סיפור על ארץ רחוקה | אביגיל קורש

שנה אחת האביב לא הגיע. בזמן שכולם כבר החלו לצפות לבואו – לקול טפטוף המים מן הנטיפים שעל שפת הגג, לניצנים הירוקים על הקרקע – בזמן שלכולם כבר נמאס לתקן ולשייף שוב ושוב את כלי העבודה, השבועות התארכו ולא היה אף סימן שהאביב עומד לבוא.
אינגה וטוטו הרגישו היטב את התארכות החורף. כדי לצאת לשחק בחוץ היה עליהם להתלבש, וההתלבשות ארכה זמן רב, וכשחזרו היו מעיליהם ספוגים במים. אמא ואבא היו מודאגים. אם לא יוכלו לזרוע בזמן, הם עלולים להפסיד כסף. ארוחת הצהריים הייתה רק מרק תפוחי אדמה, יום אחרי יום.
״האביב יגיע בקרוב,״ אמא המשיכה לומר. ״עד אז אנחנו צריכים להיות סבלניים.״
אבל האביב המשיך להתעכב, ואמא עטפה אותם בשלוש שמיכות בלילות ושרה להם שיר מיוחד לחורף. כשההרים יצמיחו עלים ופלגים, ילדים קטנים יוכלו לשוט בשמיים… אתם תחלמו חלומות על סתיו, הקרח יגסוס וימות למים…
נטיפי הקרח שעל שפת הגג המשיכו להתארך. שכבת השלג הייתה עבה מתמיד, וחלקים רבים ממנה הפכו למשטח חלקלק ושביר. כשאינגה וטוטו התהלכו בחוץ, הם שקעו בכל צעד בשלג עד גובה הירכיים, ולעיתים נאלצו להיאחז זה בזה כדי לא להחליק וליפול.
״עקבות הזאבים מתמעטות,״ אמר אבא ערב אחד, כשנכנס לבית ותלה את רובה הציד על הקיר. ״נראה שהם מתחילים לעזוב מזרחה.״
״יכול להיות שהעדרים יהיו בטוחים יותר השנה,״ אמרה אמא, ואבא הנהן.
אבל אינגה וטוטו התגעגעו לזאבים. הם אהבו את היללות באישון לילה, את השירה הנוקבת וארוכת התווים שגרמה להם לחשוב על ארצות רחוקות. כשהצליחו הזאבים לטרוף כבשה הם כמובן הצטערו וגם כעסו על הזאבים שהיו חמדניים כל כך ולקחו מהכבשים של אבא. אבל כשאבא סיפר על שרידי אייל שמצא ביער או על עקבות גורים, אינגה וטוטו שמחו בלב שלם בשמחתם של הזאבים.
וסבתא אמרה, ״כשהזאבים עוזבים, המכשפים עובדים חזק.״

יום אחד, כשאינגה וטוטו טיילו בשולי היער, הם פגשו בזאבה. הזאבה הייתה שחורת פרווה ומוכת רעב, ושורת פטמות של אם מניקה התבלטה תחת גופה, אך עיניה הבריקו. היא עמדה רחוק מהם בתוך היער, נעלמת בצללים שהטילו העצים על השלג המבהיק.
״אינגה, טוטו,״ היא אמרה חרש. ״התקרבו אליי.״
״מהר, טוטו,״ אמרה אינגה. ״סבתא אומרת שתמיד צריך להקשיב לזאבים כשהם מדברים…״
״צריך להיזהר,״ אמר טוטו. ״זאבים עלולים להיות מסוכנים.״
״אל תדאגו,״ אמרה הזאבה בקול רך. ״אתם לא צריכים לפחד.״
הם התקרבו אל הזאבה בזהירות, מגפיהם הקטנות חורקות על השלג המשונה, שלג קשה ואפור שנשבר לרסיסים משוננים כשדרכו בו. מעולם לא היה כל כך הרבה שלג על האדמה בעונה הזאת.
״אני הזאבה האחרונה ביער הזה,״ אמרה הזאבה. ״הגורים שלי מחכים לי. אנחנו צריכים ללכת מכאן לארצות החמות. אבל לפני שנלך מלך הזאבים הטיל עליי להעביר הודעה.״
״הודעה לנו?״ שאל טוטו.
״כשנולדתם, הידעונית־המיילדת השמיעה נבואה. היא נרשמה בספריית הנבואות של שדוני היער. אבל ההורים שלכם לא סיפרו אותה לאיש.״
״למה?״ שאלה אינגה.
״כי המשמעות של הנבואה תרחיק אתכם מהבית מאוד. ואם לא תפעלו לפיה, עלול להגיע סוף העולם. כמו כל ההורים, הם מעדיפים לאבד את העולם מאשר לאבד אתכם.״
״מה הנבואה?״ שאלה אינגה.
״תצטרכו לזכור אותה,״ אמרה הזאבה, ״כשהקיץ לא יבוא והשלג יהיה לאבן, תבוא הסירה אל סוף העולם. ענק עיוור מחשיך את השמיים. רק בשיר נערה הכלוב נשבר.״
״הקיץ באמת לא בא,״ אמר טוטו.
״זה כל מה שאני יכולה להגיד,״ אמרה הזאבה. ״אני חייבת ללכת. אתם צריכים להמשיך לטייל בשולי היער ולחכות למכתב מספריית הנבואות.״
״חכי!״ אמרה אינגה.
״אני לא יכולה לחכות,״ אמרה הזאבה. ״אני חייבת להציל את הגורים שלי.״ והיא הסתלקה משם בריצת הריחוף של הזאבים, והילדים נדהמו לראות את עקבותיה נמוגות אחריה.
״זה אומר שהיא שליחה אמיתית של מלך הזאבים,״ לחשה אינגה. ״אנחנו חייבים לחכות למכתב.״

אינגה שכבה ערה במיטתה והאזינה לשיחתם של ההורים. בין חדר השינה הקטן שלה ושל טוטו לחדר המרכזי הפריד רק קיר פנימי עשוי עץ.
״אני לא יודע מה קורה,״ אמר אבא בקול מבוהל. ״אם ההפשרה תמשיך להתעכב, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה ליבולים השנה.״
״גם אם השנה הזאת תהיה קשה, אנחנו נסתדר,״ אמרה אמא. ״נצטמצם ונזרע שוב באביב הבא.״
״אני לא יודע, לא יודע. אני מרגיש כאילו החורף הזה לא ייגמר לעולם.״
״זה לא יקרה,״ אמרה אמא בתקיפות. ״האביב רק מתעכב קצת, זה הכול.״
״גם אם ההפשרה תתחיל הלילה ונתחיל לשתול מייד… השלגים הראשונים עלולים להרוס הכול, איקה.״
שתיקה השתררה בבית. מישהו הניח גזיר עץ באח, ונשמע קול תנועת פחמים. אינגה שמעה את דלת חדרה של סבתא נפתחת מצידו האחר של החדר המרכזי. ״ילדים? למה אתם ערים בשעה הזאת?״ היא נזפה. ״אתם חייבים לישון. לישון כדי שתוכלו לעבוד. הדאגה הזאת רק תזיק לכם, וממילא שלג שנשאר על הקרקע הוא לא עניין לבני תמותה. מחר אבדוק מה אפשר לעשות.״
מה סבתא יכולה לעשות? חשבה אינגה. היא בעצמה אמרה שזה לא עניין לבני תמותה. וגם אם סבתא יודעת הרבה, היא לא מכשפה.

למחרת בבוקר שלפה סבתא מכחול עתיק וקערת עץ שסמלים חרוטים על שוליה. ״אלה סמלי העונות,״ אמרה לאינגה ולטוטו שצפו בה בלהיטות. ״סמל האדמה, סמל השלג, סמל המים, סמל הקרח, סמל השמיים וסמל העננים.״
היא פתחה את הארגז שהיה מונח מתחת למיטתה והוציאה שומן אייל ואבקה משונה וכהה בעלת ריח חריף, קמח ומים, ערבבה הכול היטב באמצעות מקל. התערובת זהרה כמו כסף מותך, דביקה וחלקה, וסבתא סילקה ממנה את אינגה וטוטו וטבלה את המכחול בתערובת. הם צפו בה בחשאי מפתח הדלת כשציירה אותיות רוּניות – על קירות הבית, על כלי העבודה, על המדרגה. היא טיפסה על הגג כדי לצייר על הארובה ועל הרעפים. הסמלים האירו כמו אור ירח. היא מלמלה לעצמה כל אותו זמן ונראתה שקועה במעשיה. הילדים ניסו לזהות את האותיות, אבל הן היו זרות ומשונות. היה שם ציור שדמה לסמל השמש ואחר שנראה קצת כמו סמל האש. אבל הסמלים היו משובשים, והיו בהם עיקולים וקווים שלא הכירו. ״זה כאילו שהם כתובים בשפה אחרת,״ אמר טוטו.
אינגה וטוטו האמינו בלב שלם שסבתא תצליח להביא את האביב, ולאחר שאימא שרה להם את השיר שלהם וכיסתה אותם בשמיכות, הם נרדמו מלאי ציפייה. אבל כשקמו בבוקר גילו שבלילה השתוללה סופת שלגים איומה, סופה של אמצע־חורף. שכבת השלג הרכה בחוץ הוכפלה פי שלושה, ולשלג החדש היה צבע אפרפר ואיום. והגרוע מכול: כל הרונות שציירה סבתא, בתוך הבית ומחוצה לו, נעלמו כלא היו.
סבתא אמרה שעכשיו הכול ברור. זוהי בוודאות עבודת כישוף, של אחד מהמכשפים הצפוניים האיומים. אמא ואבא נכנעו לייאוש והחלו לדבר על נטישת החווה ונסיעה דרומה. אבא אפילו לא טרח לנקות את השביל.

מכיוון שלא נראה שום סימן שהחורף מתכוון להסתלק, המשיכו אינגה וטוטו לטייל בגבול היער מדי יום, להקיף את בית החווה הקטן פעמיים או שלוש ולהמתין למכתב. הם שיננו זה לזה את הנבואה והתרגשו מהסוד הקסום שזכו בו. שיטוטיהם הפכו את השלג בחצר לעיסה מימית הקופאת בכל פעם מחדש. למרות הציפייה למכתב שהבטיחה להם הזאבה, קשה היה להם לא להיכנע לעצבות. מראה השדות המכוסים בשלג, מרחבים לבנים, רבועים, לא טבעיים, נמאס עליהם כל כך שהם לא היו מסוגלים להביט בו יותר. איפה הקיץ? עם האדמה התחוחה הכהה והמחרשות שיחרשו בה תלמים? והנערים מהעיירה שיבואו לעבודה, עם זיעתם המלוחה, צחוקם וסירות העץ שגילפו לילדים?
אמא ואבא שוחחו במשך כל הלילה, ואינגה וטוטו התעוררו ונרדמו, וספגו – גם בשנתם – את שברי המילים שמעבר לקיר.
אם נצטרך לעזוב את החווה… אני לא יודע ממה נחיה. נוכל ללכת לאמא שלי. אבל היא לא תוכל לתמוך בכולנו…
השמיים איבדו את צלילותם, ואור השמש החיוור כמעט אף פעם לא נגע בפניהם הקרות של הילדים. נראה שבכל יום נוספו עננים חדשים, שהיו לשכבה אפורה ואטומה, ואינגה וטוטו תהו זה באוזני זה מיהו הענק העיוור שמחשיך את השמיים, כפי שנאמר בנבואה.

בוקר אחד מצאו אינגה וטוטו את המכתב. הוא היה מונח בתוך סל קליפות קלוע מאחורי אחד העצים. הם מיהרו אליו בהתרגשות והסירו את המכסה. בפנים היה גליל נייר ושקיק בד כסוף, והכול הדיף ריח חזק של מחטי אורן מעוכות.
אינגה פתחה את המכתב במהירות והם צופפו את ראשיהם כדי לקרוא בו. ככל הנראה, קוסם הסכר הוא הגורם לכל הצרות, נאמר במכתב. אנחנו לא יודעים מה הוא עושה במבצר הסכר הסגור, או מי הוא בדיוק – אבל בספרייה שלנו כתוב בבירור שאתם היצורים היחידים בעולם שיכולים להפסיק את החורף, והנבואות תמיד צודקות. לכן תשלח מלכת השלג סירת קרח במורד הנהר. היא תעגון לחופי הנהר סמוך לביתכם למשך לילה ויום, ואחר כך תמשיך הלאה, ישר אל הסכר.
בשקיק ישנם שלושה בקבוקים. הבקבוק הראשון מכיל ערפל שיכול להסתיר כל דבר, הבקבוק השני מכיל אש שיכולה להמיס כל קרח, והבקבוק האחרון מכיל חלב זאבים שיפתח כל שפתיים נעולות. השקיק קשור בחוט יהלום שייפתח רק כשתעלו לסירה.
״זה סוף המכתב,״ אמרה אינגה בתימהון.
״לא,״ אמר טוטו, ״יש עוד נייר מאחוריו.״
הנייר הנוסף היה קטן יותר וכתוב בכתב יד מרושל. הכותבת היא עלה־תות, דוורית הספרייה: במקרה שתבחרו לא לעלות לסיפון, אנא הניחו את הסל במקום שמצאתם אותו. אלו שלוש מתנות יקרות מפז. אני אקח אותן בחזרה לספרייה. וזכרו, אתם יכולים להניח לסירה לשוט בלעדיכם. הנבואות הן קרות לב. ייתכן שהשפעתו של הקוסם לא מגיעה עד לדרום. אתם יכולים לבחור.
לאינגה, כמו לטוטו, היו עיניים רחבות בצבע כחול בהיר, סגלגלות כמעט מסביב לאישונים ומוקפות בטורי ריסי פחם. הם לטשו זה בזה עיניים. יחד, הם בחרו מייד בנבואה והחליטו לצאת לחפש את הסירה. טוטו קיבל את השקיק למשמרת. כשהוא לא הסתכל, אינגה הגניבה את מכתבה של עלה־תות לתוך בגדיה. גילוי החמלה הזעיר נגע לליבה.

אינגה וטוטו מצאו את הסירה כעבור שלושה ימים. היא חנתה במעגן, לצד סירת הדיג שלהם. זאת הייתה מעין סירת קאנו קטנה, עשויה קרח חלק ונטולת משוטים.
״אני אשמור על הסירה,״ אמרה אינגה. ״לך מהר הביתה ותביא לנו אוכל לדרך.״
״כדאי שאפילו לא אדבר עם אמא ואבא,״ אמר טוטו.
״לא,״ אמרה אינגה. ״אנחנו בטח נחזור תוך כמה ימים.״
טוטו חזר כעבור דקות ספורות עם שק על כתפו, והוא ואינגה נכנסו לסירה שכמעט ולא התנודדה, כאילו כוח כלשהו ייצב אותה על פני המים. ברגע שהתיישבו ניתקה הסירה מהגדה והפליגה במורד הזרם במהירות וביציבות. הם נעצו מבטים בבית עד שנעלם מאחורי העיקול.
הנהר היה נהר חורף לכל דבר. אפור, מהיר ואכזרי למראה. מדי פעם ניתקו גושים מהקרח שהצטבר בשוליים ונסחפו בזרם יחד איתם.

העולם שהחלו אינגה וטוטו לגלות היה קפוא. ציפורים לא נראו ברקיע והשדות היו לבנים וריקים. האוויר היה מר בגרונם ואף קול לא הפר את הדממה, מלבד צווחת ציפור משונה וממושכת, שנשמעה כמו חיקוי נלעג ליללת הזאבים. לאחר לילה של רעידות והתכרבלות במעילים, השמש זרחה וחיממה מעט את הילדים. כעבור שעות ספורות הם הבחינו במרחק באנשים שהתרוצצו על שפת הנהר. אלו היו חוצבי קרח. הם התרוצצו במעיליהם והלמו בגרזינים והעמיסו את ריבועי הקרח על עגלות, ולא היה סיכוי שהסירה תוכל לעבור בנהר בלי שיבחינו בה.
״הם יעצרו אותנו תכף,״ אמר טוטו. ״הם ירצו לדעת מה שני ילדים עושים לבד בנהר.״
אינגה הביטה קדימה בבהלה. הם עמדו להגיע אל הכורים בתוך דקה אחת, ולא היה לה ספק שיעצרו. שניהם היו צעירים מכדי לשוט לבדם. והם כבר הגיעו עד כאן, לחבל ארץ זר, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שיעצרו עכשיו. לבסוף החליטו בלית ברירה לפתוח את בקבוק הערפל, אף על פי שהצטערו לאבד אותו. עד מהרה הערפל התפשט על פני המים ואפף את הסירה. אינגה וטוטו ראו רק מסך אטום ושמעו מבעדו את צעקות הכורים, שהתפעלו מהתופעה העל־טבעית, וחלקם אף החלו למלמל השבעות. הילדים פחדו שההשבעות יפזרו את הערפל, אבל הוא היה יציב וסמיך. רק לאחר שחלפו על פני הכורים התפוגג לאיטו.

בבוקר היום השלישי הגיעו הילדים לסכר. הנהר התרחב וגלש לאגם נורא למראה, שחור־מים ורצוף בגושי קרח צפים. מצידו האחר של האגם הם ראו בבירור את ארמון הסכר, שדמה יותר למבצר עשוי קרח ירקרק שראשו נעלם בערפל. המבצר היה מוקף בחומת קרח בגובה שלושה בתים.
״אתה מוכן?״ אמרה אינגה.
״את פוחדת?״ שאל טוטו.
אינגה משכה בעדינות בצמתה הכהה. ״ברור שאני פוחדת. אבל לא יותר מדי, בגלל הנבואה אני יודעת שאנחנו חייבים לעשות את זה. וזהו.״
״אני חושב שגם אני מרגיש ככה,״ אמר טוטו. ״אבל אני פשוט לא יודע כלום על כלום.״
״אנחנו רק ניכנס, נמצא את הקוסם ונדבר איתו,״ אמרה אינגה.
״אבל הוא מרושע וחזק,״ אמר טוטו. ״הוא לא יקשיב לנו.״
״בכל זאת,״ אמרה אינגה. ״הנבואה לא הייתה ניתנת לנו אם לא היינו יכולים לעשות שום דבר.״
״כן, את צודקת,״ אמר טוטו בזמן שהסירה התנגשה בעדינות בחומת הקרח. טוטו ואינגה לא ראו מבנה גבוה כל כך מימיהם. החומה הייתה כה גבוהה, שנדמה היה כאילו היא ממש מתכופפת מעליהם ומכסה כמעט מחצית משמי הפלדה החלקים.
אינגה נעמדה בסירה ולקחה את בקבוק האש מהתיק שהיה תלוי על מותניו של טוטו. ״תיגע,״ היא אמרה. ״הוא חמים.״ מאז שעזבו את הבית לא חשו אפילו שבריר של חמימות. אפילו לא אור שמש – ככל שקרבו לטירה קדרו השמיים יותר ויותר.
אינגה פתחה את המכסה והניפה את הבקבוק. רצועה של אש נוזלית זינקה מהבקבוק ונצמדה אל החומה. תוך רגעים ספורים נמס הקרח בלחישה והותיר בקיע משונן. אינגה וטוטו הציצו דרכו. הם הביטו אל מסדרון אפלולי, שהאור היחיד שבו הגיע מתקרתו הבהירה והעמומה.
אינגה וטוטו נכנסו אל טירתו של הקוסם.

״זה מבוך,״ אמר טוטו לאחר כמעט שעה של שיטוטים חסרי תועלת במסדרונות הצרים שהיו זהים זה לזה. ״כדאי שנשאיר אחרינו סימן, או שניצמד לצד אחד.״ והוא הסתובב, אבל אינגה לא הייתה שם.
אינגה וטוטו לא ידעו שאחד מכוחותיו האפלים ביותר של ארמון הסכר הוא יכולתו לנוע בכוחות עצמו, להטעות את הפולשים ולהפרידם זה מזה. אילו ידעו הם היו יכולים ללכת צד בצד או לאחוז ידיים ולשמור על קשר ביניהם. ועכשיו הם איבדו זה את זה.

טוטו מיהר לחזור על עקבותיו וקרא ״אינגה!״ לתוך כל אחד מהמפתחים שעל פניהם חלפו. הוא בחר אחד מהם והחל לרוץ לאורכו. הוא רץ בכל כוחו, התגלגל מעל למדרגה וצנח אל תוך אולם רחב ידיים וחשוך כמעט לחלוטין.
טוטו מיהר להיעמד, מבוהל. האולם היה מלא בפסלים, שורות על גבי שורות של פסלי קרח. הילד התקרב בזהירות. הפסלים היו פסלי פיות מכל הסוגים והמינים. לא, אלה לא היו פסלים. אלה היו פיות אמיתיות, קפואות בתוך מעטפות קרח שהבריקו באפלולית כמו עיניים מתות. טוטו נשם בכבדות כשהבין איך השליט הקוסם חורף על כל העולם. לעיתים קרובות סבתא הזהירה אותו ואת אינגה תמיד להעניק עזרה לפיה במצוקה, כי כל פיה שמתה הופכת לענן כפור.
ואז אחת מהפיות הביטה בו, הפנתה אליו את עיניה הצרות הזהובות, וטוטו צעק בבהלה. הפיות היו חיות מתחת לקרח – אבל אולי הפכו לעננים בעודן בחיים? אולי העננים שלהן משוטטים אי שם?
״אוי, לא,״ לחש טוטו והתנשם בכבדות. ״אני חייב למצוא את אינגה.״
לאן אלך עכשיו? באולם היו שני פתחים נוספים מלבד זה שנכנס דרכו. טוטו הזדקף באומץ ופנה אל הפיות.
״באתי להתעמת עם הקוסם,״ הוא אמר חזק ככל שהצליח. ״אתן יכולות לסמן לי את הדרך אליו? ימינה? שמאלה?״
הפיות לא הניעו את אישוניהן. אולי לא חושבות שיצליח. אולי לא רוצות שייפגע.
״אני הילד מהנבואה,״ אמר טוטו. ״איבדתי את אחותי. אני חייב להגיע לקוסם לפניה.״
והפיות הביטו שמאלה יחד, בבת אחת.
טוטו הסתובב והחל לרוץ.

בינתיים אינגה חיפשה את אחיה. בקצה אחד המסדרונות, שהייתה בטוחה כי כבר עברה בו קודם, מצאה שתי דלתות ענקיות מזכוכית כחולה, והן נפתחו ברגע שהיא התקרבה אליהן. הדלתות הובילו אל היכל מלא בעמודי קרח מגולפים, ובקצהו ניצב כס המלכות הענקי של מלך החורף.
״אינגה,״ קרא הקוסם. ״התקרבי, בבקשה.״
גובהו של הקוסם היה כשלושה מטרים, והוא היה לבוש בגלימה שחורה. אבל המפחידות מכול היו עיניו. הן היו גדולות, אפורות ונטולות אישונים, ושיוו לו מראה של חרק ענקי. אינגה תהתה אם הוא עיוור. ואם כך, הרי הקוסם הוא הענק העיוור שמחשיך את השמיים.
״מאיפה ידעת את השם שלי?״ שאלה אינגה והתקרבה אל המפלצת. היא נאלצה לנשוך את שפתה כדי שלא לרעוד.
״אני מחכה לך כבר הרבה זמן,״ אמר הקוסם. ״מאז שניתנה הנבואה.״
״אז אתה יודע שאני כאן כדי לעצור אותך.״ אמרה אינגה. ״אתה חייב להפסיק את החורף.״
״לא,״ אמר הקוסם. ״את זה אני לא אעשה.״ הוא שתק כמה רגעים. ״את תהיי אשתי,״ הוא אמר לה. ״אחיך יכול להצטרף למשרתים שלי ברגע שיגיע לכאן. אבל את ואני נינשא. אנחנו נביס את הנבואה.״
הוא קם, מיתמר מעליה, וצעד לקראתה ובחן אותה בעיניו הענקיות. ״אני מחזיק באוסף גדול של בגדי פיות,״ הוא אמר. ״שמלה אדומה של פיית אש תהיה יפה לך. וסרט אדום.״ הוא אחז בזרועה. ידו הייתה קרה מאוד.
״לא,״ אמרה אינגה. אבל הקוסם לא הקשיב.

כשטוטו הצליח להגיע לאולם הכס, הדלתות נפתחו לפניו, והוא שעט פנימה, נשימותיו נקרעות מריאותיו. הוא מצא את אינגה עומדת לפני הכס, קפואה בקרח כמו הפיות באולם, והקוסם ישב על הכס והמתין לו.
טוטו רץ אל אינגה וניסה לשפשף את זרועותיה, אבל הן היו מכוסות בקרח חלקלק. רק עיניה התרוצצו נואשות. שפתיה היו כחולות.
״תשחרר אותה,״ אמר טוטו. ״מה… מה אני צריך לעשות כדי שתשחרר אותה?״
״אני לא אשחרר אותה,״ אמר הקוסם. ״אבל אתה בכל זאת תשרת אותי.״
״לא, אני לא,״ אמר טוטו.
״תראה,״ אמר הקוסם והציג בפני טוטו להב ארוך וחד. ״זאת חרב שמסוגלת לחדור קרח.״ הוא הצמיד את החוד לגבה של אינגה. ״נכון שעכשיו אתה מוכן לשרת אותי? הביאו את הפיה!״ הוא קרא בקול רם.
הדלתות נפתחו, ופיה נדחפה דרכן, כאילו ברוח חזקה. טוטו זיהה שזאת פיית הר, שכן היא נראתה בדיוק כמו בסיפורים. היא הייתה קטנה ונמוכה ממנו בהרבה. אולי הייתה ילדה. כנפיה היו גבוהות וארוכות, עטויות נוצות שחורות וקשורות זו לזו. גם ידיה היו קשורות. הדלתות נטרקו מאחוריה, והיא נצמדה לקיר.
״קדימה,״ אמר הקוסם. ״קח את המטה השעוּן על הכס שלי, והקפא אותה.״
״לא," אמר טוטו בבהלה, "לא אעשה את זה.״
הקוסם דחף את החרב, וטוטו שמע את הקרח נשבר. הוא תפס את המטה והסתובב מייד אל הפיה. היא עמדה דוממת, ועיניה בהקו כמו שני מטבעות זהב.
קול שבירה נוסף נשמע, וטוטו הפסיק לחשוב ולהרגיש. החרב הלכה וחדרה דרך הקרח שכיסה את אחותו, התקרבה לעורה. לא הייתה לו ברירה. היד שלו נעה מעצמה והניפה את המטה אל עבר הפיה הקטנה שהשתופפה מול הקיר. בתוך שניות התכסה גופה קרח, מכפות רגליה ועד לראשה. ענן של ערפל אפור היתמר מעליה ונשאב החוצה מאשנב בתקרה.
״יפה,״ אמר הקוסם.
טוטו עדיין אחז בכוח במטה העץ המגולף, שהיה חלק וכהה, כמעט שחור. הוא מעולם לא חש אימה כזאת, גועל כזה. הוא רצה לצאת מתוך גופו. הוא לא רצה כל קשר לגוף הזה. הוא חשב על הנבואה. כיצד ייתכן שלמרות הכול הקוסם הביס אותם? הקיץ אכן לא בא, והשלג הקשה והאפור ההוא אכן דומה לשלג מאבן. הסירה לקחה אותם, וארמון הסכר בהחלט מזכיר את סוף העולם. והקוסם הענק, עם עיניו החלביות, הוא באמת החשיך את השמיים. נותרה רק תשורה אחת.
טוטו הניח את המטה, ניגש לאינגה הקפואה ונגע בפניה. ואז שלח את ידו לנרתיק שחגר למותניו, הוציא את הבקבוק האחרון שנותר, בקבוק חלב הזאבים.
״מה זה?״ שאל הקוסם בקול חד.
טוטו הסיר את מכסה השעם, שפך את הנוזל החמים לכף ידו ומרח אותו בעדינות על שפתיה של אינגה. הוא שמע לחישה של קרח נמס, ואינגה פתחה את פיה בצליל גבוה וחד.

כשההרים יצמיחו עלים ופלגים, ילדים יוכלו לעוף בשמיים, שרה אינגה. קולה היה שבור ושרוט, כאילו היה קפוא עדיין. אתם תחלמו חלומות על סתיו, היא שרה, והקרח נשר מגופה בחתיכות גדולות.
הקוסם קם בצעקה אילמת, ונטיף קרח גדול ניתק מהתקרה וצנח ישר עליו, ריסק את הכס וקבר את הקוסם מתחתיו.
הקרח יגסוס וימות למים…
תקרת האולם המשיכה להתפרק, וגושי קרח גדולים נפלו מסביבם. טוטו משך אחריו את אינגה המזמרת כדי לרוץ אל הדלתות, אבל הדרך הייתה חסומה. גם פיית ההרים הקטנה השתחררה מהקרח, והייתה עכשיו אפופה בערפל הענן ששב אל גופה. ״תוציאי אותנו מכאן!״ צעק אליה טוטו, אבל היא רק ירקה לרגליו ונעלמה בסחרור.
כשההרים יצמיחו הרים ופלגים, ילדים יוכלו לעוף בשמיים.
״תפסיקי, אינגה,״ התחנן טוטו בזמן שעוד ועוד קרח צנח והתנפץ. ״תפסיקי לשיר.״
אבל אינגה לא הפסיקה.
אחד מגושי הקרח הגדולים צנח לצד הקיר ונשען עליו, יוצר בינו לבין הקיר חלל קטן. טוטו משך לשם את אינגה והתכווץ איתה מתחת לקרח. אינגה המשיכה לשיר, וגושי הקרח נפלו מסביבם ומעליהם בזמן שטוטו התפלל שהמחסה יחזיק מעמד. רק כשהקרח הפסיק ליפול, אינגה השתתקה, ושררה סביבם חשכה מוחלטת.

״למה המשכת לשיר?״ שאל טוטו חרש לאחר זמן מה. ״יכולת להפסיק אחרי שהוא מת.״
״ככה,״ אמרה אינגה באפלה. ״הייתי חייבת להרוס הכול.״
״אנחנו לא נוכל לצאת,״ אמר טוטו. ״נקברנו יחד איתו.״
״חכה,״ אמרה אינגה.
״לחכות למה?״
״חכה.״
ואז נשמע רחש של מים זורמים וקולות צעדים והתנשפויות. החשכה סביבם החלה להתבהר, והם שמעו קולות קוראים, בהירים, עדינים וחדים מאוד, ויללת זאב. כשאינגה ייללה בתשובה, אור השמש פרץ דרך הקרח, והם ראו זה את פניו של זה. ואז נמס פתאום הקרח שהקיף אותם, ומים הרטיבו את בגדיהם.
המחלצים שלהם היו כמה פיות וזאב אפור גדול. הם רק עמדו שם, בפתח המנהרה שהמסו בקסמים, והביטו בילדים. ואז אמר הזאב, ״אתם בסדר?״
״כן,״ אמר טוטו וקם.
״אתם יכולים לחזור הביתה עכשיו.״
״כן,״ אמר טוטו במהירות. ״כן, נרצה לעשות את זה.״
״לתמיד?״ שאלה אינגה.
והזאב אמר, ״יכול להיות שיום אחד תצטרכו להיפרד. ובינתיים, אל תדאגו. הזאבים ימשיכו לדבר איתכם.״
הפיות והזאב הסתובבו והחלו לטפס למעלה במנהרה התלולה, ואינגה וטוטו הלכו אחריהם.
״את שרת?״ שאלה אחת הפיות את אינגה בקול גס כמו שברי זכוכית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו הילדים פיה מדברת ממש.
״כן,״ אמרה אינגה. ״הקרח נפל ממני בחתיכות.״
הפיה לא ענתה. גם שלוש הפיות האחרות לא דיברו. הן רק המשיכו ללכת, כנפיהן המנוצות נטולות תזוזה וראשיהן זקופים.
אינגה לחשה, "זאת לא אשמתכן. היה לי את חלב הזאבים – גם אתן הייתן יכולות לשיר אם היה לכן אותו." אבל הפיות לא השיבו. הן המשיכו לשתוק.
כשיצאו החוצה מן הריסות ארמון הסכר, העולם היה שונה לגמרי. האגם הפך לשטף אדיר של מים שזרמו במהירות. כל גושי הקרח נעלמו, והשמיים היו כחולים כל כך עד שטוטו ואינגה התקשו לנשום מרוב התפעלות. זמן רב לא ראו שמיים בהירים.
״גם הסכר נשבר?״ שאלה אינגה לבסוף.
״כן,״ אמר הזאב. ״נשבר ונעלם. אני צריך ללכת עכשיו כדי להחזיר את הזאבים הביתה. הפיות יחזירו אתכם.״
״להחזיר את הזאבים הביתה?״ שאלה אינגה בתימהון. ״אתה…״
״אני מלך הזאבים,״ אמר הזאב האפור. ״אולי נתראה.״ הוא דילג לו משם.
הפיות לא אמרו דבר. הן רק הניפו את ידיהן, פניהן קשות כאבן, ושילחו את הילדים לביתם בתוך שבריר של רגע. לאחר מכן הן פרשו את כנפיהן והתרוממו לאוויר שהקור רק החל להסתלק ממנו. הן עפו מגושמות, מעדו והסתחררו, אך הצליחו להתרחק לכיוון ההרים. על שפת הנהר נותרו רק כמה טביעות של כפות רגליים.

השנים חלפו, ואינגה הפכה לנערה משונה למראה. עיניה החלו להבריק בחשכה ותנועותיה היו חדות ומהירות. היא הייתה יפה מאוד, אבל יופייה היה זר לבני האדם, והוא גרם לאנשים להסב ממנה את מבטם בבהלה סתומה. כשמלאו לה חמש־עשרה שנה החלה לשוטט ברחבי הארץ, ואיש לא הצליח לעצור בעדה. היא הייתה נעלמת לימים ואז לשבועות, ואחריהם הייתה חוזרת לבית החווה בעיניים מבריקות קצת יותר, חסרת מנוח קצת יותר, ולאחר זמן מה הייתה נעלמת שוב. כשמלאו לה שמונה־עשרה נעדרה לשנה שלמה.
בכל פעם שהייתה חוזרת, עם תכשיט חדש מאבן לא מעובדת על צווארה או עם נזר ענפים זהובים בשערה, היו מקבלים את פניה באושר אמיתי. ״הפכת לאחת מהנערות האלה,״ אמרה סבתא, ״אלה שהמכושפים מאמצים אליהם. שמעתי סיפורים. לא תיארתי לעצמי שתהיה לי ילדה כזאת.״
אינגה לא סיפרה דבר על חייה החדשים. רק מאוחר יותר, כשילדיו של טוטו בגרו מספיק, החלה לספר להם אגדות על יצורי הקסם והארצות הזרות, והוריה הקשיבו בשתיקה. פעם אחת שבה הביתה עם תינוק קשור במנשא, תינוק שהיו לו העיניים הזהובות של בן פיות. מאותו יום ליווה אותה התינוק במסעותיה, וכשגדל היה לילד רזה עם מבט טורד מנוחה. כשהיניקה אותו היו פניו סמוכות לכוויית הקור המשוננת שהותיר בה כישוף ההקפאה, שסימנה את מיקום הלב.

טוטו לא יצא למסעות כלל. למעשה, במשך כל חייו לא התרחק מיישוביהם של בני האדם. כגמול על כך שהקפיא את פיית ההרים לקחו ממנו הפיות את כוחות הקסם שלו. הוא לא היה יכול עוד לשמוע את שפת הזאבים, לראות פיה או שדון או לשמוע צליל שהינו זר לאוזן אנושית. בכל פעם ששמע את יללת הזאבים נמלא פחד.
הוא נישא לנערה מהכפר והם חיו בחווה עם הוריו ועם סבתו, ונולדו להם תאומים. קוראים יקרים, הרי לכם הצצה קצרה ללילה חורפי בבית החווה; ילד קטן רץ בבהלה למיטת הוריו. ״מה קרה?״ שואל טוטו. ״הזאבים,״ אומר הילד, ״הם מפחידים אותי.״
״אל תדאג,״ אומר טוטו, ״תחזור לישון. הם לא יכולים להיכנס לכאן; הקירות חזקים.״

אביגיל קורש (בת 16), כותבת ואקטיביסטית פמיניסטית ואקלימית. גרה במושב מרחביה ולומדת באוניברסיטה הפתוחה.