את הציפור הראשונה ראינו רק אחרי שבעה שבועות. היא לא חלפה בשמיים. היא הופיעה בין מלתעותיו של חתול כחוש. סבא, שישב על המרפסת באותה כורסה פרומת־ריפוד שבתוכה התבצר כל הזמן הזה, מיהר להשעין את הרובה אל כתפו, לעצום עין אחת ולכוון את הקנה אל החתול.
"מה אתה עושה, יוחנן?" צעקה אליו סבתא.
"מציל את הציפור," הוא נהם ולחץ על ההדק. מן הרובה לא נפלט דבר. הוא רק השמיע קול נקישה זעיר שכמעט נבלע בנחרת האכזבה של סבא. הוא הטיח את הרובה ברצפה וניגב מעל כפות ידיו גרגרי חול. פניו היו גם הן מכוסות שכבה דקה של חול ונחיריו היו ממוסגרים במעטפת דקיקה צהבהבה של אותו חול שכיסה את הרצפה, את מה שנותר מהרהיטים, את כל מה שהיה אפשר לראות מהמרפסת, עד האופק.
סבתא, שעקבה בעיניה אחרי מסעו של החתול הנושא בפיו את הציפור המפרפרת עד שנעלם מאחורי תלולית, המשיכה לסרוג. אחרי הסופה, אחרי שהרחובות המקיפים את הבית נקברו תחת ערמות חול, וכמוהם הבתים הנמוכים שמסביבנו, השדות וארבע הקומות הראשונות של הבניין שגרנו בו, היא עזבה רק לעיתים רחוקות את המרפסת שבה ישבה עם סבא, כורסה מול כורסה. הם כינו את המקום ״המצפור״. משם אפשר היה לראות למרחוק, לעקוב אחר גלי הגרגרים שהרוחות הניעו לכאן ולכאן – לעיתים בנחשולים מאיימים ולעיתים ברוגע – על פני מישור רחב ידיים שהשמש חבטה והכתה בו על פי גחמותיה. בשעות היום סבתא ישבה בכורסה וסרגה ובערב חזרה ופרמה, כדי שתוכל למחרת בבוקר לסרוג שוב באותו חוט. חוטים חדשים לא היו לה. סבא ישב לידה, לעיתים ער, תכופות מנמנם, והרובה תמיד על ברכיו. החול שנערם ברחוב הגיע עתה לגובה המרפסת, ומישהו היה צריך להשגיח שזרים לא ייכנסו אל הבית מבעד לחלונות המנופצים.
סבא וסבתא גם ישנו על הכורסאות שבמרפסת. חדר השינה שלהם קרס יחד עם הקיר המערבי של הבית, ורהיטיו צנחו עימו אל התלולית שיכולנו לראות מלמעלה אך לא העזנו לרדת אליה. סבתא נהגה להתעורר עם הזריחה ומייד להושיט את ידה אל ההליכון שחנה לידה, מנסה לזקוף את גבה הגבנוני אל השמיים ולא תמיד בהצלחה. בימים שלפני החול היו לה שני הליכונים כאלה: אחד עם גלגלים ושני עם כדורי טניס צהובים שעטפו את רגליו כדי שחריקות הגרירה שלו על רצפת הדירה לא יפריעו את מנוחת השכנים. דווקא ההליכון הזה, הכעור, הפשוט, שרד – גוש מתכת מעוות שרק בקושי היה אפשר לייצב אותו ולהישען עליו, אבל סבתא התעקשה לכנות אותו ״המרצדס שלי״.
המרצדס שימש אותה כדי להגיע אל המטבח ולפעמים אל החלק האחורי של הבית; מקום שבו הקיר שהתמוטט הוחלף בערמת ארגזים שהסתירה את הבור שכולנו עשינו בו את צרכינו. בימים הראשונים התאפקנו. איש מאיתנו לא רצה לכרוע כך, בפינת הבית, אבל התרגלנו. וחול לכיסוי הרי לא חסר. כשהצליחה להשלים את המסע ולהגיע אל המטבח, היה עולה משם רצף של רעשים רמים. היא הייתה חובטת ומנערת ומושכת וגוררת ובעיקר נאנחת, אנחות שטוחות, יבשות, ואף שהאזנתי להן בדריכות לא הצלחתי למצוא בהן הדים של יבבות או צער.
סבתא נולדה בברלין, והעיר ומאורעותיה היו טבועים בה כמו מפה או מערכת של עדשות מלוטשות, שדרכן צפתה בעולם. כשאורן ואני הצלחנו להגיע אל הבית למחרת היום שבו התחוללה הסופה הראשונה, מוטרפים מדאגה, סבתא פתחה לנו את הדלת – שעוד הייתה אז דלת – וחייכה למראה עינינו הבוערות. ״קצת חול,״ אמרה. ״אף אחד עוד לא מת מקצת חול.״
החול היה עתה אוקיאנוס. מרחוק יכולנו לראות מדי פעם ראשי אדם עולים ויורדים, רעמות אפורות, חומות, שחורות, צהובות, נעות כמו אדוות על פני מים רוגעים. איש מהם לא התקרב אל הבית, ורק בלילות ירח נדמה היה לי שאני רואה בבתים הקבורים בחול אנשים יוצאים ונכנסים מבעד לחורים שנפערו ברעפים, או שומעת צהלות של ילדים, ורואה אותם, ממש רואה אותם, צועדים על התלוליות שמול הבית, מכסים את אפם כנגד הצחנה הקשה וחותרים במאמץ בתוך ים הגרגרים הטובעני כדי להתרחק, וכשהתרחקו עקבותיהם היו נמחים מייד מן המצע הרך.
אורן לא ראה ולא שמע דבר. רק לאנחותיה של סבתא היה קשוב, ובבקרים, כששמע אותה גוררת את המרצדס ומדשדשת בקושי, היה קם, אוחז בידה ומוביל אותה אל מחוץ לדירה. בחדר המדרגות נותרו כעשר מדרגות סדוקות. אורן היה מטאטא מהן מדי בוקר את החול ומכריח את סבתא לעלות ולרדת, לרדת ולעלות שוב ושוב, בנעליים שנאחזו בקושי במשטח האבן ובידיים שהתאמצו להיאחז במעקה. עד שהייתה אומרת לו ״די, נגמרו עתודות הכוח שלי.״ וכשהיו חוזרים למצפור, סבא היה עדיין ישן שם, מצונף, חובק כרית מכוסה כתמי רוק מן הלילות הקודמים, רגליו הדקיקות מתוחות קדימה וזרועותיו שכמעט לא נותר עליהן בשר שמוטות בחיקו. מתוך תחתוניו המהוהים השתלשלו החוצה אשכיו המאפירים. "תראו אותו," הייתה אומרת סבתא ומחייכת חיוך רחב מאוד ורך. "ישן כמו תינוק, כמו תינוק."
כשסבא היה מתעורר, לקראת הצהריים, הוא וסבתא היו מתיישבים, שוב, למיין את החפצים החשובים: בקבוק סבון נוזלי, מברשת, מברג, מקדחה חשמלית, סכין קפיצית ותיבה גדולה וכבדה שבתוכה סכו״ם הכסף הברלינאי המהודר. ״מישהו יבוא,״ אמרה סבתא, ״יביא מים, יביא אוכל, יבקש תשלום.״
בבוקר שבו הופיע החתול, אורן ואני העזנו לעבור את מעקה המרפסת אל הדיונה שבחוץ. חשבנו שאם נגרוף את החול בדליים, נוכל להאט מעט את הקצב שבו הוא מחלחל אל פנים הבית. סבא וסבתא קמו שניהם, נעמדו, ונשענו זה מימין וזה משמאל, על המרצדס הקורס, כדי למסור הוראות בצעקות צרודות. הם צרחו וצרחו עד שכמעט לא שמענו את הזמזום הזה, הרחש העמום הלא מוכר שמילא פתאום את האוויר.
"בולדוזרים," נהם סבא, עוד לפני שכולנו הספקנו להסתובב לכיוון שממנו הגיע הזמזום. "הינה, הגיעו הבולדוזרים, ברוך השם, ברוך השם."
סבתא ניגבה בגב ידה את מצחה המיוזע, חזרה והתיישבה בכורסה ולחשה חרש, "סוף־סוף."
אורן, ששבעת שבועות הרעב לא פגמו בכוחו, זינק ונתלה על מדחס המזגן המכוסה חול שבלט מתוך קיר הבניין כדי להשקיף ממנו. ״משהו זז שם,״ הכריז.
"איפה?" שאלה סבתא.
"בולדוזרים," חזר ונהם סבא.
״בוא,״ אמרתי לאורן. ״בוא נלך לראות.״
"לא. לא ללכת.״ צווחה סבתא. ״בשום אופן לא ללכת. לחכות, לחכות.״
״אבל סבתא,״ אמר אורן, ״אולי צריך להגיד להם שאנחנו פה.״
״לחכות,״ חזרה סבתא, ועיניה המימיות נפערו לעומתו בתחינה.
אף אחד מאיתנו לא ישן באותו לילה. סבא וסבתא בכורסאות שבמצפור, אורן ואני על המזרנים שכבר כמעט נבלעו בדיונה, עוצרים מדי פעם את הנשימה כדי להאזין.
״זה נשמע קרוב,״ אמרתי בבוקר. ״הם בטח יגיעו אלינו בקרוב.״
אורן חזר למלא דליים בחול ולשפוך אותם למרגלות הדיונה.
סבא נותר לשבת בכורסה. ראשו היה מושפל, אבל הייתה חיוּת בקולו. ״כן,״ הוא אמר. ״הרי צריכים קודם לפנות את האזור ליד תחנת הכוח.״ ההתרגשות גילפה את קולו לכדי צווחה ציפורית דקיקה. ״קודם יחברו אותנו לחשמל, אחר כך יטפלו במים, בביוב, בכבישים.״
״אז להמשיך עם הדלי,״ הורתה סבתא לאורן.
״כן,״ הסכים איתה סבא. ״אל תפסיקו.״ הוא כחכח שוב ושוב, כאילו נוזף בגרונו על הצווחה הגבוהה מדי שנפלטה ממנו קודם. על ההתלהבות ששללה מדבריו את העומק והרצינות. ״קודם כול תשתיות,״ הוא אמר. ״בשביל זה הביאו בולדוזרים.״
לפנות ערב, כשהשמש השלימה את מלאכת החריכה היומית, סבתא החלה פורמת את עיני הצמר שלה וסבא פרש למנוחה מעל בור הצרכים. אורן ואני טיפסנו מעל מעקה המרפסת אל התלולית ויצאנו לדרך. עם כל צעד משכנו את הרגליים יותר ויותר גבוה כדי לא לשקוע. בלי לדבר. בלי לשאול לאן או למה. בנשימות קצרות וחפוזות וידיים שמנגבות שוב ושוב את האף והפה. השתדלנו להישאר צמודים זה לזה, מתואמים בתנועות הגוף, בקצב שבו דחסנו לאחור את החול בידיים כדי לפלס לעצמנו דרך, בלי להעיף זה על זה עננים דביקים. כמעט לא פקחנו עיניים, רק שלחנו את הזרועות קדימה והמשכנו לחפור ולחתור לעבר הרחשים שהלכו והתגברו והפכו לבליל של נהמות וחריקות צורמות ושקשוקים מתכתיים.
היי, התכוונתי לומר, אלה באמת בולדוזרים, אבל אורן נעצר בבת אחת ואני נחבטתי בגבו.
באמצע המישור החום־צהוב האינסופי היה מתוח סליל תיל, נוצץ חדש. באור הדמדומים יכולנו לראות ממרחק טרקטור ירוק חלוד, מונח על צידו.
"מה זה?" סינן אורן, ואני, שיכולתי לחוש את הדופק הולם בכוח בצווארי, מיהרתי לסתום את פיו בכף ידי.
״מממה?״ לשונו ניסתה לחדור את אצבעותיי הדביקות.
״בית סוהר?״ לחשתי.
״אה-היהי-שישה.״
״מה?״
״אל תהיי טיפשה,״ הוא אמר כשהסרתי את ידי מפניו וירק הצידה.
באוויר עמדה אותה צחנה מוכרת שנישאה מדי ערב אל הבית, אותו ניחוח מבאיש שעלה מעורנו, מן הקירות, משרידי המדרגות. כאן הייתה הצחנה חריפה ומהולה בריח של מלח ואצות.
״הגענו לים,״ לחש אורן.
עברנו מעל התיל בזהירות. האור העמום הלך ופינה את מקומו לאפלה, אבל מעבר לתלולית נוספת נדלקו פנסים. הזמזומים עלו וירדו ללא הרף, מלטפים וטורדניים.
התלולית הייתה רחוקה משנדמה היה לנו, וכשהגענו לבסוף לפסגתה היינו חסרי נשימה; גם מפני שכאן הייתה הצחנה חריפה בהרבה.
״בור,״ אמרתי. כל המילים האחרות הפכו בפי לעיסה בוצית שאחזה בשפתיי ולא הניחה להן להיפתח שוב.
״גדול,״ אמר אורן.
הבטנו סביב. מאופק לאופק נמתחו גדרות. פיסות מתכת שחלקן נעוצות בשלוליות בטון ואחרות אזוקות זו לזו בכבלים מאולתרים, וסביבן – סביבנו – מעטפת של תלתלי תיל, מבוך מפותל שאין לו קצה.
״עוד קצת,״ אמר אורן, ״נעבור את ה…״
ההתלהבות שהניעה לרגע את דבריו כבתה בבת אחת והוא השתתק.
״בוא,״ אמרתי לו, אבל הוא סירב לפנות לאחור.
עמדנו כך, סמורי־עור עוד שעה ארוכה. כשכבו הפנסים, נעלמו גם הטרקטור והתיל; והריח המבאיש על גווניו הדקים הדריך אותנו בחזרה אל הבית. סבא ישב במקומו שבמצפור, הרובה מונח על ברכיו, אבל עיניו עצומות וקול נחרה קל עלה מפיו.
לידו, על הרצפה, היה מונח המרצדס, שרגל אחת שלו הייתה שבורה לשניים.
״סבתא,״ צעקתי וניסיתי להילחם בחול הגולש שמשך אותי שוב ושוב מטה, הרחק מן המעקה.
כשהצלחנו להיכנס למרפסת, מצאנו את סבתא שרועה על הרצפה במין פיתול מוזר ומתנשמת בכבדות. תפסתי אותה בכתפיה, אורן כרך את ידיו סביב מותניה, ויחד משכנו אותה לישיבה.
אורן החזיק בידה ואמר לה, ״סבתא,״ הוא אמר, ״הם באים. כבר התחילו בעבודות השיקום וחיברו את החשמל לכל החלק הצפוני של העיר.״
״ויש שם כבר מים זורמים?״ שאלה סבתא.
״יש. מים נקיים נקיים.״
התיישבתי לידה ומשכתי אותה אליי כך שגבה היה שעון על החזה שלי וידיי מחבקות אותה מאחור. ״ככה טוב,״ אמרה סבתא. ״זאת רק נפילה קטנה. אף אחד עוד לא מת מנפילה קטנה.״
אורן קם והחל לצעוד לעבר בור הצרכים. הוא חזר מהר מדי, סמוק מדי.
הנשימה של סבתא הלכה ונרגעה, ולרגע נדמה היה לי שהיא נרדמת.
״יגיעו אלינו?״ היא שאלה פתאום.
״ברור, סבתא,״ אמרתי. ״מה השאלה בכלל?״
אורן התיישב לידינו, הוציא מכיסו את הסכין הקפיצית שהביא מהמטבח והניח אותה בינינו.
״לאט־לאט, סבתא,״ הוא אמר, ״הם מתקדמים רחוב רחוב, מנקים, בונים, מחברים.״
"הבולדוזרים," אמר סבא בסיפוק, מתוך שינה.
מעל כולנו הייתה פרושה שמיכה של עלטה צוננת, רועדת, רוטטת ורוחשת זמזומים.
דפנה לוי היא עיתונאית ומתרגמת, חברת מערכת כתב העת אלכסון ומעורכות כתב העת המוסך – מוסף לספרות.