משקפי המגן שלו הבהבו על צריכה גבוהה מדי של אנרגיה, והוא נאלץ להוריד מעט את רמת ההגנה ולספוג פנימה את הבהירות הצורבת, הצהובה. בגדיו, שהיו כחולים־חומים כשירד מהרֶחֶמית הלכו והפכו צהובים ככל שהתקדם משער הכוכב לכיוון הכפר. ככה זה עם קָע'פַת, אלת הצהוב השוכנת במרחבי קוֹשׁוּף. היא מהירת תגובה. בולעת את מאמיניה מייד פנימה. מעכלת אותם והופכת אותם לחלק ממנה. גם כמה מחזורי חידוש לא יעזרו לבגדים. הוא יצטרך לקנות חדשים.
אפילו הרוח היתה צהובה בקושוף. והיא רשפה על פניו חֵמה צהובה וחַמה ככל שהתקרב לכיפה הקטנה של הכפר. גם אני לא רוצה להיות פה, רשף חזרה אל הרוח. וקע'פת, בתגובה, נשפה עליו בעוצמה רבה יותר.
דלת הכיפה נסגרה מאחוריו. החלל בפנים היה חשוך ומוצל, והוא הסיר את משקפי המגן ואת הנישְׁמית. פיר המעלית הצר המוביל מטה אל הכפר עמד שם, בדיוק כמו בפעם האחרונה שהיה כאן. אם הם שינו את הקוד, הוא יצטרך לבקש מהם לפתוח לו את הדלת. אבל הם לא שינו. הוא עצמו לא זכר מה הקוד, אבל האצבעות שלו זכרו. פתח הפיר נע הצידה בחריקה.
אני לא אתגעגע, אמרה לו דֶּסיס כשעזב. כי אתה עוד תחזור. הוא לא התכוון לחזור לעולם. שמח להשאיר מאחוריו את הכול. מייד בתחנת המעבר הראשונה קנה בגדים חדשים בצבעים הכהים ביותר שמצא, ונהנה בכל בוקר להביט בכהותם החזקה, הנוכחת, מולו. הוא הסתפר כדי להסיר את האבק שעטף כל אחת משערותיו. ויותר מדי ימים היה שואב ומחדש בכל ערב את החפצים שלו כדי להיפטר מהאבקה הטורדנית שדבקה בו, מנסה לחסל כל עדות, כל גרגר עדות למקום שממנו בא. אבל קע'פת אינה מרפה בקלות ממאמיניה, גם לא מהסוררים ומהבורחים. היא מתעקשת להזכיר להם שהם שלה. תמיד שלה. שלוש שנים אחרי שעזב עוד נשרה אליו אבקה צהובה מתוך קפל זעיר במברג. אם היו לו הזיזים היה זורק את כל הרכוש שלו וקונה חדש. אבל בשנים הראשונות הרוויח בקושי 20 ליום. וכמעט שלא הצליח לחסוך כדי לקנות מעיל וארגז כלים ולעמוד בדרישות הבקשה לקבלה לגילדה.
הדלת אל המושבה חרקה והמרחב נפתח מולו. שדה של קוביות אפורות קטנות שתולות בתוך אדמה צהבהבה במרחקים סדורים. התקרה היתה הרחק למעלה, נעלמת מעבר לקו התאורה. המרחב. ככה קראו לחלל המושבה. כשהיה קטן נראה לו המרחב גדול כמו היקום כולו. אבל כבר אז, בפעם ההיא כששיחקו בין הקוביות זמן רב כל כך עד שהגיעו אל קוביות המחסנים ולבסוף אל סופן של הקוביות, נשתל בו גרעין התמיהה. החשיכה שעטפה את המרחב בקצותיו משכה אותו אליה כמו שדה כבידה שאי אפשר היה לעמוד מול כוח המשיכה שלו.
כשצעד אל קוביית בית הוריו, ראה אדם אחד או שניים נעים מפה ולשם בין הקוביות. שעת ערב כבר, אנשים חוזרים הביתה. כמה קוביות כניסה חדשות נוספו משמאל, מעידות על בתים חדשים שנחפרו מתחתן ועל משפחות חדשות שהקימו כאן בית. זה הרתיח אותו, מילא אותו ברטינה לא מוסברת. אני רק צריך למצוא את דסיס וללכת. הרחמית חזור תצא מחרתיים. זה כל הזמן שק'עפת תקבל.
ובכל זאת, כשעמד מול דלת הקובייה של הוריו, התעצבן שהם שינו את הגדרות ג'ל הכניסה. הוא טבל בו את ידו בפעם השלישית, אבל דלת הקובייה נותרה סגורה. לרגע חשב פשוט לעזוב הכול ולחזור אל שער הכוכב, אל רחמית שתיקח אותו מכאן, לא משנה לאן. אבל מה יהיה עם סָאף. הוא נגע בדסקית שבכיסו ונכנע שוב בפני החלק ההוא בתוכו שהכניע אותו כבר לפני שבוע לבוא לכאן. כניעה נאנחת. כנוע דיו, הצליח ללחוץ על כפתור הבקשה לכניסה ולחכות.
היה צריך לומר שהוא בא. היו מכינים לו את החדר. היו מכינים עוד אוכל. היו מחכים לו. מרגע שירד בסולם הצר מקוביית הכניסה אל הבית הקטן ששכן מתחתיה, אביו ואימו התרוצצו מסביבו בעליצות מוגברת אפילו ביחס למה שציפה. ואולי זאת היתה העליצות הרגילה, רק שכח. הם צחקו בקול כשאמר שהגיע רק ליומיים. אתה יכול להישאר כמה שתרצה. אמא תברר לך מחר אם יש קוביות פנויות. לא, אין צורך, ניסה להגיד, אבל ידע שאין סיכוי. הם בטוחים שיישאר לנצח. כמו שצחקו כשאמר שהוא רוצה לעזוב. בטח אמרו לעצמם כל הזמן הזה שהוא עוד יחזור ואין מה לדאוג ולקחו עוד נגיסה בקַ'שִׁיאַפּ. הינה, קח מהעוגה של אמא. לא תודה, אני לא טועם מהק'שיאפ. ועוד צחוק. חמוד, הכול כאן מהק'שיאפ. אני יודע, אני לא טועם מכלום, הבאתי איתי אוכל בתיק. גם זה הצחיק אותם. הם נראו בדיוק כמו ביום שעזב. לא התבגרו כלל. צעדיהם היו קלילים, עורם מתוח. חיוכיהם גדולים. זה מה שלא הצליח להסביר לסאף כששאלה אם לא יהיה להם קשה לראות אותו שוב הולך כל כך מהר. איך אומרים בקוֹשׁוּף? ברכת הק'שיאפּ שורה עליהם. הפרי רך ונימוח, והאנשים גם. בכלל, החיים כולם מבורכים בברכת הפרי של ק'עפת. בריאות. פריון. פרנסה. אם למישהו יהיה קשה, זה רק לי, אמר לסאף. אבל לא הצליח להסביר למה. הוא לא התגעגע לכאן. למה שיהיה לו קשה לעזוב.
החדר הקטן חיכה לו. הוא ניסה להתנער מהאבק הצהוב לפני שנכנס למיטה אבל הביט סביב ונזכר כמה מיותר לנסות להתנער ממה שנמצא בכל מקום. ליד המיטה עמד פסלון תֵּאוֹגרמה קטן של ק'עפת – הוריקן צהוב מרחף ומתחתיו ענף ק'שיאפ. הפרי, שהיה רך וקל, דמה לענן אדמדם תלוי על ענף, נע בעדינות ברוח הדמיונית של התאוגרמה. הוא העביר את ידו בתוך התאוגרמה וצפה בצורה מעוותת של הפרי מוקרנת אל תוך ידו. במשך השנים גילה שקשה לכבות את התאוגרמות האלה. הן היו מוגנות בכוחם של הדברים הפשוטים. לא היו בהן כפתורי כיבוי, כמובן, וההקרנה שלהן היתה קלה כל כך שהסוללות החזיקו זמן רב. חיים שלמים. אולי יותר. אלה הדברים המסובכים שבאים עם נקודות תורפה בדמות מפרקים וגלגלים ונקודות הנעה. אלה הדברים הזקוקים להגנה. הוא דחף אותה אל מתחת למיטה, היכן שלא תפריע, ונרדם.
אני צריך את דסיס, אמר למחרת לפני שהוריו יצאו לעבודה. אמא שלו אמרה שתגיד לה לבוא מחר. לא, לא מחר, היום, זה דחוף. היא נשקה לו לשלום בחיוך והבטיחה להגיד לדסיס שתבוא היום. בינתיים נשאר לבדו בבית הקטן והצהבהב. הם היו יכולים להישאר, חשב. לקחת יום חופש מהקטיף של הק'שיאפ ולהישאר איתו. אבל לך תגיד להם לקחת יום חופש מק'עפת.
הוא הציב את נקודות החיבור במעגל מסודר על הרצפה, והתקשר לסאף. היא לא ענתה. היא תחזור אליו. בינתיים התעלם מהצלחת שאימו הכינה לו ואכל מנה של חלבונים קרים מהתיק. הוא היה מחמם אותם במחבת אם לא היה מפחד ששאריות של ק'שיאפ ייכנסו בטעות לאוכל. סאף חזרה אליו בערך שעה אחר כך. התעניינה איך היתה הטיסה. מה אמרו ההורים. אם הייתי מגיעה אחרי עשר שנים בלי להגיד מראש, ההורים שלי היו רוצחים אותי לפני שהיו מתלהבים שהגעתי, אמרה. כן, ההורים שלך לא חיים על ק'שיאפ, אמר. אולי תביא לי איזה מנה, צחקה. זה לא נשמע נורא כל כך. לא, זה לא, אמר. והתכוון שזה כן. אבל בכל מקרה אסור להוציא מקושוף ק'שיאפ בלי אישור, את יודעת, הסכמי סחר… זה אולי הפרי היקר בעולם, גם לא לשימוש אישי, הם יבדקו. טוב, הייתי צריכה לבוא איתך, פשוט העבודה, אתה יודע… מה אתה לובש, שאלה. לקח לו רגע לפני שהבין שלא זיהתה את הבגדים שלו בגרסה המאובקת שלהם. נראה כאילו אתה לובש סרבל טיסה. כן, הכול כאן נראה ככה, אמר. אם היית רואה איך הבית נראה, לא היית רוצה לבוא. הבוקר כבר שם לב כמה צהבהבים היו קירות הבית שחשב פעם ללבָנים. הרצפה היתה צהובה. השטיחים צהובים. הוא היה בטוח שהנשימה שלו היתה כבר צהובה. הוא היה יכול להמשיך ולהסתובב עם הנישמית אבל הרגיש שזה שקר. שמונה־עשרה שנה חי כאן ולא היה צריך אותה. אם אי אפשר להיפטר מהאבק הזה, הרי הוא עדיין בתוכו עוד מאז.
כדי להעביר את הזמן עד שיסתיים הקטיף והוריו יחזרו, חזר אל החדר והפעיל את מסך הקריאה הישן. הוא הבהב מעט לפני שנדלק, אבל בסוף נדלק. התראות קפצו. תוכנת החיפוש שלו הניבה עשרות אלפי תוצאות חדשות על מטוסים ותעופה ודגמי מנועים. הוא שכח שהתעניין כל כך במנועי איי־850 ובדגמים של גָּשׁוֹשָׁנִים. שמות הדגמים והתמונות שקפצו אליו הזכירו לו את הציפייה העצבנית שלו לכל מידע, לכל ריאיון או הדמיה שיעזרו לו לדמיין את הטיסה בחלל. הצחיק אותו לחשוב כמה מעט ידע כשעזב ובכל זאת כמה נחוש היה בדעתו. כל חלומותיו התרכזו בטיסה אל קָארְקָם, שם היה בטוח שימצא כבר טיסה שתיקח אותו למקום שבו לומדים להטיס גשושנים. הכול הסתבך, כמובן. הוא לא הבין דבר בגילדות ובהבדלים בין מנועים ומרחקים. אם היה יודע, האם היה עוזב? כנראה שלא. אולי אז היה חי כאן עדיין חיי חקלאי מאושרים ושמחים ולא היה חסר לו דבר. דסיס אמרה לו בדיוק את זה כשסיפר לה שהוא רוצה לעזוב. אמרה שהחלל נראה לו מפתה אבל זה לא יהיה לו טוב. כי לכאן הוא שייך. טיפשות של נעורים, אמר לו אבא. ומה תעשה בלי ק'עפת, אמרה לו אמא. מי יגן עליך רחוק מכאן? איך יכלו להבין אותו אם גם הוא לא הבין את עצמו. הניעו אותו הפחד והכעס והתימהון. כל הרגשות שהק'שיאפ היה מעלים לו אכל ממנו. אבל במשך חודש שלם הצליח לא לטעום מהק'שיאפ, הסכים לאכול רק מהמוצרים היבשים שהגיעו בקופסאות מבחוץ, במחיר רעב וצמא וכאבים חדשים שצמחו לו במקומות שלא הכיר. היה לו ברור שכל עוד הק'שיאפ זורם בתוכו, ק'עפת לעולם לא תיתן לו ללכת. רק ככה הצליח לעזוב את כולם מאחור.
דסיס הגיעה מאוחר, אחרי ארוחת הערב. הוא ביקש ממנה להיכנס אליו לחדר. היה מוזר לעמוד איתה שם, בחדר הקטן שהיה פעם החדר שלו, כאילו הם שוב שני צעירים תמימים הנעים בין חיבה ומבוכה.
הוא שאל לשלומה. היא חייכה, וסיפרה על בן הזוג החדש והנפלא שסידרו לה אחרי שלא חזר לאחר שנה. על הילדים, ועל הבית שהרחיבו ממש עכשיו. החיוכים שלה תמיד היו נדיבים כמו מגש עמוס אוכל. היא התעניינה בטיסות שלו ובגשושנים. הוא הסביר לה שבסוף הוא מהנדס טיסה, לא טייס. וכן, זה מעניין אותו, או לפחות די מספק.
"נשארתְּ בדיוק כמו שזכרתי אותך," אמר לה. אותן עיניים חומות כהות, שזרחו חזק כל כך מול הבהירות השלטת בכוכב. הוא אהב להביט בהן ולדעת ששום אבק לא יטשטש את הברק שלהן. כמה שמח כשאמרו לו שהיא תהיה אשתו.
"השבח לק'עפת," ענתה. "אתה… נראה שאתה עובד קשה."
הוא גיחך. "עליי רואים שעבר זמן," אמר. והתכוון, אני לא אוכל מפרי הפלא שלכם. אני ממשיך לנוע, להתבגר, להזדקן, לכאוב, לסחוב כאבים ישנים, להתעייף.
"אז טוב שחזרת," אמרה.
"לא חזרתי," אמר. "אני רק…"
"גם אמרת שלעולם לא תחזור," הזכירה לו בחיוך ניצחון.
"חזרתי כי אני צריך ממך משהו."
"ממני?" עיניה נפתחו.
"כן… אני…" והוא הוציא מכיסו את הדסקית הקטנה. "אני הכרתי מישהי, בתחנת הטיסות. מישהי מיוחדת. ואני רוצה להתחתן איתה."
"ואתם באים לגור פה." דסיס חייכה אליו בתמימות.
"מה? לא. לא. אנחנו נגור שם. פשוט כשרציתי לסדר את התהליך, גיליתי שאני רשום עדיין כאן. אנחנו, אני ואת. יש איזו טעות. משום מה במועצה רשום שאנחנו נשואים."
היא לא נראתה מופתעת כל כך. "טוב, היינו אמורים. נראה לי שההורים שלנו לא חשבו שבאמת תעזוב."
"ידעת שזה ככה?"
היא משכה בכתפיה. "מה זה משנה."
"אז איך התחתנת שוב?"
היא הביטה בו רגע, ונראה שהיא לא מבינה.
"כשבאת להתחתן, איך נרשמתם אם רשום שאת נשואה לי? לא צריך לקבל אישור ממני או משהו?"
"מה רצית שנעשה?"
"ש…" והוא רצה להגיד שתחפשי אותי ותבקשי הצהרת גירושין, אבל פתאום הבין שהוא לא יודע מה המילה לזה בק'עפתית. הוא התרגל כל כך למילה גירושין בגלקטית אבל איך זה יכול להיות, הרי היו בני זוג שנפרדו. איך קראו לזה… "ש… נתרחק," ניסה. "שנפרק את הצהרת החתונה. את יודעת," אמר.
"אבל למה?"
"את לא חושבת שצריך לפרק את הצהרת החתונה שלנו?"
"לא."
לזה לא ציפה. "טוב," הוא ניסה להתעשת מהעובדה שדסיס דבקה עדיין בטקס שביצעו בגיל שתים־עשרה, ונראתה כאילו אין לה שום בעיה שיעבור לגור איתה ועם בן הזוג החדש שלה. "זה לא משנה. מחוץ לקושוף זה לא עובד ככה. אני לא יכול לרשום את סאף כאישה ראשית כשרשום שאנחנו נשואים, כי את היית קודם. הינה," הוא הפעיל את הדסקית והניח אותה מול פניה. "כל מה שאת צריכה לעשות זה לתת לדסקית לסרוק את הפנים שלך, ואז להצהיר שאת רוצה לפרק את החתונה ממני."
"אבל אני לא."
"אבל אני כן. אז… פשוט תעשי את זה."
עיניה הצטמצמו. "לא," היא אמרה בנחישות. "זאת לא הדרך של ק'עפת." והיא התחילה למלמל ברצף – "המיותר לא נזרק, השבור לא נדחה, הכול תחת הפרי נולד מחדש ונב…"
"אני מכיר את התפילה הזאת," קטע אותה. "באמת, דסיס. מה זה קשור עכשיו. אנחנו לא קוברים את המת מתחת לעצים של הק'שיאפ, שבואי נגיד את האמת, זה כשלעצמו טקס מוזר. מי שם את המתים בתוך מטע. אני מדבר עלינו. על… אנחנו היינו קרובים, כן. אבל זהו. לא היה יותר מזה. אני רוצה להמשיך הלאה. אני רוצה להציע לסאף באופן רשמי, מול כל ההורים שלה, מה אני אמור להגיד להם?"
"זאת לא הדרך של ק'עפת," אמרה שוב. "תגיד להם שאצלנו לא מפרקים מה שנגמר. אצלנו מגדלים מתוכו משהו חדש. תגיד להם שככה זה אצלנו. הכול חוזר לק'עפת ונולד מחדש."
"אני בספק אם אכפת להם. הם הולכים לפי התג"א."
"אני לא יודעת מה זה התג"א הזה," אמרה, והרימה את ראשה מעט. "אבל לנו יש את הדרך שלנו. אתה יודע את זה." היא התחילה לצאת, ואז הוסיפה, בעדינות, בכל זאת, "שיהיה לך בהצלחה עם סאף."
הוא התיישב על המיטה, ראשו חפון בין ידיו, ובמשך דקות ארוכות רק בהה ברצפה. הוא היה בטוח שזה עניין טכני ושהוא רק צריך להתמודד עם הפגישה המחודשת והמוזרה עם דסיס. אבל עכשיו הבין כמה תמים מצידו לחשוב ככה. אותו הדבר בדיוק קרה כשניסה להסביר לה למה הוא עוזב. לא משנה כמה ניסה להביע את התחושות שלו במילים, היא לא הרגישה כמוהו את הקצוות הריקים של העולם קוראים לה. היא הרגישה טוב בבטן המלאה והחמימה של ק'עפת. ואיך יסביר את זה לסאף. מה יגיד לה. מחוץ לקושוף, במקום שבו אנשים רואים בחתונה כלי חדש, מבינים שכשהוא נשבר, זורקים את החלקים לאשפה. אבל פה, פה הכול שייך לק'עפת, כמו פרי מן האדמה, נולד וגדל וקמל וחוזר אליה וצומח מחדש. זאת דרכה של ק'עפת להמשיך ולאחוז בו. להמשיך ולשלוח קנוקנות ולשתול אותו פה מחדש.
הוא התעורר מרטט חזק שהניע את המיטה שלו. מכשיר התקשורת שלו הבהב. זאת היתה סאף. אבל מעגל התקשורת לא היה בנוי. הוא שלח לה הודעה שיחזור אליה ושפשף את עיניו. השעה היתה שעת בוקר מאוחרת. הוא כלל לא זכר שנרדם, אבל אחרי מה שקרה אתמול היה יכול רק לישון או לאכול מנה גדושה של ק'שיאפ שתשכיח ממנו הכול. אם זאת היתה אפשרות אמיתית בשבילו הוא היה בוחר בה כבר אז, בגיל שמונה־עשרה, במקום לעזוב. ובכל זאת בחר לחתוך את בטנה הנעימה והמוגנת של ק'עפת ולצאת ממנה.
כל היום הסתובב סביב עצמו ולא ידע מה לעשות. כמו שחשב, סאף לא הבינה את דסיס. אולי היא רוצה כסף, אמרה. לא משנה שהוא ניסה להסביר שעם הק'שיאפ לא צריך יותר כלום. בטוח היא צריכה משהו, אמרה, הרי אתה עזבת… אם הק'שיאפ הזה כזה מוצלח, וכל כך טוב שם, לא היית עוזב. לא עזבתי כי רע פה, אמר. היה לי די טוב, עזבתי כי רציתי משהו אחר, משהו שדסיס לא הבינה גם אז. אני לא יודעת מה להגיד, אמרה סאף, אבל אתה חייב להסביר לה. הוא הנהן, אבל לא ידע מה עוד אפשר לעשות.
הוא התיישב על המיטה ואכל חטיף חלבונים. הבית היה שקט, והוא עבר לשבת בסלון, מחכה להורים שלו שיחזרו מהמטע. איך יסביר לדסיס את מה שלא הצליחה להבין מעולם. מה עוד הוא יכול לעשות. הטיסה שלו יוצאת מחר. איך היא תבין. לפני עשר שנים, יום לפני הטיסה מכאן, הלך לדבר איתה, ניסה להסביר לה שהוא לא עוזב אותה, הוא פשוט עוזב את המקום. הוא ידע שמכל הדברים שהשתנו אחרי שהפסיק לאכול מהק'שיאפ, הדבר היחיד שהמשיך לשמח אותו על הכוכב הזה היה דסיס. הוא ניסה להגיד לה שאם תבוא איתו, הם יבנו חיים יחד מחוץ לקושוף, אבל היא נבהלה כל כך מעצם ההצעה שמייד בלעה אשכול שלם של ק'שיאפ, וברחה.
ההורים שלו חזרו לקראת ערב. לארוחת הערב אמא שלו הגישה לו קופסה סגורה של חלבונים מסוכרים שקנתה במיוחד. כנראה זכרה מהפעם הקודמת מה אכל. המחווה היתה יפה בעיניו. הוא אכל ולא ידע מה לומר כששאלו מה קורה איתו. בסוף סיפר קצת על הגשושנים. אבל על סאף לא סיפר. הוא לא רצה לומר להם שהוא לא יודע מה יהיה, ולא רצה גם שיצדיקו את דסיס. לא היה לו כוח למריבות מיותרות בזמן שהוא שם.
מיואש, ניגש לחדרו. מחר הוא עוזב ואין מה לעשות. אבל הוא ידע שזה לא נכון. שיש עוד משהו אחד שהוא יכול לעשות. משהו שפחד לעשות אז, אבל עכשיו… מתחת למיטה שלו הבהב האור של התאוגרמה, והוא הרים אותה והכניס אותה לתיק שלו, חוסם את האור המוזר שבוקע ממנה. הוא הכניס לתיק עוד כמה דברים ויצא. הפעם הוא חייב לדעת שניסה הכול.
הוא צלצל וחיכה לדסיס למעלה, ליד דלת הכניסה לבית שלה. לא היה לו כוח להיכנס ולפגוש בילדים ובבן הזוג. אמר לדסיס שהוא צריך לדבר איתה, והיא, ברוחב הלב שלה, הסכימה לעלות אליו.
"אמרתי לך כבר, ש…" אמרה.
"אני רק רוצה להראות לך משהו," קטע אותה.
היא פנתה לכיוון קוביית הכניסה של ההורים שלו.
"לא, לא שם," אמר לה. "במקום אחר."
היא הלכה אחריו, לא מבינה מה קורה, אבל הלכה. תמיד היה בה אמון נקי באנשים. עד שאמר לה שהוא רוצה להיות טייס גשושנים לא רבו אפילו פעם אחת. גם לא על דברים קטנים. תמיד אמרו עליהם שהם זוג מק'עפת. גם עכשיו הלכה אחריו עד לקצה המרחב. רק כשעברו את הקוביות האחרונות היא נעצרה, לא מבינה לאן עוד אפשר להתקדם. אבל הוא הוציא מהכיס פנס והאיר להם את הדרך משם. בדיוק כמו בגיל שבע־עשרה כשהחליט שהפעם הוא עובר את קוביות המחסנים האחרונות ופוסע קדימה, אל החושך. הוא הלך אז לאט, לבדו, בצעדים קטנים ומדודים, הרגיש איך החושך עוטף אותו מסביב לגרעין האור הקטן של הפנס. איך המושבה נעלמת מאחוריו. רק אחרי צעידה ארוכה התחיל להרגיש את הרוח. רוח אחרת. לא צורבת וחולית כמו הרוח של האדמה למעלה. דביקה יותר וגרגרית פחות. והוא הרגיש אז פחד. פחד עז ולא מוכר, עולה מתוכו. היום כבר הכיר את הפחד הזה. הוא היה במספיק טיסות כדי להכיר את הפחד מפני הסכנה המגרגרת בנהמות מוות. אבל אז היה צעיר ומוגן כל כך. ומול פחד כזה, היד שלו גיששה מייד אל הכיס לחפש את עוגיית הק'שיאפ שלו. אבל הוא לא מצא. כנראה נפלה כשהוציא את הפנס. כמה פעמים אמא אמרה לו לקחת עוגייה נוספת ליתר ביטחון. אף פעם לא תדע מתי תצטרך את ההגנה המבורכת של הפרי. אבל אף פעם לא לקח. הבית היה תמיד במרחק קפיצה. הוא הרגיע את עצמו במחשבה שהמושבה נמצאת רק כמה דקות צעידה מאחוריו. ולמרות הפחד, הסקרנות משכה אותו קדימה, פועמת וחיה. בוא הלאה, בוא תמצא את מה שמתחבא בחושך. הוא המשיך לצעוד, זיעה קרה על מצחו. מעולם לא פחד ככה. מעולם לא ידע שאפשר לפחד ככה. פחד משתק ובו זמנית גם אוגר בתוכו עוצמה חבויה. בוא תמצא מאיפה אני באה, קראה אליו הרוח הגוברת. בוא תמצא את הקצה. בוא תמצא את הקצה של הכול.
כשהאיר את התהום שנפערה מולם מתוך הסלעים, שמע את דסיס פולטת זעקה חלושה ומייד האיר לכיוונה. היא הוציאה, רועדת, עוגייה מהכיס, וניסתה לפתוח את העטיפה. אבל הוא מיהר לשלוף מידה את העוגייה והשליך אותה אל התהום.
"את צריכה להבין. ועם הק'שיאפ את לא תביני," אמר.
היא הביטה בו באימה. כל האמון שהיה בה קודם התפוגג.
"תראי," אמר. הוא הניח את התיק שלו על האדמה והוציא מתוכו את התיאוגרמה. "תראי כמה זה עמוק." והוא זרק את התיאוגרמה מטה. היא נפלה עד שאורה המוזר, הצהבהב־אדמדם, נעלם בחשיכה, בלי קול. "התהום הזאת," אמר, "היא כאן כל הזמן ואף אחד בכלל לא יודע."
"מה אתה רוצה?" מלמלה.
"להראות לך."
"אתה תדחף אותי," זעקה פתאום, והתחילה למלמל תפילות של טקסי המתים.
"לא, לא!" הוא קרא. "לעולם לא הייתי עושה משהו כזה," והוא אחז בכתפיה. "דסיס, תסתכלי עליי." והוא חיכה שעיניה המתרוצצות בבהלה יביטו בעיניו. "אני לא אדחף אותך. בסדר? אני פשוט רוצה להראות לך מה שלא הראיתי לך בפעם הקודמת. לא העזתי אז לקחת אותך לפה ולהסביר לך למה עזבתי. לא ממש הצלחתי להסביר לעצמי, זאת האמת… אבל התהום הזאת…" אמר והרפה ממנה. "זאת הסיבה להכול."
"אני לא מבינה… אני לא מבינה שום דבר."
הוא נאנח, והתיישב על סלע גדול. "אני יודע… אבל אני מנסה להסביר. באמת מנסה. אני מניח שפה הרגשתי פחד בפעם הראשונה בחיים. את מרגישה את זה גם, נכון?"
היא הנהנה והתיישבה בשקט לצידו. העובדה שהבטיח לא להפיל אותה לתהום הרגיעה אותה מעט. אבל המחסור בק'שיאפ הורגש עליה. הידיים שלה רעדו והיא מצמצה תכופות אפילו שאור הפנס היה מכוון הרחק אל קצה התהום.
"תמיד אמרו לנו שפחד זה רע. שכאב זה רע. שהחיים מלאים בדברים שק'עפת מגינה עלינו מפניהם. לפני שהגעתי למקום הזה האמנתי בזה. או לפחות לא חשבתי על זה באמת. אבל כאן," והוא החווה בידו אל התהום העצומה והחשוכה כמו החלל כולו שנפערה לצידם, "כאן הרגשתי בפעם הראשונה מה זה פחד. וזה היה נורא. הזעתי. לא יכולתי לנשום. הלכתי לאיבוד בתוך הפחד. אבל הרגשתי גם משהו שאני לא יודע להסביר אותו. הרגשתי חי. כאילו עד לאותו רגע לא באמת התעוררתי לחיים. חכי. את תרגישי את זה גם."
היא לא ענתה. רק הביטה בו בתחינה שייקח אותה מפה. בבקשה.
"רק תחכי…" אמר. אבל בעצמו לא היה בטוח שזה נכון. אולי לעולם לא תרגיש את הפחד הופך לפליאה, את הרעד לסקרנות, את האימה לעקשנות. אולי לעולם לא תבין איך התהום הגדולה הזאת שהתחבאה כל חייו בקצה מבטו גרמה לו לרצות לצאת מכאן אל תהומות גדולות מזאת. זה מה שאמר לעצמו אז, כשהחליט לא להביא אותה לפה, כי ידע שמי שלא חיפש את התהום בעצמו ממילא לא יבין. אבל עכשיו, אם תבין ואם לא, הוא צריך לדעת שניסה הכול.
הם שתקו כמה דקות. נשימותיה היו עדיין מהירות, אבל הוא שם לב שהן מתחילות להאט. "מרגישה את זה?" אמר.
"אני מפחדת." לחשה.
"אבל מה עוד? מה עוד?" התעקש.
היא לא ענתה. הוא נאנח. מה הוא רוצה ממנה. "מה אתה מרגיש?" מלמלה.
"אני? אני מרגיש… אבוד."
"ולמה זה טוב?"
"זה לא טוב. אבל להרגיש אבוד גורם לי להבין עד כמה העולם גדול. זה גורם לי לרצות לעשות דברים גדולים."
"אני רוצה להקיא," אמרה, התרוממה ונשענה על האבן הגדולה. הוא מיהר להרים את הפנס ולהאיר לה, וניגש לידה, עוזר לה להתייצב בזמן שהקיאה.
"לא הקאתי אף פעם," אמרה כשסיימה, "זה מגעיל."
הוא הגיש לה בקבוק מים מהתיק.
"תשטפי את הפה. ותשתי מעט, בלגימות קטנות, כל כמה דקות," אמר. "זה עוזר. כשרק התחלתי ללמוד הנדסת טיסה, הייתי מקיא בכל טיסה מחדש. היו צוחקים עליי שאני כוכב קיא פעיל. כאילו, כמו כוכב געש פעיל, מבינה?"
"אני לא יודעת מה זה כוכב געש," אמרה ובכל זאת חייכה חיוך קטן.
הוא חייך בחזרה. שערהּ נע בעדינות עם הרוח שנשבה אליהם מהתהום. היא היתה יפה בדיוק כמו כשעזב. גם סאף יפה. הוא אהב להביט בה בסרבל מהנדסת האוויר, מרוכזת במסכים המסובכים שלה, חודשים רבים לפני שניגשה אליו ואמרה שאולי יפסיק כבר לבהות ויציע לה לשתות משהו יחד בתחנת החלל הקרובה. היא פשוט יפה אחרת. היא מעשית ומהירת מחשבה. יודעת לגרום למערכות אוויר מסובכות לעשות כל מה שהיא רוצה, וידעה גם לרמוז לו שהגיע הזמן להציע לה להתחתן. היא כבר היתה דוחקת בו להזכיר לדסיס על הדסקית וכמה זה חשוב, אילו היתה כאן. הינה, היא כבר התרככה, זה הזמן, שמע בתוכו את קולה. אבל הוא ידע שדסיס איטית ומהורהרת כמו פרח נפתח. אי אפשר לדחוק בה.
"רציתי להראות לך את המקום הזה כבר אז, לפני שעזבתי."
"היית צריך," אמרה.
"פחדתי שלא תביני."
"לא פחדת מהתהום אבל פחדת ממני?"
הוא צחק בעל כורחו. "היה לי אכפת מה תחשבי. ידעתי שאם אביא אותך לפה ובכל זאת לא תביני…"
"תהיה עצוב יותר."
"כן…"
היא הנהנה. והיה בזה משהו מנחם. אחרי כל הזמן הזה בסוף היא הבינה.
אחרי שהתאוששה הם קמו והלכו משם. הדרך חזרה היתה שקטה ומהירה, אורות המרחב מאירים להם את הכיוון. כשהגיעו אל הקובייה הקיצונית ביותר, נעצר.
"אז מה את אומרת?" שאל אותה, וקולו דחוס ציפייה עד שהמילים בקושי הצליחו לצאת מגרונו. הוא הוציא את הדסקית ושניהם הביטו בה.
"לא יודעת," אמרה. "אני לא בטוחה שמה שאני מבינה זה מה שאתה רוצה שאבין."
"בבקשה."
היא שתקה לכמה רגעים. "שנינו מביטים באותו עולם ואתה רואה עולם אחר."
"אני רואה עולם גדול יותר. עולם שיש בו הרבה דברים לגלות," אמר.
"לא." היא הנידה בראשה. "זה לא הגודל. אתה רואה עולם בלי ק'עפת. עולם שלם בלעדיה. אני לא."
"מה זה משנה?"
"זה משנה." קולה הצטרד. דמעות החלו לרדת מעיניה.
"אני מצטער…" אמר. הוא לא ידע למה מיהר להתנצל, אולי כי מעולם לא ראה אותה בוכה קודם לכן. גם כשנפרדו בפעם הקודמת, פרידה שהיתה אמורה להיות לעולם. היא נראתה אז כאילו תבכה, אבל לא בכתה. רק כיווצה את שפתיה בכעס והלכה משם.
"אז את מבינה עכשיו למה אני צריך ממך את האישור ל… הפסקת חתונה?" אמר.
"זה עולם קשה," אמרה, מתעלמת ממנו, ומבטה נעוץ אי שם. "העולם שלך ריק וקר ומלא בכאב. זה לא עולם טוב לחיות בו." היא השפילה את מבטה. "זה לא מה שאמור להיות." ועוד לפני שהבין מה קורה נעה בצעדים מהירים אל מאחורי אחת הקוביות ורצה משם.
הוא בעט בכעס באדמה. היא בטח רצה עכשיו לבית שלה, לדחוס אל פיה מהק'שיאפ ולשכוח מכל מה שקרה. לרגע חשב לרדוף אחריה. אבל מה זה יעזור. מה זה יעזור. הוא לא יכול להכריח אותה לבטל את הנישואין. והוא לא ידע מה עוד הוא יכול לומר שלא אמר כבר. לרגע חשב שהיא מבינה, אבל התברר שלא. מה עוד נשאר להגיד?
באותו לילה לא הצליח להירדם. הרחמית ממריאה מכאן מחר. ואיך הוא אמור לעלות עליה. הוא נזכר איך גם בפעם הקודמת לפני שעזב לא ישן כל הלילה. מהתרגשות ולחץ מפני הלא ידוע. עכשיו הרגיש איך הייאוש מצליח לעטוף אותו היטב, יחד עם השמיכה. ההורים שלו שוב לא הקשיבו לו כשאמר שמחר הוא עוזב. בפעם שעברה לא באו להיפרד ממנו. לא היתה סיבה לחשוב שהפעם ינהגו אחרת. אם יתגעגעו, יאכלו עוד עוגת ק'שיאפ וימשיכו בשלהם.
כל הלילה העלה בראשו תוכניות. הוא יכול לזייף מסמכי גירושין בשוק השחור של קְרָאטוֹ. היה איתו באחד הגשושנים טכנאי משם. זה יעלה הרבה כסף, ותמיד יש חשש שיתפסו אותו, אבל לא תהיה לו ברירה. או שאולי ישכנע את סאף שההורים שלה לא צריכים להיות כאלה שמרנים. מה זה משנה. מה זה משנה אם סאף תהיה האישה הראשית רק למראית עין, בגלל איזה רישום באיזה כוכב נידח. זה לא שדסיס תגיע אי פעם להתערב להם בחיים. אבל הסיכוי להצליח בזה כנראה קטן מהסיכוי לשכנע את דסיס לשנות את דעתה. הם לא היו שמרנים בדברים רבים. לא היה להם אכפת מצבע עורו או מהעובדה שהגיע ממשפחה ענייה מכוכב נידח ושניסה להיכנס למשפחה מבוססת מכוכב מרכזי. הם מעולם לא גרמו לו להרגיש זר, אפילו שבמידה רבה היה כזה. הם נהגו בו בהגינות וברוחב לב. אבל היתה להם האמונה הזאת, שאם הוא רוצה לשאת את בתם, היא צריכה להיות האישה הראשית. אנשים נוטים להיות כאלה. ליצור לעצמם אמונות פשוטות ולדבוק בהן. וככל שהאמונה פשוטה יותר, כך קשה יותר להתווכח איתה. עם המחשבה הזאת נרדם לשינה טרופה.
התיק היה ארוז כבר מאתמול. היה עליו רק להשכים קום, להיפרד מהוריו ולצאת אל עבר הכיפה, ומשם לשער הכוכב. הוא חיבק את הוריו כאילו לא יראה אותם עוד, ואילו הם חיבקו אותו כאילו עמדו לפגוש אותו בסוף היום. הפער צרב בגופו וגרם לו לרצות לצאת משם מהר ככל שיצליח.
הוא עמד בתור אל הכיפה וחיכה לתורו לפיר המעלית. בשעת בוקר כזאת היו עוד רבים שיצאו למעלה.
"הינה אתה," יד משכה אותו בכתפו אחורה. הוא הסתובב ומצא את עצמו מול פניה של דסיס. "הלכתי לבית של ההורים שלך, אבל כבר הלכת."
הוא לא ידע מה לומר.
"הסאף שלך," אמרה.
"מה?"
"סאף. זאת שאתה רוצה להתחתן איתה. היא מבינה אותך?"
"היא…" ניסה.
דסיס עיקמה את פיה. "בסדר. קשה להבין אותך. אבל היא משמחת אותך? דואגת לך?"
הוא הנהן. "כן, היא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי," אמר והופתע מעצמו. לא כי הדברים לא היו נכונים. אלא כי לא חשב עליהם ככה קודם. סאף היתה משהו טוב וגדול בחיים שלו, אבל תמיד חשב לעצמו שהעזיבה של קושוף היתה הדבר הכי גדול שקרה לו אי פעם, ופתאום הבין שגם סאף היתה משהו כזה. משהו גדול ומשנה חיים. משהו שהיה מוכן לחזור בשבילו לכאן אפילו שהבטיח לעצמו שלעולם לא יחזור. הוא חייך חיוך קטן. הוא צריך לומר לה את זה.
דסיס נאנחה. "אז בסדר. איפה הדסקית שלך?" אמרה.
הוא גישש בכיסו והוציא את הדסקית שכבר חשב שלא יהיה בה שימוש. בלי לשאול למה ואיך. מהר, לפני שתתחרט. הם מצאו פינה שקטה, ודסיס הקליטה הודעת גירושין מסורבלת ומוזרה, בדרכה של ק'עפת, אבל חוקית למדי.
"זה… אני מתכוון… כבר חשבתי שלא תסכימי," אמר בסוף.
דסיס משכה בכתפיה. "גם אני."
"אז למה…?"
"לא יודעת. אתמול הרגשתי את העולם שלך, והוא היה כל כך קר ורע ומלא כאב… שק'עפת תסלח לי, לא יכולתי למנוע ממך משהו שעושה לך טוב בתוך כל הרע הזה."
הוא החליט לא לומר לה כמה רע הוא חשב שהעולם שלה עצמה היה. הוא רק אמר, "תודה. תודה רבה."
"ההורים שלך?" אמרה והביטה סביב.
"הם לא באים לשער הכוכב," אמר. "גם בפעם שעברה זה היה ככה."
"ביקשת מהם?"
"הם אמורים להציע בעצמם, לא?"
היא משכה בכתפיה. "אתה עקשן. אבל אתה תהיה במחשבותיהם."
"לא, אני לא," אמר. "הם אפילו הוציאו אותי מטביעת ג'ל הכניסה."
דסיס בחנה אותו לרגע. "זה לא יכול להיות. הם לעולם לא היו עושים משהו כזה."
"עובדה," אמר. "הג'ל לא פותח לי."
דסיס קימטה את מצחה, ואז לקחה את ידו בידה. הוא חשב שהיא רוצה להציע לו נחמה אבל במקום זה הצביעה על כף ידו. "זה לא הם. זה אתה. מרוב עבודה קשה עם החלליות, היד שלך שונה. היא כנראה כבר לא מתאימה לזיכרון של הג'ל."
"אה…" הוא משך את ידו במהירות מתוך ידה. איכשהו זה גרם לו קצת להצטער שלא סיפר להם על סאף.
"תגידי להם שאני מתחתן, טוב?"
היא הנהנה וחייכה. "בטח. בהצלחה…" אמרה ונעלמה בקהל, מצטרפת לשאר האנשים בצעידה אל העבודה במטע.
בהליכה אל שער הכוכב לקח לו זמן להתרגל אל הכחול הבוהק של משקפי המגן. הוא ניסה להוריד את עוצמת ההגנה אבל גילה שהיא מכוונת לרמה הנמוכה ביותר, ובכל זאת הרגיש שהיא כחולה מדי. כל כך מהר התרגל אל הצהוב הזה. כל כך מהר אפשר לחזור ולהיבלע פה. הוא מיהר את צעדיו לקראת צללית הרחמית שחנתה כבר מרחוק. כאילו אם יתעכב רק עוד רגע אחד, ייכלא כאן לנצח. רק כשעלה על הרחמית וחש במשב הטכנולוגי של אוויר מהונדס ונקי מנשיפת ק'עפת ממלא את ריאותיו, הרגיש שהוא מתיר לעצמו לנשום שוב באמת. הוא עשה את זה. הוא חזר ובכל זאת עזב. תחושת ההקלה היתה ההוכחה לפחד העמום שמילא אותו בשלושת הימים האחרונים שמעשה כזה הוא בלתי־אפשרי.
ברחמית הצליח לתפוס עמדת תקשורת והתקשר אל סאף. היא שמחה לשמוע את החדשות ושלחה לו נשיקה ארוכה. ידעתי שתצליח, אמרה וחייכה חיוך בטוח. לו רק ידעה כמה קרוב היה להגיד לה שנכשל. את יודעת, אמר כשהפסיקה לרגע לשתף אותו בתכנונים שלה למסיבת האירוסין, אַת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. היא צחקה באושר, ואמרה, אני יודעת, דביל, זה המזל שלך. שאני יודעת דברים כאלה גם בלי שתגיד. אבל טוב שאמרת, הוסיפה ושוב חייכה. הוא חייך בחזרה. על קושוף לא חייך ככה. כמה התגעגע להיות האדם שהיה בחברתה. הוריו ודסיס לעולם לא יכירו אותו ככה. מצד שני, גם היא לא תכיר את האדם שהיה בקושוף. אני מכינה לך הפתעה כשתחזור, אמרה. אבל אחרי שתתקלח, הוסיפה ועיקמה את אפה. מה זה כל האבק הזה. כן, הוא אמר, האבק הזה פשוט לא יורד.
אודליה גולדמן היא מורה, מעצבת, בוגרת תואר שני בספרות במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם משנת 2017. הסיפור ״משקפי מגן״ זכה במקום הראשון בתחרות פרס עינת לשנת 2020.