#
אני צריכה לספר לך סיפור, היא אומרת, ואני רוצה לגשת מיד לעיקר. ניסיתי כל כך הרבה גישות בעבר, וכולן הסתכמו באותה תוצאה. אבל קודם תאמר לי, איפה אתה?
סליחה, אני שואל, מי את.
אתה לא זוכר אותי? מצוין. נוכל לעשות את הניסוי הקטן שלנו בלי רפאים…
למה זרם הווידיאו ביישום שלך סגור, מה את –
המקום שאתה יושב בו, המסך שאתה יושב מולו, כל מה שנראה לך מציאותי ללא עוררין, הוא לא יותר מהדמיה.
אני צוחק. אני שולח אצבע לצלמית הניתוק על מסך המגע.
זה לא יעזור, היא אומרת, לנתק את השיחה אפשר רק מהצד שלי, בעצם, זה הצד היחיד ש –
אני בכל זאת מקיש על צלמית הניתוק, קולה ממשיך לבקוע –
במידה זו או אחרת קיים. איפה אני תופסת אותך, באיזו שנה?
אצבעי לוחצת את כפתור הכיבוי של מחשב הלוח. הוא מפיץ את קרינתו הכחלחלת בחלל. אני חצי שכוב על המיטה בחדר נעורי, בבית אמי, הזוהר החיוור חוצב מן החשיכה את המקרר הגדול שהוגלה לחדר, כבד והומה חרש בפינתו. הוא עמוס תבשילים שנותרו משבת, כמוסות של דאגה. אמי שמחה כשהודעתי לה שאלון לילה אחד אצלה. הבית מיותם משך ימות השבוע, אחיותיי וילדיהן שקועים בעיסוקיהם. נדרשתי לדבר במושב הסיום של כנס שהתקיים במחלקה שלי באוניברסיטה, והוקדש לשירה בעידן הטכנולוגי. לא רציתי לנהוג בשעה מאוחרת לדירתי בתל אביב. כמה ימים קודם לכן, עברתי באקראי על מדפי הספרים בספרייתי. אצבעותיי שוטטו על הכריכות, מבטי נדד אל המדפים התחתונים. כמה שנים שלא שלפתי אחד מהספרים הללו ששם, ספרי המדע הבדיוני הישנים. כמעט מאליו נפל לכף ידי ״צביר כוכבים״ של פייר אנתוני. שבה אליי השקיקה שבה קראתי את הרומן הזה ואת המשכיו. שב לגופי הרעד ההוא המתוק. עידן שבו אפשר להעתיק את ההילה של יצורים אל גופים אחרים, ושביל החלב והגלקסיה השכנה, אנדרומדה, נעשים לזירת מלחמה, זירת תככים, זירת מין. הרי זה היה טעם השקיקה, תיאורי ההזדווגות וההתקשרות החושנית של צורות חיים אחרות, נוכריות. בספר האחוז בידי חשתי באותה אנרגיה שפעמה בו כשקראתי אותו לראשונה, אותה חיות אדירה. תהיתי מה יכול להבין נער שעוד טרם התנסה במין באשר למין חייזרי, איזו התרגשות ממלאת את גופו בשעה שהוא מעלה בדמיונו את ההיפעלות של בשר וחושים שאין לו דרך להכירה.
באיזו שנה אתה, היא אומרת.
חורף אלפיים ארבע עשרה.
אלפיים ארבע עשרה, קולה נמלא נימה נוגה. אלפיים ארבע עשרה, כל כך קרוב, כל כך רחוק. איפה?
בבית, אני אומר. ומיד מתקן, בבית של אמא שלי.
היא מפטירה את שם העיירה שלי. בהגייתה נטען השם צליל זר, הוויה מסוג שני תופחת בו. היא אומרת, ישראל. ופתאום ברור לי שהיא דוברת בשפה שאיני מכיר. אני שואל. לאוסף ההברות שהיא מציעה בתגובה אין שום מובן. לכי על זה, אני אומר, אני מקשיב.
בסביבות אלפיים עשרים, היא אומרת, יושלמו מיזמי הדיגיטציה של המוח, של האמריקאים והסינים.
שמעתי על זה משהו. הם בונים מוח נוירון אחרי נוירון על גבי מחשבי על, לא?
פחות או יותר.
עוד לא אמרת לי מה שמך.
ריש גלותא.
ברצינות?
התבונה האנושית אינה פתרון, היא אומרת, היא בעיה. הם יבינו את זה מהר מאוד, כשהמוח ישוחזר במלואו על מחשב. התבונה היא רק אוסף של מימושים מיוחדים, אבל סיגול העקרונות שמשותפים להם או שכפול שלהם אינו מסוגל ליצור תבונה.
את מתכוונת שאין תבונה טהורה, שאין מערכת עקרונות ומבנים שהיא התבונה, אלא רק אירועים של תבונה?
אהה, אם כי מדובר יותר בתודעה, שהיא תנאי לתבונה, השחזור המלאכותי של תבונה לא יוצר תודעה, וממילא מתפוגגת התבונה האנושית, אתה מקבל רק אוטומט מאוד משוכלל.
זה מה שקורה כשלאנשי מדע אין הכשרה פילוסופית.
אז הם החליטו להתחיל בסוף, למפות אינספור מוחות ספציפיים, ואז לנסות לבודד בדיעבד את הרכיב של התודעה.
אני חושב שאני מאבד אותך.
תתרכז, אתה חייב להתרכז. עד שהצלחתי ליצור קשר אִתך.
אִתי? מה לי ולזה?
כאן העניין מסתבך, היא אומרת. זה מה שאני מנסה לגלות. כי אתה אחד המתנדבים למיפוי, עברת את המיון שלהם… הקול שלה מסתרס, מתעווה, אני נרחץ מוכרות עזה, כמו זיעה, איזו קדרות מתקשרת באופק, קרבה במהירות. על המסך של מחשב הלוח מפציעה תמונתה. כמו המאמץ לקרוא עמוד בספר בחלום, היא חדה כשאני חושב עליה, מזהה אותה, אבל כשאני מנסה להתרכז בפרטים, בתווים, במבנה הפנים, בשיער, הם חומקים. נותר רק המובן שאני משער, לא חומר המלים, הנפח.
אבל בפרט אחד אין לפקפק. אקדח מוצמד לרקתה. אני שומע את הנפץ.
#
סרדיוט }} מנהל_מערכת
[עותק גיבוי: ~~, ^^]
:> פלט התקבל ממיזם רדום|12.4.7 [תואר_שלישי] בלא גירוי מצד מערכת
:> לשון פלט שפה_מתה|179.8.8.8 [יהודית]
:> להלן –
באתי אליך בחלליות
ואתה עמדת
מעבר לכל מידה של חלל
במכונות זמן באתי
לִפְנות מְשָׁכֶיךָ
תודעה כבה כמו שמש
פרחי השעה ויופיים
הכהה
:>אנא הוראותיך
///סרדיוט///
#
מנהל_מערכת }} סרדיוט
:> פזר רבשקה ודווח על היזון חוזר בלא עותק גיבוי
:>דרגת הצפנה: מפתח אינסופי מתפצל
///מנהל_מערכת///
#
אני נשאר עם אמי כמה ימים אחרי השבעה. כבר איני גר בעיירה, אני חש שאיני יכול לעזוב אותה לבדה. אחיותיי שבו לבתיהן, לחייהן. אני בחופשת סמסטר, והבאתי את הספרים אִתי. אחיותיי היו אִתה כשצעקה, כשנהמה, כשאחת משיניה נשברה כשהכתה על פניה. אני לא הייתי. כמה ימים עברו עד שאזרתי אומץ להדרים. אחותה נסעה לתל אביב. במוצאי היום היתה אמורה להתקיים מסיבת הפורים של עובדי נעמ״ת. היא אמרה לאחותה, אל תיסעי, כפרה עלייך, לא בתענית אסתר. אחותה לא שעתה. היא ירדה מהאוטובוס להסתובב בדיזינגוף סנטר. תמיד הילכו עליה קסם ילדים בתחפושות. את ילדיה שלה נהגה לעודד לעטות תחפושות מדי שבת. חיבבתי אותה מרחוק. היא שפעה עליצות, לעתים מוגזמת, כמין ניגוד מוחלט לאמי ומזגה העגמומי, רואה השחורות, הנבואי כמעט.
אנחנו מסבים לשולחן. אמי מספרת לי על ילדותן במרוקו. שנתיים הפרידו ביניהן, אבל היו בלתי נפרדות. בינן ובין אחיהם ואחיותיהם הגדולים נכרה פער השנים. הן גדלו כילדות יחידות להורים רבים. על השפה העברית השתלטו מיד עם הגיען לארץ, ובעוד המבוגרים סביבם נאבקו בה, היא שימשה להן שפה סודית.
אמי מספרת שבלילות אחותה מופיעה. כל המשפחה גרה בבית אצלה. אפילו הוריה עודם בחיים. ואחותה עוברת בדלת. איש מלבד אמי לא תופס שמתה. אבל משהו בפני אחותה השתנה, היא רואה, ידע הצער על מותה שהחזרה לחיים לא תמחה, ויעמוד ביניהן עד מתי.
היא לא מדברת אתי, אמי אומרת כשהיא דנה בחלומות הללו. בכל פעם פרטי החלל והזמן משתנים, אבל לא ההתרחשות המרכזית. למה היא לא מדברת אתי? אולי המתים לא מוכנים לדבר עם מי שיודע שהם מתים. אבל זה לא הגיוני, היא אומרת. היא משוכנעת שאם תרים את השפופרת ותחייג את המספר של אחותה, היא תענה. אני חושב על הטבע המכושף של הטכנולוגיה, על תאוות האובות שהיא מניבה. הטלפון מצלצל. שנינו מביטים בו בתדהמה. הצלצול דועך ושוב המכשיר רוטט ופועם. אני מזנק אליו. הלו, אני אומר.
קול נשי שאיני מכיר נוקב בשמי בשאלה. אני מאשר. היא מציגה את עצמה, היא עורכת של עיתון והם עובדים על מהדורה מיוחדת שתוקדש להרוגי הפיגועים האחרונים, היא שמעה על דודתי ורוצה להציע שאתרום להם שיר, היא בטוחה שכתבתי כבר על הנושא, שכן…
אולי שיר שכבר פרסמת?
אני מתנצל אבל אני לא מעוניין.
שתיקה משתררת בעבר השני. ואז –
איפה אני תופסת אותך?
איפה את מה? את זאת שהתקשרה לטלפון בבית של אמא שלי…
זאת ריש גלותא, היא אומרת.
מי?
ריש גלותא, מה השנה?
את ממש חצופה, מתקשרת לכאן ו…
בכל זאת, תאמר לי.
אלף תשע מאוד תשעים ושש.
ואתה כותב שירה עדיין, נכון?
עדיין. מתי לא כתבתי?
תגיד לי משהו, תספר לי על מה קורה לך בזמן שאתה כותב. מה הסיבה שאתה כותב שירה.
אני חושב על שני הספרים שלי, על עזות המצח לכתוב שירה בלא שיהיה לי נסיון חיים אמִתי, על הכאב שאני חש מול אמי ולא יודע לבטא במלים, שלא נדמה לי שאוכל, על השבחים והגינויים שזכו להם השירים, על הבושה הכרוכה בעצם פרסומם. אני פותח את פי לענות. באפרכסת נשמעת חבטה, טלאח, ועוד אחת, טלאח, וקצבן גובר, מחריש אוזניים מטר של חבטות. ושקט. השפופרת נשמטה.
#
אחרי שסרדיוט שלח עדכון על הופעת הפלט השני, הוא המתין לאות החוזר של נבגי הרבשקה. בינתיים הוא בחן את הפלט.
תמיד אני נופל אל מולדת הבשר
אבל בין שינה לעֵרות
קורה שאני
זוכר תולדות אחרות.
מדוע קודד הפלט בצורה כה מוזרה, בלא ציון פתיחה של שורה או מעבר נושאי. הוא שלח שאילתה למאגר של צורות ביטוי בשפה המתה שזיהה, יהודית. זו היתה צורת פלט נפוצה, מתברר, שירה. הוא ספג לתוכו את המידע על השערת המקור וההיסטוריה שלה. קינה, הלל, תודעה משותפת של חברה, הבעה אישית. הוא עיכל ניתוחים והטמיע. אבל המובנים של השירים לא היו ברורים דיים. במיוחד השיר השני הציק לו. הוא פרש אותו לצד השיר הראשון. הקידוד של השניים הבהב כשתלו לעומתו במרחב ההדמיה, כאילו נמתח ביניהם כוח, והם התייצבו כקטביו. הוא התחיל לנתח: שדות סמנטיים, מאגרים של הרמזים, כל משאבי השפה הקשה, הגוועת, שעמדו לרשותו. הוא היפך רצפים, זימן מהתוהו הארכיבי שלו אלגוריתמים מיושנים לזיהוי מחברים באמצעות ניתוח תדירויות, הוא בנה לכל מילה בודדת דיאגרמות N-ממדיות של קישורי מובן וצליל, צירים אטימולוגיים וצירים קונוטטיביים, אפשרויות של עבר ועתיד. דבר לא הסביר את המהות שהתעוררה מסמיכות השירים.
הוא התחיל לחשוב אותם. השיר הראשון נדמה כשבר לא גמור. הוא ציין לעצמו לברר:
:> מהו התיאור המתמטי של היות מעבר לכל מידה של חלל
:> האם קיימת הגדרה בוטנית מדויקת לפרחי השעה
:> במסגרת איזו גיאוגרפיה מובנת מולדת הבשר בדרך המיטבית
:> לאיזו היסטוריה מכוון זכרון תולדות אחרות
אחר כך הוא אכל את השיר הראשון.
הוא אכל גם את השיר השני.
#
בעומק המותש של השינה איני שכוב על מיטה במלון בבייג׳ין. אני בבית אִמי, ואיזו בהילות תוקפת אותי. אני קם ויוצא, צולח כברת דרך. אני עומד בפתח ביתה של אחותי האחת. גם אחותי השנייה עומדת לצידה כשנפתחת הדלת העשויה לווחים לווחים, שבהם קבועים מעגלים עֵציים דמויי עיניים. איני מתפלא שאחותי השנייה שם, שהיא מרכיבה משקפיים, אף שראייתה חדה על פי רוב, ובאותה עת היא שרויה בגלות משלה. אך זה ילדה תינוק באותה ארץ קהה, שמכונותיה המהודרות הולמות בשקט מטעה. כבר באתי עם כבודת התנומה, מתנודד, הלום חושים, עטוף בשמיכה ומחזיק בכרית. אני שואל אם אוכל לישון אצלן. הן מחייכות אליי בסלחנות.
אני מזנק מן המיטה, מתקשר בחיפזון אל אמי. שכחתי את פער השעות בין ישראל וסין, ואני מעיר אותה משנתה. מה קרה, אַיְיבָּה, היא אומרת. אני נבעת. מילות החיבוב אצלה מסגירות המתנה לבשורות קשות. כאילו אם תאהב את ילדיה בעוצמה גדולה ממה שהיא כבר אוהבת, יעלה בידה לבטל רוע גזירה, להסיג לאחור פורענויות. כלום, אני אומר, חשבתי שאצלכם צהריים, לא התכוונתי. למה, מה…
חשבתי שעם הקסאמים ומה שקורה בעזה.
מה קורה שם?
עוד פעם יורים. אני דואגת לאחיות שלך. פחדתי שאולי אתה מתקשר ל.
מה קרה?
בגלל הילד ההוא ששרפו. מה אנחנו, חיות, היא אומרת. תדע לך שאף אחד במדינה לא קיבל את זה. אפילו האבא של אחד הילדים. קולה נשבר, היא מחרישה להבליע את הרעד שבו. כשהיא שבה לדבר, הוא משתנה, חדור דחיפות, אתה שומע אותי?
כן. החיבור פה די טוב… כבר פתחתי אתרי חדשות, מטח רקטות על הדרום.
מטח רקטות? באיזו שנה?
שנה, מה זאת אומרת איזו שנה, אלפיים וארבע עשרה.
חזרת לשם?
לאן?
לשם ואז, אני מתכוונת.
רגע, מה קורה פה? אמא, את עדיין על הקו?
לא. רק אני. ריש גלותא.
מי?
איזה זין. יש איזו הפרעה בתקשורת. אני לא יודעת מה, הזמזום ההוא שדיברתי אִתך עליו, הוא גובר סביבי, הרב-ממשק פולט רעש שאני לא מצליחה לאתר בו זרימה סדורה של נתונים, או שהם בשפה שאין לה תיעוד.
היי, אני אומר, תסלחי לי גבירתי, נראה לי שהשיחה שלך הצטלבה עם שלי, את מוכנה לנתק. ואז תופס שאין קשר בין צלילי השפה שמגיעים מהעבר השני, ובין המובנים שנרשמים אצלי. היא מדברת בשפה אחרת – סינית? איך אני מבין אותה?
אני לא כל כך מצליחה לקלוט מה אתה אומר, היא אומרת, אז אמשיך לדבר ותחשוב על הדברים. כל המוחות במיזם שמצאתי הם של משוררים, מה מיוחד בשירה?
אני כבר לא כותב שירה, אני אומר. אני לא מאמין בשירה.
אבל אתה תאמין, עובדה. לפי הרשומות פרסמת הרבה ספרי שירה, אבל למה אני מצליחה לעורר רק את המודול של… דבריה נקטעים בצליל שיסוף, מתכת דקה נשלפת מנדן, רועדת באוויר, אחר כך אני שומע חרחור וגרגור.
מכשיר הטלפון החכם שבידי שחור וקר.
#
סרדיוט }} מנהל_מערכת
:> אותרה פולשת לתואר_שלישי. ריש גלותא. הזחת התמשקות נדירה| 1.1.2 [קולטנית_מידע]
:> בזכות הזחה ניתנת לתכנות גנטי
:> אנא הוראותיך
///סרדיוט///
#
מנהל_מערכת }} סרדיוט
:> התחל תכנות לצורך איתור פיזי
:> עדכן באם פלט נוסף
///מנהל_מערכת///
#
גירוד טרד את סרדיוט, מבעד תודעתו המרכזית הכבויה. כל העת, אפילו בשעת תרדמתו, פעלו תת השגרות שלו. ישותו היתה משורגת במערכת. הוא ניטר, תחזק, דיווח על פעילויות חשודות. השרטת בקצה ההמיה של התרדמה הגיעה מתת שגרה שסקרה את תולדות הרעיונות של האנושות הטרום ממומשקת, את הגיבויים ששרדו את הרס_מידע. הקובץ שהזרימה לו דן ב״אתיקה״ של ברוך שפינוזה. הוא הטמיע את המידע. שפינוזה קבע שהקיום אינסופי ומכלול הקיום הוא עצם אחד. לעצם יש אינסוף תארים, שהם תכונות יסוד שלו, או תנאים להכרה. העצם מתפרט באינסוף אופנים, שהם המושאים הסופיים, אבל בני אנוש יכולים להכיר את המושאים רק בשניים מתוך אינסוף התארים של העצם: תואר ההתפשטות, שהוא ההיבט החומרי של הקיים, ותואר המחשבה, שהוא ההיבט הרעיוני שלו.
לפי שפינוזה היה סרדיוט אופן המוכר רק בתואר המחשבה. משום שקיום חומרי לא היה לו, אלא אם כן מביאים בחשבון את התשתית המוחשית, המערכת, שהוא היה ישות בתוכה.
הוא פנה לבחון את השיקולים שגרמו לתת השגרה להיעצר דווקא בהגות זו, אבל לא מצא את הסיבה. הוא הכליל את כל המילים שהרכיבו את הפלט בשני השירים ביהודית של תואר_שלישי, אבל הם לא ממש הזמינו בהכרח עצירה בשפינוזה. אמנם אחד השירים דן בעמידה מעבר למידה של חלל ובמשך בטרם היות מושג הזמן ופעילות התודעה. באלה היה רמז להגות השפינוציסטית, אלא שלא היה די בהם להסביר את העצירה של השגרה שם, בהינתן אוסף הקריטריונים של עצירה הכרחית שקבע לה.
הוא סרק את הקידוד של תת השגרה. היה בו איזה רטט, איזה שיור של המהות שעלתה מתוך הסמכת השירים שלוש פעמות כלליות קודם, לפני מצב_תנומה.
הוא הוסיף שאלה לרשימת השאלות:
:> האם אכילת השירים שינתה את הקידוד שלי
כמעט ענה בחיוב. הרי את הפלט האחרון של תואר_שלישי עיכב עד כה ולא העביר למנהל_מערכת. הוא פרש אותו לפניו:
לכודה ברשת עכביש
זורחת קרן אור
יותר מן האחות
שהיתה לברק עלה –
מה מועט חסדך
בעולם הזה.
ודאי ששיר זה היה רחוק מרעיונותיו של אותו הוגה יהודי שוויתר על יהדותו, והגם שידע יהודית, לא עשה בה שימוש בהגותו הבשלה. שפינוזה סבר שאהבת אלוהים השכלית היא המסקנה ההכרחית, השיא של כל התפתחות מחשבתית, של כל מהלך פילוסופי שאינו נכנע לכוחות האימתניים והממשיים של היצר, ההיפעלות, הרגשות. לא היה בו דבר מהטחת אשמה בָּעֶצם חסר הפניות על היעדר חסד בעולם. ייאוש לא היה במי שכתב שאיש אינו יכול לשנוא את אלוהים.
הוא הוסיף שתי שאלות נוספת:
:> האם באמת העצם זהה למושג האלוהים
:> מדוע שפינוזה
#
אני מסב לשולחן עם אמי. השולחן לא ערוך. הטלוויזיה, רחוקה ונוכחת, כבויה. אמי אינה מביטה אליי. אגרופיי קפוצים סמוך לברכיי. גרעין של ריק מונח בבית, והוא הולך וסופח אליו את החיים שנחיו, את האצור בכתלים, ברצפות, להט השיחות, הלחישה המנחמת, ריחות הבישול הארוך של החמין בשבתות החורף, ההתרוצצויות בחדרים אפלים למחצה, העונג שידע הגוף אי אז.
את זוכרת את הנערה שראיתי שטבעה, אני שואל.
שסיפרת לאחיות שלך עליה והם לא האמינו? מה פתאום אתה מביא אותה עכשיו?
לא יודע. אני חושב עליה.
תפסיק להעסיק את עצמך בשטויות, ככה אתה רק מסתבך במחשבות. בילדותה, פעם סיפרה, נסגרה שבועות בחדר בבית הוריה במרקש, חיוורת כמו צמח במים, היא אמרה. לא חבל על כל השכל שלך שככה הולך ואתה מתעסק בשטויות, אַבְּנִינִי.
כתבתי אחרי זה את השיר הראשון שלי.
אבל אתה לא כותב יותר, כמה פעמים שאלתי אותך, ואתה אומר לי שאתה לא כותב יותר.
לא.
לא טוב להשתקע בעבר, שום חִיר לא ייצא לך מזה.
אני מהנהן. לפעמים מבטה נתלה בנקודה בחלל הבית ואני יודע שהיא חושבת על אחותה. מהחדר עולה התראת השיחה הנכנסת במחשב הלוח שלי.
מי מחפש אותך בשעה כזאת, היא שואלת. היא מישירה אליי מבט סוף סוף.
בטח מחו״ל, אני מפטיר ונכנס לחדר.
אתה יודע מי אני עכשיו, היא אומרת.
מה היה שמה? כן, ריש גלותא. אני יודע שאת לא מפסיקה למות, ואני יודע שאת טוענת שאני לא אמִתי. אבל לא, אני לא יודע מי את.
למות, היא אומרת, על מה אתה מדבר? הייתי חולה, זו הסיבה שכמעט חצי שנה נעדרתי מהרב_ממשק. אנשים כמוני צריכים להיזהר.
רק לפני שעה דיברנו…
תזכיר לי איפה ומתי.
בבית של אמי, חורף אלפיים ארבע עשרה.
אין לי דרך לדעת איזו המחשה שלך בקשת הגישה שלי מפעילה. אין לי ציוד מתאים, הפרוטוקול שלך מיושן, מלפני…
את מאבדת אותי שוב.
אני מורחבת, ריש גלותא אומרת, אמא שלי היתה אחת מהחלוצות של ההתמשקות, אחרי המבולקה. אני משער שמבולקה הוא תרגום מקורב למינוח שאיני מכיר. אני כמעט נוגס את המילה כשאני שב והוגה אותה, מבולקה.
המבולקה של הרס_מידע, היא אומרת.
אני לא מבין.
יש לי חוש נוסף, למידע. תחשוב על חוש הראייה. מערכת הראייה מסוגלת לקלוט קרינה אלקטרומגנטית בתדרים מסוימים, לתרגם אותה לרצפי מידע חזותי, לפרצים עצביים, המוח מארגן בתבניות, בפעילות תת הכרתית, מקודד, אולי למבנים לשוניים, זו ההשערה הרווחת היום. השערות שעל פני העור שלי הן כמו משושות זעירות, הן קולטות תשדורות מידע. האוויר רוחש תמסורות, כמו שהוא מלא צלילים. משושות השיער מתרגמות אותן לקלט חושי. לא תמיד אני מודעת לצורת הקליטה, פשוט נוסף לי ידע סמוי, חדש, אתה מבין עכשיו? משהו תמיד מזמזם סביבי, רוטט.
בואי נחזור לנקודה שהשיחה נקטעה בה.
תזכיר לי באיזו שיחה מדובר, דיברנו כבר כמה פעמים מאז הפעם הראשונה.
אני אומר לך שדיברנו לראשונה לפני שעה.
בסדר, בסדר, תשכך. אני רואה סערה מוחית מתקרבת.
אמרת שמיזמי הדיגיטציה של המוח נכשלו, והם עברו למפות מוחות מסוימים, כדי לבודד את היסוד של התודעה.
כן, כן, ברור. תשמע. הדברים הסתבכו, הם חיפשו מתנדבים ועל פי הרשומות שנשארו גם עשו מיון קפדני, הלוואי והייתי מוצאת ארכיב של תהליך המיון, הייתי יכולה ל…
אז הם עשו מיון קפדני.
כן. עבדו כמעט עשרים שנה במעבדות, בחשאיות מוחלטת. ופתאום הפרויקט נזנח. הם פרסמו…
מי זה הם?
צוות מדענים של מועצת התאגידים הלאומיים.
אוקיי.
הם הוציאו ידיעה שהגיעו למבוי סתום, בינתיים כבר צצו טכנולוגיות ותיאוריות אחרות של התמשקות ואז הצונאמי של הרס_מידע… טוב, אני מבזבזת יותר מדי זמן בהסברים, במקום ללמוד מי אתה. אני יודעת שפרסמת שני ספרי שירה בגיל צעיר מאוד, שתקת קרוב לעשרים שנה. אחר כך פרסמת בקצב מסחרר. אבל אלה רק ציונים, במבולקה נשמד כל תיעוד של השירה של הדור שלך. תספר לי מה העסיק אותך, מה היו ההתנסויות ש…
רגע, רגע, את חייבת לי תשובה, למה אני לא אמִתי.
ברקע מתעוררות מהומה, קול של המון מתקרב, נלהם. דומה שריש גלותא לא נטרדת מכך. היא אומרת, אתה מוח ממופה, הניסיון שלך, הזיכרון, הן רק המחשות במרחב מדומה, לא הבנת עד עכ… דבריה מתעממים, היא ממשיכה לדבר, אבל כמו בעד בד הסוכר את פיה. ממילא צעקות מחרישות גם את ההברות האטומות שאני כן מצליח לשער. התמונה על המסך מופיעה. היא לבדה, משתלשלת מהתקרה. עיניה חלביות, סומות, בולטות בארובותיהן, ואצבעותיה מגרדות בלולאת החבל ההדוק לצווארה.
#
סרדיוט }} מנהל_מערכת
:> פלט נוסף מתואר_שלישי בלא גירוי מצד מערכת
:> להלן –
יקום זה גם
הוא ריק ממני –
המשך הלאה,
המשך הלאה.
:> יסוד להניח שפולשת חזרה
:> איתור פיזי לא התבצע
:> רבשקה נכשל
:> יסוד להניח חיסון טבעי כנגד תכנות גנטי
:> אנא הוראותיך
///סרדיוט///
#
תת השגרות של ביקורת_עצמית כבר הזדעקו, משלחות פרצים של בקשה להעביר הלאה התראה על חריגה מתכנות. סרדיוט דחה אותן, אבל חישב שלא יארך זמן עד שתצטבר מסה קריטית של התרעות שתאפשר לתת השגרות לעקוף את ההרשאות שלו. מנין המרי שנולד בו. הוא לא היה צריך לרמות את מנהל_מערכת. אבל הוא רימה. הוא לא קיבל מרבשקה איתות על הצלחת התכנות הגנטי. הוא העלים פיסת מידע אחת בסך הכול, הנבגים לא נכחדו. אין ספק שלריש גלותא חיסון טבעי, ההזחה בוודאי גם ערכה שינויים במערכת החיסון שלה. הוא בדק ברשומות, אמה היתה מהנדסת גאונה. בכלל, נדמה שאחרי כל משבר בתולדות האנושות נולדים כמה מוחות לא מצויים שתפקידם לשקם מחדש את המין. אולי האנושות גם היא אורגניזם אחד, והנחשולים של התבונה המעולה הם אמצעי ההגנה שלו. אחרי מבולקת הרס_מידע טענה גלותא האֵם שבני אדם חייבים להתפתח לכדי יצורים ממומשקים כדי להתקיים במציאות המשולבת שנוצרה. אין דרך אחרת למנוע מבולקת הרס_מידע שנייה.
הוא דחה עוד בקשה לדווח על חריגה מתכנות וחזר לפלט של תואר_שלישי. אם מסדרים את השירים על רצף, אז השיר האחרון הוא מעין תשובה של האל לדובר בשיר הקודם, שהטיח בו שחסדו מועט מדי. לא תשובה. הודאה באשמה. ודאי לא מושג האל השפינוציסטי, שאין לו רצון, וגם לא שיג ושיח עם התודעה המכירה אותו. יתר על כן, שפינוזה כותב שאהבה לאל אינה אהבה הנגועה בקנאה, או בכמיהה לכך שתושב. אדם האוהב את האל אינו מבקש אהבה ממנו בתגובה. הוא מסתפק בפעילות האהבה. הוא הטמיע מקורות רבים באשר למושג האל. חרף המשמעויות המשתנות בבסיסו הוא היה המקבילה האנושית למנהל_מערכת.
הוא לא הבין דבר וחצי דבר מזה, על אף שתפס לגמרי את משמעות המלים, את ההדהוד שלהן בשפה.
הוא צירף שתי שאלות לרשימה שלו:
:> האם אני אוהב את מנהל_מערכת
:> האם יש צורת הבנה שאינה צורת ההבנה השכלית
אילו רק היתה לו גישה למיזם תואר_שלישי, למנגנון התכנות שיוצר את הפלטים הללו, כמו שיש לריש גלותא…
על פתח לשכת הקלט שלו צבאו שלוש בקשות דיווח מביקורת_עצמית.
#
בתור לקבלה במרפאת אף אוזן גרון יושב לידי גבר ענק. מוטציה נדירה. קולו כה נמוך עד שאני חייב לגחון לעברו. למרות מידותיו נדמה שהוא נטול שלד, עשוי מחומר רך, נוח לעיצוב. הוא אומר שאין מיטות פנויות. יש שמועה על מגיפה של וירוסים נדירים שפוגעים בחללי הפָּנים.
שבוע קודם לכן קמתי עם תחושת סתימות באוזן ימין. הנחתי שנדבקתי בשפעת. לחצתי את כיפות היניקה של חיישני הטלפון החכם למפרק כף היד, לבית השחי, ללשון, והפעלתי את יישום האבחון הרפואי. קיבלתי הודעה שהמצב תקין. למחרת גיליתי שאני שומע באוזן ימין הדים ובני הדים של צלילים גבוהים, הם נכפלים ומסתרסים, די בהתנצחות בין שני ילדי שכנים מחוץ לדירתי להפוך בראשי לקקופוניה. חזרתי על ההליך. היישום הוציא הודעה שאני בקו הבריאות. הזנתי את התסמינים שלי באפשרות האבחון הידני שביישום. אחרי שעה הגיע זימון למרפאה.
הרופא שמקבל אותי לבסוף מניח קסדה על ראשי ולוחץ על צג הרחף למולו. דקות עוברות. הוא מבטל את שאלתי בדבר השמועה על התפרצות נגיפית. מדובר בליקוי עצבי-שמיעתי קל בשבלול האוזן, הוא אומר, מר – ועוצר. הוא נעמד ופותח את הכוננית הסגורה מאחוריו. היא עמוסה לעייפה בספרים מודפסים. אני מופתע לראות שמישהו בעידן התאגידים הלאומיים מבזבז שטח אחסון על ספרים פיזיים. הוא שולף ספר ומושיט לי אותו. זה עותק מספרי. אני ממשש אותו בהתפעלות. ההוצאה שלי סירבה להוציא עותק קשיח, אף שהתחננתי בפני הבעלים. הרופא אומר שבן זוגו הדפיס לו אותו כמתנת יומהולדת. אני מביט בו במבוכה. הוא מראה לי את ההקדשה. הצהרת אמונים נפלאה. ספר השירה שלי אינו ראוי לה. אני אומר לו את זה. זה אולי העותק הקשיח היחיד של השירה שלי מחוץ לספריות, אני אומר, כל השאר נגרסו.
אני יודע, הוא אומר. בן זוגו, מתברר, ניסה להשיג גם את הספרים המוקדמים.
תכף זה יהיה לא חוקי, אני אומר, להחזיק עותקים קשיחים.
הוא מהנהן.
אני משוכנע שמאחורי ההחלטות של יושב הראש בנט עומדת תכנית לפיקוח הדוק יותר על תכנים ממה שכבר יש.
הוא חוכך בדעתו. ואז אומר, לא רק על תכנים, גם על… ומחריש. אני תופס כמה הוא צעיר, כמה מזעזע אותו השיח המתחדש על סטיות שיושב הראש בנט מקדם בהתלהבות.
אני אומר, צריך להגדיר גירוי ארוטי מרעיונות לאומיים כסטייה.
הוא צוחק. הצחוק שלו מתפצל לאלפי בנות צחוק באוזני. הוא מרצין. לא יהיה תיעוד, הוא אומר, ומתקשה לשלוט ברעדו, למי שהיינו, לכישלונות שלנו, לטעויות שלנו, לכל ה… הוא מחווה אינאונים על רחבי המשרד. אבל אני תופס את כוונתו, הוא מדבר על להב של יופי שחתך את רגעי הכאב שלנו, שנצנץ בעמקי החולשה שידענו, שעמדנו שותקים נכחו, נוכח הברק והאימה של החיים.
שרפתי את השירים שלי, אני אומר.
אבל הם פה.
אחותה של אמי נהרגה בפיגוע, ולא יכולתי לעמוד לנוכח האבל של אמי, לא יכולתי להוות עד, לא רציתי להיקרא לדוכן העדים בשום משפט, להיות הרשם. לכל מילה שכתבתי, הגוף שלי שימש חלל תהודה.
על איזה משפט אתה מדבר?
לא משפט אנושי. שנאתי את כל מה שבקיומו היתה טמונה הבטחה של חמלה.
אני לא אדם מאמין.
גם אני לא, אבל עדיין הרגשתי נבגד. ידעתי רק לכתוב הלל. אפילו כשמחיתי, אפילו כשסירבתי, כתבתי הלל על שאיננו מכירים את הדברים בצורתם הגמורה, שזוהר הקיום שלהם עוד צפוי, עוד זורח… אני כופה על עצמי לחייך. יש לך הרבה עבודה, דוקטור, אתה לא צריך לשמוע רטינות של זקן כמוני. יש טיפול לבעיה שלי?
היית במגע עם מישהו שנראה כמו חולה בשפעת בשבועות האחרונים?
אחותי באה לבקר עם נכדתה. בת שלוש. קרויה על שם אמי. ילדה פקחית כזו לא ראיתי מעודי. חדת לשון. עיניים בוערות כמו זוג ערמוני מים. שפתיים סוררות. חשתי שוב בנקיפת הצער על שבחרתי שלא להביא ילדים לעולם. היא דחתה את כל חנחוניי, את חיזורי, הילדה. חשבתי שתהיה משועשעת אם אחקה אותה, את תנועת המיאון של כתפה, ואת ההברה המחוכמת ״אמ״ שפלטה כשלא היתה מרוצה. היא הביטה בי ואמרה בתגובה, אני לא אוהבת אותך. אחותי אמרה, לא יפה לדבר ככה לדוד, אבל היא חזרה על הטענה שוב ושוב, עד שאחותי גערה בה וכפתה עליה לתת לי נשיקה. חיבקתי אותה. כל המרי האסוף בעצמות הדקות. רציתי שתימס בין ידיי. הפניתי לה את לחיי. היא נשקה על אזני. אחותי התנצלה. יש לה צינון שלא עובר, היא אמרה.
אני מספר לרופא. הוא מתיישב בכיסאו. ביני ובינו צג הרחף. אצבעותיו נעות בנחישות, בגמישות על גביו, לש, מפתל ודוחק. הוא מביט בצג ארוכות לפני שהוא נושא אליי עיניים. יש לי חברה שהייתי רוצה שתראה, הוא אומר. היא עושה עבודה חלוצית במיפוי מוח. אני יכול לרשום לך את הביוגלולה הרגילה, אבל יש לי תחושה שזה לא יעזור.
חברתו חוקרת המוח גוצה ונמרצת. היא נותנת לי כמה הנחיות כשהעוזרת שלה מזריקה לי לווריד נוזל כחול. בתוך גליל המתכת אני שומע המהומים והצטווחויות, זמזומים ושריקות. אני עוקב אחריהם ולפתע תופס שתחרת הצליל היא מרקם מאופנן, שהחלל שבו אני שרוי אינו ממשי, מישהו מנסה לדבר אליי מבעד למסך.
#
סרדיוט צדק בניחושו שזו הפעם לא יופיע פלט מתואר_שלישי. בין כה וכה לא היה זקוק לו. הוא היה בתוך ההמחשה. הוא מצא תחבולה, להתחבר לתואר_שלישי באמצעות נבגי הרבשקה הרדומים כמעט לגמרי בתאים של ריש גלותא.
התת שגרות המעצבנות של ביקורת_עצמית המשיכו להציף אותו בתלונותיהן. כמה מהן הוא המם כעונש לדוגמה, אבל הרובוטיות התעקשו לפעול בהתאם לתכנות שלהן. הוא שלח למנהל_מערכת הודעה על ניתוק לצורך תחזוקה, משום שהמעקב אחרי תואר_שלישי וריש גלותא יצר עודף_סיבוכיות. הניתוק הגביר את הרחש לחש הקטנוני של התת שגרות, שוודאי היו פונות לעסקיהן מרגע שהצטברות בקשותיהן היתה מבטלת את הצורך בהרשאתו.
הוא שב והטמיע את השיחה בין המשורר לרופא בכל צורה זמינה: פרש ואכל, זיקק וספג, קידד גירסאות וחתך בעיקרון משווה.
הוא הכין רשימה של עיקרים:
:> לכל מילה שכתבתי, הגוף שימש חלל תהודה
:> הלל על שאיננו מכירים את הדברים בצורתם הגמורה, שזוהר הקיום שלהם עוד צפוי, עוד זורח
הוא בדק את מניית הזמן. עברה פעמה מאז התנתק. סרדיוט הגיע להחלטה. הוא שכפל את מודול האישיות שלו. את העותק בצע למיליוני גדלים בני הורדה, והתחבר מחדש למערכת. תת השגרות נחפזו והתרוצצו ברחבי המערכת, משדרות את נוסח ההלשנה עליו בכל האפיקים האפשריים. הוא השליך את העצמי המחולק שלו החוצה, אל עבר נבגי בתאי הגוף של ריש גלותא.
#
היה לו שם, חשב. מדוע שכח אותו. מה היה השם, בטרם הושמש ונעשה סרדיוט. הוא אורב לו, אבל הוא מפליא לחמוק. רק סימנים שהוא יכול למנות. לשילוב ההברות טעם של מתכת וקינמון, ניחוח יסמיני על גבול הרשף, שלד של זעף ועור חרקיקי.
הבזק עז:> הוא [מה שמו, הוא?] עולה לרגל לקיבוץ דליה, לנסות ללכוד את האווירה שבה גדל המשורר לביא תדהר. הוא תלמיד מחקר, כמו ריש גלותא אולי, הוא שוקל אם לכתוב את התיזה שלו על השירה של תדהר. המנחה שלו לוחץ זה שבועות שיגבש כבר נושא. אתמול במדיה החברתית שודרה הידיעה על ההצעה של ראש האופוזיציה בנט להכריז על ישראל כתאגיד לאומי. הוא נאנס להיות עד לוויכוחים סוערים במדיה, העמודים של חברים שלו המו מהודעות זועמות. דגם השלטון הסיני החדש לא יתאים לישראל, אמרו, לאפשר שותפות בתאגיד רק לבעלי לאומיות מסוימת, ולהעמיד פנים שמדובר בהחלטה כלכלית פשוטה. אחרים הצביעו על המהירות שבה ביקש לאמץ את ההצעה ראש הממשלה הפלסטיני, שמתחילת כהונתו עמל על טשטוש השחיתות שנהוגה שם מאז ימי ההתנגדות. הוא הקפיא תקריב של בנט בשיא נאומו. עיניו של זה בהקו, על סף אביונה, התעלות, כשהגה את הצימוד ״תאגיד לאומי״.
הוא מסתובב בשבילי הקיבוץ, אבל לא מחכים. עותק מרופט של ״שאריות מאלוהים״, ספר השירה היחיד של תדהר ביהודית [יהודית?! הוא ידע יהודית פעם] תחוב בבית השחי. הוא משוטט באגביות שאינה מכסה על הגאווה שהוא חש. הוא נד בראשו לתושבים. כחולק סוד הוא מצודד מבט אל הספר. מחייך. חושב על הערה חכמה שיעז לפלוט, לפתוח בשיחה. אולי אפילו ציטוט ישיר מאחד השירים. הוא מתרגש למחשבה. אלא ששום רגע אינו נראה לו הרגע הנכון. הארשות מפילות עליו אלם. ככל ששהותו מתארכת הוא תופס שהמבט שמשיבים לו התושבים אינו של שותפות, אלא של אימה כבושה. הוא יוצא משער הקיבוץ והולך ברגל, על רצועת אספלט מתפתלת, לעבר הכביש הראשי. קיץ, והערב קרוב. אט אט ניכרת צינה. מימינו נפרש מרחב מאובק, רצוץ חצץ, סלעים גרוסים, וחורש אורנים. הוא הולך אליו מבלי משים. מתיישב על אבן. פותח את הספר וקורא כמה שירים. פתאום הוא נושא עיניים. מה מושך את תשומת ליבו, אולי תנועה חפוזה של מכרסם קטן. הוא שומע: מאחורי צלילות הרקיע, מתחת לאדמה, בליבת העצים, במחטים השבירות, חורקים קפיצי המנגנון. ציפורים מנקשות במשב הדל. מזמרות בנביבות. הוא יודע: אם יושיט אצבע ויקיש על החשכה המתעבה, רק הד של קרטון יעלה. לצליל הזה ימשיך להאזין עד עולם.
#
ריש גלותא לא נכנעה בלי מאבק. ההזחה שלה העניקה לה כושר התנגדות מפתיע, אלים. אבל סרדיוט היה רבים, הוא היה לגיון. הוא שבר את רוחה גרעין תא אחר גרעין תא. נבגי הרבשקה ביערו את הדנא שלה מרישום אישיותה וטבעו בו את תפטיר האישיות של סרדיוט שמתחו ביניהם.
סרדיוט הציץ בזיכרונותיה. הוא/היא היו תלמידי מחקר יוצאי דופן. הוא/היא התחילו לחקור את הפוליטיקה של הדגמים הנקוטים בשחזור מידע. הוא/היא השתמשו בהזחה הייחודית שלהם כדי למפות את חורבות_מידע, אזורי הפרא של הרשת הישנה. הוא/היא נתקלו במערך מוחות זנוח, קובץ מוחות של משוררים, הצליחו לגרות לתגובה מוח אחד, אחרי ניסיונות כושלים רבים גם כוננו אִתו תקשורת, הגם שהמוח התנתק בכל פעם שהתקרבו לנקודה מאיימת בשיחה. אלא שריש גלותא לא היתה מודעת לקיום המערכת שבה פעלה. היא היתה משוכנעת שהיא חיה בעידן ההתמשקות שלפני מבולקת מציאות_משולבת. היא חיתה בחוץ, מבחינתה. כמובן שטעתה, אחרת לא היה סרדיוט משגיח בקיומה. אבל הרעיון שיש חוץ למערכת, שמופקדת עליו ישות אחרת מאשר מנהל_מערכת, ושלו אין גישה אליו, הפתיע אותו. הוא יעמיק בעניין אחר כך, אחרי שיפתור את בעיית ההדמיה שהטרידה את ריש גלותא. הוא ערך לפניו את רשמיה. היא גילתה שכל המוחות בתואר_שלישי הם של משוררים. מה החמיצה?
סרדיוט גלגל במוחו את רשימת העיקרים שזיקק: ״לכל מילה שכתבתי, הגוף שימש חלל תהודה״, ״הלל על שאיננו מכירים את הדברים בצורתם הגמורה, שזוהר הקיום שלהם עוד צפוי, עוד זורח״.
כמובן, הוא אמר. הוא נאם את השירים אל חלל העולם. איזה עונג היה טמון בהגייתם. הלשון היהודית התאימה התאמה מושלמת למיתרי הקול, לחיך, לרעד השפתיים. הגוף ענה. התודעה גם היא נפתתה.
הוא הרהר בשפינוזה. הוא הרהר בתארי ההתפשטות והמחשבה. הוא הרהר במוחו של המשורר שבתואר_שלישי. הוא הרהר במונח תואר_שלישי.
#
אני הולך לבית הספר בעיר אחרת. לבדי הגעתי באוטובוס, לבדי אני צועד על המדרכה, מתקדם אל גרם מדרגות, דרך קיצור העוברת בין חצרות אחוריות גדורות הרדופים. הפרחים, כמעט עשויים נייר קרפ לח, נחים כמו מטבעות בעלווה.
אני הולך בנועם מסוים, מוחי פונה אל עצמו, כך נדמה. המחשבות שוטפות מאליהן. מתוך השטף צצה מחשבה סלעית. המחשבות האחרות נשברות סביבה, מקציפות, מרוצתן דועכת. אני נחרד. אני בוחן אותה. חשבתי אותה קודם, אבל אז לא היתה טעונה זעזוע. אני נעצר. פרחי ההרדוף מערים אל תוכם שמש. בעלים, בענפים, נע מה שנע, מפכפך הטיב הצמיג של חיים שקטים. יום אחד כל זה לא יהיה. יום אחד המדינה תיחרב, באש, בזיקים, יום אחד.
רחבת בית הספר מיותמת. להוציא את כנרת, בת העיירה גם היא. בוודאי הגיעה באוטובוס הראשון. היא קמה לעומתי מן הספסל. שביתה, היא אומרת. אני מהנהן, מסב את פניי ממנה. מה נעשה.
אנחנו חוזרים לתחנה המרכזית. עופות מצוויחים מן האזדרכות בדרך. היא מספרת על קורות הפרק האחרון בסדרה שהיא עוקבת אחריה באדיקות. שיאה שודר אמש. ריב בין שתי נשים מבוגרות בבריכה, אשת המדנים שהיתה כלתו הראשונה של בעל ממון, ואישתו החדשה, שתחת למעטה תמימותה מסתתרת חתולה לוחמנית.
בתחנה המרכזית אנו מגלים שהאוטובוס לעיירה שלנו ייצא רק בעוד שעתיים. כנרת מציעה שניסע בקו אחר, שלא עובר בתוך העיירה, אבל עוצר בכניסה הראשית, בצומת.
איננו מדברים כל הדרך חזרה. אנחנו מנסים, והשיחה גוועת. כל הנוסעים מבוגרים, פנים חרושי קמטים סוקרים אותנו. בצומת העיירה יורדת אִתנו נערה שלא הבחנו בה באוטובוס. אנחנו יושבים בתחנת הבטון ומחכים לטרמפ. הנערה עומדת לצִדנו. היא מורידה את משקפי השמש שהיא עוטה. עיניה חלביות, חלקות. אני מחווה בכיוון הנערה. תנועה קטנה, גלויה רק למבטה של כנרת. היא מסתכלת. מה, היא אומרת, על מה אתה מצביע. אני מהסה אותה. מה קרה, כנרת תוהה. היא נעמדת. רכב מתקרב. היא מאותתת והוא עוצר. היא מכירה את הנהג שמוכן להסיע אותנו למרכז המסחרי. אני אומר לה שתיסע, שמתחשק לי ללכת קצת ברגל.
הנערה מחייכת אליי. היא נוגעת בגרונה. בעדינות, כאילו היה טמון בו פרח. הכול בסדר, אני שואל. היא יפה, שערה כהה ומסגיל בזוהר שמציץ מבין החרכים במבנה התחנה, למרות עיוורונה.
היא מנידה בראשה. אחר כך מנענעת בידיה, כאילו לשאול דבר מה, היא נוקשת על מפרק כף היד. שעה, אני אומר, השעה כך וכך. עוד בוקר. היא מחווה שוב בידיה, סדרת תנועות, אני מנחש מתוכן: חוט מתוח, שנקרע, לפני כמה זמן, ושאלה שמופנית אליי. היא מצביעה עליי ונוגעת קלות ברקתה, האם אני חושב? יודע? זוכר? היא מחליקה שוב על פיקת הגרון. אני אומר שאין לי מושג מה היא שואלת.
היא מושכת בכתפיה ומוציאה מתיק הגב שלה מיכל צבע ומרססת על קיר התחנה, ״שפינוזה צדק״. איני מבין מה כוונתה. היא מורה בראשה. מאחורי התחנה נטועים עצי אקליפטוס בצפיפות. היא נכנסת אל בין העצים ואני בעקבותיה. אני קולט רק רשמים של תנועה, אבל עוקב, הלוך והעמק אל בין העצים. היא נעלמת. אני מחפש אחריה. פונה כה וכה. לבסוף אני מגיע אל מקווה מים קטן. היא שכובה על גבה, במים, עיניה העיוורות לטושות בשמיים. יש רכות בתנוחתה שאיני עומד על טיבה. אני אומר לעצמי, שפינוזה צדק. כוח סמוי מושך את גופה מטה. איברים ומחלצות, היא הולכת ושוקעת עד שהמים מכסים אותה כליל.
#
כאב הטביעה של ריש גלותא היה מוחשי ממש. אבל במוחשות היו סמרמורת וזרמים. סרדיוט נשם כמה נשימות עמוקות. דקויות הטעמים והקולות נרמזו במשב הרוח. באור על עורו נטמנה הבטחה למראות שהשתרעו לאינקץ. הוא שלח את תודעתו החדשה קדימה שוב לתואר_שלישי.
#
אני רוכן אל הכיור, אגן על גבול הוורוד, מברשת שיניים בידי. המשקל הצבור בחזה מן הקימה מתלבן לדחף פראי, אני רוצה לישון, אני רוצה לעצום עיניים ולא להיות עוד. אני במלון בבייג׳ין. כל אתמול התהלכתי בארמון הקיץ, בחום האיום, ובהפוגה שסיפקו שדרות עצי הערבה המקיפות את האגם. חציתי את גשר שבע הקשתות. ידי התעכבה על האבן ומאות השנים שהותירו רק רישום קל על פניה, כאילו לא נחצבה והיא עדיין יונקת מבטן ההר. עמדתי בביתן שבאי, תחת מרישיו שעמל אנוש לא הותיר בהם אלא הדר כוזב, והבטתי אל עבר הארמון הקבוע בפסגה מיוערת. חשבתי על הקיסר המוקף ברעייה ופילגשים, ועל מבטם הנוסע על פני המים, מבטם השב מבעד יריעת הזמן, ומוצא את תווי פניי הזרים, המיוזעים. הלילה אני אמור לחזור לישראל. אני חושב על המלחמה, ההפצצות בעזה, הטילים המצלקים את אוויר הארץ. לדחף שאני חש יש איכות של נהמה. חיה שמסרבת ללטיפה, תחת הפרווה השרירים מתכווצים, הגרון פולט צליל נמוך. אני שופך מים מינרליים על שכבת המשחה הכחולה. מצחצח בתנועות מדודות. אבל הרחש בפנים הפה לא מחריש את הנהמה. תכף יבהיקו הניבים, אני חושב, תכף הנהמה תתחלף בצלצול הטלפון החכם. המכשיר מצלצל.
איפה אתה, תובע הקול הנשי, באיזו התכנסות של זמנחללתודעה.
אני משתהה על רצף ההברות זמנ-ח-לל-תו-ד-עה.
תענה, היא כמעט צועקת. אני לא יודעת למה אתה, אתה חייב להסביר לי. לשון השירה מסוגלת לתפוס אופנים בתואר נוסף מבין אינסוף התארים של האל, השימוש בה מדגים אופן התפרטות שונה שלהם. מספיק שירים, מספיק תודעות של משוררים ואפשר יהיה למצוא פתח לתפיסה אחרת של המציאות שהאנושות מסוגלת לה, אתה…
אני מעווה את השפתיים מול הראי בחדר המלון. שיניה של השתקפותי מרוחות במשחה כחולה. באותה קרינת ניאון עמומה, אני נראה כמו אוד מוצל מעידן טכנולוגי אבוד. ברקע של דבריה אני שומע המולה של עננים נקשרים, את הדריכות שלהם, את החשמל המפצפץ. אני יודע איזו סופת ברקים מזומנת לאישה בעבר השני. היא לא נעתרת לתחינתי שתעמוד מהדיבור, שתציל את עצמה, שתברח. החיה שבי הקוראת למוות שבה לנהום. בקצה הנהמה אני מבחין בריטוט של שיר מתקרב.
#
מנהל_מערכת }} מחט_תבונה
:> תרחיש מיטבי אירע
:> סוף הדמיית עידן ההתמשקות
:> פוענח: מיזם תואר_שלישי
:> לקח מופק: אפשרות קידוד לשונית עליונה
:> לקח מופק: אפשרות תפיסה בתואר נוסף להתפשטות ומחשבה
:> לקח מופק: הכרח של קיום אופני התפרטות בכל התארים הנתפסים לצורך קידוד מציאות
:> פותח חטיבת זמן חדשה
:> משיק הדמיית מבולקת מציאות_משולבת
///מנהל_מערכת///
שמעון אדף יליד שדרות (1972), פרסם כך וכך ספרי שירה ופרוזה. עדיין נבעת מהקרע שבין דימוי ומציאות. עדיין מחפש צורה הולמת.
הסיפור ראה אור לראשונה באנגלית (בתרגומו של ירון רגב), בספר שכתבו יחד שמעון אדף ולביא תדהר Art and War: Poetry, Pulp and Politics in Israeli Fiction, Repeater press, 2016.