ניאום | לביא תדהר | תרגום: דינה עזריאל

 

בעונת סופות החול ניצבת חומת כפות התמרים של העיר נֵיאוֹם כנגד ניסיונות הפלישה של המדבר. מסננים רבי־עוצמה לוכדים את גרגירי החול הדקים ומשנעים אותם אל מתקן שבו יהפכו, באמצעות לחץ גבוה וחומרי צבע, לדמויות קטנות וצבעוניות הנמכרות לתיירים בשווקיה של העיר.
בעונת סופות החול נשלחים משבי רוח אל תוך השדרות הרחבות של העיר כדי לקרר את האוויר החם. השדות הסולאריים וחוות הרוח המשתרעים מחוץ לעיר ועמוק אל תוך מדבר פנים היבשת לוכדים את כל האנרגיה שאַל־אִימְטִידָאד זקוקה לה ושבים ומזרימים אותה כך שתספק את כל צרכיה של העיר.
על חופי הים האדום נאספים הנופשים. הברים פתוחים עד שעה מאוחרת. הכופרים יושבים ומעשנים נרגילות בזמן שהילדים רצים על החוף וצוחקים. נערים שזופים מנצלים את הרוח לגלישת עפיפונים. אומרים שהאביב שורר תמיד בנֵיאוֹ־מוּסְטָאקְבָּאל, בנֵיאוֹם. אומרים שהעתיד שייך לצעירים.
מַריָם דה לה קרוז, שהשתרכה לאיטה במורד שדרות אל־מנסורה, כבר לא הייתה צעירה כל כך, אף שלא החשיבה את עצמה זקנה כלל. אלא יותר במעין גיל ביניים, שבו החיים מוצאים דרך להזכיר לך בו־זמנית את מה שאיבדת ואת מה שעדיין מצפה לך. את הבגידה המשפילה של גופך, שפעם נדמה כל כך מושלם וכל כך חסר מאמץ ואילו עתה עקצץ באלפי כאבים חמקמקים, כך שמצאה את עצמה תוהה ללא הרף אם הרע מכול עוד לפניה.
היא הייתה בריאה לחלוטין, כמובן. אבל מודעת בכל רגע לשעון המתקתק של תאי גופה המזדקנים. או במילים אחרות, לזִקנה. ולאחריה המוות. וזאת הייתה בעיה בעיר כמו נֵיאוֹם, שנבנתה ואז שווקה – נישאת על גלי הבורסות של ניו יורק, טוקיו ובייג'ין – על הנחת היסוד שאת הכול אפשר לתקן, לטייב, לשפר, שדברים לא צריכים להישאר כפי שהיו. במגדלים הבוהקים שבלב העיר, תאגידים מסואבים ומשעממים פינו את מקומם לחברות הֶזְנֵק מבריקות, מאוישות צעירים שנונים ונלהבים. מכנסיים קצרים במקום חליפות, חולצות טי עם סיסמאות אירוניות, משקפי שמש מגניבים (אם כי כולם בנֵיאוֹם הרכיבו כאלה בשמש העזה). מאריכי חיים, מטפלים גנטיים, מקפיאי גופות צעירים שקראו לחבָרות שלהם בשמות כמו מלפפונים צוננים בע"מ, או  מיזם מלכת הקרח, טכנאי שתלים ועכברי מעבדות לחידוש רקמות – הכול שרץ כמו מושבת מקקים משגשגת על מצע ההון הראשוני של נערי שנג'ן או סאן חוזה האבודים, שהזִּקנה קפצה עליהם.
בנֵיאוֹם הכול היה אמור להיות יפה, לפחות יפה באופן גיקי , למן הרגע שבו הנסיך הצעיר מוחמד משושלת אל־סעוד הגה לראשונה את הרעיון לבנות את עיר העתיד במדבר של חצי האי ערב ולחופי הים האדום. היא הפכה למטרופולין אימתני.
אַל־אִימְטִידָאד, קראו לה המקומיים. "המשרעה".
מַריָם גדלה שם, מעולם לא הכירה מקום אחר. אימהּ הגיעה לנֵיאוֹם מהפיליפינים בחיפוש אחר עבודה, פגשה את אביה של מַריָם, נהג משאית מקהיר שהכיר את כבישי המדבר מלוקסור ועד ריאד, מאלכסנדריה ועד מכה. הוא כבר מת, אביה, נהרג בתאונת דרכים על גבול עומאן, כשהוביל סחורות מסין אל שווקי ניזווה. היא עדיין התגעגעה אליו.
אימהּ המשיכה בחייה, היא נישאה מחדש פעם אחת ועתה התגוררה במוסד סיעודי בפאתי העיר, ברובע נינְוֵה. חלק גדול משכרה של מַריָם שימש לכיסוי העלויות. זה היה מקום טוב, וטיפלו שם היטב באימהּ. פעם נהגו בני משפחה לחיות יחד ולטפל זה בזה. אבל עכשיו נותרה רק מַריָם.
זה בסדר. ככה זה וזהו. אלה פני הדברים. עכשיו פסעה לאיטה בחום, מכוניות חלפו על פניה במהירות לכל הכיוונים. דגמי הבוהר האחרונים, מכונית פאראדיי דו־מושבית, מונית גאוס II שחורה. מכוניות לא נקראות אף פעם על שם משוררים, חשבה. הטעם שלה בשירה נטה לכיוון הניאו־קלאסי: אנג יי־שנג, ליאור תירוש. הם לא היו המפורסמים ביותר, הם פשוט… היו.
המכוניות נהרו מסביבה, משנעות נוסעים לכל עבר. תנועתן דמתה לזו של להקות דגים, שכן נעו באופן עצמאי ועם זאת באחדות. הנהיגה במכונית הייתה אסורה על פי חוק באל־אימטידאד. כולן הופעלו באופן אוטונומי. מַריָם גילתה שכך התנהלו הדברים בדרך כלל. אנשים לא סמכו על אנשים אחרים בעניינים כגון נהיגה, או החלטות הנוגעות להשקעות, או טיפול רפואי. הם העדיפו מכונות בעלות אינטליגנציה שגבולותיה הוגדרו במדויק, מסוג המערכות שהיו מאוד, מאוד טובות בדבר אחד מסוים.
בני אדם, על חוסר העקביות שבהם, הרגשות – המודעוּת – רק סיבכו דברים.
בהינתן משימה שיש לבצעה כראוי, מן הראוי שמכונה תבצע אותה.
היא השתרכה לאורך השדרה, גוררת מאחוריה את כלי העבודה שלה. דלי ומגב, סבון וסמרטוטים.
וחשבה: אלא אם כן זה עניין של מעמד, כמובן.
שדרת אל־מנסורה, בפאתי מרכז העיר, היתה רחוב נעים שעצי תמר רבים, במרווחים קבועים, סיפקו צל לאורך המדרכות משני צידיו. הבניינים היו בני כמה קומות בלבד, בקומת הקרקע חנויות ומעליהן דירות נאות ומרווחות. לאורך המדרכות שמרטפי כלבים הוליכו את כלביהם של אחרים ואומנות הסיעו תינוקות של אחרים בעגלות. בתי הקפה היו פתוחים ואוויר ממוזג בקע מהם. הבעלים, שישבו ולגמו קפוצ'ינו, היו שקועים בשיחות רבות משמעות ובכך סימנו לעוברים והשבים שהם לא סתם נחים, כי אם עוסקים בתקשורת בינאישית חשובה.
מַריָם חלפה על פני בתי הקפה, על פני החנויות שמכרו פנינים מתורבתות ובשמים מיובאים, ערכות אבטחת פרטיות נגד רחפנים, על פני מאפייה ביתית שהפיצה ריח כיכרות לחם מחמצת ועוגיות בקלאווה דביקות. דוכן פרחים הציע למכירה זרי ורדים אדומים ודשנים. האנשים שגרו בשדרות אל־מנסורה היו בעלי השאיפות, אלו שעדיין החשיבו עצמם מיליארדרים לעתיד. רובם לא יצליחו לעולם, הגורל הועיד להם קריירות של ניהול זוטר או מחקר שיווקי או הובלת צוותי מחקר ופיתוח, אבל נכון לעכשיו, לפחות, הם חיו בתקווה. ותקווה היא סם חזק.
עוד חנות, הפעם להשכרת שעונים יוקרתיים. היא מעולם לא הבינה את התשוקה לענוד את אותן מכונות מכניות זעירות שמודדות זמן במחיר מופקע. השעון שלה היה חיקוי פלסטיק משוק האיכרים בנינְוֵה, שיוצר בייצור המוני ביִי־ווּ, ומשם הופץ – בדרך המשי החדשה שבנתה סין – לכל העולם. מסוג הזבל שאביה היה מוביל במשאית שלו. אבל אנשים ענדו שעונים במטרה להראות לעולם שהם עשירים, מצליחים, שהם בדרך למעלה. שהם מתייחסים לזמן ברצינות.
גם מַריָם התייחסה לזמן ברצינות. שילמו לה לפי שעה. עכשיו עשתה את דרכה אל הכתובת והקלידה את הקוד ועלתה מעלה במעלית אל דירת סמירנוב־לי. זאת הייתה דירה נאה ומרווחת, ובה חלונות מהרצפה עד התקרה המשקיפים על העיר ועל הים עד לאופק. מסוג הדירות ששכרו ביו־האקרים או מנהלי שיווק ויראלי מצליחים במידה סבירה. היא הייתה יקרה מכדי שיוכלו לרכוש אותה. בשדרות אל־אימטידאד כמעט לאיש לא הייתה דירה בבעלותו. הכול בנֵיאוֹם היה מושכר – חללי מגורים, שעוני יוקרה, אנשים.
סמירנוב ולי לא היו בבית. היא מילאה את הדלי במי סבון חמימים בחדר הרחצה הבוהק שלהם. הם היו זוג נאה ונחמד, גברים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, תצלומי החתונה שלהם היו תלויים בחדר האורחים. הם צולמו בטקס כלשהו על החוף בפיג'י או בבאלי, בכל אופן באחד מאותם מקומות שאנשים תמיד נסעו להתחתן בהם. בעוד הקרקע של נֵיאוֹם הייתה שייכת עדיין לסעודים, הוועדה לקידום המוסר ולמניעת חטאים – המוטאווין – היתה חסרת סמכות מחוץ לגבולות ארצם, ולסוכני מוטאווין לא היתה כל סמכות אכיפה בתחומי "המשרעה". חירותה של נֵיאוֹם היתה חלק בלתי־נפרד מן החבילה, הרבה לפני שהיו לה מניות למכירה, כאשר היתה עדיין רק סרטון שיווק באתר שיתוף סרטוני וידיאו; חלום משולח רסן ומגוחך למדי של איזה נסיך עשיר.
מַריָם השקיפה על העיר בזמן שניקתה את החלונות. היא אהבה להיות לבד בדירה, לדמיין שהיא חיה בה, מוקפת בכל הפשטות המינימליסטית הזאת. לפעמים סמירנוב או לי היו שם, אבל לרוב הניחו לה לנפשה לעשות את עבודתה. זה היה קטע בנֵיאוֹם. בפעם האחרונה שראתה אותם נודע לה שהם חשבו על ילדים וזה גרם לוויכוח מפני שסמירנוב (מעולם לא נודע לה שמו הפרטי, גם זה היה קטע בנֵיאוֹם) לחץ ולי הסתייג, מתוך דאגה לעלויות של רחם מלאכותי, והם התווכחו על צבע העיניים הרצוי ואם עליהם להביא לעולם בת או בן.
היא ניקתה ושאבה, האכילה את הדגים (דג שפמנון טרופי, שני דגי ראש נחש ודג סכין נוצה אחד), איבקה את המדפים (אוסף ספרי פנטזיה ומהדורות פקסימיליה לאספנים של רבעון ההאקרים 2600, המדריך למשתמש של נורטון קומנדר ו־40 הקס), הוציאה את הזבל וזרקה אותו אל תוך פיר המִחזור האוטומטי.
אנשים עניים יותר הסתפקו באיזה רובוט ביתי רב־תכליתי. העניים בהרבה ניקו בעצמם. לעשירים בהרבה היו משרתים.
לי וסמירנוב השתכרו בדיוק ברמה שאפשרה להם להעסיק מנקה אנושי במשרה חלקית. בדיוק ברמה שאפשרה להם לפלוט במהלך שיחה כבדרך אגב, "הו, כן, המנקה בדיוק היתה פה אתמול," וכולי. "היא גרה בנינְוֵה, המסכנה." הם היו אנשים נחמדים והם שילמו לה די טוב, ובזמן, וזה היה חשוב. הם תמיד אמרו לה שהיא יכולה להתכבד במה שיש במקרר, אבל בכל פעם שפתחה את דלת הכרום המבהיקה, מצאה בתוכו רק מְכלים של יוגורט פרו־ביוטי. אנשים בנֵיאוֹם דאגו לחיידקי המעיים שלהם באופן שבו אנשים במקומות אחרים דואגים לילדים שלהם. כלומר, במסירות.
כאשר עזבה את הדירה באותו אחר צהריים היה לה חם והיא היתה רעבה והיא חטפה מנת פלאפל בדוכן לצד הכביש. שמן טפטף במורד סנטרה והיא ניגבה אותו במפית נייר, מבלי לתת לחום או לכל דבר אחר להטריד אותה לעת עתה. כולם אהבו פלאפל. רחוב לא היה ראוי להיקרא רחוב אם לא היה בו לפחות מוכר פלאפל אחד.
היא חלפה על פני סניף הבנק הלאומי של ג'יבוטי, וחיפשה את החבר שלה, חאמיד. בדרך כלל היה אפשר למצוא אותו שם בפינה.
ואז ראתה אותו, יושב כרגיל כשגבו שעון על חזית הבנק. מביט מעלה אל השמש.
אבל משהו נראה לה מוזר. משהו בתנוחת הגוף שלו, בחוסר התנועה. היא התקדמה צעד ועוד אחד. ואז תחושת המוזרות התגברה והיא החלה לרוץ.
כאשר הגיעה אליו, למשך רגע אחד בלבד לא הצליחה לקלוט את מה שעיניה רואות. פניו, החיוניות כל כך בדרך כלל, היו מדולדלות, עורו החלק חרוך וקרוע, הראש עצמו ספג חבטות עזות כל כך עד שנתלה במעוקם מצווארו. עינו השמאלית נעקרה מארובתה והשתלשלה על פניו ברפיון. אחת מזרועותיו הייתה שבורה וברכיו נופצו, הגוף הדומם נהרס כולו באכזריות והופקר למות.
"אלוהים," אמרה מַריָם. "אלוהים."
אצבעותיה ליטפו את לחיו, את הגומי הרך של בשרו. העור הביומטרי נקרע מהפנים ברצועות, חושף את הגולגולת והמוח המכניים, הגסים, שמאחוריו. גם הם היו חבוטים ושבורים, והרובוט נשען חסר חיים כנגד הקיר.
"חאמיד?" אמרה מַריָם. "חאמיד?"
אבל לא נשמעה תשובה. העין הנותרת בהתה אל תוך הריק. מַריָם היתה מזועזעת, משום שאלימות מסוג זה ראתה רק לעיתים נדירות, וחאמיד היה חבר שלה.
הוא היה רובוט סיעודי רב־תכליתי, מהסוג שנהגו להתקין בביתם של אנשים מבוגרים. הוא היה ישן, זמנו עבר כבר לפני שנים. בדרך כלל היו משליכים את הרובוטים אחר כבוד למִחזור אבל חאמיד חמק מן הגורל הזה וגר ברחוב. הוא תמיד אהב לפטפט והִרבה לחייך ונראה שאנשים מחבבים אותו.
היא מחתה את עיניה. הזדקפה, בחנה את הנזק. אלו היו בוודאי ילדים, בני נוער שעשו את זה. בעזרת מוטות ברזל או כל חפץ מאולתר אחר, סוג כלשהו של אלה. מַריָם רעדה מזעם. היא הזעיקה את השוּרְטָה.
עוברי אורח אחרים עקפו אותם, כשהם מתעלמים ממראה הרובוט. שתי נשים שתו תה על מרפסת בצידו השני של הכביש. מוכר מיצים חלף על פניה עם עגלתו. קבוצת בנקאים מג'יבוטי חלפו על פניה בחליפות דהויות.
ג'יבוטי, הממוקמת על קרן אפריקה ובאב אלמנדב, הייתה מסעף הכבלים התת־ימיים המרכזי שחיבר את אסיה, אפריקה ואירופה. הבנקאים צברו בהדרגה חשיבות פוליטית וכלכלית ככל שהמציאות הווירטואלית הכניעה את זו הממשית.
אבל גם הם לא שמו לב לרובוט.
לא עבר זמן רב עד שניידת שורטה נעצרה לידם וקצין יצא מתוכה. המכונית הייתה מרקוני ספורט, מפוספסת בירוק־ולבן, עם חרב מעוגלת המצוירת על צידה, והקצין נראה ספורטיבי לא פחות, עם שיער שחור קצוץ, נעליים מצוחצחות וחיוך נעים.
"היי, מַריָם," אמר.
"נאסיר," אמרה בהקלה. היא הכירה אותו עוד מהגן, אימו הייתה חברה של אימא שלה. "לא ידעתי שאתה עובד במרכז העיר."
"אני סמל עכשיו," אמר, וחייך במבוכה קלה. "מה הבעיה, מַריָם?"
"זה חאמיד," אמרה. "הוא נרצח."
נאסיר הפסיק לחייך והתקרב אל גופו הנטוי של הרובוט. הוא כרע כדי להתבונן בנזק.
"אני מצטער," אמר.
"הכרת אותו?"
"כולם הכירו את חאמיד. אפשר לומר שהוא היה התקן שכונתי קבוע."
"אז? תוכל לעשות משהו? אתה יכול לתפוס את מי שעשה את זה?"
נאסיר הזדקף. הביט בה בתשומת לב.
"רוצה תה?" אמר. "יש מקום ממש מעבר לפינה."
"אתה תתפוס אותם?" היא אמרה.
"מַריָם, זה לא בן אדם," אמר נאסיר. "זאת בסך הכול תוכנת צ'אט עם פרצוף. היא מתוכננת כך שתתחבב על אנשים, אבל אין שם שום מודעות, שום דבר למעט מספר תשובות כתובות מראש ברשת עצבית. כמו הרובוטית הישנה ההיא שהסעודים נתנו לה פעם אזרחות, או רובוט מין סטנדרטי. את יודעת את זה."
"אבל אתה לא יכול –!" היא אמרה. "אתה לא יכול פשוט לא לע–"
"הייתי יכול לעצור אותם על גרימת נזק לרכוש," אמר, "אלא שחאמיד לא היה רכושו של איש, הוא היה, ובכן, נפטרו ממנו. אני מניח שמישהו יצטרך לנקות את זה, כך שאולי אפשר לתפוס אותם באשמת לכלוך. כן–" פניו התבהרו. "לכלוך זאת עבירה חמורה. אנחנו כל הזמן בחיפושים אחרי–"
אבל היא כבר לא הקשיבה לו. היא הנהנה, בנימוס, כשדיבר, וכשהציע לה שוב תה, נענעה בראשה, לא, תודה לך, וכן, אני בסדר גמור. ואז הוא הזעיק למקום את צוות התחזוקה של הרחוב שיבואו לנקות ואחר כך הלך לדרכו.
אבל לפני שהלך אמר, "תראי, היה ממש נחמד לפגוש אותך שוב." הוא העביר משקל מרגל לרגל.
"האם תרצי אולי, נגיד, לצאת לארוחת ערב באחד הימים? להיזכר בזמנים ההם, את יודעת…" הוא השתתק.
"בטח," אמרה. "בטח. אני אשמח."
"בסדר גמור." והוא חייך שוב את החיוך הקורן שלו. "אם כך, אני מניח שנתראה."
"נתראה, נאסיר."
ואז הוא הלך, והיא נותרה לבדה עם הרובוט.

#

מַריָם מעולם לא החשיבה את עצמה בודדה, אבל אובדנו של חאמיד והפגישה שלאחר מכן גרמו לה להיות פחות בטוחה בכך מאשר בדרך כלל. היא עלתה על אוטובוס. כמו שאר כלי הרכב, הוא היה לגמרי אוטומטי וממוזג ולקח אותה הרחק ממרכז העיר ואל השוליים. בזמן שהתקרבה לרובע נינְוֵה הפכו הרחובות מעט מלוכלכים יותר (אבל לא יותר מדי) ויותר חול נישא ברוח. כשיצאה מהאוטובוס השמש נטתה לשקוע ומעל למדבר היא יכלה לשמוע רעם מתגלגל. אומללות מיוחדת במינה שררה כאשר סופות החול והרעמים התמזגו. היא הרכיבה את משקפי השמש שלה ועשתה את שארית הדרך ברגל, כלבים נובחים, ילדים רצים יחפים, דוכני שוק שופכים את מרכולתם. זה היה המקום שבו חיו רוב הפועלים האנושיים של העיר: האופים, פועלי הניקיון והמלצרים, המניקוריסטים ומעצבי השיער, עובדי משק הבית, האחים והשומרים, הסדרנים והשרתים.
אנשים כמוה. אנשים שחשבו שגם רובוט ישן יכול להיות חבר, לא רק משהו שזורקים לאחר שמסיימים להשתמש בו. היא הלכה לבקר את אימהּ בבית האבות. אימהּ נראתה טוב היום, חיונית יותר, ודיברה בהתלהבות כשמַריָם נכנסה.
"אבא שלך חוזר הלילה," אמרה אימא שלה. "ונצא למסעדה, ואז למקום הזה של ה'האלו־האלו' שאת אוהבת. נכון שזה יהיה נחמד?"
"כן, אימא'לה. זה יהיה מאוד נחמד," אמרה מַריָם. אביה מת מזמן והמקום שמכר האלו־‏האלו נסגר לפני שנים. היא אמרה, "ראיתי את חאמיד היום."
"הרובוט? תמיד חיבבת אותו," אמרה אימא שלה. "מאז שהיית ילדה קטנה. הם טובים עם ילדים."
אימהּ עבדה בבית אבות בדיוק כמו זה שהגיעה אליו בסופו של דבר. שם פגשה מַריָם את חאמיד. אימהּ זכרה את העבר בבהירות מדהימה. רק ההווה חמק ממנה שוב ושוב.
"כן," אמרה מַריָם. "את בסדר, אימא'לה?"
היד של אימא שלה נחה על ידה. מַריָם הביטה ביד של אימהּ והשתאתה למראה הכתמים והקמטים שהופיעו עליה, נזכרת שוב בילדותה ובידיים החזקות של אימהּ ובעדינות שבה רחצו אותה אז באמבט. הידיים היו אז חלקות ועדיין לא ניכרו בהן השנים ופגעי הזמן.
"שלומי טוב, מַריָם. את דואגת יותר מדי." אימהּ נשענה לאחור ונאנחה. "אביך יחזור עוד מעט… ואז נצא לארוחת ערב. נוכל לעצור במקום הזה של ה'האלו־האלו' שאת כל כך אוהבת. מה דעתך, אהובה?"
"אני אשמח, אימא'לה," אמרה מַריָם.

#

היא ערכה קניות ברחובות ההומים המובילים אל בניין המגורים שלה. גשם החל לרדת והבוץ גאה דרך מרצפות האבן השבורות של הרחוב. ילדים רכבו על קורקינטים חשמליים ובעלי חנויות תלו מנורות חירום מחוץ לחנויותיהם, מפני שהחשמל בחלק הזה של העיר נותק לעיתים קרובות בלי התראה, כאשר היה נחוץ במקום אחר.
כשהגיעה לבסוף אל הבניין שלה, המעלית שוב לא עבדה. היא טיפסה במדרגות עד שהגיעה לדירתה. היא פתחה את הדלת. במטבח הקטן קצצה שום והעמידה על הכיריים סיר של במיה ברסק עגבניות. היא הלכה אל המרפסת והציתה סיגריה נדירה של טבק בלתי־חוקי. אחד השכנים שלה מכר אותן, ובלילה כזה איש לא ילשין עליה.
היא עמדה על המרפסת והביטה הרחק אל המדבר שמעבר לעיר. ברק הבזיק אי שם בכיוון מכה, והרוח ייללה כאן, נושאת עימה חול לח מגשם.
היא חשבה על הרובוט, ותהתה אם לי וסמירנוב יחליטו להוליד את התינוק ההוא, ואם כן, מה יהיה צבע העיניים שלו. היא חשבה על הסכום הקטן שחסכה, מדי חודש, אחרי כל החשבונות וההוצאות של אימהּ. היא חשבה על נאסיר ותהתה אם עליה להתקשר אליו בחזרה. זה יהיה נחמד, חשבה, לצאת פעם לארוחת ערב.
היא עישנה את הסיגריה שלה והרוח חטפה את העשן ונשאה אותו הרחק משם.

 


לביא תדהר הוא וסופר מדע בדיוני ופנטזיה ישראלי, החי ומתגורר בלונדון. ספריו זכו בפרסים רבים ותורגמו לשפות רבות. לעברית תורגמו בשנים האחרונות שניים מספריו: איש שוכב וחולם (כתר, 2018) והתחנה המרכזית (הוצאת יניב, 2017).

דינה עזריאל היא אדריכלית, כותבת, מתרגמת ועורכת ירושלמית, חובבת עירוב תחומים וז'אנרים.

ספקולציה
דילוג לתוכן