היא השעינה את אופניה על קיר הבניין הדו-קומתי ולחצה על כפתור האינטרקום. זה אני, היא אמרה בהחלטיות, בתשובה לשאלה מי זה, שנשאלה בקול גברי. מתכתיות הרמקול שיוותה לקול חספוס, צרידות, עומק של חיים שלמים, שלתוכם היא נבלעה דרך הדלת הפתוחה. אילו היה זהיר יותר, היה מבקש הקול לדעת מה הסיסמה, כפי שעושים רוב הקולות הבוקעים מתוך אינטרקומים בעירנו. שכן רבות כאן הבריות המנצלות כל הזדמנות להשתחל לתוך החמימות הביתית של חיי הזולת: טפילים חברתיים, רוחות רפאים. זה אני, הם אומרים ומקווים שהקול באינטרקום או מעבר לדלת לא ירגיש בהבדל, ולפעמים מתמזל מזלם והדלת נפתחת בפניהם, והם פוסעים לתוך דירה מוארת, לתוך זרועות פתוחות, מוזמנים לשבת לשולחן האוכל, שהילדים כבר יושבים סביבו ומחכים רק להם.
אמוץ גלעדי הוא סופר, מתרגם והיסטוריון. ספר עיון פרי עטו, מודרניזם בשלוש תנועות: על הקוביזם, הפוטוריזם האיטלקי והסוריאליזם, ראה אור ב-2010 (הוצאת סל תרבות ארצי). סיפוריו הקצרים הופיעו בכתבי עת שונים, כגון "הבה להבא", "ננופואטיקה" ו"הו!". ספר הפרוזה הראשון שלו, הנה הם באים, הופיע ב-2020 (הוצאת הבה לאור).