אם הדג | אורית קוריצקי

קצת מוזר להשתמש בביטוי "תחושת בטן", אבל זה בדיוק מה שקרה לאיילה כשטכנאית האולטרסאונד נכנסה לחדר – היא נתקפה בתחושת בטן לא טובה. משהו במראה של האישה לא בישר טובות. קשה היה לשים את האצבע, אבל לא כך הייתה אמורה להיראות מישהי שחורצת גורלות. נכון, לא חורצת. רק משקפת. אבל גם כדי לשקף נדרש איזה סוג של מכובדות. איילה המשיכה לחשוב על ההבדל בין חריצת גורל לבין שיקוף שלו בזמן שהטכנאית מרחה ג'ל קר על הבטן שלה. בימים כתיקונם היא לא הייתה נתונה למצבי רוח פילוסופיים, אחרי הכול בחרה קריירה בשוק ההון, אבל זה מה שהניב המוח שלה, בהשראת רבבות הבשורות שהדהדו בחדר הבדיקות הקריר והחשוך.
אחרי שתי דקות לערך שבהן גיששה הטכנאית עם ידית האולטרסאונד על פני הבטן של איילה היא אמרה, "אני תכף חוזרת". כשעמדה כבר עם רגל אחת מחוץ לחדר, איילה שאלה אותה, "מה קרה, אין דופק? זה בסדר, את יכולה להגיד לי". הטכנאית התחמקה ואמרה בקול רך, "לא. זה לא זה, אבל בואי נקרא לרופאה, אני לא מוסמכת, את מבינה".
איילה הייתה משוכנעת שזה בדיוק העניין. זה מה שקרה לגיסתה. היא הגיעה נרגשת לבדיקת השקיפות העורפית, אבל הבדיקה הסתיימה בתוך שתי דקות כי הלב של העובר לא פעם. אימא של גורי, בעלה, נוהגת לומר שכל השיגעונות התחילו אז, למרות שגיסתה ילדה תינוקת בריאה לגמרי לפני שחזרה בתשובה יחד עם האח של גורי ושלושתם עברו להתגורר באי מבודד בתאילנד.
הטכנאית חזרה לחדר מלווה ברופאה שחייכה בנימוס. "אוקיי, בואי נתחיל מהתחלה. הינה הלב… הדופק קצת איטי…״ אמרה הרופאה בעודה בולשת אחר העובר במכשיר שבידה ומרקידה על פני הצג כתמים אפרפרים. "זה לא ספִּינה-ביפִידה" עכשיו דיברה אל הטכנאית ששיגרה חזרה פיסת ז'רגון, "טריזומיה13 ?" הרופאה הנידה בראשה, עטתה מבט רחום והביטה לתוך עיניה של איילה. "סליחה, את בטח במתח נוראי. השורה התחתונה היא שהחדשות לא טובות: העובר שלך לא מתפתח לפי הנורמה. זה לא נראה כמו אף אחד מהמומים הנפוצים, אבל לצערי אני לא מצליחה לאתר ריאות, הגפיים לא מפותחות, והצורה הכללית פשוט שונה". איילה חשבה בחלחלה שמה שניבט אליה מהמסך נראה כמו אחד מהדגים השוחים באקווריום בחדר הקבלה של מכון הבדיקות. "אני מציעה שתדברי עם הרופא שלך עוד היום, אבל די ברור שהוא ישלח אותך לבדיקת סיסי שליה ומייד אחר כך לייעוץ גנטי. את פה לבד?" איילה הנהנה, ונתקפה בתחושה שתוצאת הבדיקה הייתה שונה לגמרי אילו גורי היה כאן איתה. מצד אחד ידעה שזו תחושה מטומטמת, ומצד שני התקשתה להימנע ממנה – הכול באשמתה. גורי רצה לבקש מזאב מהפיתוח שישלח לנסיעה הזו מישהו במקומו, אבל היא התעקשה שייסע, כי הקידום שלו היה על הפרק. כשתשומת הלב של איילה חזרה לנעשה בחדר, הרופאה אמרה משהו על יונית מהקבלה ועל טלפונים, אבל אז עצרה באמצע המשפט, מבטה תלוי בתמונת העובר הקפואה שנותרה על צג המכשיר כמו כוויה. "חבל הטבור נעצר בשליה, את רואה את זה?" היא שוב דיברה אל הטכנאית כאילו איילה אינה בחדר והצביעה על המסך. הטכנאית ענתה, "אבל מדדנו דופק. פעמיים".
*
איילה סקרה את היצע הדובונים בחנות המתנות של בית החולים כשלפתע הרגישה את גורי מאחוריה. הם התחבקו ומיהרו אל המעלית שלקחה אותם למשרדו של היועץ הגנטי. מזוודתו של גורי, שהגיע לשם ישר משדה התעופה, השתרכה אחריו במסדרונות כמו כלבלב.
היועץ הכניס אותם לחדרו ברוב טקס ונראה נרגש באופן שעורר באיילה תקווה שכל העניין מקורו בטעות. אולם אז, בלי הקדמות יתרות, סיפר להם בחיוניות שאיילה בהיריון עם מה שאין דרך לתאר אלא כדג זהב. ברגישות מסוימת לעובדה שהחדשה נפלה עליהם בהפתעה, הסביר היועץ שהתופעה מתועדת (כשבעה־עשר מקרים בספרות המקצועית), אך נדירה (סיכוי של אחד לשלושה מיליון ותשע מאות ושמונים אלף), ולכן סביר שלא קראו על המום במדריכים הנפוצים להיריון ולידה. גורי, שלמד רפואה סמסטר אחד לפני שעבר לחוג להנדסת תעשייה וניהול, טען שהדבר אינו אפשרי ושאל בחשדנות כמה כרומוזומים יש לדג זהב. למשמע השאלה המלומדת אורו פניו של היועץ והתרגשותו גברה. הוא החל להסביר את המנגנון היוצר כרומוזומים עודפים, כמו למשל בתסמונת דאון, וכיצד במקרים נדירים כגון זה שלהם, תאונות גנטיות פצפונות תופסות מומנטום כמו הלוואות בריבית דריבית וכך יוצא שחפיסות חלבונים אנושיות נטרפות ומסתדרות מחדש במבנים דמויי גנום של דג, אף על פי ששני המינים נפרדו מאותו אב קדמון ארבע מאות מיליון שנים קודם לכן. "אבל מה שמדהים", היועץ כמעט צווח, "זה שככל הידוע לנו, כל הילודים עם התסמונת נושאים תכונות של דגי זהב מתורבתים, אלה עם הצבעים והסנפירים הגדולים, ולא של דגי הזהב שחיים ומתרבים בטבע, שהם, ככה בינינו, לא יותר מקרפיונים משודרגים". אחרי הפסקה קצרה לטובת התנצלות על חירות הביטוי שלקח לעצמו והשתתפות מתבקשת בצער, הוסיף שיש עדויות מצטברות לכך שלפחות חלק מהילודים הלוקים בתסמונת מסוגלים לדבר, ושזהו כנראה המקור לאגדה המוכרת על הדייג ודג הזהב. "שמעתם על האנתרופולוג פרנץ בועז?" שאל בלי לחכות לתשובה. "הוא מתאר באחד הספרים שלו איך בני שבט ההיידה מתייעצים, בכל מיני סוגיות רוחניות, עם דג זהב שנולד לאחת מנשות מכשף השבט. הכול נמצא ברשימה הביבליוגרפית שהכנתי בשבילכם". אקסטטי למחצה, מדלג בין יבשות ועשורים, הניח לפניהם עתה היועץ הגנטי עותק מצולם של מאמר שהתפרסם עשרים וחמש שנה קודם לכן בכתב העת הרפואי של ניו אינגלנד. "אני מאוד ממליץ שתקראו את זה בבית. כתב את המאמר רופא משפחה באזור כפרי בפינלנד שיילד דגת זהב לאחת הפציינטיות שלו וליווה במשך כמה שנים אותה ואת הבת־דגה שלה, שדרך אגב דיברה פינית שוטפת כבר בגיל שנה וחצי".
"אפשר לקבל מספר טלפון או אימייל של האישה הזאת?" זו הייתה הפעם הראשונה שאיילה דיברה מאז שנכנסו לחדר. "לצערי לא. כמובן שיצרתי קשר עם הרופא", אמר היועץ בקול מעט נעלב, כאילו חשדו בו בחוסר יסודיות. "הוא כתב חזרה שעוד מההתחלה המטופלת שלו עשתה הכול כדי לשמור את העניין בסוד, אבל כשמעגל השמועות התרחב ויום אחד צלצל לה בדלת צוות טלוויזיה, היא פשוט עזבה את העיר ומאז אף אחד לא שמע ממנה". בעוד היועץ מספר על שיחת טלפון מאלפת שניהל עם ראש מחלקה כלשהי לזואולוגיה, איילה הבינה לפתע שהפגישה עימם היא פסגת הקריירה שלו, אם לא פסגת חייו. מנקודת מבטו כל זה אינו אלא חריגה מבורכת משגרת אילנות היוחסין המוצלבים, ההסברים המייגעים על הסיכויים לחלות בטיי־זקס, ופרצי הבכי המלווים בשׂורות בדבר מומים ומחלות. איילה הוטרדה מהעובדה ששום בכי לא נאצר בתוכה, ועד סוף הפגישה הייתה מרוכזת בחיץ שדרכו היא רואה ושומעת במעורפל את הנעשה בחדר.
בבית עשתה מה שכל אדם סביר היה עושה במקומה – הקלידה לתוך מנוע חיפוש ״דג זהב״ ו״היריון״. מייד קפצו לפניה המוני אתרים ובהם הסברים מפורטים על הרגלי הרבייה של דגי זהב בטבע ובשבי, דבר שהיה לגמרי הגיוני בהתחשב בכך שרובם המכריע של דגי הזהב נולדים לדגות זהב סתומות ולא למנהלות תיקי השקעות המתמחות בקרנות גידור!
אחרי התקף הבכי הקלידה בין מירכאות: אישה־בהיריון־עם־דג־זהב, ומצאה שלושה אתרים שהזכירו את האישה מפינלנד. כולם ציינו, לצערה של איילה, את העובדה שעקבותיה נעלמו, ואף פירטו שנטשה את ביתה כפי שהוא, על ספריה, רהיטיה ובגדיה.
אחרי שנואשה מלמצוא כל קצה חוט אל אם הדג הפינית שקעה בקריאה על מומים מולדים, מלאת השתאות מהוד הבריאה וגווניה, כאילו לא הייתה צד בעניין, אלא חוקרת חסרת פניות שנקלעה לארץ לא נודעת. היא הלכה לאיבוד בתוך הקוּנסטקאמר של פטר הגדול, שבו לצד ציפורני ממותה, גמדים גיבנים ואבני ירח, מתברר שהוצג גם אקווריום ובו דג זהב שנולד לזוג בני אנוש. (השניים, שהיו הורים קשי יום לשישה ילדים נוספים, מכרו את יוצא חלציהם לאספן הונגרי שבתורו מכר את הדג לבא כוחו של הצאר.) ככל הנראה הדג לא דיבר, אולם היה קומוניקטיבי מספיק כדי להתחבב על הצארינה, אשר הקימה לו מצבה צנועה בגן ההרמיטאז' כשמת בשיבה טובה. אתר אחר, שעסק בהיסטוריה של ירידים ומופעי רחוב, הציג כרזה מ־1821 המזמינה את הקהל לצפות, בין השאר, במופע שירים ומערכונים של אישה ודג זהב. המופע, שנדד ברחבי קולורדו ואלבמה, זכה להצלחה מסחררת ושאב המוני סקרנים שניסו לחשוף את התחבולה הגורמת לקול אנושי (גם אם צפצפני ומעורפל במקצת) לבקוע מתוך מי הבריכה שבה שחה הדג. איילה חזרה כמה פעמים בקול רם על המילים freak show שקפצו אליה מן המסך ואחר כך בהתה במשך דקות ארוכות בשני פסיפסים אשוריים של נשים שופעות איברים שדגים בבטניהן, באתר האינטרנט של מוזיאון ויקטוריה ואלברט.
לכודה בתוך רשת של עובדות ותאריכים, לא הצליחה להפסיק את שטף הסיפור שנדמה היה שעכשיו כבר לקחה בו חלק. דרך קישור בוויקיפדיה הגיעה למובאה מיומנו של שנדור פרנצי שבה נטען כי בין כתביו של זיגמונד פרויד נכלל תיאור מקרה בשם "אם הדג" (Die Mutter des Fisches). לאחר שהקשיב לאין ספור מחלומותיה של האישה ההרה והדיכאונית המתעקשת שבבטנה דג זהב (אשתו השנייה של תעשיין וינאי עב בשר) קבע פרויד שהיא סובלת ממקרה קשה של הדחקה. מאחר שסלדה מהבעל ששודך לה מטעמים כלכליים, ומאחר שנהגה להעלות בדמיונה את השוער בזמן שקיימו יחסי מין, השליכה את רגשותיה המודחקים אל הצאצא העתידי. (הלא־מודע של הגברת הבורגנית, טען פרויד, המיר את מעמד הפועלים במחלקת בעלי הסנפיר.) אלא שלמרות האבחנה המבריקה, כשלושה חודשים לאחר שהתעשיין הנרגש לחץ בחום את ידו של הדוקטור על כך שריפא את אשתו מהפסיכוזה, הפכה "אם הדג" (או בשמה האמיתי, גרטשן שמידט), לאימו של דג זהב ממשי, חלקלק וכתום. למשמע החדשות, שרף פרויד את תיאור המקרה וניתק כל קשר עם השמידטים, או כך לפחות טען פרנצי. חסידיו של פרויד, יש לציין, טוענים שהסיפור המופרך הוא עדות למצבו המעורער של פרנצי בערוב ימיו. לעומתם, מנפנפים חסידיו של פרנצי במכתב ששלח לו פרויד, ובו הוא מודה לפרנצי על כך שהחמיא לו על הרצאה בשם "אם הדג" שנתן בחברה הפסיכואנליטית של וינה.
"את באה לישון?" שאל אותה גורי, שיצא מזמן מהמקלחת. "עוד מעט", ענתה מעל המקלדת. "בשביל מה לך?" שאל, "יש לנו את כל המידע שאנחנו צריכים…"
אימא של איילה אמרה בטלפון, "זה ממש מקפקא הסיפור הזה. זה פשוט נורא", וכשאיילה שתקה הוסיפה בזהירות, "את לא מתכוונת…?" איילה ענתה שהיא לא יודעת ושמחכים לה בחדר הישיבות, אבל למען האמת היא ידעה. מזה שבועות שקריאות היצור שבקרבה החרישו את אוזניה, למרות שבכל בוקר כבלה את עצמה מחדש לתרנים של מוסכמות ושכל ישר. היא הרגישה שאם תרצה ואם לאו כבר הפכה לחלק מהמסדר העתיק שכלל את אימהות הדגים האשוריות, האישה מפינלנד ואין לדעת מי עוד. בלי לדבר איתן ידעה שנעתרו לקול שבקע מתוכן – לא בדיוק פתייני, לא בדיוק מתחנן, רק תובע להיות, כמו סירות המפרש וחלוקי הנחלים, כמו מי שיכול להגשים משאלות.
גורי הבין לבסוף שאין טעם בטיעונים בדבר מפלצתיותו של העובר. אלה רק ליבו באיילה איזו להבה מרדנית שניצתה אי שם בילדותה ומתברר שלא כבתה מעולם. "והבת של זאב מהעבודה שלך, דרורית, או סנונית, או איך שלא קוראים לה, זאת עם הרולר בליידס, היא לא סוג של מוטציה? תעזוב אותי כבר מהמה־יגידו" רשפה לעומתו, למרות שהסביר לה פעם אחר פעם שלא זה העניין. זמן קצר לפני שהפליג שוב במונית לשדה התעופה אמר בשקט כשדמעות בעיניו, "אני רק מבקש שתחשבי על זה. אם נפסיק את זה עכשיו, תוך פחות משנה יכול להיות לנו תינוק אמיתי. ילד שנוכל לשחק איתו בכדור ולשבת איתו לשולחן לארוחת ערב, ילד שאפשר לחבק ולנשק". לרגע, רצתה לרוץ אחריו ולענות שהוא צודק, שכל מה שאמר נכון והגיוני, אבל הקול המתוק שב וסחרר אותה.
כעבור שבוע, כשחזר משדה התעופה, הוציא מהמונית קופסה ועליה צילום של משפחה בהירת שיער ועולצת בתוך בריכה גדולה. "תראי איזה גודל, ממש אפשר לעשות בריכות בפנים. זה בא עם משאבה חשמלית ופילטר. והכול מתקפל לתוך כזאת קופסה קטנה". היא נישקה אותו ושניהם בכו. נבוך, אמר "גדלה לך הבטן".
*
כחצי שנה אחרי שנולד החלו איילה וגורי לחשוד שהבן שלהם מגשים משאלות. זה החל במטר מסתורי שניתך על גג ביתם בחודש יולי, מייד אחרי שגורי התלונן על חום הקיץ, ונמשך בשיחת טלפון מהחברים מהגרעין שדיווחו על קלקול במנוע זמן קצר לאחר שאיילה רטנה שהייתה מעדיפה לבלות את השבת בלעדיהם. כשנה לאחר מכן, כשהילד שר ופטפט בקולו הדק והחמוד, לא היה כבר צל של ספק – הוא נהג לשאול אם היו רוצים שדבר מה יקרה, והדבר היה מתרחש מייד ("למה את עצובה, אימא? את רוצה שסבתא תבקש סליחה על מה שהיא אמרה אתמול?" וכבר שיחה נכנסת מאימה על צג הטלפון). ללא הועיל, איילה חזרה והסבירה, "חמוד שלי, אתה לא צריך להגשים לנו משאלות, אנחנו גדולים ויכולים לדאוג לעצמנו. פשוט תהיה הילד־דג השמח והמתוק שאתה. זה שנולדת לנו זו כבר משאלה ענקית שהגשמנו".
ובכל זאת, יום אחד, בעודה משחקת עם בנה בבריכה, נדדו מחשבותיה של איילה אל בתה התינוקת של אחת מחברותיה לעבודה, ואל הריח שעלה מראשה כשאחזה אותה לרגע בזרועותיה. "תראי איזה סלטה אני עושה, אימא", העיר אותה בנה משרעפיה וקפץ לחיקה, נוכח לפתע במלוא לחותו החלקלקה. "למה את בוכה, אימא?" שאל, ונלחץ אליה כדי שתחבק אותו. למרות שהכחישה נמרצות את דמעותיה וחזרה ואמרה לו כמה היא אוהבת אותו (ואכן לא היה גבול לאהבתה), מאותו יום החל לבחון את הוריו. "אתם רוצים שיהיו לי סנפירים כחולים במקום אדומים?" "שאני יעשה שאני יהיה דולפין?" "רוצים תמונה של תומס הקטר על הזנב שלי, אבא ואימא?"
הם חזרו ואמרו שהם אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא, ונזהרו שלא להביע בנוכחות הילד בדל משאלה או שמץ רצון. "אני מפחדת שיום אחד זה פשוט יצא לי, מתוך שינה או באיזו הבעת פנים, ואז הוא יעשה משהו קיצוני, רק כדי לרצות אותי". גורי הנהן בעצב וסיפר שהילד מבקש לשחק איתו רק ב״דגמפלצת״ ודורש שיברח מפניו בצווחות בעתה. באותו לילה חלמה איילה על אם הדג הפינית. בחלומה ערכה הפינית שולחן לשתיים בתוך אקווריום גדול. כשהתעוררה שב וסחרר אותה הקול המתוק.
למחרת שבה הביתה באמצע יום העבודה ושילחה את המטפלת לדרכה. מספר שעות אחר כך, כשטיילה יחד עם בנה על גדת נחל צפוני רוחש זיכרונות, המתיקה איתו סוד: "חמודי, תהיה מוכן לעשות משהו בשביל אימא? זאת משאלה שרק אתה בכל העולם יכול להגשים". כשהגיעו לבריכה הצלולה הסמוכה לנביעת הנחל פשטה איילה את בגדיה העליונים. היא הטתה בזהירות את האקווריום הקטן המעוטר במדבקת תומס הקטר ושאלה: "מוכן?" והוא צהל מתוכו בחזרה, "מוכן!" וזינק לבריכה עוד לפני שהחלה לשפוך את תכולת האקווריום. היא הביטה בצבעים המרהיבים שעל גופו כששייט מאושר בין האדוות, ומבטה נדד אל כפות רגליה. היא נצרה את המראה בליבה וקראה לעברו, "זוכר את המשאלה שלי? זה הזמן! הינה אני באה!" אחר כך נשמה נשימה עמוקה, השילה את יתר בגדיה, וקפצה.

אורית קוריצקי מגדלת שני ילדים וכלב. ספרה 24 קסמים ועוגה הופיע בהוצאת כתר ו”Television”, ממואר שכתבה התפרסם בספר (The Inner History of Devices (MIT Press. כתבה וערכה מגוון תוכניות טלוויזיה ושימשה כמה שנים כמפיקה של תכנית ששודרה בארצות הברית (ב-NPR). בעלת תואר שני בComparative Media Studies מ-MIT.