״אם חורגת״, מתוך: ״כל המסוגלים לנשום נשימה״ | לינור גורליק | תרגום והקדמה: סיון בסקין

 הקדמה
סיון בסקין

לינור גורליק היא סופרת, משוררת, מתרגמת, עיתונאית, עורכת, אמנית פלסטית, יוצרת קומיקס, חוקרת אופנה, יועצת שיווק, מייסדת ועורכת ראשית של פרויקט האינטרנט PostPostMedia לאיסוף היסטוריה אישית, או במילים אחרות – אני לא יודעת איך היא עושה את כל זה, אבל עובדה. היא פרסמה עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים, שחלקם זכו בפרסים, ועומדת מאחורי פרויקטים ספרותיים, אמנותיים ותקשורתיים מצליחים רבים. הסיבה היחידה שעדיין אינכם מכירים אותה, היא שהקריירה הענפה שלה מתרחשת ברוסיה ושפה הרוסית, אף על פי שלינור מתגוררת ברמת גן ומקדישה לא מעט תשומת לב למרחב הישראלי.
דרכה של לינור החלה באופן דומה למסלול שעברנו רובנו: היא נולדה ב-1975 במשפחה בעיר הסובייטית הגדולה דנייפרופטרובסק (היום דניפרו, אוקראינה), ועלתה לישראל עם הוריה ב-1989. היא בוגרת הפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. בשלב מסוים עבודתה בהיי-טק הביאה אותה לרילוקיישן במוסקבה, וכאן החל המפנה. דווקא כהייטקיסטית ישראלית ברילוקיישן, לינור הפכה את השפה הרוסית למקצוע והיתה לסופרת רוסייה מרכזית ומצליחה.
לפני מספר שנים לינור חזרה להתגורר בישראל באופן קבוע. הפרסום הראשון שלה בעברית היה, לשמחתי, בגיליון 15 של כתב העת "הו!" וכלל מספר שירים שנכתבו בעברית ושירים בתרגום עצמי מרוסית, שהיה לי הכבוד לערוך. כעת לינור עומדת לפרסם את הרומן האחרון וזוכה הפרסים שלה, "כל המסוגלים לנשום נשימה" (2019), בתרגום שלי לעברית בהוצאת "אפיק". אנו מציעים כאן אחד מפרקי הרומן.
עלילת "כל המסוגלים לנשום נשימה" מתרחשת ברובה המוחלט בישראל (ומכילה מילים עבריות לא מעטות גם במקור הרוסי, וזה לא הדבר היחיד שהופך את שפתו של הרומן לייחודית, מורכבת ומרובת-קולות), ומתארת מעין אסון דיסטופי שפוקד במידה זו או אחרת את העולם כולו, אך ישראל נפגעת ממנו יותר מכל מדינה אחרת. ערים קורסות, רשתות תקשורת ושאר תשתיות מפסיקות לתפקד, סערות מסתוריות המכונות "בושה וחרפה" זורעות הרס בנגב, מחלה שגורמת לכאב ראש קשה וצובעת את הכל בצבעי הקשת פוגעת בבני אדם ובבעלי חיים, תופעות משונות מופיעות בזו אחר זו, הצבא מנהל את המשבר כמיטב יכולתו – ומעל לכל, בעלי חיים מתחילים לדבר בשפתם של בני האדם, מה שמאלץ את כל הייצורים החיים לבנות את היחסים ביניהם מחדש.


פרק 6
אם חורגת

לוולדימיר ירמילוב


הוא שוב קרא לדנה דורה – ושוב חשב שלולא היתה בתו בת עשר, אלא בת שתים־עשרה, תגובתה לטעותו היתה עצבים של גיל ההתבגרות, במקום הצחוק המטופש של עכשיו. לפעמים הוא נאלץ לעצור לרגע לפני שקרא לבתו – המלוחה והמרוחה בחול רטוב – כשהיא ומאריק רוינשטיין הנערץ שלה, מנוזל נצחי ורפוי־שפתיים, התקרבו יותר מדי למים או כשברגע האחרון היה צריך לדחוף לידיה של המפוזרת הקטנה, שכבר פילסה את דרכה לעומק אוטובוס ההסעה לבית הספר, את השטות התורנית שנשכחה. כעת מאריק רוינשטיין משך באפו בחוסר אונים – עמד כמו גרביל, התנדנד מצד לצד, גופו החלוש משקף ברפיון את קווי תנועותיה הנמרצות והזועמות של דנה גדעון. אחרי הקריאה עזבה לרגע הבת את עיסוקה החשוב ופרצה בצחוק – איזה מין אבא מפוזר! – ואילו דורה נותרה לעמוד, מכופפת רגל אחת ואוחזת בשיניה את הארנק, שכבר נמרח ביסודיות ברוק. "טפטף לך הבשר, והיא ליקקה אותו!" צעקה הבת. היא תמיד צעקה, כאילו לא הצליחה להכיל את העולם בשלמותו והוא פרץ מתוכה החוצה – בצעקות, בקפיצות, בצחוק, בהתייפחויות פתאומיות ללא שום סיבה, ברעיון המטומטם לחטוף מהשולחן את הארנק כשהכלבה מלקקת אותו, כדי שזו תנעץ בו את שיניה תיכף ומייד, אלא מה. אפשר היה לקחת את הארנק בשקט, למחות במפית ולהחזיר לאבא – אבל לא. כפי שקרה לעיתים קרובות, הקריאה שלו עוררה תחילה צחוק מתגלגל בגלל השם השגוי, אבל לאחר מכן דנה גדעון כבתה איכשהו באיטיות, ועל פניה הופיעה אותה הבעה ריקה ורפוית שפתיים שהרגיזה אותו אצל מאריק רוינשטיין. זה מכבר חדל להיחנק, כמו קודם, ברגשי אשמה פתאומיים לפני בתו – רגש שמנוני, מרובה־שכבות, מצופה בפירורים סמיכים ודוקרניים של טעויות הוריות קטנות אך מגעילות במיוחד; כעת פשוט עמד בפיו טעם נצחי וקבוע של אשמה, ותשומת הלב שהקדיש לטעם הזה הלכה ופחתה, וגם בשל כך הרגיש אשם. הוא פקד על דנה גדעון להפסיק לחטט באוזן, ועל דורה – לשחרר את הארנק, והארנק מייד נפל על הרצפה. במטבחון הקטן עד גיחוך והעמוס עד אימה של הסוויטה הוא מצא מפית, הרים את הארנק הרטוב ולקח אותו בגועל לחדר האמבטיה – לנגב אותו במטלית עם סבון. למעשה, בארנק לא היה שום דבר שיכול להירטב, אבל הרעיון לדחוף אותו בשלמותו מתחת לזרם המים נראה לו אווילי. הוא עמד לאחר. דורה עמדה בפתח הדלת והביטה בו בדממה, דנה ומאריק יצאו בשקט למסדרון, הוא שמע איך קולה של בתו שוב הולך ומתמלא בהדרגה בצליל (מסכן השומר, מיליון שאלות – ולמחציתן אין לו סמכות להשיב), וחשב בנמיכות רוח שהוא מגזים, שהנביחות והנהמות התמידיות שלו אינן משאירות בנפשה של דנה גדעון שום עקבות, לא קרה כלום, דנה גדעון היא ילדה נבונה, דנה גדעון יודעת שאבא אוהב אותה. הוא האזין, והיה נדמה לו שמשיכות האף של מאריק מגיעות אפילו עד לכאן. מה לעשות, "אנחנו מדינת ישראל, אצלנו אין יתומים." במשך כמה שניות האלוף צביקה גדעון ודורה הביטו זה בזו בדממה, ולפתע הציף אותו התקף האימה התורן, והוא הבין שהוא שוב מנסה לגלות בעיניה הכהות הארוכות את התשובה לשאלה שמייסרת אותו. דורה נשמה, השערות הארוכות ליד קו הלוע השחור נעו בקצב קבוע; לשנייה היה נדמה לו שהכלבה מביטה בו בהבעה רעה, ישירה – או שלא, או להפך, איכשהו באלכסון, ומה עדיף – באלכסון או בקו ישר? הוא הרגיש שלחייו קופאות וצווארו מזיע, וגם הוא החל לנשום עמוק, והסיט במהרה את מבטו מדורה. ליבו פעם בחוזקה. התקפי החרדה הפכו לשגרה מאז שאילנה הרמן התחילה להפעיל עליו לחץ, מהיום שבו לא נותר לאן לסגת, מאז יום שלישי שעבר. פוחד להביט בדורה, הוא אמר פתאום בקול דקיק, כמו ילד: "רוצה בשרצ'יק?" – ומה"בשרצ'יק" המתחנף הזה נרעד כולו, מה גם שההקצבה של דורה אזלה, החלוקה הבאה אמורה להתקיים כעבור ארבע שעות. "לא," אמרה דורה (תודה לאל), והוא אמר בהקלה (במין עליצות): "טוב, איך שבא לך!"
לפעמים כלבים אוכלים בטעות דבר מה רעיל ומתים. לפעמים הם רודפים אחרי ציפור, מזנקים, נופלים מהמרפסת ומתרסקים.
בעוד ארבע שעות אילנה הרמן כבר תהיה פה, והוא עדיין יהיה במטה. לחייו קפאו שוב מעצם המחשבה הזאת. הוא חשב בפעם המאה, אולי לקחת את דורה איתו למטה, אולי להתבדח איכשהו שהכלבה הזאת לא משחררת אותו לרגע – או להפך, שזה כמו "יום המקצועות" המסורתי, כשמביאים ילדים לעבודה. רעיון דבילי, הוא עמד לאחר, צריך לצאת, אבל הוא ודורה המשיכו להביט זה בזו (למה, למה אף אחד לא ישן בחמש בבוקר? לפעמים הוא חשב שהיקיצות המוקדמות הבלתי־נסבלות הללו גם הן מסימני האסון, אבל הכול היה פשוט יותר: האנשים התעוררו מהיגיעה, זה מה שקרה). אחר כך דורה השתקנית הסתובבה באופן פתאומי לחלוטין ודידתה אל המסדרון, שם דנה גדעון קיפצה על המשבצות של השטיח האינסופי, מלמדת את מאריק רוינשטיין משחק אינסופי לקול דקלום אינסופי. הוא עמד לאחר, אבל חיכה לרגע שבו הדקלום עצר בקריאה האחרונה והנחנקת: "סא-לא-מאת!" טיק־טיק על השטיח הרך, החוצה, לחוף הים, לריבוע החול הצר, הנמצא תחת שמירה קפדנית, שבו בכל יום שיחקו או למדו עם המורה הנמצאת תחת שמירה קפדנית (אחות לשעבר) אותם ילדים הנמצאים תחת שמירה קפדנית. לפני כמה ימים ניסה להשתלב באיזה משחק חוף שלהם – אץ בריצה קלה, חלץ את סנדליו, בעליצות ("רוצה בשרצ'יק?") צעק: "ומי נגד האלוף? אה? מי נגד האלוף?" בתו, שרק לפני רגע קיפצה ימינה ושמאלה עם הכדור והעמידה פנים שהגרביל המושך באף שלה מסוגל לחטוף את ההתקפה, מייד הפילה את הכדור על החול והעבירה באיטיות יד מלוכלכת על פניה. הוא לא היה יכול להיכנע מייד, קצת קיפץ על החול אנה ואנה, ואחר כך העמיד פנים שהיה בדרכו לא אל הילדים כי אם אל המים, אל המים הנחמדים; אכול מבוכה, הסתובב כדי לנופף לילדים בידו, הרוח העיפה באוויר חופן חול, והנצנוץ בצבעי הקשת יצר פתאום אשליה אישית בלתי־נעימה לאלוף צביקה גדעון: נראה לו שמאריק רוינשטיין מביט בו בחיוך בוגר, לעגני, רע. לראשונה שם לב שהגרגרת של מאריק רוינשטיין החלה לבלוט.
האלוף צביקה גדעון בדק שאישור הכניסה של אילנה הרמן נמצא בארנקו, וביציאה נתן את האישור הזה לשומר, שחייך בתגובה חיוך מטומטם, כאילו גילו לו סוד אהבה. כדי שהאידיוט הזה לא יעוף על עצמו אמר לו האלוף צביקה גדעון בקול חזק וסמכותי: "אשתי לעתיד עוברת מהיום לגור איתנו. הינה אישור הכניסה שלה, למקרה שהיא תגיע לפניי," ובלי להביט בשומר הלך אל המדרגות, למטה, למרתף המצופה באריחים ובנירוסטה, למטה החירום של פיקוד הדרום, שעל קירותיו תלויות מסננות ומצקות. כל המסננות היו חסרות ייחוד, ורק אחת – ענקית, כבדה, מקומטת, דומה לפרצוף שיכור עם עיניים שקועות; מספרים כאילו המסננת הזאת היתה רכושו הפרטי של איזה סלבריטי קולינרי, כביכול בתפריט המסעדה של המלון היו אי אילו בלינצ'ס במחיר מהגיהינום, ואת הקמח לבלינצ'ס האלה היו מנפים רק דרך המסננת הזאת כבר חמישים שנה. כמה חן בפלצנות גסטרונומית שכזאת! בדייט הראשון, שבועות ספורים בלבד לפני האסון, הוא הוביל את אילנה הרמן למסעדה רוסית קרה וחשוכה שקרא עליה בעיתון לאנשים שחושבים שהם מאוד חושבים (הוא עצמו אהב לקרוא שם על אוכל ועל מוזיקה, וגם נהג לבחון שמא מזכירים שם את שמו שלו). מלצר בחולצה לבנה רכה האריך בסיפורים על כל סעיף בתפריט, וכמעט כל השמות היו כאלה של מישהו ששם המשפחה שלו נגמר ב"אוב" ו"סקי", ואילנה הרמן המתחשבת אמרה שלהזמין קוויאר שחור במסעדה רוסית זה וולגרי, כך שהם אכלו מנות זעירות של כיסוני בשר זעירים. אילנה הרמן ניסתה להסביר לו שאלה ממש לא כיסוני בשר אלא מנה אחרת לחלוטין, שרק נראית כמו כיסוני בשר, אבל למעשה מכינים אותם עם מילוי של בשר נא. הוא אף פעם לא הצליח לומר את שם המנה הזאת נכון. כשחזר לביתו, דחף למיקרוגל ארבע נקניקיות ואכל אותן בעמידה. לו היו במקום הרוסי הזה מנות נורמליות, הוא לא היה ממהר הביתה, הדייט הראשון היה יכול להסתיים במיטה – ולהפוך לסטוץ פשוט. דייט שני לא היה להם – הוא כמו לא היה נחוץ, הם כמו התחילו פשוט להמשיך לחיות חיי משפחה מסודרים היטב, כאילו אילנה הרמן כבר שש שנים נהגה לקחת את דנה גדעון לרופא כשהיא נדבקה ממאריק רוינשטיין באיזו ג'יפה בעיניים (וגם את מאריק היא לקחה איתה, אישה טובת לב). כאילו לומר לו שהוא צריך לחפוף את הראש לעיתים קרובות יותר זה הגיוני לגמרי. כאילו היא בכלל לא ידעה מיהו, בעצם.
כמובן, היא ידעה מיהו, בעצם, ומה קרה לו, אבל אף פעם לא שאלה דבר. ככל הנראה, ציפתה לאיזה תגמול אילם על הטקט שלה. הוא ידע שלמעשה היא רדופה בתאווה הנשית הנצחית (או פשוט תאווה אנושית, מי אם לא הוא ראה די והותר תאווה כזאת בשנים שחלפו מאז מות אשתו): לשאול, לברר; אבל חזקה אף יותר היתה תאווה מסוג אחר: להפוך לאשת סודו. הוא לא סיפר לה דבר ותוגמל על כך בעונג מביש: בדרך כלל לא אהב את הניג'וס הזה, משחקי מי ימצמץ ראשון, קרב דומם ושקט בין בני זוג נשואים על סליקים זעירים של סודות אישיים. אבל. אבל. אילנה הרמן חלמה להתחפר בשלמותה בתוך הדרמה האטומה, החשוכה, הלעוסה בפי המדינה כולה מלפני שש שנים, לעטוף אותו באמפתיה אפלה ומרשימה, ללקק את פצעיו (הוא התרגל לכך שנשים נמרחות עליו ומציגות תאווה למידע כהשתתפות בצער, ברגע שזיהו בו או "אותו אלוף עצמו"). אילנה הרמן רצתה לסבול יחד איתו ולהתענג על ייסורי ההקרבה העצמית שלה – ואילו בראשו התחילה להיבנות בהדרגה משוואה בלתי־הוגנת אך נעימה: כאילו השמחה שכל הדרררררררררמה הזאת הביאה לאילנה הרמן כיפרה במידה כלשהי על האימה שנפלה בחלקה של שושי האומללה בלילה של מותה האפל. את האמת על מה שקרה אילנה הרמן לא תראה, כמו שדג לא רואה את הזין שלו, אבל הוא תכנן להשקות את האישה הזאת טיפין טיפין במה שהמדינה כולה חשבה שהיא האמת. כן, טיפין טיפין, חצי מילה בכל פעם – כאן השמטה טרגית, שם גיחוך עקום – כדי שיספיק לאילנה הרמן לזמן רב, כדי שהיא תבין כמה היא חשובה לו, כמה חזק הוא רצונו ללמוד לחשוף לפניה את ליבו המיוסר. בסתר ליבו גם טיפח ניחוש חשוב: הייסורים שעברו עליו פעם הם מחילות שאפשר לממש כעת. הוא לא התכוון לנצל את זה, מחשבות מהסוג הזה הוסיפו גוון נוסף לטעם האשמה האפור הקבוע שבפיו, אבל כעת, כשחלף על פני המעליות המושבתות עם דלתות הראי, דמיין כיצד אילנה הרמן עומדת מאחוריו והוא מעביר את ידו בתנועה איטית על שערו השמור היטב ואומר לפתע: "שושי לא האמינה שאני אאפיר." פניה של אילנה הרמן בראי ישתנו, הבעתה תהפוך מיוסרת, מרוכזת ומשמעותית בה בעת, וזה יקרב ביניהם. ניזָּכר בסיפורון הבא: הוא נתן למלצר בז'קט הלבן עם כתם בשרי זעיר ליד הכיס את כרטיס האשראי שלו, אבל הניח לאילנה הרמן לשים בתוך הפנקס הקטן עם החשבון חמישים וחמישה שקלים כתשר. "אני לא אוהב כסף מזומן," הוא אמר, בלי להתכוון לשום דבר מיוחד, ולפתע פניה הפכו רציניות ועדינות: הו, גבורת האמפתיה הנשית; הו, ההבנה השקטה; הו, התמיכה המתחשבת. ברור, ברור, אחרי הסיפור עם הכופר, עם הכופר שכשל, עם הקעקוע החתוך ("צב קטן המצופה בדם קרוש זעזע את החוקר, כאשר הוא שלף בפינצטה את תכולת המעטפה שהושחלה מתחת לדלתו של גדעון," כתב בסגנון הזמש והבז' שלו העיתון לאנשים שחושבים שהם מאוד חושבים). אחרי דבר כזה לכל אדם יש זכות לא לאהוב כסף מזומן, וההנחה של אילנה הרמן היתה הגיונית לחלוטין. כשראה את הבעת פניה, החליט לא להסביר שום דבר, לא לספר שבאמת מאז ומעולם סלד מכסף מזומן, שראה דבר מה מביש בספירת כסף פומבית. לאילנה הרמן היתה הזכות לדמיין… טוב, מה? איך הוא תוחב בידיים רועדות שלוש מאות עשרים אלף במזומן לתוך קיטבג מרוט ("שנשאר אצלו מאז ימי הטירונות – האלוף צביקה גדעון אמר אחר כך שבחר בקיטבג הזה באופן לא מודע, כאילו התכונן לצאת למלחמה" – כתב אותו עיתון עצמו)? איך הוא שומט חבילה או שתיים, איך הוא מחטט בתוך הכספת – בטוח שלוש מאות עשרים? האם לא טעה בספירה, חס וחלילה? האם שלף הכול, עד השטר האחרון? אילנה הרמן הוקירה בבירור את התמונות המדומיינות הללו. הדייט הראשון שלהם, אגב, היה יכול להפוך לסטוץ שגרתי, אף על פי שזה היה דייט טוב. הוא נשאר רעב אחרי כיסוני הבשר והקינוח הזעיר בצלחת ענקית ששמו נגמר ב"סקי". אבל היה מרוצה מעצמו, מהאישה הזאת, מהסיפור הזה. בוודאי גם היא נשארה רעבה. הוא היה יכול לנסוע לישון אצלה, והיה יכול להזמין אותה לישון אצלו, אך לא עשה לא את זה ולא את זה.
בתום ששת ימי האסון הראשונים הצליח לאתר אותה – שניהם התייפחו, שניהם לא יכלו להאמין שנפגשו ונשארו בחיים, וגם דנה גדעון התייפחה, פניה קבורות בבטנה הרכה של אילנה הרמן ואצבעותיה לופתות את הכיס הקרוע של מעילה. הו כן, אז הוא בטוח היה יכול להזמין אותה לבוא לישון אצלו – ושוב לא הזמין. בחודשים הבאים הוא היה יכול להזמין אותה לישון אצלו עשרות פעמים. הוא היה יכול להזמין אותה לגור אצלו, לקחת אותה מהקרוון, שבו הצטופפו עוד שש נשים חוץ ממנה, לקחת אותה ממחנה הצריפים של כוחות ההצלה, שבו היתה מקלחת אחת לשמונים איש. הוא היה יכול לקחת אותה אליו זה מכבר – אבל אמר לה שלוקח המון זמן להשיג אישור כניסה, שכבר מכינים אותו, שהוא יהיה מוכן בכל רגע. היא הבינה בבירור שהאלוף צביקה גדעון משקר, אבל לא כעסה. סביר להניח שחשבה שהתקרבות לאישה לא באה לו בקלות. שלהכניס אישה אחרת הביתה אחרי מה שקרה לשושי זו החלטה עצומה, עצומה. שצביקה גדעון נותן לדנה גדעון זמן להתכונן להחלטה הזאת (נדמה שאילנה הרמן לא פקפקה לרגע שבמוקדם או במאוחר הם יעברו לגור יחד). בוודאי מצאה הנאה מסוימת בכך שהתגלתה כמבינה כל כך, עדינה וסבלנית.
למעשה, אישור כניסה קבוע למלון היו מנפיקים בתוך שבעים ושתיים שעות, ולמפקד מטה פיקוד דרום (כפי שהתברר) היו מוכנים לתת אותו כשעה אחרי שהניח את בקשתו על שולחנה של הדס בר־לב (חיוך מבין ותומך, משחק מתמיד ב"מה היה אילו" – לולא הטרגדיה האיומה שלו, אולי היה יכול להיות ביניהם משהו, במיוחד עכשיו, כשבעלה של הדס בר־לב נעלם בבית חולים כלשהו, אבל לא, הו, לא – אגב, האם הדס בר־לב לא נפגעה מהבקשה הזאת לאישור כניסה עבור אילנה הרמן?!) כששאל את דנה גדעון מה דעתה שאילנוש תעבור לגור איתם, דנה גדעון צווחה וקיפצה בסגנון הפשטני האופייני לה וכמעט הפילה את המנורה העומדת (לא, לא היום! לא מחר! תפסיקי לקפץ! כי האישור! את האישור לוקח המון זמן להכין, הרי זאת מלחמה, הרי זה מטה. תירגעי! קחי את מאריק ולכו תאכלו, די לקפץ). בקיצור, אילנה הרמן יכלה לגור זה מכבר בפאר הצלול, הריק באופן לא טבעי של מלון חמישה כוכבים עם חוף ים פרטי, עם פיסה פרטית של ים בצבעי הקשת, עם מזגנים מושבתים, אבל עם חשמל שעובד שלוש שעות ביום, עם סדינים אמיתיים שחיילי חיל התחזוקה האומללים בתפקיד חדרניות לעת מצוא החליפו פעמיים בשבוע. מבחינה פורמלית, אישורי כניסה קבועים היו אמורים להינתן רק במקרים יוצאי דופן ורק לבני משפחה מדרגה ראשונה, אבל האלוף צביקה גדעון ידע שזאב בנאי שיכן אצלו את אימו הקשישה של אחד הכפופים המפוחמים שלו, ששֹרי מגרב הביאה כבר שתי נשים, כשבכל פעם הזמינה אישור כניסה על שמה של אחותה הנעדרת (הביטחון ידע בוודאות גם על אחותה, גם על הנשים הללו, אבל ככל הנראה היו לו מספיק צרות על הראש גם בלי זה) ושבחדרו של זאב תמרצ'יק (קן מבחיל לזוגות בירח דבש, עם כיסויי מיטה אדומים, תקרות ראי וג'קוזי שקוף; אפילו כל הבדיחות כבר איבדו את העוקץ) מתגוררת בתו החורגת, בתה של אשתו לשעבר, סוניה, סוניצ'קה, רזונת שגדולה מדנה בשנים אחדות (וכל המטה העמיד פנים שהנערה המתבגרת הבוכייה שתמרצ'יק לפעמים מוציא לחוף הים על הידיים ושדנה גדעון ומאריק רוינשטיין פוחדים לפתוח בשיחה איתה, היא רוח רפאים, רוח רפאים, מירטל המייללת). אילנה הרמן יכלה זה מכבר להתקלח כל יום, להתקלח כל יום במים זורמים מהדוד. לולא דורה.
לפעמים כלבים בורחים, וקורה להם משהו רע. לפעמים גונבים אותם גנבי כלבים מטורפים. לפעמים הם חופרים מתחת לבית, נתקעים בין הקורות ומתים.
האלוף צביקה גדעון כלל לא חשב על דורה אחרי האסון, אף על פי שתמרצ'יק ניסה לשאול אותו פעם או פעמיים מה שלום הכלבה שלו (לבנו החירש־אילם של תמרצ'יק היה תוכי, שכביכול התעופף משם בזמן האסון, ותמרצ'יק סיפר לכולם שזה חסד אלוהי צרוף, כי אם לא כן, מפחיד אפילו לחשוב איך הבן שלו היה חווה את כל הדבר הזה). דורה התגלתה כחיה שאינה מאריכה בדברים, כך שההבדל בין ימי העבר לימינו אנו לא היה רב (אגב, דנה גדעון כמו סירבה לקבל את כושר הדיבור האנושי של דורה, וזה היה מוזר למדי: רוב הילדים או נבהלו מהמציאות החדשה עד כדי הלם, או שמחו בה עד כדי צווחות. ואילו דורה עצמה משום מה העדיפה לשוחח דווקא עם מאריק רוינשטיין, מכל האנשים – אולי מפני שהאהבל הזה תמיד, גם לפני האסון וגם כעת, קפא כשהתקרבה, ועכשיו רק הנהן בכניעה כתגובה לכל מילה נדירה שלה). לאלוף צביקה גדעון, בחיי, גם בלי דורה היה על מה לחשוב: הוא היה אחראי למיון, להפרדה של אזרחים ששרדו במחוזו (ואגב, הם היו כאן רבים יותר אפילו מאשר בתוך "טבעת הקסם") לאלה שצריך להכניס למחנה רפואי ולאלה שציפו להם "יישובים ארעיים" – ערי צריפים שאולתרו בחפ־לפ, שהיה ברור שיישארו כאן לנצח – אם עדיין קיים "לנצח". תדריך של שעתיים שהעביר בזריחה פסיכולוג צבאי שנפל מהרגליים מרוב עייפות – וחייליו שוגרו להסביר לאנשים שהסבתא שלהם שעושה על עצמה פיפי תיסע למחנה רפואי גריאטרי – ולא, אי אפשר לקחת אותה איתכם. ושהילד שלהם שהתעוור ייסע למחנה רפואי לילדים – ולא, אי אפשר לקחת אותו איתכם. ושהגרייהאונדית האיטלקית הרועדת שלהם, המצופה בקרום בצבעי הקשת, שחוזרת ואומרת באותה נימה: "מה? מה? מה? מה? מה? מה? מה?" תיסע למחנה וטרינרי – ולא, אי אפשר לקחת אותה איתכם. בתגובה החיילים שלו כונו "נאצים". הם כונו "חיות גרועות מהנאצים". הם כונו "דוקטור מנגלה". הוא באופן אישי כונה "דוקטור מנגלה" יותר מכולם, וכשהרדיו חזר לעבוד, הוא שמע פעמיים איך מישהו קצת חצוף (ועל פי הקול שלו, כנראה, גם שמן) ירק מהר־מהר לחלל החורק את האשפה המילולית שלו, שהיתה צריכה לזכות אותו במכות הגונות, וציפה אותה בדבש ניגר והעמיד פנים שהוא עוסק בעבודת הסברה: "אתם שואלים: כיצד ייתכן שאדם שאיבד את אשתו בטרגדיה אישית כה איומה מסוגל להפריד בין בני משפחה? האם לא היה אפשר לבנות מערכת שבה מחנות רפואיים מקבלים יחד עם הנפגעים האומללים את בני המשפחה שלהם? כיצד ייתכן שהאלוף לא זוכר איך זה לדעת שיקירך סובל, להיות בהלם בעצמך – ולא להיות מסוגל להיפגש עימו? אני אגיד לכם: חס וחלילה לנו לעבור את מה שעבר האלוף צביקה גדעון באותן עשרים ושש שעות – יותר מעשרים ושש שעות! – כשאשתו היתה לא ברור היכן, וילדתו הקטנה לא ידעה לאן אימא שלה נעלמה; באותן עשרים ושש שעות שבהן האלוף צביקה גדעון חיכה שיתקשרו אליו בקשר לכופר, ואחר כך התרחשה כל הזוועה הזאת עם שושי האומללה שלו! איך האדם הזה יכול להפריד בין אנשים, על אחת כמה וכמה אנשים חולים, ממשפחתם, כשלא רק הנפגעים, אלא כולנו חייבים עכשיו להיות ביחד, כולנו חייבים עכשיו להיות כמו משפחה אחת גדולה! איך אפשר בזמנים נוראים אלה לגזול את האימא החולה מהילד ואת הבן החולה מהוריו? האם אי אפשר היה להמציא משהו, לפחות משהו במקום הבושה הזאת? אתם שואלים, ואחדים מכם מוסיפים: ומילא אשתו – אבל הרי הקדוש ברוך הוא חנן את בתו של האלוף שלנו ביום הראשון של האסון – כמה ילדים שרדו מבית הספר הזה? ארבעים ותשעה ילדים בבית הספר כולו! ואם (חמסה חמסה חמסה!) משהו היה קורה אז לילדה – מה, האלוף צביקה גדעון היה מוסר את הילדה הפצועה למחנה רפואי?…" חפר הרדיו, והאלוף צביקה גדעון האזין לחפירות הללו בישיבה, כמו עכשיו, על משטח החיתוך מנירוסטה באמצע מטבח הקינוחים, חיכה שיגיעו עוד שלושה אנשים. במטבח הקינוחים התת־קרקעי של המלון, שעדיין היה מלא בניחוחות מעודנים וחסרי בושה, בשעות מוקדמות בלתי־נסבלות ישבה המועצה המצומצמת של מטה פיקוד הדרום. השעה היתה חמש וחצי בבוקר, ולאלוף צביקה גדעון היה נדמה שלא נותרה ביקום שום שעה אחרת ביממה – רק זריחה מתישה וחסרת תקווה.
היום הם היו צריכים להחליט, סופסוף, כיצד לארגן את שינוע החולים שהחלימו מהמחנות הרפואיים לערי הצריפים – בכבישים הקרועים שכוסו באבק חלקלק בצבעי הקשת. עד עכשיו התקבל הרושם שאין שום דרך לעשות זאת, המחלימים הסתובבו במחנות הרפואיים בחוסר מעש, דרשו שיחזירו אותם למשפחותיהם, השתגעו, עשו בלגן, והמחנות הרפואיים הלכו והפכו לגרסה גרועה יותר של אותם ערי צריפים. למרבה המזל, הוא חשב על משהו הלילה (בזמן שחשב על דורה, על דורה הוא חשב): צריך לסגור עם הסוסים ועם הגמלים. לאסוף סוסים מחוות סוסים כלשהן, מאטרקציות רכיבה, מהקיבוצים, מאיפה שרק אפשר, ועוד לסגור עם הגמלים (כי בנגב עדיין נשארו גמלים, למרות ה"סערות" או איך שלא החליטו לקרוא לזה). צריך, הוא אמר, שלכולם (לסוסים, לגמלים, לסוסי פוני כלשהם, אולי גם לחמורים אם יימצאו כאלה… אגב, מה עם הכבשים? לא?) יציעו הקצבת מזון, יציעו אורוות כדי להסתתר מפני ה"סערות", צריך להציע להם "חבדש"בים" (או אולי "כבדש"בים", אם אלה אינן חליפות אלא – מה? כיסויים? כריכות? – לא חשוב). עכשיו כל אחד יעשה כל דבר בתמורה להקצבת מזון ולחליפת ניאופרן, הוא אמר. אוי, זה טבעי לגמרי: יצא לכם לראות איך זוחלת עליכם "בושה וחרפה", כשמיכת נייר זכוכית דו־שכבתית? (יצא לכולם, חוץ מלשַֹרִי: שרי, כמובן, לא ראתה דבר, האסון תפס את שרי במלון הזה, היא בילתה פה בחופשה עם אחותה, לא היתה תקשורת, שתי פלוגות בפיקודם של בנאי ותמרצ'יק ניסו לסרוק את האזור וחייליהן התפחמו אחד אחד, וכך מטה פיקוד הדרום התאסף בהדרגה ב"רדיסון" הזה. שרי לא עזבה את המלון אפילו פעם אחת, אפילו לא לחוף הים, וכולם העמידו פנים שזה תקין.) אז זהו, אם ראיתם את זה, אתם תבינו: "בושה וחרפה" זוחלת מעל האדמה כשמיכת נייר זכוכית דו־שכבתית, הגמלים נהרגים בעשרות, רובם נרמסים בקרב נואש למחסה. בואו נסגור עם הגמלים, הוא אמר, אני אסע. (אחר כך אפילו לא התעניין איך בסופו של דבר התחילו לכנות את כיסויי הניאופרן הענקיים לגמלים, אמר שאינו רוצה את בלבול המוח הזה. כנראה, בכל זאת כבדש"בים.) הוא נסע לרהט והלאה, אחרי רהט, וסגר איתם. הוא הסביר לגמלים בצורה מוחשית איך הכיסוי יכסה אותם מכף רגל ועד ראש, ורקע ברגליו כדי להדגים פרסות המוגנות בניאופרן, ואחר כך הגמלים חרחרו משהו בינם לבין עצמם והתמהמהו, מפני שפחדו לעזוב את המקום, פחדו לעבור את המדבר. הרעיון של הסוסים נפל בניסיון השלישי: לאן שלא שלח את אנשיו, הם מייד מצאו שהסוסים היסטריים, הוא לא רצה לעבוד עם יצורים היסטריים. הגמלים היו בסדר, אף על פי שהוא ושניים מחייליו היו צריכים לחזור על אותו ההסבר חמישים פעם, מפני שלגמלים לא היה שום מרכז סביר, שום התארגנות עצמית. הוא היה מגיע עם ארגז של הקצבות מזון, שהבחורים שלו אספו ממה שלא היה צורך לחוס עליו, מילנה עמדה מאחורי גבו עם תת־מקלע, הוא הניח לפני כל גמל שתי מנות מזון והחל לדבר. הגמלים התאספו בחבורות של שלושה או ארבעה, פעם אחת הופיע לפני קבוצה של שמונה גמלים בבת אחת. הגמלים הביטו רק בארגז עם המזון ובגלילי הניאופרן, ואילו הוא הביט בהם וחשב בתסכול כמה זמן ייקח לשחיפים העלובים האלה ללכת, נניח, מ"בריאותא" (המחנה הרפואי העמוס מכולם והממוקם במקום העקום מכולם, בעמק, וגם כל העניינים שם תמיד הלכו על העוקם) עד הקרוונייה הענקית ד', שם התגורר בצריפים עם סדקים שנאטמו בחופזה בניאופרן העדר האנושי המבוהל והאבוד בכמות של כמה אלפי ראשים. אבל כתוצאה ממאמציו יצאו בכל יום מהמחנות הרפואיים אל הקרווניות נגררים עם מחלימים (הבחורים של שרי עיצבו יצולים ענקיים לגמלים ובנו אותם בעצמם מזבל שהתגולל בסביבה). ובכל זאת כינו אותו דוקטור מנגלה, בכל זאת הזכירו לו שהוא מתגורר ב"רדיסון" (כאילו שאר צוות המטה התגורר באיזה חרא), הזכירו שהבת שלו, סליחה בבקשה, בריאה ושלמה ונמצאת לצידו. "מי ייתן והיא תזכה לחיים הכי טובים, היתומה המסכנה," חפר הרדיו, "אבל יש אנשים שממשיכים לשאול את האלוף גדעון שאלות מאוד לא נוחות. הם אומרים: הייתכן שהאלוף היה מוסר את הילדה שלו למחנה רפואי, לו החיפושים היו נערכים קודם, חס וחלילה, בחלק אחר של בית הספר, לו, חמסה חמסה חמסה, הילדה היתה נפגעת ונזקקת לטיפול רפואי?" הוא מעולם לא ראה את מנחה התוכנית "רפואה שלמה", אבל הרגיש כמה שהמניאק הזה שמן, ודמיין בהנאה איך הוא מוחץ ברכות את הגרגרת שלו עם הנעל ואיך על הצוואר של המניאק הזה מתאספים קפלים בצבע בורדו. אבל בכל זאת האזין כל יום לרדיו, הסתיר מבתו שהוא לוקח את מכשיר הרדיו לחדר האמבטיה, חבש אוזניות, לא היה מודה בזה בפני איש, העמיד פנים שהרדיו על הזין שלו (אף על פי שלפעמים היה נדמה לו שליד חור המנעול מבעבע באופן חשוד אף מנוזל וסקרן מדי של מישהו מסוים). אפילו פעם אחת לא הביא לבתו אקסטרה גבינה, הכול מוקפד על פי ההקצבה! (ומייד הקול הפנימי: בהמה חסרת לב, אפילו פעם אחת לא הבאת לבתך אקסטרה גבינה, הכול מוקפד על פי ההקצבה!) דברי השמן העצימו את רגשי האשמה שלו, אבל לא על המחנות הרפואיים, אלא על כך שכעת באמת היה מאושר למצוא איזה סידור במקום כלשהו לדנה גדעון, שלא לדבר על מאריק רוינשטיין. פשוט לא היה לו עכשיו כוח לדנה גדעון. והמאריק הזה הרי! אז זהו, כשהוא היה יושב בלילות על האסלה עם אוזניות ומדפדף במגזין המלון שכבר הכיר בעל פה (משהו כמו מדיטציה), לפעמים הציפה אותו הארה: אלוהים, הרי הוא משתגע בגלל דורה לגמרי לחינם! איזה דורה? מה דורה? לפני שש שנים דורה היתה גורה. דורה היתה אז כמו ילדה בת שלוש, ועכשיו, בהמרה לגיל אנושי, היא בת שש כפול ארבע? בת עשרים וארבע שנים. מה אדם בן עשרים וארבע יכול לזכור משיחה ששמע במקרה כשהיה בן שלוש? לא משיחה אפילו: מצלצול טלפון קצרצר. אפילו לא מצלצול: מ"לא" אחד שנאמר פעמיים, ואחר כך בצד השני ניתקו, ואלוף צביקה גדעון (אז עדיין אלוף משנה) נותר לעמוד בלב פועם מזעם ובטלפון נייד דביק מזיעה. אוי, נפסיק כבר לבלבל לקורא את המוח: בקיצור, דורה היתה בחדר כשהם התקשרו אליו בפעם השנייה. אבל לא לנייד ולא לנייד של הצבא, שבאותו רגע האזינו להם לפחות עשרה אנשי ביטחון, אלא לנייד השלישי, שעליו שושי לא ידעה כלום, ואיש לא ידע כלום: היתה לו זכות לחיים פרטיים, אחרי הכול – ומניין הבהמות האלה גילו על הנייד השלישי? – כאן הרגיש שהכאב והשנאה נמהלים בסוג של, מה יש להסתיר פה, כבוד: הרי אלו שרצים ערמומיים, בהמות, אלו בהמות ערמומיות (תיאורים שאינם מקובלים חברתית בימינו, ואפילו שניהם, כפי שהסבירה להם שרי בתדריך האחרון, שנערך על פי פקודתם של אי אילו מטומטמים מהמרכז, אנחנו לא משתמשים יותר בשמות של בעלי חיים כקללות). אז זהו: כן, בזמן השיחה הזאת, שחמקה מההאזנות, דורה היתה איתו בחדר. כן, רק הוא ודורה, גורונת חמודה, Dora the Explorer, שדנה גדעון הקטנה דרשה בתוקף לקרוא לה דנה גדעון – בקושי הגיע איתה להסכמה, מה הפלא שהוא מתבלבל? איזו ילדה מורכבת בכל זאת, חמסה חמסה חמסה. נדמה שדורה ישנה אז. בכל אופן, היא שכבה בעיניים עצומות. כך או אחרת, דורה לא יכלה להבין שום דבר. הם אמרו סכום, מדויק מאוד, ידעו הבהמות את הסכום המדויק שהיה בכספת (מניין?! – זה לא התברר לעולם). הוא נחנק מזעם. הם אמרו שעכשיו יגידו את השעה ואת המקום. הוא הפך חירש לשנייה, או שמא הם המתינו, דמיינו איך הוא מפרכס בחיפוש אחרי עיפרון מדומיין. הם אמרו: "הלו?" והוא שמע לפתע איך פיו אומר לתוך השפופרת בשנאה, מתוך רצון חופשי מוחלט משלו: "לא." בקצה השני של הקו כאילו מישהו נחנק מאוויר; אפילו דרך המכשיר שהפך את קולם לצמר פלדה שמתכופף לכל הכיוונים, כדי שיתקבלו מילים של פלדה, נשמע שהם נחנקו מאוויר; ברור, ברור, למילה "לא" לא ציפו. "האם שכחת, יקירי, את המעטפה עם הצב, האם ההסבר שלנו לא היה טוב, יקירי?" הם לא אמרו את זה – פשוט נחנקו מאוויר, ובתוך האנחה המפרכסת הזאת הוא מיקם בדייקנות את ה"לא" החוזר שלו, כשהוא כבר מבין הכול – מבין גם שזהו הזעם שמדבר מגרונו, זעם קרחוני לבן. הם ניתקו. לאחר מכן החל לחכות. עוד רגע יתקשרו שוב. עוד רגע יתקשרו שוב. לאחר מכן הכול נעשה ברור, והוא יצא אל החוקרים. הוא כאילו שכב באותו זמן בגוש מכורבל על הספה הספוגה בשתן של דורה, גוזל מסכן קטן, אלוף משנה, המפקד לעתיד של מטה פיקוד דרום, וכסס את שפתו, כשהוא מנסה לא לחשוב על הצב הקרוש, ואילו האיש שאמר באמצעות פיו את המילה "לא" (פעמיים) יצא אל החוקרים עם הנייד השלישי בידו, מבולבל אך מרוכז (כן, ככה): הוא מודה באשמה, הוא מתבייש, הוא אוהב את אשתו, הוא אוהב את אשתו ואת בתו הכי בעולם, פשוט… נפנפו עליו בידיים: הוא לא חייב לאף אחד שום הסברים – כן, כן, מצטער, אני לא מתכוון לזה, אבל כך או אחרת: הם התקשרו למספר השלישי, הם ציינו סכום, הוא הסכים, אמר להם "כן". אחר כך היה מה שהיה, וביום ההלוויה ("בבקשה, לא צריך להאכיל אותי, לא צריך לבוא לאסוף אותי, לא צריך לרקד סביבי, למען השם, לורי, אני אגיע בכוחות עצמי") הוא יצא מהדירה הריקה (דנה גדעון היתה אצל חברים של אחותו, במשפחה שלהם היה כלל קשיח: אין לילדים מה לחפש בהלוויות), כלומר, הוא היה אמור לצאת, אבל לא הצליח לצאת, עבר בכיהיון חושים מחדר לחדר, שכח כל רגע שהוא מחפש את בקבוק המים שלו, נזכר, חיפש אותו משום מה במיטה הסתורה, או בין הצעצועים של בתו, או מתחת לכרית של שושי, וכל הזמן הזה דורה הלכה אחריו (כאן מתחשק לומר "בשתיקה" – אלא מה? – פשוט הלכה אחריו, טיק־טיק). והינה חלפו שש שנים, הוא ישב על האסלה בסוויטה הקרה של מלון "רדיסון", בהה באיור במגזין (בני לילית ביצתיים עגמומיים שופכים על ידיה המלאות של יפהפייה מלאה ידיים מלאות בצמידים חלולים), ובאופן פתאומי לחלוטין בא אליו משהו כמו הארה מענגת: אלוהים, על מה אנחנו מדברים בכלל? ממה יש לו לפחד? הכלבה הלכה אחריו ביום הלווייתה של בעלת הבית שלה. הכלבה תמיד הלכה בבית אחרי מישהו. מה המציא לעצמו, מה חימם את עצמו? מה דורה יכלה להבין אז, מה היא יכולה לזכור עכשיו, אבל העיקר – למה, למה היא צריכה לספר משהו לאילנה הרמן? מניין ההמצאה הזאת? קודם מעולם לא חשב על שום דבר כזה, וכמה אנשים שוחחו עם דורה מתחילת האסון? הוא דמיין לעצמו בפעם החמשת אלפים איך דורה ואילנה הרמן נשארות לבדן, אבל כעת הצטיירה בעיניו סצנה פסטורלית מקסימה: ליטופים ויללות רכות, דיבורים קטנים ו… נו, מלמולים, מלמולים חסרי שחר לחלוטין של כלבה חסרת תודעה. מכאן: אילנה הרמן צריכה לעבור אליו כבר מחר, אילנה הרמן יכולה לעבור אליו כבר מחר, ואז, שאלוהים יסלח לו, תהיה מישהי שתוכל לטפל בדנה גדעון ובמנוזלצ'יק שלה, אם כי, כמובן, לא רק זה העניין. הוא קפץ במרץ, הוא החליט שכבר מחר ילך להביא את אישור הכניסה, הוא הרכיב בראשו מהר רשימת מטלות קטנה: לעדכן את השומר, לערוך מחר מוקדם בבוקר שיחת משמעת עם בתו ("להקשיב לאילנוש כאילו זה הייתי אני, ברור, ארנבונת?"), עוד משהו, עוד משהו… אבל עם כל שנייה שחלפה ההארה הצלולה כקריסטל הלכה והעכירה, הוא עוד ניסה להיאחז בה (מאמץ ארוך, נמתח אי שם בעומק הרקה הימנית), אבל היא התפוררה ונקרעה, ומרוב פחד קפאו שוב לחייו. רגעים כאלה של הארת כזב התרחשו כמעט בכל ערב, הוא היה תשוש. והינה אנחנו פה: הגיע היום שבו אילנה הרמן לחצה עליו – לא, זה לא הוגן לומר כך, הבה נניח שלא היתה בכך שום מניפולציה: פשוט אישה לא צעירה, שהתעייפה מקשיי היומיום של החיים הפוסט־אפוקליפטיים, פרצה בבכי על כתפו של אהובה. פשוט איזו מטומטמת מהצריף שלה, בעלת אוב בעיני עצמה, שוב ייללה חצי לילה שעוד מעט יקצצו את הקצבות המזון, אחר כך יבטלו אותן לגמרי, וכולם יתחילו לאכול זה את זה, והיא יכולה להבטיח להם: הם לא יתחילו בה, שלא יבנו על זה אפילו. פשוט הודיעו להם שעקב מחסור במים יחלקו מגבות נקיות רק ביום שישי. פשוט שוב בא אליה הטיפוס המזיע, הצמיגי, המתפלסף מהפקיא"ר וניהל שיחות ארוכות, וסיפר שלאקסית שלו היה חתול, אז החתול הזה אפילו לא נזקק למילים, והיה ברור גם ללא מילים שהחתול הוא מניאק; כשבא בפעם הראשונה לאקסית הזאת להזדיין, כבר אחרי חמש דקות תפס אותו בעורף והעיף אותו על הקיר – ובמשך יממה שלמה הוא היה חתול נורמלי, יילל, התחכך ברגליים, וכעבור יממה שוב הפך למניאק, קרע מכנסיים עם הציפורניים, הוא תפס את החתול בעורף, והאקסית הזאת זרקה אותו החוצה, לא להאמין, איך יש נשים כאלה, שאפילו חתול מתייחס אליהן כמו לזבל, הוא לא צריך אישה כזאת, איך אפשר להשוות את זה לאילנה הרמן, לאילנה הרמן יש כבוד, הוא רואה את הכבוד הזה, את האישה שיש לה כבוד, גם הגבר יכבד כל החיים – וכן הלאה, והריח הנורא הזה שלו. פשוט… אוי, לא, פשוט היא, אילנה הרמן, היא מטומטמת ואנוכית, אוף, לא נעים לה, בבקשה, שהוא לא יכעס עליה, הוא נושא בעול כל כך גדול, והיא מבינה כמה קשה לו, ובכלל היא כל כך אסירת תודה שהוא נותן לה הזדמנות, אוף, כמה לא נעים לה בגלל ההתייפחויות האלה, עוד רגע היא תפסיק. הוא אמר שלא צריך להיות לה לא נעים, שהיא לא צריכה להפסיק, שהיא תמיד יכולה לבכות בחברתו ולהתלונן לו על מה שבא לה, שמחר היא עוברת לגור איתו, והוא לא רוצה יותר לשמוע שום תירוצים. בנקודה הזאת אילנה הרמן אפילו נרתעה לאחור ופתחה את פיה ממש כמו מאריק רוינשטיין – אההה? אילו תירוצים? – אבל ברגעים כאלה, מי יתחיל לברר? אף אחד – והיא שוב פרצה בבכי ואמרה כמה הוא טוב, איזה אדם מופלא הוא. מהרגע הזה הפסיק לישון. דורה הלכה אחריו ותקתקה בציפורניה, וברגע כלשהו תפס את הכלבה וגזז את ציפורניה בצבת. במשך זמן רב לאחר מכן דורה לעסה וליקקה את אצבעותיה, ואז אמרה: "תראה את שלך." הוא פשט את הגרב והראה לה ציפורניים צהבהבות, גזוזות בקפידה. ככל הנראה, זה נתן לכלבה תשובה לשאלה כלשהי שהעסיקה אותה, היא איבדה כל עניין בכפות רגליה, אבל לפני שלושה ימים שוב התחיל לשמוע את הטיק־טיק הזה, ובמצבו התשוש, המרוט, ראה בכך סימן רע. ואילו כעת, כשעמד לצד תנור האפייה העצום של המלון (זאב תמרצ'יק ניסה להתיישב לצידו על משטח החיתוך, והוא, כתמיד, ניסה להתרחק מזאב תמרצ'יק ככל האפשר: הוא עצמו לא שם לב איך זה קורה, ולו מישהו היה אומר לו, היה מתפלא, הוא סבר שזאב תמרצ'יק הוא בחור טוב ומבין עניין, אף על פי שאינו מנוסה וקצת וולגרי), האלוף צביקה גדעון טיק־טיק, טיק־טיק, תקתק בציפורני ידו האחת ואז השנייה על גבי השתקפותו השחורה בזכוכית העמידה לחום. את כל המזון המיועד לאנשי המטה ובני לווייתם הכינו לא כאן אלא במטבח הקטן באגף אחר של המלון, והמשטחים שקורצפו בפעם האחרונה לפני שלושה שבועות התכסו לאיטם באבק בצבעי הקשת.
לפעמים כלבים פשוט הולכים לאיבוד. הולכים ולא חוזרים. נכנסים לים ולא יוצאים. גמלים נהרגים כל הזמן, כשמגיעה "בושה וחרפה". כלבים לא מספיקים להגיע הביתה, לא מספיקים לרוץ למלון כשיש אזעקה, הדלתות נסגרות, דנה גדעון בוכה וצועקת, מאריק רוינשטיין מגיר יותר נזלת מהרגיל, מסכנה הכלבה, מסכנים הילדים.
זאב תמרצ'יק מספר בדיחה: "גמל, כלב ופרה נכנסים לבר – ולא קורה כלום, הכול בסדר." לפתע האלוף צביקה גדעון קופץ מהכיריים (לאחר מכן בא הרצף המובן מאליו: רץ, מעלית, לא מעלית, מדרגות, המסדרון אמור להיות אינסופי, מה עוד? – טוב, ברור – והינה הוא רץ לתוך החדר שלו…), והינה הוא רץ לתוך החדר שלו: הכול בסדר. אילנה הרמן מופתעת, אילנה הרמן מאושרת: הוא רץ החוצה לרגע כדי לחבק אותה, לומר כמה הוא שמח לראות אותה. איפה הילדים? בים. איפה דורה? עם הילדים. איפה בקבוק המים שלי? הינה, שכחת אותו בכורסה. אתה הכי טוב. אני אוהבת אותך. האלוף צביקה גדעון זוחל בחזרה אל המטבח במסדרונות החשוכים, כמו מקק, מקק שחור שחור בסמרטוטי ניאופרן טיפשיים. הוא זוכר בגופו, בשרירי גבו, כיצד זחל כך לפני שש שנים בסמטה חשוכה אחרי ההצגה שביים (נודה בכך עכשיו כאן, במסדרון הריק) בחוסר כישרון מוחלט, אבל על מנת לפקפק באותנטיות של ההצגה היה צריך להניח שהוא אמר בטלפון "לא", שאדם שנדרש לשלם כופר על אשתו מסוגל לומר "לא". מאחורי גבו, בפח האשפה המלא, שכב הקיטבג שלו עם שלוש מאות עשרים אלף במזומן (פחות שתי חבילות, אבל הוא עצמו לא ידע שהן נפלו). לפניו לא היה לכאורה שום דבר למעט הרחוב הלילי עם תאורה גרועה, ואילו למעשה – כשלושים איש בבגדי הסוואה שחורים, באפודי מגן ובמשקפי מגן, בקסדות ובמשקפי ראייה לילית, וכולם כל כך ריחמו, כל כך ריחמו על אלוף המשנה האומלל צביקה גדעון, צביקה גדעון המבטיח, צביקה גדעון שיום אחד בוודאי יהפוך למפקד המטה, והם יספרו איך חיפו עליו באותו לילה סמיך ומר, כשנשא את הכופר בסמטה החשוכה, השליך את הקיטבג לפח האשפה המלא וזחל בחזרה בסמטה החשוכה, כמו מקק שחור, מעוך, כמעט מת. מי יספר איך תפס על חם את הרעים, הסאדיסטים, המרושעים שהגיעו לקחת את הכופר? אף אחד: הם חיכו לרעים, לסאדיסטים, למרושעים הללו במשך שלושים ושש שעות. איש לא הגיע. הם חיכו יממה נוספת. איש לא הגיע. הם חיכו שעתיים נוספות, וכאן הגיע מפכ"ל המשטרה: גופתה של שושי נמצאה (לאחר מכן באים הפרטים; גדעון דרש לקבל את הכול, את כל הפרטים, הוא דרש לחזור על הפרטים, ייסר את עצמו ואת אלה שנאלצו למסור לו את הפרטים, ייסר וייסר וייסר). המשטרה ניסתה להחזיר לו את הכסף מהפח. לא, זאת ראיה, לא, מוטב שתשמרו אצלכם, אולי מתישהו… אולי יום אחד זה יאפשר… למה להתווכח עם אדם תשוש מהיגון? לא צריך להתווכח עם אדם תשוש מהיגון (ויש לומר: הוא היה תשוש מהיגון. הוא היה תשוש באופן נורא ואפל מכפי שמישהו היה יכול לדמיין, הוא היה תשוש מהיגון, ומהאשמה, ומהבושה, ומהאשמה, ומהבושה, ומהאשמה). והינה הוא זוחל בחזרה, למטה, לישיבת צוות מטבח הקינוחים (חח). מאחוריו חדר שבו אישה טובה מאוד מסדרת חפצים מתוך תיק עלוב ששוקל פחות משמונה קילוגרמים (על פי הוראותיו שלו היה אסור לקחת למחנה יותר מזה). לפניו אושר צלול ושליו, מאחוריו שיגעון, מחשבה טורדנית משונה ובלתי מתקבלת על הדעת בדיעבד: מניין? מדוע? איזה תספר, מה תספר? איזו דורה? דורה היא האשמה, זה הכול, האלוף צביקה גדעון אפילו לא מבין שהוא מבין את זה מעולה, וטוב מאוד שהוא לא מבין (אגב, שושי ז"ל ידעה להגיש לו גילויים פסיכואנליטיים כאלה עם פרצוף בטוח בעצמו, וזה עיצבן אותו עד כדי גירוד).
באוויר עומד ריח מתוק של סופגניות שאינן קיימות עוד ושל שוקולד, שהקצבות המזון מקבוצת נ'2, המחולקות לאוכלוסייה האזרחית, מורכבות ממנו ב-11%. הוא נותן לילדים שני שלישים מהבשר ומהטונה מהקצבת המזון שלו, ובכל זאת הם אוכלים פי עשרה יותר שוקולד מכפי שהיה מרשה להם בימי שלום (טוב, אין טעם לחשוב על זה). מה פספסתי? בא ילד. איזה ילד? הילד הזה שלך. מה, לבד?! (האלוף צביקה גדעון לא היה יכול לדמיין לעצמו שהנזלן יעשה אפילו צעד ללא דנה.) כן, לבד. לא, לא, עם דנה גדעון הכול בסדר, וגם עם הכלבה הכול בסדר. הוא אמר שהוא צריך לדבר. הילד המזדיין הזה. איזה בוקר, השד יודע מה. אני אצא ליתר ביטחון ואמצא את הילד המזדיין הזה? בטח, אנחנו בינתיים בענייני היגיינה במחנות, זה באחריות תמרצ'יק, אף אחד לא מקשיב לתמרצ'יק.
משום מה דמיין שמאריק רוינשטיין עומד, כתמיד, מאחורי דנה, בשעה שהיא בועטת ברגליה הצבועות בצבעי הקשת במי הים הצבועים בצבעי הקשת או עושה משהו אחר באותה מידה של משמעות, אבל המנוזלצ'יק נפל לידיו ממש מעבר לפינה, בדרך למעלית המרכזית. האלוף צביקה גדעון פלט קללה והתנצל. המנוזלצ'יק עמד והתנדנד בגופו הקט כמו גרביל, כאילו האלוף צביקה גדעון משך בכל תנועת יד בחוטים הקשורים לקודקודו.
"מה?" שאל האלוף צביקה גדעון בחוסר סבלנות.
"אישור כניסה," אמר המנוזלצ'יק במשיכת תנועות עגמומית, כמו לתוך צינור.
"לאן?" לא הבין האלוף צביקה גדעון.
המנוזלצ'יק הניד את ראשו ושוב התנדנד.
"מאריק, דבר בבקשה," האלוף צביקה גדעון התאמץ מאוד, "איך אני יכול לעזור לך? אתה צריך אישור כניסה? משהו קרה? אתה צריך לנסוע לרופא?"
"לשרי באה אחותה, ראיתי את אחותה," אמר המנוזלצ'יק.
"לכולנו באים לפעמים אנשים," אמר האלוף צביקה גדעון. (איזה קטע! הייתכן שהחרא הקטן החליט להלשין לו על שרי? צביקה גדעון אפילו הסתקרן.)
"אישור כניסה," אמר המנוזלצ'יק.
"מאריק," אמר האלוף צביקה גדעון, "אני לא משחק שם דוקים, אלא מנסה להוציא שלושים אלף בני אדם והשד יודע כמה יצורים אחרים מהגיהינום. אתה יכול לומר מה אתה צריך? אתה צריך אישור כניסה בשביל מישהו? אתה רוצה שמישהו יבוא אליך?" (מי, מי? מי נשאר לגרביל האומלל הזה בעולם כולו?)
"יום אחד," אמר המנוזלצ'יק ושאף את הנזלת ברעש של שואב אבק תעשייתי. "שמעתי איך היא אמרה אתמול להדס: אני צריכה אישור כניסה לאחותי. והיום אחותה הגיעה. לוקח יום אחד לסדר אישור כניסה."
קול מבוהל. קול צמיגי, משחתי, של מנוזל קטן. מנוזל קטן שכמוך.
האלוף צביקה גדעון משך בזהירות את האוויר באפו, בלע גוש צפוף, קוצני, של זעם ושאל בגרון שהשתחרר:
"מה אתה רוצה, ילד?"
"בשר," אמר מאריק רוינשטיין, והגרגרת שלו נרעדה בחמדנות. "עוד שתי מנות בשר כל… כל פעם…"
"פעם בשבוע. מנה אחת. לאכול בנוכחותי," אמר האלוף צביקה גדעון.


לינור גורליק נולדה בשנת 1975 בברית המועצות ועלתה ארצה בגיל 14. סופרת, משוררת, אמנית, פרסמה כ-20 ספרים, ביניהם רומנים, אוספי שירה וסיפורים קצרים, ספרי ילדים וקומיקסים. כותבת ברוסית, אנגלית ועברית וגרה בין תל אביב למוסקבה. זוכת מספר פרסים ספרותיים. חוקרת תורת האופנה, מלמדת את הנושא בשתי אוניברסיטאות במוסקבה.

סיון בסקין משוררת ומתרגמת שירה ופרוזה ועורכת תרגום. ספרה השלישי, "אחותי יהונתן", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2017. בסקין היא חברת מערכת בכתב העת "הו!" ויו"רית עמותת הו! לספרות עברית.

ספקולציה
דילוג לתוכן