הבית הקטן היה מושלם, בדיוק כפי שפלג ציפתה. הוא היה מוקף בגינה מטופחת, צבוע בצבעי כתום וצהוב עליזים, תואמים לווילונות שעיטרו את חלונותיו. עציצים עם צמחי תבלין נחו על החלונות, שבשבת קטנה הסתחררה על הגג, וצליל פעמוני רוח נישא מהבית. השביל המוביל אליו היה מרוצף בחלוקי נחל, עגולים ומושלמים כל כך שפלג חשה דחף לא ברור לחלוץ את סנדליה, להשאיר אותם במכונית ולפסוע על השביל יחפה. היא התעלמה מהדחף, כמובן.
במשך שבוע שלם חככה בדעתה, מתלבטת מה ללבוש, אילו נעליים לנעול, איך להתאפר, איך לסדר את שערהּ, אילו תכשיטים לענוד. היא הביטה בפניה במראת הרכב, ואז בשעון. תשע ארבעים ושתיים. היא פחדה כל כך לאחר, שבסופו של דבר הקדימה בחצי שעה, אבל לא עלה בדעתה לכפות את עצמה על גברת הופשטטר אפילו חמש דקות לפני המועד שאליו הוזמנה.
היא הציצה שוב בטלפון שלה, קראה שוב את המייל הקצר והחביב שנשלח אליה, וידאה בפעם העשרים שזה היה היום הנכון, השעה הנכונה. תחושת הפליאה וההשתוממות עדיין מילאו אותה על כך שהיא כאן, במקום הזה, בבית של הסופרת שהיתה האדם החשוב ביותר בחייה שנים רבות כל כך, שהיתה לה כמו אם, אחות גדולה, מורה, מדריכה, חונכת, מושיעה.
חמש דקות לעשר. פלג העיפה מבט אחרון במראה, נשמה נשימה עמוקה ויצאה מהרכב. איבריה היו נוקשים מפחד ומהתרגשות, וצליל עקביה על שביל חלוקי הנחל נשמע רם מדי באוזניה, מפר את השקט הנעים של האזור הכפרי. בצידי השביל היו מפוזרים פסלונים קטנים, ככל הנראה עבודות יד שקיבלה הסופרת המפורסמת ממעריציה. כמעט כולם היו גיבורי סדרת "נעמה הקסומה".
על כיסא הקש שליד דלת הכניסה בידרה רוח קלה את דפיו של ספר פתוח, כאילו ביקשה לעלעל בו. פלג כמעט הושיטה יד להציץ בכריכתו, אבל התביישה לעשות זאת. היא נעמדה מול הדלת, שאפה שוב אוויר, וצלצלה בפעמון. "רק רגע," קרא קול עליז מפנים הבית, וצעדים קלים נשמעו בעקבותיו, ולפני שפלג הספיקה לשאוף אוויר שוב, הדלת נפתחה והיא עמדה פנים אל פנים מול הגברת אורה הופשטטר השנייה.
משפט הפתיחה של פלג היה מתוכנן היטב. היא חזרה עליו מול המראה כבר שבוע. שלום, גברת הופשטטר. אני פלג בן בסט, ואני מודה לך מקרב לב שבחרת בי, ואסירת תודה על כך שהזמנת אותי לפגוש אותך. למרבה הזוועה, פלג גילתה שאינה מסוגלת להוציא הגה. היא בהתה בגברת הופשטטר המחייכת וניסתה להכריח את שפתיה לזוז, את גרונה להפיק צליל, אך לשווא.
שניות ארוכות ומענות של שקט חלפו לפני שגברת הופשטטר צחקה, צחוק מתגלגל ונעים. "את בוודאי פלג, נעים מאוד. אני אורה." היא הושיטה לה את ידה ללחיצה, ופלג הצליחה סוף־סוף להניע את גופה המאובן וללחוץ את היד המושטת.
"נ־נעים מאוד," גמגמה. "ס־סליחה, גברת הופשטטר, פשוט, כל כך התרגשתי…"
"אני מבינה, יקירה," גברת הופשטטר צחקה שוב, ופתחה את דלת הבית לרווחה. "ובבקשה, קראי לי אורה. בואי, היכנסי."
גברת הופשטטר הובילה אותה על פני מטבח נקי ונעים אל הסלון המסודר, העמוס בכונניות ספרים. על גבי שולחן קפה קטן נערכו כלים לשתי סועדות – שני קנקנים מהבילים וצלחת גדולה גדושה בעוגיות ורקיקים. פלג מצמצה, מבולבלת.
"כן, אני יכולה לאכול," צחקה גברת הופשטטר – אורה, הזכירה לעצמה פלג, אבל לא האמינה שתצליח לקרוא לה בשמה הפרטי כשתצטרך להגות אותו. "אני לא חייבת, כמובן, אבל זה נעים יותר. יש לנו קפה ושוקו, מה למזוג לך?"
"שוקו, בבקשה," אמרה פלג, ומייד חשבה שזו בחירה ילדותית להחריד, אבל גברת – כלומר, אורה – חייכה ומזגה מהשוקו גם לעצמה.
פלג לגמה מהספל. מאז שהתעוררה הבוקר היתה נרגשת ולחוצה מכדי לאכול או לשתות, והשוקו היה נפלא. היא נזכרה בנאום שלה, וניסתה להתחיל מחדש. "אני מודה לך מקרב לב על שהסכמת לפגוש אותי והזמנת אותי להתארח בביתך. תמיד חלמתי לכתוב סדרה כמו 'נעמה הקסומה', וכשלילך מההוצאה הודיעה לי שבחרת בי…" ההתרגשות הותירה אותה בלי אוויר, והיא השתתקה שוב.
אורה צחקה. "הו, העונג כולו שלי, יקירה. מאז שסופרות אחרות הצטרפו אליי בכתיבת סדרות ההמשך של 'נעמה הקסומה', אני מאשרת בעצמי את כל העלילות, אבל רק לעיתים רחוקות הסופרות טורחות להגיע עד לכאן."
"אני יודעת. אבל הייתי מאושרת מהאפשרות לקבל באופן אישי את ברכתה של היוצרת של 'נעמה הקסומה'," הודתה פלג.
אורה חייכה. "אני איני היוצרת הזו, יקירה. אני רק אלגוריתם, אסופה של זיכרונותיה, יצירותיה ותיעוד פעילותה בעולם הווירטואלי. ההערצה של בנות דורך מחמיאה לי מאוד, אך אינה במקומה."
פלג שמעה את המילים האלו בעבר ממעריצים טהרנים רבים, אבל לא ציפתה לשמוע אותן מהסופרת עצמה. לשונה השתחררה, בבת אחת, כמו ממשיכה באותו דיון אינסופי שניהלה פעמים רבות כל כך באינספור במות. "גם אם את לא אותה אישה בשר ודם, את היא אותה הסופרת. קראתי את כל הסדרות שכתבת – כלומר, שאת, אורה הופשטטר השנייה, כתבת. הן נפלאות, וההבדל היחיד ביניהן לבין היצירות שגדלתי עליהן הוא המגוון העשיר של דמויות שונות שהבאת אל תוך היצירה. חלקי המתכת שמרכיבים אותך הם לא מי שאת, לא יותר מהעצמות והשרירים שהרכיבו את קודמתך. את והיא הן אותה היוצרת שהערצתי כל חיי."
אורה הניחה את ספל השוקו שלה והביטה בה, ופלג תהתה כיצד מבטה של אנדרואידית יכול להיות רך כל כך. "מה דעתך שנלך אל חדר הכתיבה שלי ותספרי לי מה תכננת עבור הסדרה החדשה שלנו?" הציעה.
שלנו, היא אמרה, והפכה בכך את פלג לשוות ערך לה, לעמיתה, לחלק מיצירתה. פלג הנהנה, כיוון שלא בטחה בגרונה שיצליח להפיק קול.
***
נעמה נשכבה לאחור ופרשה את כנפיה האדומות הארוכות בבריכת הלבה, מאפשרת לחום הנעים להקל על שריריה הכואבים. היא נאנחה, מניחה ללָּבה לכסות אותה לרגע עד מעל לראשה. סדר היום שלה כמנהלת פנימיית ״עמק רפאים״ היה עמוס מאוד, אך היא מעולם לא הסכימה לוותר על טבילת הבוקר שלה בבריכת הלבה המותכת. דרך הלבה שמעה את דנטה מתלונן, מזכיר לה שהמלווים כבר מחכים לה במשרדה. היא נאנחה, הניחה ללבה לחמם אותה עוד דקה ארוכה, ואז הרימה את ראשה מעל פני הבריכה. דנטה ישב בפינה, מלקק את זנבו כאילו לא השמיע עד לפני רגע תלונות רמות כל כך שבוודאי הדהדו עד השאול עצמו. נעמה חייכה ויצאה מהבריכה. היא נקשה באצבעה, והלבה נעלמה מעורה. בגדיה הופיעו שוב – חליפה אדומה־שחורה, שתתאים לטקס פתיחת שנת הלימודים שיתקיים הערב. היא סידרה את שערהּ כך שיבליט את הבוהק של קרניה, וידאה שהפתח לזנב מאפשר לה תנועה חלקה, וסגרה חור קטן בכתף שנוצר בגלל טיפת לבה שנשארה על עורה. "סיימת?" שאל דנטה ביובש. "יש רק חמישה־עשר מלווים במשרד, שום דבר רציני."
נעמה נאנחה. "הם יודעים שהם היו צריכים לרשום את המיועדות שלהם כבר לפני חודשיים, נכון?"
"תמיד יש נרשמות של הרגע האחרון," אמר דנטה, מלקק את רגלו הקדמית במקבילה החתולית של משיכת כתף. "את יודעת טוב יותר מכולם שלפעמים לוקח זמן לאתר את המיועדת שלך."
"בניגוד אליך, רוב המלווים לא צריכים לחלץ את המיועדות שלהם ממרתפים שבהם ההורים שלהן כלאו אותן," הזכירה לו נעמה, אבל התרצתה. היא הרימה את דנטה על כתפה, פרשה את כנפיה, והם עפו מעל ההר, אל המשרד שלה. דנטה לא שיקר – המלווים רבצו על הכורסאות, על המדפים, על שולחן העבודה שלה, על הכיסא המשרדי – אפילו בתוך כד הזימון שלה, למרבה חרדתה.
"את מנסה להביא לכאן את אשמדאי?" שאלה את המלווה שנחה בתוכו, והטריקולורית ירדה ממקום מושבה בחוסר חשק רב.
למרבה הצער, דנטה צדק. המלווים הגיעו בעקבות מיועדות פוטנציאליות שזה עתה נמצאו – אצל רובן טרם הופיעו הסימנים שזיהו אותן כבנות לילית – והן גדלו במשפחות מאמצות, או אצל האב, לאחר שהאם נעלמה או מתה בנסיבות מסתוריות. בזה אחר זו, ניצבו כל המלווים לפניה, והיא צפתה מעיניהם החדות בנערה מבוהלת שגילתה לראשונה גירוד מציק בשני צידי ראשה, או שנותרה הניצולה היחידה אחרי שביתה עלה כולו באש, או שייחלה להיבלע באדמה והצליחה שוב לצאת רק לאחר יממה שלמה, או שהתעוררה בראש בניין גבוה ולא הבינה כיצד הגיעה לשם. הצפייה לא היתה קלה, ולא בשל הקושי להסתגל למבט המשונה שניבט מעיני החתול. נעמה חשה צביטה בליבה למראה כל אחת ואחת מהפוטנציאליות, שהדהדו את זיכרון הבדידות, העצב והפחד שהיו מהות חייה לפני שדנטה מצא אותה.
המלווה הנאמן שלה, שהרגיש במצוקתה הנוכחית, התיישב על ברכיה והצמיד את ראשו לבטנה, מגרגר ברכות, מזכיר לה שהוא לצידה. היא גירדה מאחורי אוזנו, נזכרת ביום שבו הופיע בחלון הקטן במרתף שבו העבירה את מרבית חייה. הוא השתחל בין הסורגים הצרים וסיפר לה שהיא לא לבד, שיש אחרות כמוה – אחיות לקללה, שלא היתה קללה אלא כוח מופלא. עברו שנים לפני שהפסיקה לחשוש שחייה החדשים – הפנימייה, דנטה, חברותיה הטובות – היו רק חלום בהקיץ.
מאוששת, נעמה הביטה בעיני המלווה הבאה, אותה הטריקולורית שירדה מכד הזימון, וצללה אל תודעתה של החתולה. יחד איתה, זינקה בין הגגות, השתחלה בין סורגים, והגיעה אל אדן חלון בקומה שלישית, שם הציצה אל תוך חדר שפוסטרים של שחקני כדורגל עיטרו את קירותיו. על הרצפה ישב ילד, בוהה בקופסה מלאה במכוניות צעצוע מסודרות, נוצצות, שנראה שמעולם לא שיחקו בהן. הילד נאנח וסגר את הקופסה. נעמה חיכתה בסבלנות, ממתינה לאחות הקטנה או הגדולה או אולי החברה הטובה שייכנסו לחדר. במקום זאת, הילד קם על רגליו, פתח בזהירות את הדלת ויצא מהחדר. החתולה השתחלה בין התריסים ומיהרה בעקבותיו. הוא חמק אל תוך חדר גדול שמיטה זוגית במרכזו וכריות נוי מסודרות בראשה. הוא עבר בדלת נוספת, שהובילה אל ארון רחב, והחתולה צפתה בדממה בזמן שהחל לשלוף את השמלות של אימו מהמדף ולמדוד אותן. לבסוף היא ייללה, והוא הסתובב, שמט את השמלה והביט בה. נעמה זיהתה את המבט בעיניו, את ההכרה, את הפליאה. אותו מבט היה בעיניה שלה כשראתה את דנטה לראשונה.
נעמה עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן שוב והביטה בטריקולורית שעמדה על שולחנה במבט מלא תוכחה. "יש לך טעות," היא אמרה. "רק נשים יכולות להיות בנות לילית."
"מיאו," ענתה הטריקולורית.
"זה ילד," ענתה נעמה. "בן. לא יכול להיות שאת לא רואה את זה."
"מיאו," התעקשה החתולה, ונעמה הרצינה.
"אם ככה, יש לנו בעיה," אמרה.
***
אורה הרימה את עיניה מהדף וחייכה אל פלג. "מצוין. הכתיבה טובה וסוחפת. נעמה נשמעת כאילו כתבתי אותה בעצמי."
לרגע ראשה של פלג הסתחרר כל כך שהיא תהתה אם היא עומדת לאבד את הכרתה מרוב אושר. החרדה מכך שתתעלף מול עיניה של אורה הופשטטר מיקדה אותה. היא הזכירה לעצמה לנשום, ואמרה, "א־את באמת חושבת ככה?"
"בהחלט," אמרה אורה והשיבה לה את הדף. "וגם דמותו של הנער שמסתנן ל'עמק רפאים' כדי לרגל אחרי בנות לילית הוא רעיון מבריק, לטעמי."
ליבה של פלג שקע. אורה המשיכה, "אבל תצטרכי להיות זהירה מאוד. אני והסופרות המצוינות שהמשיכו את הסדרה מואשמות בשנאת גברים לעיתים קרובות מדי. אמרת שהבאת איתך את האאוטליין?"
מבלי לחשוב, פלג פתחה את הקלסר המסודר שהכינה לפגישה והעבירה בצייתנות את אגד הדפים העבה, שניסחה מחדש שוב ושוב כדי שימצא חן בעיניה של אורה. "כל פרק כתוב בפסקה, כמו שביקשת. יש גם טיימליין ורשימת דמויות חדשות."
"מצוין," אמרה אורה ורפרפה על הדפים במבטה.
פלג היססה. "גברת – כלומר, אורה…" היא שאפה אוויר, כאילו קיוותה שהנשימה תביא איתה את האומץ. "זו אינה דמות של נער מתחזה."
"הו?" אורה הרימה את עיניה שוב, אבל הפעם הבעתה היתה שונה. קמטוטים קטנים נמתחו בזוויות עיניה. "פלג, יקירה, עם כל החשש שלי מאובדן הקוראים הגבריים, חשוב לי שתביני שלא אוכל לאשר עלילה שכוללת קבלת תלמידים גברים ל'עמק רפאים'. דברים רבים ביצירתה של זו שאת זיכרונותיה אני נושאת נתונים לפרשנות, אך לא עניין זה. בנות לילית חייבות להיות נשים."
"אני יודעת," פלג אמרה, נואשת. האם אורה חדת האבחנה באמת לא הבינה? "אבל זה לא גבר. כלומר, זה לא נער. היא נולדה בגוף של בן, אבל היא בת. זו הסיבה שהמלווה ידעה לזהות אותה."
אורה שתקה, וקמטוטים נוספים נגלו בפניה, הפעם על מצחה.
"בדיוק כמו שהמלווה מ'הקרב על גן העדן' זיהתה את לינה למרות שהיא נולדה כמלאכית," אמרה פלג. "ושהמלווה מ'המעגל התשיעי' זיהתה את מארה למרות שהיא כבר היתה מבוגרת מדי בשביל הפנימייה, והיא התקבלה בכל זאת. וגם גָ'ן־יוּ, שבאה מהצד השני של העולם ולא ידעה מילה בשפה המדוברת, אבל–"
"אין צורך לספר לי על יצירתי שלי," אמרה אורה, ולראשונה שמעה פלג קור בקולה.
"סלחי לי," היא אמרה מייד, משפילה את ראשה. "לא היתה לי כל כוונה להביע זלזול, גברת הופשטטר."
אורה לא תיקנה אותה הפעם. "פלג, קראתי את היצירה שלך שהוגשה לי לבחינה. החדשנות והיצירתיות שלך הפליאו והקסימו אותי, והיו הסיבה העיקרית שאישרתי את בחירתך לכתיבת סדרת ההמשך. אבל חדשנות אינה באה בכל מחיר. ל'נעמה הקסומה' יש ערכים, והחשוב ביניהם הוא בעובדה שכל בנות לילית הן נשים, ובנפשן, כולן אחיות. גבר אינו יכול להיות חלק מ'עמק רפאים', לא משנה עד כמה הוא… נשי."
"אני יודעת," אמרה פלג, וקולה נשמע באוזניה מובס, כמעט עמום. "אבל הדמות הזו אינה גבר."
אורה שתקה. לאחר זמן רב, פלג הרימה את עיניה. "הנפש היא החשובה," אמרה. "את חייבת להסכים איתי, גבירתי – הרי נפשך, הנפש של אורה הופשטטר, נמצאת בגוף אחר."
"נפש היא מושג מופשט," אמרה אורה. "גוף הוא גוף. גברים אינם יכולים להיות בנות לילית. הם אינם יכולים לגדל כנפיים, ואינם מסוגלים לקרוא לכוחות השאול. אהיה מוכנה לשקול את קו העלילה שבו הנער מתחזה לנערה ומתגלה כבוגד, אם תרצי, אבל נצטרך לחשוב על סיבה טובה לכך שנעמה תאמין לשקר הזה, כשברור לה מהרגע הראשון שהאדם שהיא רואה הוא נער. אולי שמועות על כישוף שכלא בנות לילית בגוף גברי כדי להימנע מ–"
"לא," אמרה פלג.
אורה לטשה בה את מבטה, עיניה רחבות. פלג שאפה אוויר בפעם האחרונה. "סליחה שקטעתי אותך, אבל לא. לא אוכל לכתוב את העלילה שאת מציעה."
"אני מבינה." אורה נראתה מאוכזבת בדיוק כפי שפלג חשה. אבל לאחר רגע, פניה נרגעו, ונדמה היה לפלג שהיא רואה ניצוץ מאחורי העין הכחולה. "ובכן, צר לי, יקירה. אבל תודה לך על השיחה המעניינת."
נימת הקול העניינית הבהירה שעל פלג לעזוב. היא קמה על רגליה. "תודה לך שהסכמת לפגוש אותי, גברת הופשטטר."
"כמובן," אמרה גברת הופשטטר בקצרה, ולא הושיטה את ידה ללחיצה. פלג פנתה ללכת. מאחורי גבה, שמעה את אורה נעה, מתיישבת ליד המחשב ומתחילה להקליד. בפתח החדר הקטן היא עצרה והסתובבה. "את לא אישרת אותי," אמרה.
"סליחה?" גברת הופשטטר פנתה להביט בה, והפעם היה זעף על פניה.
"היצירה שלי," אמרה פלג. "את לא קיבלת אותה לאישור. כל הסופרות שבחרת בעשור וחצי האחרונים היו דומות מדי לך. המכירות של הסדרה הידרדרו, וההוצאה החליטה לנצל את חוק זכויות היוצרים החדש כדי לבחור סופרות חדשות, שונות ממך. באתי לכאן כדי לקבל את ברכתך, לא את אישורך."
כעת היתה פלג בטוחה שראתה ניצוץ במבטה של גברת הופשטטר, מאחורי המשקפיים, ואז העיניים המביטות בה הצטמצמו לכדי חרכים. לאחר רגע, שפתיה נמתחו בחיוך דק. "אם את אומרת, יקירה. עוד נראה."
לפלג היה עוד מה לומר, אבל דמעות הציפו את עיניה, והיא החליטה שלא תבכה מול הסופרת המפורסמת אורה הופשטטר. היא פנתה בחזרה אל הדלת ומיהרה אל מחוץ לבית. כשהגיעה לשביל חלוקי הנחל כמעט מעדה בנעלי העקב, אך לבסוף הצליחה להגיע לרכב, סגרה מאחוריה את הדלת, ורק אז פרצה בבכי. האם אורה הופשטטר, על כל תהילתה ושמה ההולך לפניה, תצליח לקחת מפלג את החוזה שחתמה עליו? פלג לא ידעה. אבל לא היה אכפת לה מהחוזה, אלא מנעמה הקסומה. פלג היתה ילדה בודדה כל כך, גדולה מדי וגבוהה מדי ומשונה, ובמשך שנים נעמה הקסומה היתה חברתה היחידה, זו שהיתה שונה בעצמה, ושהראתה לה שהשונות הזו אינה קללה. כיצד יכול מפגש אחד להכתים חברות שממילא היתה מדומיינת? פלג לא ידעה. אבל היא זו שקיבלה את עתידה של נעמה בידיה, והיא היתה נחושה למצוא שוב את החברה שלה. זה היה הסיפור שלהן עכשיו. ופלג ידעה בוודאות מוחלטת שתמצא דרך לספר אותו.
***
"בסופו של דבר, 'מות המחבר' הוא רעיון מיושן ולא רלבנטי," אמר השדרן באולפן. "הסופרים האלו חיים וקיימים בינינו. הם יכולים לענות על כל שאלה, להגיב לכל ביקורת, לשנות, לשכתב. יש להם את כל הכלים."
"לא כולם," הזכירה השדרנית. "רק אלו מהם שהיה לנו מספיק מידע לגביהם כדי… להקים אותם לחיים, אם אפשר להגדיר זאת כך. ומי קבע שהיה לנו מספיק מידע?"
"את משווה בין כמות המידע שהיתה לנו על אסימוב ועל ג'ורג' מרטין?" שאל השדרן.
"בוודאי שלא," אמרה השדרנית. "ברור שכל אסימוב שהיינו יוצרים באופן מלאכותי לא היה דומה במאום למקור. אבל אני בהחלט יכולה להתווכח על השאלה האם המידע שאספנו עבור ג'ורג' מרטין השני היה מספיק עבור גרסה שתהיה דומה דיה למקור. רבים יספרו לך שהספר האחרון בסדרת 'שיר של אש ושל קרח' הוא חיקוי חיוור של קודמיו בסדרה. וכמובן, אפשר להתווכח על היכולת של 'דורות ההמשך' להתפתח, ללמוד ולהשתנות."
"לאינטליגנציה מלאכותית יש את היכולת הזו בדיוק כמו לנו," טען השדרן. "וזו בדיוק הסיבה שראוי לכבד את דעתם של השנִיים ולא לשלול אותה כבעיה ביצירת האלגוריתם שלהם. חוק זכויות היוצרים החדש קובע בעצמו שהיצירה שייכת להם."
"היצירה המקורית," אמרה השדרנית. "כאן אנחנו מדברים על סדרות הבת, שכחלק מאותו חוק זכויות היוצרים נמצאות בידי ההוצאה. הסופרת אורה הופשטטר השנייה טוענת שנעשה לה עוול, שהמסר בסדרה החדשה עומד כנגד כל מה שהיא – וקודמתה, כמובן – האמינו בו. אבל מי אמר שאורה הופשטטר המקורית, אם היתה חיה, לא היתה מקבלת אותו?"
"כלומר, את טוענת שאנדרואידים מפותחים פחות מבני אדם," אמר השדרן.
"אני טוענת שבני האדם לא השקיעו די מחשבה בבניית המודלים של הסופרים," התחמקה השדרנית. "בכל מקרה, סדרת ההמשך של 'נעמה הקסומה' מכרה מיליוני עותקים כבר בשבוע הראשון ליציאתה לחנויות, כך שאין ספק שקהל המעריצים והמעריצות, לפחות, עומד לצידה של הסופרת הצעירה פלג בן בסט. והם, בסופו של דבר, אלו שמחליטים."
***
נעמה עפה מול החלון, מכה מדי פעם בכנפיה רק כדי להתייצב ולהישאר באוויר. דנטה והטריקולורית – מאגמה, היא נזכרה – עמדו משני צידי החלון, מביטים פנימה. בת לילית שלהם – אם זה אכן מה שהיתה, כי עיניה של נעמה בהחלט ראו נער ולא נערה – ישבה על הרצפה שוב, מסמנת פסקאות בספר הלימוד שלה בטושים צבעוניים. צד פניה – או פניו – עוטר בחבורה גדולה וסגולה.
"מי עשה את זה?" שאלה נעמה.
"נערים בבית הספר," אמרה מאגמה, קולה אפל.
נעמה הידקה את שפתיה, אבל שתקה. הנער החליף מטוש צהוב לטוש סגול, וסימן עוד כמה פסקאות. נעמה צפתה בו כשהרים את הטוש, מביט בו לרגע, ואז השתמש בו כדי לצבוע בסגול את ציפורניו. הוא הביט בהן וחייך חיוך רך לפני שתפס את עצמו ומיהר למחות בנייר את הצבע מאצבעותיו.
מאצבעותיה, חשבה נעמה. היא נאנחה והביטה בדנטה. הוא נד קלות בראשו, שותף למחשבותיה.
"בסדר," היא אמרה למאגמה. "את המלווה. אם את אומרת שזו נערה, ושהיא בת לילית, אני מאמינה לך."
אם חתולים היו יכולים לחייך, חיוך גדול היה נמתח מתחת לשפמותיה של מאגמה. במקום זאת, היא רק אמרה "מיאו" בקול רך.
"בסדר," אמרה נעמה. "בואו ניקח אותה הביתה."
רותם ברוכין היא מחזאית, במאית ותסריטאית, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. מחזותיה הוצגו בתאטרון צוותא, במרכז הגאה ובפסטיבלים. היא זכתה בשישה פרסי גפן על סיפוריה. ספרה הראשון יצא בשנה הקרובה בהוצאת זמורה ביתן.