נערה צעירה מרעננה, שכל חייה נאמר לה, בתחילה על ידי הוריה ובהמשך על ידי חבריה ומוריה, כי יש לה כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, קיבלה ביקורת ראשונה מאת מבקר ותיק, שלא התכוון להרע לה שכן לא הכירהּ אלא דרך סיפורה הקצר שפורסם בעיתון "הארץ", ובו פרסם הוא עצמו את רשימות הביקורת שלו תכופות זה שני עשורים.
"כל אחד מאיתנו מדבר משפט אחד בלבד, שרק המוות קוטע אותו”, פתח המבקר.
הנערה התרגשה עד מאוד, שכן היתה זו כותרת מבטיחה לרשימת ביקורת מבטיחה על סיפורה הקצר, שאם ניתן לתאר אותו במילה אחת, הרי היא "מבטיח" – כך נאמר לה על ידי כל מי שקראוֹ. אולם כבר עם קריאת השורה השנייה של רשימת הביקורת החל הספק מכרסם בה: "אינני זוכר איזה בלשן אמר דברים יפים מאוד ומטרידים מאוד אלה", המשיך המבקר, "אולם אין ספק כי סיפורה של המחברת הצעירה מוציא להורג את המשפט המדובר".
עתה היתה הנערה מבולבלת לחלוטין; האם התכוון המבקר כי סיפורה מוציא להורג את המשפט הזה בלא עוול בכפו? בדמי ימיו? במילים אחרות: שסיפורה הוא מהגרועים שקרא? או שמא הוא קובע בביקורתו כי לסיפורה כוח השווה למוות, שרק בעיתו מבינים האנשים את חייהם לאחור, כלומר, "מוציא להורג בכיכר העיר" – כמופת ודוגמה לכול, ובמילים אחרות: שסיפורה לא רק מבטיח, הוא גם מקיים?
היא המשיכה לקרוא ברשימת הביקורת, שזגזגה ללא הרף לכאן ולשם, כמו צלף שהמטרה חומקת מהכוונת שלו, נכנסת ויוצאת, והוא ממאן ללחוץ על ההדק, וכל משך הקריאה הדופק שלה עולה ויורד, עורפה נרטב מזיעה קרה ומתייבש, עד שהגיעה מותשת לשורה המסכמת, שזכרה כי נאמר לה פעם על ידי מו"ל שהסכים לארח אותה במשרדו, כי השורה האחרונה בביקורת היא למעשה השורה התחתונה.
"אין ספק, אם כן, כי המחברת הצעירה משמיעה את קולה לראשונה, אולם, לעניות דעתו של מבקר זה, אינה משמיעה קול ייחודי במידה ניכרת".
עתה היתה הנערה נואשת לגמרי. היא רצתה לצעוק לתוך העיתון, לקרוע אותו, לקמטו לכדור ולהטיחו בקיר. אולם על פני זאת רק המשיכה, באצבעות רוטטות מעט, לקרוא את שתי הביקורות הנוספות שפורסמו מתחת לשלה באותו המדור, שנקרא "שלושה בקריאה אחת", אשר גם בהן לא הרעיף המבקר תשבחותיו על הכותבים, צעירים כמותה, בכותבו על האחד: "…וחבל שאינו שומר על מתח עלילתי לכל אורכו…"; ועל השני: "…שרואה בשפה אך ורק כלי…" אך מבלי שכתב מילה אחת על ה"קול" שלהם.
הנערה היתה נחושה בדעתה כי תוכל לשכנע את אותו מבקר – ורק אותו, שכן עתה היו הרחובות ריקים ממבקרים אחרים – כי יש לה קול ייחודי באופן ניכר שלא ניתן להטיל בו ספק, קול כזה שיגרום למבקר לפרסם, לראשונה בקריירה ארוכת השנים והספרים שלו, ביקורת הפוכה לזו הראשונה ואף אפולוגטית.
היא כתבה מייד סיפור קצר נוסף (חודשים ארוכים נדרשו לה לכתיבת סיפורה הראשון שפורסם ב"הארץ" ואילו את השני כתבה באחר צהריים אחד) ושלחה אותו למערכת העיתון. על המעטפה המרופדת ציינה את שם המבקר באותיות קידוש לבנה ובתוכה הסיפור, לו קראה בפשטות: "קוֹל".
הנערה ספרה את חמשת הימים הנותרים עד לפרסום המדור השבועי ב"הארץ" כמו אסיר הסופר את ימיו במאסר: ארבעה חתכים וחמישי החוצה אותם באלכסון. וכשהגיע היום מיהרה למכולת השכונתית ופתחה את העיתון עוד לפני שרכשה אותו, אולם גם לאחר שדפדפה פעמיים ושלוש לא מצאה אזכור לסיפורה. המבקר המשיך כהרגלו לבקר "שלושה בקריאה אחת" וכתמיד מצא בסיפורים דופי, אך גם הפעם לא כתב מילה על "הקול" של כותביהם.
הנערה הנבוכה נאלצה אז לשלם עבור העיתון שכבר פתחה וקראה מול כולם ובעודה מפשפשת בכיסה אחר הסכום המדויק שמעה בתוכנית הרדיו "ספרים רבותיי, ספרים" שהתנגנה במכולת את ציפי גון גרוס מציגה את אורחהּ, שלא היה אלא המבקר שלה, שאמר בקולו העמוק שקצותיו מעוגלים: "תודה לך על המילים היפות, ציפורה, כמה נחמד לשבת כאן איתך שוב".
הנערה קפאה במקומה כמו באותו יום מול העיתון, ממתינה למוצא פיו. ואכן, בסיום התוכנית נשאל המבקר על "סופרים צעירים מבטיחים שכדאי לשים אליהם לב" והוא ציין לצד שניים נוספים אותה, אולם רק עליה הוסיף ואמר כי היא "אכן משמיעה קול ייחודי במידה מסוימת, ועם זאת…" שארית דבריו נבלעה בקרקוש הקופה הרושמת.
עתה היתה הנערה משוכנעת מתמיד כי המבקר עוד ישמע את קולה, אולם הפעם לא קיוותה לשכנע אותו, כמו להוכיחו על טעותו הגורלית, ועד שהגיעה לביתה לא נותר לה אלא להעלות על הכתב את הסיפור שכבר נרקם בראשה במלואו בדרכה מהמכולת, דומה לקודמו אך שונה באופן מהותי, לו קראה הפעם "קול משלי", וידעה כי המבקר לא יוכל שלא לתהות על מהותה של הכותרת, על נפח המשמעויות הכלולות בה, שכן הסיפור נפתח מייד כלפי שאלה; מיהי הדוברת: הסופרת הצעירה? הסופרת הצעירה בשם וירג'יניה וולף? שתיהן גם יחד או אף אחת מהן? שאלה בעלת נפח נכבד כבר בפני עצמה – כותרת מבטיחה לסיפור מבטיח.
הנערה שלחה את הסיפור לכתובת המגורים של המבקר, אותה ביררה דרך אותו מו"ל שאירח אותה במשרדו בזמנו, ועל המעטפה המרופדת ציינה את שמה לצד שמו, בכתב ידה הפעם, שכן חשה שבמידה מסוימת הם כבר מכירים, כמעט עד כי תוכל לזהות את פניו ברחוב אם יעבור מולה בתוך קבוצה של עשרה מבקרים, גם אם מעולם למעשה לא ראתה אותו קודם לכן, וידעה כי גם הוא ודאי יזהה אותה.
בשבוע שחלף לא יצאה הנערה את ביתה, מפני שהיתה צמודה למקלט הרדיו וישבה דרך קבע מול הטלוויזיה, למעט טיולים חפוזים למכולת השכונתית שבה היתה רוכשת לא רק את עיתון "הארץ", גם בימים שבהם לא התפרסם המדור, אלא אף את שאר העיתונים והמגזינים, גם אם היה לה ברור כי מתחת לכבודו של המבקר לפרסם בהם את רשימות הביקורת שלו, אולם שְׁמה לא הוזכר אף לא במילה אחת.
הנערה זכרה כי אותו המו"ל אמר לה בזמנו שכל ביקורת היא ביקורת חיובית, והתחילה להילחץ מכך שחוסר תגובתו של המבקר למעשה חמור מתגובתו השלילית, מה שוודאי אומר כי מצא את סיפורה אף גרוע מקודמו; גרוע עד שתיקה.
הנערה היתה עתה משוכנעת למעלה מכל ספק כי יש לה קול, שלא רק ראוי וחשוב כי יישמע, אלא אף דחוף ברמה הקלינית ממש, חיים ומוות, אולם על מנת שתוכל להשמיע את טוֹנהּ החֲרוּמי, יהיה עליה לעשות מעשה קיצוני, פרובוקטיבי, מָשָׁל לאותם אנשים בסין שהיו מציתים את עצמם בהפגנות רחוב כמחאה על התנהלות ממשלתם. שכן עתה לא קיוותה עוד לשכנע או להוכיח את המבקר, אלא פשוט להענישו בעונש שווה־ערך לחטאו; "עין תחת עין", קול תחת קול.
שוב הכינה את המעטפה המרופדת, הפעם עם אותיות מודפסות שאותן גזרה מביקורתו שלו, מבותרות ותפורות מחדש על פי אמת מידתה שלה, ליקקה עליה את הבול הגדול ותחבה את המעטפה בכיס מעילה. כך נשאה אותה לקרחת יער בראש גבעה, רחוקה מספיק ממקום מגוריה, על מנת שתהיה שם לבדה, אך לא רחוקה מדי מתיבת דואר. היא חפרה בור עמוק באדמה והתכופפה אליו כלהקיא, שם צרחה מלוא גרונה כמו באגדת עם שקראה בה פעם; לא ממתיקה סודה אלא משחיתה קולה; צורחת וצורחת עד שהפכו צעקותיה לנעירות חמור פרועות, לשריקות קומקום גבוהות ולבסוף למשב אוויר חם. רק כך, באבדה את קולה הפיזי, תוכל להתחבר לקולה הפנימי ולכתוב סיפור שיש לו קול יחיד מסוגו ועילאי, "קולו של דור", קולה של סופרת מבטיחה שגם מקיימת.
אולם, כפי ששיערה, לא היה די בפעולה זו כדי להיפטר מקולה; ״קליקים״ עמומים עוד נשמעו בחלל פיה כדהירת סוס מתרחק כשהטיחה את לשונה בחיכה. היא חיפשה לה סלע שטוח, ולצידו, באופן נוח, כבר שכבה לה אבן חדה. היא הניחה את סנטרה על האדמה ושטחה את לשונה עד שורשה ממש על הסלע הקריר ובתנופה אחת היכתה עד הישמע נקישת האבן הקטנה בגדולה. פיה נמלא מייד דם חם שאותו ירקה תכופות וגם קצת בלעה.
בתחילה חשה כאב חד, אחר כך סחרחורת קלה ולבסוף שכך הכאב הפועם בפיה והיא התאוששה, הזדקפה על רגליה, אספה את התולעת המדממת בידה ושלפה מכיס מעילה את המעטפה המרופדת.
רון סגל, סופר ישראלי המתגורר בברלין. פרסם שני רומנים: עדין (פרדס, 2010) ומוזיקת חתולים (דביר, 2018), סיפורים קצרים ומאמרים. זוכה הפרס ע״ש ד"ר יוסף קמפוס ליוצרים בתחילת דרכם בתחום הסיפורת העברית, מלגת האומנים של אקדמיית האומנויות ברלין, מלגת הסופרים ע״ש אלפרד דבלין, מלגת הסופרים של שטוטגרט, מלגת הסופרים של וינה ומלגת הסופרים מטעם מחלקת התרבות של הסנאט הגרמני.