אנחנו מתאר עולם עשוי זכוכית שבו האנשים הם מספרים והחלומות אסורים. בגן עדן מלאכותי זה, שהטוטליטריות שלו היא פועל יוצא של שקיפותו, החופש הוא היפוכו של האושר. במרכז הרומן – ספקנותו של הנתין הנאמן במשטר הטוטליטרי ומאבקו של היחיד בכוחות אנונימיים.
אנחנו הוא דיסטופיה עתידנית שכתב יבגני זמיאטין בשנת 1922 והשפיעה, בין היתר, על ג'ורג' אורוול בכתיבת הספר 1984. זהו הספר הראשון שהוחרם בידי המשטר הקומוניסטי, לכן הבריח המחבר עותק שלו למערב והוא פורסם לראשונה באנגלית בשנת 1924. פרסומו הראשון בברית המועצות התאפשר רק בשנת 1988, בתקופת הגלסנוסט, לצד 1984 של אורוול. שנה לאחר מכן, התפרסם הספר בגרסה משולבת עם עולם חדש מופלא.
הרומן תורגם לעברית בשנת 1999, וגם עכשיו, בהדפסה מחודשת, קרוב למאה שנה אחרי שראה אור במקור, הרומן נקרא כיצירה מבריקה, המשלבת מדע בדיוני, סאטירה פוליטית וכתיבה ניסיונית.
רשימה 1
מודעה. החכם שבקווים. פואמה
אני רק מעתיק, מילה במילה, את מה שנכתב היום בעיתון הממלכתי :
"בעוד מאה ועשרים יום תושלם בניית האינטגרל. קריבה השעה ההיסטורית הגדולה שבה יזנק האינטגרל הראשון אל תוך חלל היקום. לפני אלף שנה אבות אבותיכם הגיבורים, שליטי מדינת האחדות, הכניעו את כדור-הארץ. לכם צפוי מעשה גבורה נעלה יותר: למצוא את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו בעזרת אינטגרל הזכוכית החשמלי, יורק האש. אתם עומדים לאסור בכבלי התבונה הגואלת את היצורים הלא נודעים, תושבי כוכבי-לכת אחרים, שאולי עוד נמצאים, מי יודע, במצבה הפראי של החירות. אם הם לא יבינו שאנחנו נושאים אליהם את בשורת האושר המתמטי המושלם, מחובתנו להכריח אותם להיות מאושרים. אבל לפני הנשק, ננסה תחילה את המילה.
בשם המיטיב אנחנו מודיעים לכל המספרים של מדינת האחדות :
"כל מי שחש עצמו מסוגל, חייב לחבר נאומים, פואמות, מנשרים, אודות או חיבורים אחרים על היופי והגדולה שלמדינת האחדות.
זה יהיה המטען הראשון שיישא איתו האינטגרל.
תחי מדינת האחדות, הידד למספרים, יחי המיטיב!"
אני כותב ומרגיש שהלחיים שלי בוערות. כן! למצוא את המשוואה האינטגרלית העצומה של היקום. כן! ליישר את העקומה הפראית, ליישרה על-פי המשיק – האסימפטוטה – על-פי הקו הישר. מפני שקו מדינת האחדות הוא קו ישר. קו עצום, אלוהי, מדויק, חכם.
החכם שבקווים.
אני, D-503, בונה האינטגרל, אינני אלא אחד מהמתמטיקאים של מדינת האחדות. העט שלי, המורגל במספרים, לא מסוגל ליצור את מוסיקת החרוזים והאסוננסים. לכן אנסה לרשום רק את מה שאני רואה וחושב או ליתר דיוק, את מה שאנחנו חושבים. (בדיוק כך : אנחנו. ו"אנחנו" תהיה הכותרת לרשימותי). אבל זה יהיה מפעל חיינו, החיים המתמטיים המושלמים של מדינת האחדות, ואם כך, האם לא יהפכו רשימות אלה מאליהן לפואמה? יהפכו, אני יודע ומאמין.
אני כותב זאת ומדגיש בעירה בלחיים. זה דומה, כנראה, למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש, עדיין עיוור וזעיר. זה אני, ובו-בזמן זה לא אני. במשך חודשים ארוכים אצטרך להזין אותו במיצי, בדמי, ואחר-כך אקרע אותו מעלי בכאב ואניחו לרגלי מדינת האחדות.
אבל אני מוכן, כמו כל אחד, או כמו כמעט כל אחד מאיתנו. אני מוכן.
רשימה 2
מחול. הרמוניה ריבועית. איקס.
אביב. מעבר לחומה הירוקה, מן העמקים הפראיים הלא נראים, נושאת עמה הרוח אבק דבשי צהוב של פרחים. בגלל האבק המתוק הזה מתייבשות השפתיים. בכל רגע אני מחליק עליהן את לשוני, ונראה כי השפתיים מתוקות אצל כל הנשים החולפות מולי ברחוב (וגם אצל הגברים, כמובן). במידה מסוימת זה מפריע לי לחשוב בצורה לוגית.
ולעומת זאת, השמים! תכולים וזכים בלי שום ענן (כמה ברברי היה טעמם של הקדמונים, אם משורריהם הפיקו השראה מערימות ההבל המגוחכות האלה, נטולות הצורה, ההודפות זו את זו בטיפשות). אני אוהב, ובטוח שלא אטעה אם אומר שאנחנו אוהבים, שמים כאלה בלבד, סטריליים וללא פגם. בימים כאלה, העולם כולו יצוק אותה זכוכית נצחית, בלתי מעורערת, כמו החומה הירוקה, כמו כל המבנים אצלנו. בימים כאלה רואים את העומק הכחול של הדברים, את המשוואות הקסומות, העלומות עד כה, של חפצים מוכרים ויומיומיים ביותר.
דוגמה. היום בבוקר הייתי במספנה שבה בונים את האינטגרל – ופתאום ראיתי את המכונות. עיוורים, מחוסרי מודעות הסתחררו כדורי הווסתים, מוטות מבריקים נטו לימין ולשמאל, המפלסת הניעה את כתפיה בגאווה, לקצב מוסיקה בלתי נשמעת עלה וירד המקדח במכונת הקידוח. לפתע ראיתי את מלוא היופי של מחול המכונות הזה, שטוף בשמש תכלת קלילה.
שאלתי את עצמי: מדוע יפה המחול הזה? התשובה: כי זוהי תנועה לא חופשית. כי המשמעות העמוקה של המחול היא דווקא בשעבוד אסתטי מוחלט, בהיעדר אידיאלי של חירות. ואם נכון הדבר שאבות אבותינו התמסרו למחול ברגעים הסוערים ביותר של חייהם (טקסים פולחניים, מצעדים צבאיים), פירוש הדבר הוא אחד: אינסטינקט אי-החירות אפיין באופן אורגני את האדם עוד מימי קדם, בעוד שאנחנו, בחיינו הנוכחיים, רק במודע …
אצטרך לסיים מאוחר יותר, לוח הספרות מתקתק. אני מגביה את המבט: 90-O, כמובן. ובעוד חצי דקה היא עצמה תופיע כאן, לקחת אותי לטיול.
O היקרה! תמיד נדמה לי שהיא הולמת את שמה. נמוכה בכעשרה סנטימטרים מהתקן האמהי ולכן מעוגלת כולה, ופה ה O-הוורוד שלה פעור לקראת כל מילה היוצאת מפי. וגם, קפל עגלגל ורך בפרק כף ידה, כמו אצל ילדים.
כשהיא נכנסה, זמזמו בתוכי בעוצמת גלגלי תנופה לוגיים, ומתוך אינרציה התחלתי לדבר על הנוסחה שהמצאתי באותו רגע, שכללה את כולנו, את המכונות ואת המחול.
– נפלא, לא? שאלתי אותה.
– כן, נפלא. אביב, חייכה אלי 90-O חיוך ורוד.
נו באמת, אביב. אצלה זה אביב. נשים… השתתקתי.
למטה, השדרה המתה אדם: במזג-אוויר כזה אנחנו מנצלים בדרך-כלל את השעה האישית של אחר-הצהריים לטיול נוסף. המפעל המוסיקלי השמיע כרגיל את מארש מדינת האחדות בכל המגברים. בשורות סדורות של ארבעה, חוזרים בהתלהבות על המקצב, צעדו המספרים. מאות, אלפי מספרים ביוּניפוֹת[1] כחלחל ותג מוזהב על החזה ציין את המספר הממלכתי של כל אחד ואחד. ואני, אנחנו, ארבעתנו היינו גל אחד מהמוני גלים בתוך זרם אדיר.
משמאלי 90-O (אם היה כותב על זה מישהו מאבותי השעירים לפני אלף שנה, הוא היה משתמש, כנראה, במילה המצחיקה "שלי"). מימיני שני מספרים שאני לא מכיר, זכר ונקבה.
הכחול המבורך של השמים, השמשות הזעירות על התגים, הפנים שלא נעכרו בטירוף המחשבה… דומה שהכל עשוי מאותו חומר קורן וחייכני. מקצבי הנחושת קוצבים: טרה-טה-טה-טם. הטרה-טה-טה-טם הזה, הם מדרגות הנחושת הזוהרות בשמש, ועם כל פסיעה נישאים מעלה מעלה, אל תוך הכחול המסחרר… טה-טם.
פתאום ראיתי שוב, כמו הבוקר במספנה, כמו לראשונה בחיי, ראיתי הכל, את הרחובות הישרים לחלוטין, את זכוכית המדרכות המרפדת קרני שמש, את המקביליות האלוהיות של בתי המגורים השקופים, את ההרמוניה הריבועית של טורי מספרים כחולים-אפורים. באותו רגע היה לי הרושם שלא מאמץ של דורות שלמים, אלא אני, בכבודי ובעצמי, ניצחתי את האל הישן ואת החיים הישנים, אני הוא זה שיצר את כל זה. הרגשתי כמו מגדל רעוע, חושש להזיז את המרפק, שמא יתפוררו הקירות, הכיפות, המכונות …
וכעבור עוד שבריר שנייה – בדילוג לאחור של מאות שנים, נזכרתי (מן הסתם זו היתה אסוציאציה על דרך הניגוד) בתמונה במוזיאון. ראו בה שדרה כמו של פעם, מהמאה העשרים. מערבולת ססגונית ומחרישה של המון אדם, גלגלים, בעלי-חיים, כרזות, עצים, צבעים, ציפורים… ואומרים שכל זה היה קיים באמת. יכול להיות, אבל זה נראה לי כל-כך לא סביר, כל-כך אבסורדי, שלא התאפקתי ופרצתי בצחוק.
הד מיידי של צחוק נשמע בצד ימין. סובבתי את ראשי לשם ושיניים חדות, לבנות במיוחד היכו את עיני. אלה היו פנים לא מוכרים של אישה.
-סלח לי, אמרה, אתה השקפת על הכל במין השראה שכזו, כמו איזה אל מיתולוגי ביום השביעי לבריאה. נדמה לי שאתה משוכנע כי גם אני פרי יצירתך, שלך ולא של אחר. זוהי מחמאה עבורי …
כל זה נאמר ללא שמץ של חיוך, אפילו, הייתי אומר, במין יראת כבוד (אולי היא יודעת שאני בונה האינטגרל). אבל בעיניה ובגבותיה היה מין Xמוזר ומתגרה, שמשום מה אינני מצליח לתפוס אותו ולתת לו ייצוג מספרי.
לא ברור לי מדוע, אבל כל זה הביך אותי, התחלתי להסתבך בתירוץ לוגי של צחוקי.
– ברור לגמרי שהניגוד הזה, הפער הבלתי ניתן לגישור בין היום לבין אז…
– מדוע בלתי ניתן לגישור? (איזה שיניים חדות ולבנות!) אפשר להעביר גשר מעל לתהום … תאר לעצמך, התופים, הטורים, הגדודים, היו קיימים כבר אז, ולכן…
– כן, כמובן, ברור! צעקתי (זאת היתה הצטלבות מחשבות מדהימה, היא אמרה כמעט מילה במילה את מה שהתחלתי לכתוב לפני הטיול).
– את מבינה, אפילו המחשבות שלנו דומות. משום כך אף-אחד הוא לא "אחד", אלא "אחד מאיתנו". ואחד מ… אנחנו דומים כל-כך …
היא שאלה:
– אתה בטוח?
ראיתי את הגבות מטפסות בזווית חדה אל הרקות, כמר קרני X חדות, ושוב התבלבלתי. הבטתי ימינה, שמאלה, ו …
מימיני האלמונית, דקיקה, חדה, גמישה, כמר פרגול, 330-I (עכשיו הבחנתי במספר שלה); משמאלי O, שונה לגמרי, כולה מעגלים, וקפל ילדותי על פרק היד; בקצה הרביעייה שלנו מספר זכרי לא מוכר, מעוקם פעמיים, כמר האות S. כולנו היינו שונים…
האחרת, זו מימין, ,I -330 קלטה כנראה את מבטי הנבוך ונאנחה:
– כן… אבוי!
נכון, ה"אבוי" הזה היה לגמרי במקום. אבל שוב, משהו בפניה או בקולה גרם לי לומר בחריפות לא אופיינית לי :
– בכלל לא "אבוי". המדע מתפתח, וברור לגמרי שאם לא עכשיו, אז בעוד חמישים, מאה שנה…
– אפילו האפים של כולם …
– כן, אפילו האפים, כבר כמעט צעקתי. אם יש עדיין סיבה כלשהי לקנאה, לא משנה איזו… אם האף שלי סולד והאף של מישהו אחר…
– הייתי אומרת שהאף שלך דווקא "קלאסי", כמר שהיו אומרים פעם. אבל הידיים… לא, רגע, הראה, הראה לי את הידיים שלך !
אני לא אוהב שמתבוננים בידיים שלי, הן שעירות, פרועות, מין אנכרוניזם מגוחך. הושטתי יד ובקול מרוחק ככל האפשר אמרתי :
– ידיים של קוף.
היא העיפה מבט בידי, אחר-כך בפני :
– הרי זה צירוף מעניין ביותר. היא שקלה אותי במבטה, כמו על מאזניים, ושוב הצטיירו קרניים בקצרת גבותיה.
– הוא רשום על המספר שלי, פערה 90-O את פיה בשמחה ורודה.
מוטב היה לו שתקה. זה היה לגמרי לא במקום. בכלל, O החמודה… איך לומר… מהירות הלשון שלה אינה מכוונת כראוי, מהירות הלשון בשנייה צריכה להיות תמיד נמוכה מעט ממהירות המחשבה בשנייה, ודאי לא להפך.
בסוף השדרה, הפעמון של מגדל המצבר החשמלי צלצל את השעה שבע-עשרה. השעה האישית הסתיימה. I-330התרחקה יחד עם המספר הזכרי דמוי ה .S-יש לו פנים מעוררי כבוד, ואולי אפילו מוכרים לי. כבר פגשתי אותו, רק אינני מצליח להיזכר היכן .
כש-I נפרדה ממני בחיוך מסתורי :
– תקפוץ מחרתיים לאודיטוריום 112.
משכתי בכתפי :
– אם אקבל זימון בדיוק לאותו אודיטוריום שציינת…
– תקבל, היא השיבה בביטחון לא מובן.
לאישה הזאת היתה השפעה לא נעימה עלי, כמו לאיבר אי-רציונלי בלתי ניתן לפירוק שנקלע במקרה לתוך משוואה. לכן שמחתי להישאר ביחידות, אפילו לזמן קצר, עם O החמודה.
יד ביד צעדנו לאורכם של ארבעה קווי שדרות. בפינה היא היתה צריכה לפנות ימינה, אני שמאלה.
– כל-כך הייתי רוצה לבוא אליך היום, להגיף את התריסים ו… כן, דווקא היום, עכשיו.
O נשאה אלי בהיסוס את עיני הבדולח הכחולות והעגולות שלה.
מצחיקה. מה אני יכול לומר לה? הרי רק אתמול היתה אצלי, והיא יודעת היטב כמוני שיום הפונקציה המינית הבא שלנו חל רק מחרתיים. זו שוב אותה "הקדמת המחשבה", כמו הצתה מוקדמת מדי של מנוע (המזיקה לפעמים).
ברגע הפרידה נישקתי פעמיים… לא, צריך לדייק, נישקתי שלוש פעמים את עיניה המקסימות, הכחולות בלא ענן .
רשימה 3
המקטורן. החומה. הלוח הקדוש.
עיינתי בכל מה שנכתב אתמול ואני נוכח לדעת שלא הייתי מספיק בהיר. כלומר, כל זה ברור לגמרי לכל אחד מאיתנו, אבל אי-אפשר לדעת, אולי אתם האלמונים, שלכם ימסור האינטגרל את רשימותי, קראתם את ספר הציוויליזציה הגדול רק עד לעמוד אליו הגיעו אבות אבותינו לפני 900 שנה. אולי אינכם מכירים אפילו את המושגים הבסיסיים ביותר, כמו לוח השעון הקדוש, השעה האישית, התקן האמהי, החומה הירוקה, המיטיב. זה משעשע אותי, ועם זאת, קשה לי מאוד לדבר על כל זה. זה כמו שסופר, למשל בן המאה ה-20 יצטרך להסביר ברומן שלו מה זה "מקטורן", "דירה", "אישה". ובעצם, אם הרומן שלו מתורגם עבוד פראים, איך אפשר יהיה להימנע מהערות על "מקטורן" ?
אני בטוח שאיש הפרא הביט ב"מקטורן" וחשב, בשביל מה זה טוב? זה רק מטרד. נדמה לי שכך תגיבו גם אתם כשאומר לכם שאיש מאיתנו לא היה מאחורי החומה הירוקה מאז מלחמת מאתיים השנים.
אבל יקירי, צריך הרי לחשוב מעט, זה בהחלט מועיל. הרי ברור, שכל ההיסטוריה של האנושות, כפי שאנחנו מכירים אותה, היא היסטוריה של מעבר מחיי נדודים לצורת חיים מיושבת יותר. האם לא נובע מכך שצורת החיים המיושבת ביותר (שלנו) מהווה למעשה את צורת החיים המושלמת ביותר? אם בני-האדם התרוצצו על פני האדמה מקצה לקצה, זה התרחש רק בתקופות הפרה-היסטוריות, כשעוד היו לאומים, מלחמות, מסחר, גילוי אמריקות למיניהן. אבל מי צריך את כל זה עכשיו ?
אני יכול להבין שההסתגלות לחיי קבע לא נוצרה בן-רגע ולא בלי מאמץ. בתקופת מלחמת מאתיים השנים, כשכל הדרכים נהרסו והתכסו עשב, נדמה היה תחילה שלא כל-כך נוח לחיות בערים מופרדות זו מזו על-ידי סבך ירוק. ומה בכך? אחרי שהאדם איבד את זנבו, יש להניח שלא מיד למד לגרש זבובים בלעדיו. בהתחלה ודאי התגעגע לזנב. אבל עכשיו, הייתם יכולים לתאר לעצמכם אדם עם זנב? או לחילופין, יכולים אתם לתאר לעצמכם אנשים מתהלכים עירומים ברחוב, בלי "מקטורן" (מי יודע, אולי אתם עדיין מסתובבים לבושים ב"מקטורנים"). כך גם כאן, איני יכול לתאר לעצמי עיר שאינה לבושה בחומה הירוקה, או חיים שאינם עוטים את גלימת הספרות של הלוח הקדוש.
הלוח הקדוש… הנה עכשיו, בחדרי, מביטות בי מן הקיר בחומרה ובעדנה ישר אל תוך עיני, ספרות הארגמן שלו שעל המשטח הזהוב.
בלי משים עולה בזיכרוני מה שאצל הקדמונים נקרא "איקונין", ועולה בי רצון לחבר שירים או תפילות (שהם היינו הך). אהה! הלוואי והייתי משורר המיטיב להללך כראוי, הו, לוח השעון הקדוש, הו, לב-ליבה ופעימותיה של מדינת האחדות.
כולנו (ואולי גם אתם), עוד כשהיינו ילדים בבית-הספר, קראנו את יצירת התרבות המונומנטלית של ספרות הקדמונים שהשתמרה עד ימינו, "לוח הזמנים של הרכבות". אבל גם אם תציבו אותה ליד לוח השעון הקדוש, תראו זה בצד זה גרפיט ויהלום. בשניהם אותו החומר – C, פחמן, אבל כמה נצחי, שקוף וזוהר הוא היהלום. מי אינו עוצר את נשימתו בזמן הדהירה הרועמת על פני עמודי "לוח הזמנים". אבל לוח השעון הקדוש הופך, למעשה, כל אחד מאיתנו לגיבור פלדה שש-גלגלי של פואמה גדולה. בכל בוקר, בדיוק של שישה גלגלים, באותה השעה ובאותה הדקה, אנחנו, המיליונים, קמים כאיש אחד. אנחנו מתחילים לעבוד באותה שעה כמיליונים מאוחדים, ומסיימים לעבוד כמיליונים מאוחדים. ובהתמזגותנו לגוף אחד בעל מיליוני זרועות, בשנייה שנקבעה על-ידי הלוח הקדוש, אנחנו מקרבים כפות אל פינו, ובאותה שנייה יוצאים לטיול והולכים אל האודיטוריום, לאולם אימוני טיילור, מתכוננים לשינה …
אודה בכנות גמורה, גם לנו אין פתרון מדויק והחלטי לסוגיית האושר. פעמיים ביום, בין 16:00 ל-17:00, ובין 21:00 ל-22:00, האורגניזם העצום והמאוחד מתפרק לתאים בודדים. אלה השעות האישיות, שנקבעו על-ידי הלוח הקדוש. בשעות אלה תראו בחדריהם של אחדים תריסים נפרשים בצניעות. אחרים, בצעדי נחושת מדודים של מצעד, פוסעים לאורך השדרה. אחרים, כמוני עכשיו, יושבים ליד שולחן כתיבה. אבל אני מאמין באמונה שלמה, אפילו יקראו לי אידיאליסט ובעל דמיונות, אני מאמין שיום אחד, במוקדם או במאוחר, נמצא את המקום ההולם בנוסחה הכללית גם עבור השעות הללו, עבור כל 86,400 השניות בלוח השעון הקדוש.
הזדמן לי לקרוא ולשמוע על הרבה דברים מדהימים מזמנים בהם בני-אדם חיו בצורה חופשית, כלומר, לא מאורגנת ופראית. אבל מה שתמיד הדהים אותי מכל, היתה דווקא העובדה שהגופים השלטוניים של אז, גם אם לא היו מפותחים, אִפשרו לאנשים להתקיים בלי שום דבר הדומה ללוח הקדוש שלנו, בלי טיולי חובה, ובלי מועדים קבועים לאספקת מזון. הם הלכו לישון וקמו בכל עת שרצו. ישנם היסטוריונים המספרים שבזמנים ההם, האורות דלקו ברחובות במשך כל הלילה, וכל אותה עת, אנשים התהלכו או נסעו ברחובות.
את זה אני ממש לא מסוגל להבין. תהיה תבונתם מוגבלת ככל שתהיה, בכל זאת היו צריכים להבין שחיים שכאלה משמעם רצח המוני, אם כי איטי ויומיומי. המדינה (ההומנית) אסרה רצח בודדים, אבל לא אסרה רצח חלקי של מיליונים. לרצוח פרט אחד, כלומר להקטין סכום חיי אדם ב-50 שנה, זה פשע, אבל להקטין את סכום חיי האנשים ב-50 מיליון שנה – אין זה פשע. נו, זה לא מגוחך? כל מספר בן עשר יפתור אצלנו בעיה מתמטית-מוסרית זו תוך חצי דקה. הקדמונים לא הצליחו בכך. עם כל הקאנטים שלהם גם יחד (כי אף אחד מהקאנטים שלהם לא העלה בדעתו לבנות מערכת אתיקה מדעית, כזו המבוססת על חיבור, חיסור, כפל וחילוק).
האם אין זה אבסורד שהמדינה (והם עוד העזו לכנות את עצמם "מדינה") נתנה היתר לחיי המין של המספרים ללא שום פיקוח. מי שרוצה, מתי שירצה וכמה שירצה… לגמרי לא מדעי, כמו חיות. וכמו חיות, הם גם הולידו ילדים בעיוורון. האין זה מוזר שהם הבינו בגינון, בגידול עופות, בגידול דגים (יש בידינו נתונים מדויקים המעידים שהם הכירו את המדעים האלו), ולמרות זאת, לא הצליחו להגיע לשלב האחרון של הסולם הלוגי הזה: גידול ילדים. הם מעולם לא חשבו על מה שמכונה אצלנו "התקן האמהי" ו"התקן האבהי".
כל-כך מגוחך, כל-כך לא סביר. אמנם כתבתי זאת, אבל אני חושב שאולי אתם, קוראים אלמונים, תמצאו שזוהי בדיחה אכזרית. אולי תחשבו שאני פשוט מעוניין ללעוג לכם, ובארשת רצינית מספר לכם שטויות גמורות.
אבל ראשית, אינני מסוגל להתבדח, כי בכל בדיחה מובלעת פונקציה של שקר. ושנית, מדע המדינה המאוחד טוען שחיי הקדמונים אכן היו כאלה, ומדע המדינה המאוחד אינו יכול לטעות. ובכלל, כיצד היתה יכולה להיווצר לוגיקה מדינית, בזמן שאנשים חיו במצב של חופש, כלומר, כמו חיות, קופים, עדר. מה כבר אפשר היה לדרוש מהם, בזמן שאפילו בתקופתנו, ממקום כלשהו בקרקעית, במעמקים השעירים, עוד עולה מדי פעם ההד הקופי, הפראי, מדי פעם בלבד למזלנו. מדובר בתאונות זעירות עם חלקי חילוף שקל לתקנן גם בלי לעצור את המהלך הנצחי, העצום של המכונה כולה. וכדי להשליך החוצה בורג שהתעקם, יש לנו את ידו הכבדה, המיומנת של המיטיב, ויש לנו את העין המנוסה של השומרים.
אגב, עכשיו נזכרתי: דמוי ה-S המעוקם פעמיים ההוא, מאתמול, דומה שהזדמן לי לראות אותו יוצא מלשכת השומרים. עכשיו אני מבין מדוע עלתה בי תחושת כבוד אינסטינקטיבית כלפיו ומעין מבוכה, כש-I המוזרה הזאת אמרה בנוכחותו… אני חייב להודות I – הזאת…
מצלצלים לישון. 22:30. להתראות מחר.
[1] המילה נגזרה, יש להניח, מהמילה " UNIFORME " העתיקה.
מירי ליטווק היא סופרת ומתרגמת. כתבה ארבעה ספרי פרוזה ותרגמה לעברית יצירות פרוזה ושירה רבות מרוסית וצרפתית.