("איש החול", "מאמא", "מים אפלים", ושוב – "סיבוב הבורג").

אבל תמיד – המפלצת מתחת למיטה

אני לעולם לא נרדם, אבל כל הזמן מתעורר.

בכל התרבויות קיים שלב התפתחותי שבו ילדים מתחילים לפחד ממפלצות. זה קורה במקביל לרכישת השפה. המפלצות מגיחות כשאנו לומדים לתת שם לדברים. לפני שהפעוט יודע לדבר, עולמו מורכב מכל מיני דברים נטולי מושג. כשלומדים לדבר, העולם מצטמצם לגבולות השפה: יש דברים שיש להם שם, ואפשר להכיר בהם – רק בהם. אבל יש דברים שנותרו עדיין מחוץ לשפה. אלו המפלצות: קטגוריה לשונית שכולל את כל מה שהלשון לא מכירה בו. לוקח זמן עד שהילד מדחיק את קיומן, מצמצם את גבולות התפיסה שלו למה שיש לו מושג לגביו, מגבש את הידע הרציונלי השתלטני ומדחיק את הידע האחר, הקמאי, הלא־מוסבר, ומפסיק לפחד ממפלצות. אבל זו רק העמדת פנים, כמובן; מפלצות מלוות אותנו כל חיינו. הן מכרות ותיקות ואינטימיות מאוד. בנדיבותה המחרידה, האימה מארחת את המפגש איתן, שמתנהל מעבר לכל מושג.

* סיפורי האימה הקצרים שמופיעים לאורך המסה נדלו מ:

http://justsomething.co/20-terrifying-two-sentence-horror-stories-that-make-you-hold-your-breath/

עמרי הרצוג הוא מבקר ספרות וחוקר תרבות, מרצה בתכנית התואר השני בלימודי תרבות במכללת ספיר.