בסוף כבר לא ידענו שום דבר. המגיפה נמשכה והתעצמה. שנתיים לאחר הזמן שכונה בפי האנושות "Time Zero" – כלומר תחילת שנת 2020. עדיין לא נראה לדבר סוף. אף אחד לא דיבר על סוף. כולם, ממגישי החדשות ועד המוכרים בקיוסקים דיברו על הסתגלות. על הצורך לחיות עם הדבר, להבין שאין יותר עולם כפי שהיה. המגיפה הביולוגית, הנגיפית, מוגרה ואנשים נחלצו מהמסכות והבידודים. אבל לא ממה שעוד עתיד היה להימשך ולעטוף אותנו כמו קורים של עכביש ענק. זו, הבינו כולם באיחור, הייתה המגיפה האמיתית.
נסעתי בכביש 1 לכיוון ירושלים. שישי בצהריים והשמש הייתה תלויה בשמיים כמו שהיא תלויה תמיד. שמש לא בטוחה כזו, של סוף אפריל. לחצתי על הגז למרות שידעתי שאין לטויוטה שלי כבר לאן לסחוב. רציתי להגיע כמה שיותר מהר לירושלים, לממילא. עדיף היה שאכנס אליה לפני כניסת השבת. זה כלל לא היה עניין דתי. היתה פה הצהרת כוונות. צורך לעמוד במילה. להיות בשליטה. להרגיש שלא נשטפתי עם זרם האירועים האחרונים.
הדלקתי את הרדיו בדיוק בזמן לחדשות. לחיצה ארוכה על כפתור ההפעלה והמספרים זרחו בירוק. שעה, תאריך, מספר התחנה. אני זוכר שלפני Time Zero הם היו קבועים, כמו אדמה יציבה שיכולת לחוש כשהלכת בשדה קיצי. עכשיו המספרים דמו יותר ויותר לאדמה בוצית לאחר גשמי דצמבר. לרגע התקת מהם את העיניים, וכבר התרככו, התערבלו כמו עננים. בדרכן חזרה אל הכביש עיניי נעצרו לרגע על מד האמת. מיקמתי אותו בין הרדיו להגה, צבוט בין שתי זרועות תושבת שחורות, במקום מכשיר הסלולרי שהשארתי בבית. הייתי צריך לבחור איזה מביניהם לקחת כשיצאתי במהירות. העדפתי את מד-האמת. לכל מקרה של ניידת שתעצור אותי בצד.
הקריין פתח בדברים: "והרי הא-דשות מפי ערן בן-נתן". ומכאן המשיך שטף הדיבור שלו עד התחזית. רק שלא הייתה יותר תחזית, בעצם. כי היא לא הצדיקה את עצמה עוד. לא אחרי ההשתלטות על מכ"ם הגשם והאירועים שבאו לאחריו. מיד שבנו כולנו לימי קדם, לריקודי גשם ולציפייה דרוכה, מביטים אל השמיים ומחכים לסימן שייתן או לא ייתן את האפשרות להתארגן לחיים סדורים. לקחת מעיל ביציאה מהבית או להסתפק בטריינינג. הקיץ, לעומת זאת לא היווה בעיה. תמיד היה פה קיץ ללא מסתורין. כיביתי את מד-האמת. הצפצופים שלו התגברו לרמות בלתי נסבלות לכל אורך המהדורה. כמו רבים מחבריי, מהמשפחה, מהקולגות הפכתי אלרגי. אלה לא רק הצפצופים והחיווי האדום שצופה כמו עין איומה, אלא התחושה שאין יותר פנים וחוץ. מין דקירה כזו בבטן בכל פעם שאתה נזכר שהכל מוטל בספק.
התחזית הסתיימה בנימה אופטימית. "אולי", אמר קולה הסמכותי והמשועשע של חיילת גלי צה"ל שהוסבה לקריינות, "לא יירד גשם עד אחרי פסח. אבל אני לא יכולה להבטיח. קחו עמכם מטריה ליתר ביטחון". שבתי והדלקתי את מד-האמת ושמעתי את הרעש החלוש שלו מסתנכרן עם הלווין ומתקבע לפעימות חלושות ויציבות. מוזיקה. הגברתי לתוך הגיטרה הפותחת של "מיסטר ביג" – "Hold on little girl, show me what he's done to you" שיר מלטף, תמיד היה. עכשיו כבר לא השמיעו ברדיו שירים עם פינות חדות. למרות שאף אחד כבר לא פחד מבית המשפט של האמת. כבר לא גררו אנשים ברחובות על שקרים. מזמן כבר לא. מהסיבה הפשוטה שכבר לא ניתן היה לדעת מתי מישהו סוטה מן האמת. אף אחד לא רצה להיכנס יותר לוויכוחים. ובכל הנוגע לשירים ברדיו – כולם התעייפו מצפצופי מדי-האמת שלהם. אי אפשר היה לנסוע ככה. באמת. רק רצינו להתערסל בחיקו המנחם של הפופ.
באזור שער הגיא נעשיתי דרוך. העפתי מבט מהיר במראה האחורית וראיתי אותו, עדיין מנמנם במושב הילדים שלו. מרוחק ורגוע. ככה רציתי שיישאר. ידעתי שדי בכמה צפצופים של המד והלך עלי, הוא יתעורר שוב ועד ירושלים יבכה או יקשקש ואני באמת לא אוכל להתרכז במה שלפנינו. שער הגיא הוא נתח רגיש של הדרך. פעם כשנסענו בחזרה לתל אביב, עוד לפני הילד, היא שאלה אותי אם אני מאמין לאתוס הזה של שער הגיא. שלא נראה לה שיש בזה ממש. מצור, היא אמרה, זה לא משהו שבאמת יכול היה להתרחש. זה כבר הופרך על ידי היסטוריונים וקרטוגרפים של התקופה. זה סיפור שנופח אצלנו בבתי הספר כדי להחדיר אצלנו את תודעת 48'. אני החוורתי. במחלף לטרון חיכתה ניידת בצד הדרך, השוטר היה רכון על דלת הרכב הכחולה-לבנה, וכיוון אקדח מהירות ישר אל הרווח שביני ובינה. בדמיוני חטפנו כדורים לראש על השאלה הזו שלה. אחד לי ואחריו אחד לה.
אבל עכשיו אנחנו עושים את הדרך בכיוון ההפוך. היא כבר לא פה. ואת מה שנשאר שם, בחוף, כבר לא נוכל להציל כנראה. היינו, אני והילדון, כמו צמד קרברוס, כלבי הציד של אל השאול, דוהרים אל ארץ הקור כשהחום של להבות הגורל מזנב בנו.
כשהתחילו להופיע התיאוריות הבנו, אני והיא, שמשהו לא כשורה. בתחילה אלה היו רק עוד מחשבות מופרעות ברשתות החברתיות. שליטה מוחית, צ'יפים, קרינת השמש ושליטת העננים. ביטלנו אותן כעוד תגובה להיסטריה של המגיפה. סיפרנו לעצמנו שאנשים הולכים על קרקע שבורה. והיא צחקה ויצאה למרפסת לעשן עוד סיגריה. הם יירגעו, היא אמרה. ייצאו עם הילדים מהחדרים הסגורים ויהיה בסדר.
אבל אחר כך הגיעו עוד מרצפות עקומות של התופעה הזו. שר בכיר טען פתאום כי צותת לשיחה בוושינגטון בנוגע לחלוקת ההון העולמית. הוא נראה מודאג ונשמע מודאג והוא חלק זאת עם הצופים במהדורת החדשות של שמונה. ואז היה מי שדיבר על כך שכל הממשלה היא שתולה של מדינת אויב, שאף אחד מראשיה לא מסוגל לחשוב בעצמו. קרני גמא או משהו בסגנון הזה ופתאום כולם התחילו לרחרח סביב הסדקים של האמת.
נדמה לי שאני והיא הבנו שמשהו באמת לא בסדר ביום בו הגיע אלינו הגנן שלנו. בוא מהר, קראה לי פתאום מבחוץ, חרדה קלה נשמעה בקולה. לא היסטריה, חלילה. אבל בהלה קלה שחישמלה אותי. יצאתי אל פתח המרפסת וראיתי אותה עומדת וצופה בו, ידיה על מתניה. ואז היא הסיטה את המבט לעברי. בתחילה לא הבנתי מה הוא עושה. הוא רכן אל עץ התפוז וגבו אלי, מעיף אדמה וממלמל. היא נכנסה איתי פנימה. "הוא אומר שהוא מחפש משדרים, שהם אמורים להיות צמודים לשורשים", היא אמרה, שוברת את הפה בחיוך של פאניקה.
ואחר כך עזבנו לאמא שלה בהרצליה. אבל גם לשם זה הגיע. יום אחד הזקנה דרשה לראות את תעודות הזהות שלנו. היא כבר לא הייתה בטוחה שזה אני. מיששה לי את הפנים בדאגה. היא קראה משהו בערב הקודם על הקלות של הדפסת פנים מסיליקון. איזו כתבה באתר אינטרנט מפוקפק. ובבוקר שלמחרת כבר לא בטחה באף אחד מאיתנו. לא בי ולא בבת שלה. וחשבה שאולי באנו לנקות לה את הבית מהתכשיטים. אבל זה הקול שלנו, אמרנו לה. גם זה לא שיכנע אותה. יש מְתַקנֵי-קול היא אמרה לנו ושלפה עוד כתבה. אני והיא החלפנו מבטים.
מה שניסה לאזן את הכל היו מדי-האמת. פיתוח ישראלי. אבות הטיפוס עוד חרקו, צפצפו גם כשאמרת אמת לאמיתה. אבל האם הייתה אמת לאמיתה? מה כבר אפשר לאמת, חשבנו לעצמנו בקול רם וחרד עד מוות. מה כבר אפשר להגיד חוץ מלמשל "עכשיו בוקר". "היום חודש מארס". "כדור הארץ עגול"?. גירסאות הבטא כבר היו טובות הרבה יותר. עשינו על המד הפרטי שלנו נסיונות כמו לומר לו "הסדרה חברים עוד מצחיקה", "השלום עם דובאי היה שווה את זה" או "דונלד טראמפ היה נשיא ארצות הברית" וחיכינו לראות אם הוא יצפצף. שקר מוחלט היה צפצוף. חצאי אמיתות היו רחש קל של מחשבה מצדו. אמת לוותה בשתיקה.
על מה שקרה איתה אני מעדיף לא לחשוב. הייתי שם במלוא הזוגיות שלנו כשזה התחיל לחרוק. ומה שחשוב לי יותר מכל היה להגן על הקטן. אם אשאר איתה, אם אתן לטירוף הזה לחדור גם אל המבצר שלנו, איך נגדל אותו? על איזו אדמה? איך נספר לו למשל איך סבא שלו, המנוח, היה עושה גרעפסים של קינלי בימי הולדת משפחתיים? מפיל מצחוק את אמא שלי ואת הילדים אבל מקבל מבטים של חצי שבץ מהדודות? הוא יאמין לזה? ואם היא תגיד "לא, מה אתה מקשקש? זה מעולם לא קרה?" אם לא אוכל לסמוך עליה כסוכנת של אמת, חשבתי, לא אהיה גם אני סוכן של אמת. כל מה שאגיד ייסתר על ידה. הוא יהיה ילד שיצטרך לבחור ביני לבינה. או לא לבחור בכלל, וזה גרוע הרבה יותר. אז ברחתי.
ועכשיו אני והוא משייטים. הסלולרי בבית. רק מד האמת כאן, שקט בין הרדיו להגה. תיכף אנחנו בירושלים, בדרך לממילא. שנים לא נהגתי לירושלים ואני רק מקווה שאזכור את הדרך לדירה ההיא ברחוב שמאי. זו נסיעה אחת חלקה, חייבת להיות. אסור לי להעיר אותו. שלא ישאל שאלות. שלא אצטרך לשקר. שלא יצפצף לנו המד. שלא אצטרך לעצור ולשאול מישהו איך מגיעים. הָכְוונה, גם היא, מוטלת בספק עכשיו. הוא עוד עלול להגיד לי: "שמאי זה רחוב של אילומינטי", ולהפחיד את הילד. גם זה עלול לקרות. אז בינתיים אני והוא כאן. דוושת הגז מעט פחות סחוטה. הידיים נרגעו קצת על ההגה. אבל אני חדור כוונה, ממוקד. מגניב מדי פעם מבט אל המד. הוא כל מה שנשאר לנו. ואני מפחד מהצפצוף הבא שלו, באמת מת מפחד.
עמרי חורש (39), יליד קיבוץ עברון שבצפון. בעל תואר ראשון בלימודי תרבות (מכללת ספיר) ותואר שני בלימודי השואה (אוניברסיטת חיפה). התגורר בין היתר בחיפה, שדרות, באר שבע, פריז ואמסטרדם.
פרסם סיפורים קצרים, מסות וטורי דעה במגוון במות. ספר הביכורים שלו, החלון והמדרגות ראה אור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים וזכה לשבחי הביקורת. ספרו הבא עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "פרדס". הוא מתגורר בתל אביב אך מגדיר עצמו כתושב ארעי.