אנחנו לוקחים הרבה דברים כמובנים מאליהם. לנשום. לאכול. לדבר. מהרגע שבו חובטת המיילדת בעכוזנו ומכריחה אותנו לשחרר צווחה אל אוויר העולם אנחנו לא יכולים להעלות על הדעת שום אפשרות אחרת. הינה, הוכחנו שאנחנו מסוגלים להשמיע קול. עכשיו אפשר להתחיל לעסוק בעניינים החשובים באמת. בקריירה, למשל.
זו של נתנאל פיקל היתה בשיאה באותו בוקר מאי שמשי, כאשר פקח עיניים ונענע בהונות לקראת פיהוק קולני. כפות רגליו עברו בקושי את מחצית המיטה, אבל בשעת פיהוק, כשהקול היה מסיים להתמתח בבית החזה ופורץ דרך המיתרים אל הגרון, אל חלל הפה ומשם ברעד עז אל תקרת החדר, הצליחו רגליו להתארך הרבה מעבר למגבלה שטבע בהן מטענו הגנטי של בעליהן. אולי יצליח היום להגיע אל קצה המיטה, חשב בזמן שידו נשלחה אל השידה. ראשו היה סחרחר, ולכן לא נזעק מייד כאשר היד המגששת לא מצאה דבר. נדרשו כמה רגעים וטפיחה חוזרת על משטח העץ כדי שההבנה תחלחל. הוא הזדקף במיטה בזעקה אילמת.
נשדדתי!
הטלוויזיה העצומה היתה תלויה עדיין על הקיר מולו ומצידיה רמקולים שאפשר בקלות לפרק ולהחליף במכונית יד שנייה. גם התכשיטים שלו; שעון זהב שבצידו הפנימי רקועה תודה של ראש העיר, שלוש טבעות כבדות משובצות יהלומים ושרשרת דקה שהחזיקה תליון בצורת מפתח סול – היו מונחים על שולחן לפני המראה, נשזפים באור הבוקר המשתבר בה. והיתה כמובן מערכת האזעקה. נתנאל הביט בחיישנים. הם פעמו באור אדום. זה לא היה שוד. ועדיין – הקופסא ובה קולו לא היתה על השידה.
אידיוט, גער בעצמו ללא קול. מי ירצה בכלל לקחת אותה? מה יוכל אדם אחר לעשות בתכולתה? כנראה נפלה. אם יתכופף – הוא שמט את מחצית גופו לכיוון השטיח ושרבב קצה ראש – לבטח ימצא אותה. אלא שהקופסא לא היתה שם. לא ליד השידה, לא מתחת למיטה, ולא בשום מקום אחר בחדר. רק דוגמת שטיח שחיזקה את תחושת הבחילה. יותר מדי אלכוהול. שתי כוסות גלנפידיך לפני ההופעה ועוד אחת בין המערכות. אין כמו ויסקי בן עשרים וארבע כדי לרכך את הקול. ואחר כך, בשגרירות היוונית, שמפניה ואוזו וגם ארבע כוסות הנסי. יא־מס. כוס הכתה בכוס. לחיים. לחיי הטנור הטוב ביותר בעולם. האיש בעל קול הזהב. "המאסטרו מודה לכולכם מעומק ליבו," פליקס פיזר חיוכים לכל עבר, נתנאל חיזק את הדברים בתנועת יד מסולסלת. רק השגריר זכה לתודה קולית ולאחר המחווה הזו, שהסתיימה בעוד השקת כוסות, הוחזר הקול אל הקופסא.
נתנאל זכר את הרגע הזה בבהירות. אחר כך הכול היטשטש. היתה האישה הזאת, היו כמה נשים, כולן יפות, כולן מאירות פנים, והיו ריקודים. "המאסטרו אינו רוקד," פניו של פליקס הביעו צער כן, "אבל הוא ישמח לארח אתכן מאוחר יותר בחדר הפרטי של אכסניית 'הדוב והקיפוד'." האם הקופסא נפלה מכיסו ונבלעה בתוך אחת הכורסאות הרכות של האכסניה? ואולי נשמטה דווקא בביתו של השגריר ונאספה מאוחר יותר על ידי מנקים, שלא היו ערים לחשיבותו של מה שמצוי בה? אסון, חשב נתנאל.
כמובן אסור שאיש יֵדע. המחשבה הקפיצה את נתנאל מהמיטה והריצה אותו אל חדר הארונות. הוא חטף בגדים מהמדף, בלי לעסוק כרגיל במיון ובסינון. נשאר שבוע למופע הצדקה. הוא חייב למצוא את הקול שלו לפני כן. לבוש מכנסי טוויד משובצים וחולצת פולו לבנה, מיהר לגשת אל הספרייה שבחדר העבודה, שם העביר אצבעות רועדות על שורות הספרים עד שמצא את מדריך הטלפון, תקוע בין מהדורה ראשונה של "בין שתי ערים" ועותק בן מאתיים של "וידויים", שלדברי פליקס נשא חתימה של ז'אן ז'אק רוסו עצמו. בילוש. הוא נחפז להעביר את הדפים. שירות דיסקרטי. לרוב ניתן לאתר, לרוב ניתן להחזיר. לרוב? זה לא הספיק. הוא התחיל במודעות הגדולות, גלש על פני הבינוניות וקרא בחוסר סבלנות את אלו שאותיותיהן נקנו בזול. כדי להרוויח כסף חייבים להוציא כסף. זה היה המוטו של פליקס. מי שלא מוכן לבזבז על עצמו לא ראוי להתייחסות. והינה דווקא באותיות הקטנות נמצאה לו ישועה. 'אתה איבדת, אנחנו נמצא' נכתב שם. בלי שום הסתייגות. נתנאל העתיק את הכתובת לפנקס שלו, מקפיד על כתב ברור שיוכל לנופף מול עיניו של נהג המונית ויצא מהבית בריצה.
פקידת הקבלה של סוכנות הבילוש אא"א תומסון נתנה בו מבט סקרני כאשר הניח על שולחנה פתק ובו בקשה של מר נ"פ פלוני לפגוש בדחיפות את בעל המשרד. "מאסטרו," קידם את פניו איש שמן בחליפת ויניל כחולה. "איזה כבוד. שב בבקשה."
כן, כן, סימן נתנאל בחוסר סבלנות ובפנקסו שירבט לעיני האיש – הייתי רוצה לשכור את שירותיכם כדי למצוא דבר יקר שאיבדתי.
"כמובן," הרעים קולו של האיש. "הצוות שלנו מסוגל לאתר עקבותיה של כל אבדה ולרוב מצליח להחזיר…"
עוד תנועה כעוסה מצידו של נתנאל. לרוב? רשם בפנקס בזעף, במודעה שלכם הבטחתם למצוא כל דבר שאבד. מתחת למילה כל שרטט שלושה קווים.
"מאסטרו, הרי ברור לך שזה בלתי אפשרי. יש דברים שאי אפשר למצוא. אבל אחוזי ההצלחה שלנו…"
נתנאל הכה בשולחן באגרוף קמוץ.
"אולי אם תאמר לי במה מדובר –"
אני מבזבז את הזמן, חשב נתנאל. הוא לא טרח אפילו לכתוב דברי פרידה. פשוט קם ויצא משם.
"סליחה, מאסטרו פיקל." זו היתה פקידת הקבלה. היא יצאה בריצה מאחורי העמדה שלה, מפזרת איברים לכל עבר תוך כדי תנועה. ללא שמץ חן, פליקס ודאי היה אומר. "לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלך עם מר תומסון." גופהּ, שנח מוטה מעט קדימה, כדי לקרב את ראשה לזה שלו, חסם את דרכו. היא היתה גבוהה ממנו בחמישה־עשר סנטימטרים לפחות ומקרוב היה יכול לראות שאת גשר אפה עיטרו שלוש נקודות חן. "אני ניסחתי את המודעה." הוא ניסה להדוף אותה, להמשיך בדרכו, אבל היא התעקשה. "שמי מוירה ואני –" סוף־סוף הצליח לפלס לעצמו נתיב מילוט. הוא מתח את רגליו לצעדים גדולים ככל האפשר. "– יודעת איפה אפשר למצוא כל דבר שאבד."
נתנאל עצר, סובב את הראש לאחור ונאנח. בזבוז של זמן. את רק פקידת קבלה, שרטט עטו.
היא קירבה את עיניה אל הדף, מכווצת את אפה. "כן. רק פקידת קבלה. אתה צודק כמובן. לא בלשית, לא חוקרת מורשית, רק פקידה. אבל –" שוב קירבה אליו את ראשה ולחשה, "אני מבינה באובדן. יותר מכל התומסונים האלה ביחד. פגוש אותי בעוד רבע שעה," הלחישה הפכה לנשיפת אוויר דקה. "בחוץ."
חמש־עשרה דקות זלגו באיטיות. נתנאל התהלך הלוך ושוב לפני הבניין, מסב פניו מהעוברים והשבים, שלא יזהו אותו, שלא יבקשו חתימה, או גרוע מזה, יבקשו להחליף מילים תוהות. מה אתה עושה בצד הזה של העיר? את מי באת לפגוש? רבים פירשו את נכונותו להעניק שברי ראיונות לעיתונות כמתן רשות כללית וגורפת להתערב בחייו. מחוגי השעון שעל הבניין ממול סימנו כל רגע שעבר, הדגישו כל רגע שעוד נותר. בזבוז זמן. המחשבה שוב קפצה לראשו בדיוק ברגע שדלתות הזכוכית נפתחו, ואותה מוירה יצאה, ראשה עטוף במטפחת מנוקדת. "הינה אתה," צהלה. "קיוויתי שתחכה. בוא נשב בבית הקפה ממול." לרגע חשש שתשלב ידה בידו, אבל לא. היא לא ניסתה להתקרב אליו עכשיו, רק סימנה לו בתנועת יד נמרצת ללכת אחריה ופרצה אל הכביש, בלי להסתכל לצדדים. מטורפת, הדהד בו קולו של פליקס.
היא התיישבה בתא כשפניה אל הכניסה, ונתנאל התיישב מולה, מצטנף בפינת המושב, גבו אל החלון, בניסיון להסתתר מפני סקרנים מבפנים ומבחוץ. "אתה לא צריך לדאוג." מוירה עקבה אחר מאמציו בשעשוע. "במקום הזה כל אחד עסוק בענייניו. ועכשיו – ספר לי מה איבדת. אני מקווה שלא מדובר בלשון שלך." היה לה צחוק נמוך, מתגלגל. היא הסירה את המטפחת והשתמשה בה כדי לנופף למלצרית. "מה בשבילך?"
תה עם קצת רום, רשם נתנאל.
עוד פרץ צחוק. מוירה הזמינה קפה ועוגת שמרים. היא טבלה את העוגה בקפה ונראה שהיא נהנית מכל נגיסה. מוטרד החל לרשום במהירות את פרטי המעשה. "קופסת קול?" הפסיקה אותו באמצע משפט. התחוור לו שהיא מסוגלת לקרוא את הכתוב כשהוא הפוך. "שמת את הקול שלך בקופסא? למה?"
הוא הסביר לה שזו הדרך הטובה ביותר לשמור עליו. לדברי פליקס, כך יכול היה להבטיח שלא ישתמש בקול שלא לצורך.
"פליקס? מי זה פליקס?"
המנהל שלי, רשם נתנאל.
"נשמע כמו אידיוט גמור," רטנה מוירה. "יש סיבה לכך שהקול תחוב עמוק־עמוק בגרון שלנו."
סיימת עם השאלות? אני יכול להמשיך?
"בבקשה, בבקשה." היא לגמה מהקפה שלה והעמידה פני מתעניינת בקולאז' של המונה ליזה בסגנון וורהול שהיה תלוי על הקיר ליד הבר. "החדר הפרטי של 'הדב והקיפוד'? כמה חלקלק מצידך," קטעה אותו שוב. "ואולי גם זה היה רעיון של פליקס?" נתנאל הזעיף פנים. "אתה לא צריך להיעלב. אני פשוט מתקשה להאמין שיש מי שנענות להזמנה מפוקפקת כזו. ולמה באמת אתה לא רוקד? יש לך בעיות קואורדינציה?"
אלוהים, האישה הזאת היתה מעצבנת. אולי תשתקי קצת ותתני לי לסיים? משהו הלך לאיבוד בכתובים.
"אתה רואה." שוב צהלה. "בדיוק בשביל רגעים כאלה אדם זקוק לקול. איך אפשר להביע כעס בריא במילים כתובות?" היא משכה מידו את העט וסגרה את הפנקס. "אני חושבת שהכול ברור, או לפחות העיקר. אפשר ללכת." לאן, רצה לשאול, אבל הפנקס, העט והיא כבר החלו מתרחקים לכיוון הכניסה. "ואל תשכח לשלם את החשבון."
המונית עצרה ליד בניין משרדים לא רחוק מבית העירייה. מה אנחנו עושים כאן? המצוקה השתקפה כנראה בפניו, שכן מוירה טפחה קלות על כף ידו קודם שמשכה אותו החוצה אל הרחוב. היא דחפה את דלת הזכוכית בתנועה החלטית, וכזה היה גם מצעדה לאורך הלובי עד למעליות, שם הודיעה לו שהם צריכים לעלות אל הקומה התשיעית, 'למחלקת האבדות האזורית'.
נתנאל לא שמע מעולם על מחלקה כזאת.
"זה מפני שאף אחד לא מדבר על זה," לחשה מוירה.
שתי נשים במעלית מדדו אותם במבטן ונראה שמצאו אותם חסרים.
"למקום הזה מגיעים כשבאמת אין כבר שום ברירה אחרת. לי עצמי נדרשו חודשים למצוא אותו. יש לך מזל גדול שנתקלת בי."
נתנאל כלל לא הרגיש כמי שהמזל שיחק לו. הסחרחורת וכאב הראש מהבוקר עדיין היו שם, אורבים בירכתי ראשו וממתינים לרגע המתאים כדי לתקוף. הוא רצה לחזור אל המיטה שלו. לעצום את העיניים ולפקוח אותן כדי לגלות שהכול חלום. חלום בלהה.
המעלית הגיעה אל הקומה התשיעית. "חדר 903. זה החדר שלנו." מוירה תפסה בבד חולצתו, משכה אותו מתוך המעלית והוסיפה שלא לצורך – "מכאן ואילך תן לי לנהל את הדברים." כאילו היה יכול בכלל לנהל משהו במצבו.
אני מבטיח לשתוק, רשם וציפה שתצחק, אבל היא רק החליקה את בגדיה, ואחר כך את שלו ואמרה: "בוא ניכנס."
חדר 903, שנדחק בין חדר 902 ודלת שהכריזה על עצמה ככניסה למחסן שירות, התגלה כאולם גדול הומה אנשים. מחציתו היתה מלאה בכיסאות מסודרים בשורות, ומחציתו האחרת חסומה בשורת דלפקים שמאחוריהם התרוצצו אנשים בלבוש אחיד – חולצות מעומלנות בצבע תכלכל ועניבה כהה, עיפרון תחוב מאחורי אוזנם הימנית. נא לקחת מספר ולהמתין בסבלנות, נכתב על השלט שליד הדלת. מנורות הניאון הקבועות בתקרה הבהבו בכל פעם שהתחלף המספר בצג שמעל הדלפקים. על שלט אחר נכתב – במקרה של אובדן סבלנות נא לפנות מייד לדלפק מספר שלוש. אלפיים תשע מאות שלושים ותשע סימן הצג באדום. נתנאל הציץ בפתק שמוירה תלשה. שלושת אלפים שלושים ושלוש. את שורת הכיסאות האחורית תפסה קבוצת אנשים חובשי משקפיים כהים. מפעם לפעם התרומם אחד מהם, הניע את ראשו מצד לצד בתנועה לא בטוחה וחזר לשבת.
למה לא מקדמים אותם לתחילת התור? רשם נתנאל.
"במה עדיף אובדן ראייה על כל אובדן אחר?" לחשה מוירה.
אור הניאון נרעד. עוד מספר התחלף בצג. "איבדתי את כל משפחתי בשריפה," זעק גבר בדלפק שש, האישה בדלפק עשר לא הפסיקה לבכות. היא חזרה והצביעה על הגבר ששכב דומם על האלונקה לידה. הדמעות שלה, כך נראה, לא השפיעו על הפקיד. הוא שלף את העיפרון מאחורי אוזנו ונופף בו מולה. אלפיים תשע מאות ושמונים. המספרים התחלפו במהירות. נתנאל הביט סביבו בחוסר נוחות. האור המהבהב הכאיב לעיניו. איש לא החזיר לו מבט. פני כולם היו מכוונים אל הצג והשתנו עם כל שינוי שחל בו. "תורנו," הודיעה מוירה. "מהר. כאן אסור לאבד אפילו רגע."
"נתנאל פיקל," האיש בצידו השני של הדלפק חזר אחרי מוירה כהד.
"זהו אובדן טרי," אמרה מוירה. "פחות מעשרים וארבע שעות."
"נתנאל פיקל."
האם ייתכן שאלו שתי המילים היחידות שהוא מסוגל לומר? תהה נתנאל.
"אולי תתקשה למצוא אותו ברישומים בגלל הזמן הקצר."
"אובדן קול." האיש השתמש בעיפרון כדי לגרד את צווארו. "מוזר." הוא הציץ שוב בניירות, כחכח בגרונו וניגש אל ארון התיקיות מאחור.
"באמת מוזר." מוירה ניצלה את היעדרו של האיש כדי לתרגל את יכולתה לקרוא הפוך. "כתוב כאן שאיבדת את הקול שלך בחודש יוני לפני שנתיים. זה המועד שבו פליקס הגה את הרעיון המבריק של הקופסא?"
נתנאל נד בראשו לשלילה. פליקס העלה את רעיון הקופסא רק בתחילת השנה הזאת.
"אתה זוכר איזשהו אירוע מיוחד שקרה לפני שנתיים? אולי צרידות קשה?"
נתנאל נענע שוב את ראשו מצד לצד.
"ממש מוזר." מוירה ניסתה לגחון מעל הניירת, לדלות פרטים נוספים, אבל חזרתו של האיש שיבשה את התוכנית.
"בבקשה," הוא הושיט לה פתק ועליו הספרה שתיים.
נתנאל העביר את מבטו בין האיש ומוירה, מצפה להסבר, אבל מוירה רק חטפה את הפתק ומשכה משם את נתנאל. האורות הבהבו. עוד מספר התחלף.
נמאס לי מחידות. לפני שהושיט לה את הפנקס הוסיף שלושה סימני קריאה.
מוירה התעלמה מהיד המושטת. היא עמדה על המדרכה לפני הבניין והפכה בפתק שוב ושוב. "שתיים. זה יכול להיות כל כך הרבה דברים."
נתנאל אחז בזרועה וטלטל אותה.
"מה קרה? מה אתה רוצה?" סוף־סוף הציצה בפנקס. "הו, אני מניחה שמגיע לך הסבר. בוא נלך לשבת איפשהו."
המחשבה על בית הקפה שישבו בו קודם הפכה את בטנו. אני רעב, סימן לה והרים יד לעצור מונית. סטייק ב"אנגוס" או אולי צלעות אצל "רמזי" עם סלט תפוחי אדמה ועירית כתוספת? הוא הציץ במוירה, המטפחת המנוקדת שוב כרוכה סביב ראשה, עוצרת את שערותיה מלהיסחף במשבי האוויר שחדרו דרך חלונות הרכב. היא עדיין היתה שקועה בפתק, עדיין מלמלה ללא הרף – "שתיים. שתיים. מה זה יכול להיות?" זה דבר אחד להסתובב לבוש רק בתחתונים בחדרי חדרים ודבר אחר לצאת לבוש ככה למסעדה. המשפט הזה של פליקס קפץ לראשו.
ניסע אליי, רשם.
היא קראה את ההודעה במבט מכווץ. "מה הסיכוי שמספר הבית שלך כולל את הספרה שתיים? אה… חשבתי שלא. אבל היה שווה לשאול."
בכניסה לרחוב שלו שוב שינה את דעתו. נדמה היה לו שראה את מכוניתו של פליקס חונה לפני הבית.
"יש לו מפתח?" התפלאה מוירה.
הוא דואג לי, רשם נתנאל.
"חבר אמיתי, אני בטוחה," היא לא טרחה להסתיר את הלעג. "ולמרות זאת אתה מתחמק ממנו."
הוא החל לרשום תשובה, מחק מספר פעמים, ולבסוף ויתר. אי אפשר להסביר בכמה שורות מה היה פליקס בשבילו.
"סרסור?" חייכה מוירה. הוא נתן בה מבט מוכיח, אבל לא הצליח להימנע מלחייך חיוך זעיר שנעלם מייד משנזכר כי הקול שלו עדיין בבחינת נעדר והבטן ריקה. "נוכל ללכת לחדר הפרטי ההוא שלך," הציעה מוירה. "אף אחד לא ישאל שאלות אם תופיע שם ואף אחד לא יפריע." החיוך שלה התרחב כשראתה את ההבעה על פניו. "אין לי שום כוונות לקלקל את שמך הטוב. פשוט חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לבדוק אולי בכל זאת הקול שלך נשאר שם."
את חושבת שהוא שם? היד הרושמת רעדה.
מוירה משכה כתפיים. "סיכוי קלוש. הקול אבד, אחרת לא היית מופיע ברשימות, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. חוץ מזה, תמיד רציתי לראות את החדר הפרטי של ה'דוב והקיפוד' מבפנים." צחוקה מילא את המונית לרגע קצר אחד, לאחריו חזרה לעיין בפתק ולמלמל.
"אני המזכירה של מר פיקל." מוירה לא טרחה להנמיך את קולה כשהציגה את עצמה בפני פקיד הקבלה של האכסניה, גם לא כששאלה אם החדר שהמאסטרו שהה בו בלילה הקודם נוקה כבר.
"כמובן," נעלב הפקיד. התג על הבגד שלו זיהה אותו כאדוארד ר'. מנהל משמרת. "החדרנים שלנו נכנסו לחדר מייד כשמר פיקל והאורחות שלו עזבו."
"ובכן, אד, המצב הוא כזה. אחת האורחות של המאסטרו, אני כמובן לא אנקוב בשמה, טוענת שאבד לה דבר מה חשוב אמש. תליון. כלומר, את התליון היא מצאה, אבל לא את הקופסא שהיה מונח בה. קופסא בעלת ערך סנטימנטלי. ירושה משפחתית. קופסא קטנה בצבע –" היא עקבה אחרי שפתיו של נתנאל. "שחור. המאסטרו יהיה אסיר תודה ויתגמל ביד נדיבה את המוצא הישר."
הפקיד הפך בניירותיו. "לא כתוב שנמצא משהו בחדר, אבל אני כמובן אבדוק עם הצוות. אם תואילו לחכות –"
"אנחנו נמתין בחדר הפרטי," קטעה אותו מוירה. "אם הוא פנוי, כמובן," החיוך שלה היה מפחיד בלבביותו. "ואד – תשלח משהו לאכול. המאסטרו מורעב."
למה? שאל נתנאל ברגע שנכנסו אל החדר.
"למה? חשבתי שאתה מתעניין ב'מה'"
למה את מתנהגת בצורה הזאת?
מוירה צנחה לתוך אחת הכורסאות בפישוט איברים ואחרי רגע הזדקפה והחלה לפשפש בקרביו של המושב. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."
את מתנהגת כאן אחרת. אד? אני לא אנקוב בשמה? זו לא את. הוא הספיק לנפנף בפנקס מול פניה בזמן שעברה לנבור בכורסא הבאה.
"עשיתי את זה בשבילך. לא היית רוצה שמישהו יחשוב שאני יותר ממזכירה בשבילך." היא הפכה את הכריות של הכורסא השלישית. "שום דבר. אני צריכה לבדוק גם את המיטה? הבילויים האלה שלך מסתיימים שם? אתה לא חייב לענות. אני אבדוק בכל מקרה." מישהו דפק על הדלת. "האוכל," זמררה מוירה. "שב. אל תפריע לי לשחק את המזכירה הנאמנה. קודם נאכל ואחר כך יגיע הזמן להסברים."
תחושת השובע הפכה את שניהם לנינוחים יותר. נתנאל התערסל לו באחת הכורסאות, מוירה העדיפה למתוח את גבה על השטיח, רגליה מוגבהות, מונחות יחפות על שולחן המהגוני הנמוך. בידה החזיקה את הפנקס של נתנאל ובו השאלות שרשם בזמן שאכלו. "על מחלקת האבדות שמעתי ממישהו בשם סמית'," אמרה. "ג'ון סמית'."
שם מעורר אמון, חשב נתנאל.
"הוא סיפר לי שאיבד יד ורגל במלחמה. את יד ימין ומחצית מרגל שמאל. ארוסתו עזבה אותו, היא לא היתה מסוגלת לשאת את מראה הגדמים, מעסיקים הביעו סימפטיה, אבל העדיפו לקחת מישהו שלם יותר, ובסופו של דבר נותרו לו שתי אפשרויות, כך אמר, לשקוע בדיכאון או לחפש דרך להחזיר לעצמו את כל מה שאיבד."
להצמיח איברים? חשב נתנאל.
"אני יודעת שזה נשמע מופרך." מוירה התמתחה, הבהונות שלה, צבועות אדום, נפרשו כמניפה. "אבל כשסמית' חשב על זה הוא הגיע למסקנה שלא צריך להיות הבדל בין אובדן אחד למשנהו. בכל מקרה מדובר במשהו שהיה ואיננו עוד ואם אפשר להחזיר חלק מהדברים, עלה בדעתו שחייבת להיות דרך להחזיר גם את השאר. הוא לקח את הקצבה שקיבל מהממשלה ואת הכסף המועט שירש מהוריו והלך לחפש את אותה הדרך." היא קמה והתחילה להסתובב בחדר. "שלושים שנה. זה פרק הזמן שנדרש לו כדי להגיע למסקנה שאין דרך כזו ובדיוק כשהחליט לוותר ולשקוע בדיכאון, כמו שהיה צריך לעשות מלכתחילה, הוא איבד את דרכו ומצא את מחלקת האבדות. אתה מבין, לפעמים צריך לאבד משהו קטן כדי למצוא את הדרך לתיקון של אובדן גדול יותר."
להצמיח איברים? זה היה בלתי נתפס.
"אבל מציאת המקום היא רק תחילת החיפוש. זה לא שמישהו שם מנופף במטה קסם ומחזיר את הדברים לקדמותם. קודם אתה צריך להוכיח שאתה ראוי. אחרי הכול – מלכתחילה לא השכלת לשמור על מה שאיבדת."
קשקוש, חשב נתנאל. הרי יש דברים שאינם תלויים בנו. מרגע לרגע אותו סמית' והתיאוריות שלו מצאו פחות חן בעיניו.
"סמית' התייצב כמונו במחלקת האבדות האזורית, חיכה בתור וקיבל פתק ובו רשומה מילה אחת בלבד. מילה שהיו לה אין־ספור מובנים, אין־ספור אפשרויות שימוש. מילה שגבתה עוד תקופת חיים שהוקדשה לניסיון לרדת לפשרה. רגל. ובסופו של דבר סמית' הלך וחתך את רגלו האחרת, הבריאה."
נתנאל הצטמרר.
"אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל מסתבר שהיה בטירוף הזה יותר משמץ היגיון. הוא כמעט ומת מאובדן דם. למעשה, כשהגיע לבית החולים כבר היה במצב של מוות קליני ולצוות המטפל נותר רק להמתין למותו ולהשתמש באותם איברים שלו שנותרו שמישים. אלא שאיש לא נזקק לאיבריו של סמית', איברים בני חמישים ושש שראו עולם והקדימו להזדקן. ומכיוון שלא היו לו קרובי משפחה חיים שיורו לבית החולים מה לעשות איתו, הוחלט להעמידו לשימוש המדע. באותו זמן בחן צוות של בית החולים את האפשרות של השתלת גפיים. היות שלסמית' חסרו כל כך הרבה מאלו הועלה הרעיון להשתמש בו לצורך הניסוי. הושתלו לו יד ימין של מלצרית שנהרגה בתאונת דרכים ומחצית מרגלו השמאלית של אצן מפורסם שנפטר מדום לב. כשסמית' חזר להכרתו – הוא חזר כמובן להכרה, אחרת לא הייתי זוכה לשמוע את כל הסיפור המדהים הזה – הוא גילה שקיבל בחזרה את מה שאיבד."
נתנאל חטף את הפנקס. אבל הוא קיבל איברים אחרים, לא את שלו! והוא איבד את רגל ימין!
"את רגל ימין הוא לא איבד," השיבה מוירה ברצינות. "הוא נתן אותה מרצונו."
כל הסיפור נשמע לנתנאל כהמצאה פרועה, והוא ציין זאת בפנקסו.
"כך גם אני חשבתי," אמרה מוירה. "סמית' לא ידע לומר לי איפה בדיוק נמצאת מחלקת האבדות האזורית. הוא אמר שמדובר בבניין במרכזה של עיר כלשהי, אבל לא זכר באיזו עיר. הנחתי שמדובר בעיר שבה אושפז ואחר כך בדקתי בערים סמוכות. לא העליתי על דעתי לבדוק כאן, הרי לא ייתכן שמקום כזה היה קיים מתחת לאפי מאז ומעולם מבלי שאדע על קיומו. ואז – ממש במקרה, כמו שקרה לסמית' – הגעתי לבניין ההוא ולמחלקה ההיא. רק לפני כמה שעות גם אתה היית שם. ראית בעצמך. איך אפשר לפטור את הסיפור של סמית' כהמצאה אחרי מה שראינו?"
נתנאל הרהר בדברים והגיע למסקנה מטרידה. יהיה עליו לשלם מחיר כדי לקבל את קולו בחזרה. אני מקווה שהספרה שתיים לא מתייחסת למספר האיברים שאצטרך לתת מרצוני כדי למצוא את הקול שאיבדתי.
מוירה צחקה ומסיבה כלשהי נתנאל פירש את התגובה שלה כסימן חיובי. כנראה שיוכל לשמור אצלו את כל איבריו. ועדיין היה מעורב בזה מחיר כלשהו.
"אני לא בטוחה ש'מחיר' זו המילה הנכונה. צריך פשוט להבין מה מצפים ממך לעשות. יכול להיות שמדובר במשהו פשוט לגמרי." היא קירבה את הפתק לאפה ושבה והרחיקה. "שתיים. הגיע הזמן לנסות להבין."
מוירה חשבה שתאריך האובדן שראתה ברישומים יכול להיות רמז חשוב ובשעה שחיפשה משמעות בספרה שתיים עשה נתנאל כל שביכולתו להיזכר מה קרה ביוני שנתיים קודם לכן. מוירה לא הצליחה לראות את התאריך המדויק, מה שחייב אותו לבחון כל אחד ואחד משלושים ימי החודש ההוא. אני בקושי זוכר מה עשיתי ב ש ב ו ע ש ע ב ר, התלונן, מרווח את האותיות להדגיש את מורת רוחו.
"אין לך שום רישומים? אתה אומן מופיע, מישהו בוודאי מנהל עבורך יומן אירועים."
הטלפון בחדר צלצל ושניהם זינקו ממקומם. נתנאל סימן למוירה לענות.
"זה הבחור מהקבלה," היא לחשה, ידה מכסה את האפרכסת, "הם עדיין לא סיימו לתשאל את כל אנשי הצוות, אבל פליקס כאן."
אני לא מעוניין, סימנו ידיו של נתנאל.
"הם ינסו לעכב אותו, אבל הוא נחוש לדבר איתך. תשמע ניית, אני לא יודעת למה אתה לא רוצה שהוא ידע מה קורה, אבל נדמה לי שאם אנחנו רוצים לשים את הידיים שלנו על איזשהו יומן, פליקס הוא הכתובת."
נתנאל לא ידע להסביר אפילו לעצמו למה חשוב לו כל־כך שפליקס לא ידע מה קרה. פליקס הרי ינסה לעזור. פליקס תמיד מנסה לעזור. ממה בדיוק הוא חושש?
מוירה הניחה את השפופרת על כנה וליטפה בהיסח הדעת את מסגרת הליטוגרפיה שהיתה תלויה מעל הטלפון. המונה ליזה. "בר עלוב, חדר פרטי, האומנות בדיוק אותה אומנות," מלמלה. אצבעותיה עברו למדריך הטלפונים. "שתיים. מעניין כמה כאלה נמצא כאן."
ואולי אני מפחד שפליקס יאמר שזה הסוף, חשב נתנאל. פליקס האמין באמירת הדברים נכוחה, ללא כחל ושרק. אם פליקס יאמר שזה הסוף – זה באמת יהיה הסוף. ואז מה יהיה עליו? קטן קומה, חסר כל כישורים, מלבד הכישרון לשיר, בעל אוסף ספרים גדול שמעולם לא קרא וחשבון בנק מדולדל.
"שום דבר מעניין," מוירה סגרה את המדריך בחבטה ומייד שבה ופתחה אותו. "רגע, נדמה לי שיש רחוב בשם 'שתיים' בעיר התחתית. יהיה למישהו אכפת אם אתלוש את המפה?"
לנתנאל לא היה אכפת. העיקר שיצאו מכאן לפני שפליקס מגיע. הוא משך בשרוולה של מוירה.
"בוא נבדוק אם יש כאן יציאה אחורית," היא אמרה.
רחוב שתיים החל במאפייה מימין ובמספרה משמאל. בהמשך, משני הצדדים, ניצבה שורה של חנויות בגדים. "סמרטוטים," אמרה מוירה. נתנאל לכסן מבט אל השמלה שלה. השכיבה על השטיח הוסיפה לה קמטים וסמוך לצווארון נמשח פס של חרדל. "מה אתה מסתכל? מכנסיים משובצים וחולצה של שחקני טניס. אתה לא בעמדה למתוח ביקורת." היא צחקה למראה ההבעה על פניו. "אלמלא ראיתי את הרשימות הייתי נוטה לחשוב שאיבדת גם את חוש ההומור."
ומה את איבדת? פתאום עלה בדעתו שעד עכשיו לא סיפרה לו מה גרם לה לצאת לחיפוש אחרי מחלקת האבדות. למה – החל לרשום, אבל לא הספיק להשלים את המשפט. מוירה הורתה לנהג המונית לעצור.
"אני חושבת שמצאתי את המקום."
נתנאל סקר את חלון הראווה וניסה להבין מה ראתה בו מוירה שגרם לה לזנק מהמונית ולגרור אותו איתה. דגים בצבעים שונים, שלושה מכרסמים בכלוב גדול ואחד נוסף בכלוב נפרד. כלבלב עצוב מבט הצמיד את חוטמו אל צידה השני של הזגוגית.
"שים לב לשלט." התלהבה מוירה. 'ציפור ביד'. שם החנות הוא 'ציפור ביד'. אתה מכיר את הביטוי – 'טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ'. זה חייב להיות רמז."
קלוש, רצה נתנאל לומר, אבל גם אם היה לו קול להשמיע בו את דעתו כנראה היה בוחר לשתוק. עד עכשיו לא תרם דבר למאמצי החיפוש. מוירה לפחות השתדלה.
"לעזאזל. החנות כבר סגורה. נצטרך לחזור לכאן מחר בבוקר. חכה כאן. אני הולכת לעצור מונית."
נתנאל התכופף. אצבעות השתקפותו נגעו בראשו של גור הכלבים. הוא הניע אותן, מדמה תנועת ליטוף. מחר. עוד יום של חיפושים. המחשבה היתה אמורה לייאש אותו. פנסי הרחוב מאחוריו נדלקו בזה אחר זה. חלון הראווה הוסיף להשתקפותם הילה. נתנאל התרומם והחליק את אצבעותיו על האור. עיגול מושלם. דומה לזה שיצר האור מעל ראשו של הגבר שצעד בצידו השני של הכביש. רגל אחרי רגל, מקצב של שני רבעים. לא ניתן היה לראות את פני האיש בהשתקפות, אבל נתנאל לא נדרש לכך. הוא זיהה את המקצב.
מוירה הופתעה לראות אותו רץ לעברה. מה קרה? שרטטו שפתיה. הוא תפס במרפקה ומשך אותה אחריו והיא נענתה, מתאימה את צעדיה לאלו שלו. חנות בגדים. סגורה. עוד חנות, גם היא סגורה. כניסה נעולה לחצר. חנות לכלי חרסינה. חנות לתיקים. סגורות. גרם מדרגות. נתנאל לא היסס. הוא גרר את מוירה פנימה ולמעלה, גומע מדרגה אחרי מדרגה, ישר אל הקומה השנייה. אולם הריקודים של ארתור לייטפוט, הכריז השלט על הדלת. ריקודים סלוניים לבני כל הגילים. הוא הביט למעלה. עוד שתי קומות.
"תראה, ארתור, הגיע עוד זוג." אישה לא צעירה שרבבה ראש סגול דרך פתח הדלת. "תיכנסו. אין שום סיבה להתבייש."
מוירה בקושי חנקה את צחוקה. "בוא, ניית." עכשיו היה תורה להוביל. "שמעת. אין לנו שום סיבה להתבייש."
משהו באולם הריקודים הזכיר לנתנאל את חדר 903. אולי תאורת הניאון, שהתעמעמה בכל פעם שהמחט השלימה סיבוב על התקליט. ואולי היתה זו הדריכות שאפפה את האנשים – כעשרים במספר – שעמדו מסביב לרחבת הריקודים, מבטיהם נשואים אל האיש ליד הפטיפון.
"מייד נתחיל," הבטיחה האישה סגולת השיער.
"מייד נתחיל," נבח קולו של האיש דרך הרמקולים.
מיותר להשתמש במיקרופון בחלל כל־כך קטן, חשב נתנאל. הוא הציץ אל הדלת שהיתה עדיין פתוחה.
"פסדובלה." האנשים ניתקו מהקירות וגלשו לרחבה, מתחלקים לזוגות. "לפנים ולאחור, לפנים ולאחור, החלפה, רגל ימין של שני בני הזוג. לפנים ולאחור, החלפה, כריכה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, סיבוב, שלוש, ארבע…"
"מה אתה עושה פה?"
נתנאל הסתובב.
"כריכה," צווח ארתור לייטפוט.
"יום שלם אני מחפש אחריך." פניו של פליקס היו אדומים ממאמץ הטיפוס. "הקופסא –"
הוא יודע, ליבו של נתנאל החסיר פעימה.
"רציתי להחזיר לך את הקופסא." הוא ניסה להנמיך את קולו כדי לחישה, אבל המוזיקה לא הניחה לו. "מה אתה מסתכל עליי ככה? היא אצלי מאז אתמול בלילה. הסכמנו שאתה שיכור מכדי לנהוג בה באחריות. אתה נראה מופתע. יכול להיות שאתה לא זוכר? אלוהים, נתנאל. אתה כמו ילד קטן. יום שלם מריץ אותי ככה. קח את הקול שלך. תוכל אז להסביר לי –" שפתו התחתונה התעגלה בבוז כאשר החווה בידו סביב. "את המקום הזה."
היו כל כך הרבה דברים שנתנאל רצה לומר מאז שהתעורר וגילה שאיבד את קולו. בשעות האחרונות פעם בו ה'למה' והינה, כאשר הגיעה סוף־סוף שעת הכושר, מצא עצמו מתחיל ב'מה'.
"מודעה. בפתק שלי היתה רשומה המילה מודעה." אמרה מוירה. "זה לא היה ברור?"
"ומי הגברת?" התעניין פליקס.
"זו מוירה –" פתאום נתן דעתו לכך שאינו יודע מה שם משפחתה.
"מוירה סמית'," מיהרה מוירה לומר והושיטה לפליקס יד.
"נעים מאוד," אמר פליקס.
"סמית' כמו בג'ון סמית'?" שאל נתנאל.
מוירה משכה בכתפיה. "מה אני יכולה לומר. תמיד היתה לי חולשה לגברים פגומים. חבל שרגל ימין לא היתה הדבר היחיד שחסר לסמית'. הוא הצליח לרוקן את חשבון הבנק שלי לפני שהלך ונפל לו לפיר מעלית."
"איבדת את בעלך," אמר נתנאל.
"תנחומיי," אמר פליקס. "ועכשיו, אם תסלח לנו גב' סמית', למאסטרו יש התחייבות קודמת."
"לא הלכתי לשם בגלל סמית', כלומר – לא בגלל האובדן שלו. לפחות לא באופן ישיר." מוירה לא הסירה את מבטה מנתנאל. "פשוט, הייתי חייבת לדעת שלא הייתי טיפשה גמורה כשהאמנתי לו." היא התנשפה. "תאר לעצמך כמה הייתי מופתעת כשהתברר שאני רשומה שם כבעלת אובדן משלי. אמון. איבדתי אמון. מסתבר שלעיתים אנחנו בכלל לא מודעים לאובדן, אפילו אם מדובר במשהו שאי אפשר בלעדיו."
"להסתדר זוגות זוגות ברחבה," הכריז ארתור לייטפוט במיקרופון.
"אנחנו מאחרים, נתנאל," פליקס הציץ בשעונו. "אם נצא עכשיו נספיק בקושי לעבור אצלך כדי להחליף בגדים."
"נרקוד?" שאלה מוירה.
"המאסטרו אינו רוקד," ענה פליקס מוכנית ופנה לעבר היציאה. הוא ציפה שנתנאל יבוא אחריו.
"באמת? למה?" מוירה חסמה את דרכו. היא הטתה גופה מעט וקירבה את ראשה אל פליקס. ללא שמץ חן, אמר פרצופו של המנהל. "אני אשמח לשמוע למה."
פליקס העביר את מבטו בין שניהם, הציץ בשעונו ונכנע. "זה פשוט. המאסטרו נראה מגוחך כשהוא רוקד."
"עשרים ואחד ביוני," אמר נתנאל. פתאום נזכר. "נשף ליל קיץ. אמרת שאני חייב להימנע מריקודים. 'אתה נראה מגוחך כשאתה רוקד' אמרת."
"וכמו תמיד, עשיתי לך שירות מצוין." פליקס הניח על כתפו יד מדרבנת. "קדימה. אפילו לאיחור של אנשים כמונו יש גבולות מקובלים."
"שמעתי בקולך," אמר נתנאל.
"נרקוד?" חזרה מוירה ושאלה.
"לה־קומ־פר־סיטה," הדהדו הרמקולים.
נתנאל קימט את מצחו. אורות הניאון החלו להתעמעם בקצב המשתנה של המוזיקה. לה קומפרסיטה. הוא הניח את הקופסא הריקה בידו של פליקס ונטל את זרועה של מוירה. ביד אחת חיבק את מותניה והצמיד לחי לחזהּ.
"אני מניחה שהריקוד שלך לא יכול להיות גרוע מהאופן שבו אתה מתלבש," ליחשה מוירה מעליו והוא צחק.
כל־כך הרבה דברים אנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. לנשום, לאכול, לדבר. וגם אם לרגע נאלם קולנו ונעתקת הנשימה, אנחנו לא יכולים להעלות על הדעת את האפשרות שהם לא יחזרו. וטוב שכך, שהרי אם היינו עסוקים כל הזמן בדאגה ל'שמא', לא היה לנו זמן לעסוק בעניינים החשובים באמת. בריקוד טנגו, למשל.
דורית תמיר היא חובבת פנטזיה ומד"ב בזמנה הפנוי ומוציאה לאור בזמנה הפחות פנוי. לפעמים היא מצליחה לשלב בין השניים ודברים טובים קורים (ע"ע : חוט של כסף ועשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי). לעיתים רחוקות היא גם מוצאת זמן לכתוב.