מוקדש לאלי,
פילוסוף מחשבים אציל,
ולמאיה- נסיכה שחורה
"הדג הוא חבל, קשור בין אצת-הקודיום לעלדג"
פרידריך ניטשה של המעמקים
א.
כריש! כריש!
התעוררתי מוקדם מהרגיל. קול חבטה אדיר זעזע את העולם. מים היה עדיין מואפל ולכן לא ראיתי דבר מעבר לצללית גדולה.
"כריש! כריש!", שמעתי צועקים.
כמובן שבתחילה מיהרתי לברוח כמו כולם. אינסטינקט חיים בסיסי של כל דג. עוד לא נולד המטורף שישאר לוודא האם אכן מדובר בכריש, ואם בכריש, מאיזה סוג. כריש כחול, כריש שחור סנפירים, כריש לבן קצוות, כריש משי, כריש לימון. או שמא בכלל לא כריש אלא דג טורף אחר.
אבל לאחר שצברתי מרחק ביטחון מהדג הגדול, עצרתי, דרוך כמובן לזנק אל המעמקים בכל רגע ולברוח במקרה הצורך. עיניי התאוששו מעט מהלם השינה והחשיכה, ועתה יכולתי להבחין בדבר מה ולא רק לחוש את תנודות המים העזות, שהחלו שוככות מעט. זה היה הדבר הראשון שגרם לי לפקפק קצת, פקפוק שאושש גם בידי חוש הראיה – כי לא רק שתדירות תנודות המים החלה לחזור למצבה הרגיל, אלא שכעת הבחינו סוף סוף עיניי בדג הגדול צף שם ללא כל תנועה ותזוזה, כאילו היה מת.
מת? לא. לא יתכן שמת. נתקלתי כבר לא מעט פעמים במתים והמתים שהכרתי לא טורחים להקים רעש אדיר כזה. ואם כך מה? תחבולה? מארב? או שמא אולי היה חי ברגע שהתעוררתי ומיד לאחר מכן מת?
שמעתי את קולה של אולגה ממרחק, מבעבע מבין זרמי המים עד שהוא מרטיט את איברי הגוף, מפציר בי להסתלק מהמקום. ואולי היה בזה מן הצדק, כי כל הדגים כבר הסתלקו, ומדוע אני צריך לדחוף את האף לעניינים לא שלי? מוטב להסתלק וזהו זה. ואם הכריש הזה חי או מת, זה כבר עניינו של הכריש עצמו. אבל משהו מהסקרנות המקודדת בי, שפעמים כה רבות היא עומדת בסתירה להישרדות פשוטה, עצר בעדי. נותרתי במקום, מחדד את מבטי אל עבר הדג הגדול, מבחין בחדות בכל תנועה אפשרית.
מה חיפשתי למצוא שם? האם חשתי, כבר אז, משהו מהבשורה הגדולה שעמדה לשנות את חיי? יתכן. יתכן שלא. בכל מקרה, באותם רגעים לא ידעתי על זה כלום. נותרתי במקום, מתבונן, מוכן לנוס בכל רגע, אם רק אבחין ולו בתנודה הכי קטנה רמז לכך שהמת קם לתחייה.
אבל הזמן עבר ודבר לא קרה. נכון יותר, דבר מה קרה, אבל לא בשל איזו תנועת חיים שעשה הדג, אלא מפאת המשקל שלו. הוא התחיל לצלול לאט פנימה, שוקע אל מעמקי הים. מחלל בקע עכשיו האור והחל לכרכר ולפזז, לפלס את דרכו חרישית פנימה אל מים. בתאורה הרכה נחשפו קווי המתאר של הדג, וצלליתו השחורה, שצפה תחילה כמו כתם על המים, מהסוג שלפעמים נפלט מלוויתני חשמל מסוימים בעלי שריון M, נמשכה עתה בכבדות מטה ונראתה ממרחק כמו שונית אלמוגים קטנה ומשונה. התבוננתי בו לאורך שקיעתו, עד שהגיע אל הקרקעית ונח עליה. ברור היה ששום דבר חי אין שם, ושהיצור הזה, כריש או לא, אינו יכול להזיק עוד לשום דג. לכן גם הרשיתי לעצמי ללא פחד לצלול מטה, בכיוונו, ועוד לא הגעתי עד אליו וכבר הבנתי שאין זה שום דג, וגם לא שום יצור ימי אחר, אלא אחד מיצורי חלל. מבט מקרוב יותר, כשכבר הייתי בצדו, הביא אותי לחדד את האבחנה שלי. מחלקה: חלליים. סדרה: צהבהב חצוי מצוי.
ב.
במדריך לחלליים נכתב כי השם צהבהב חצוי ניתן לבעל חיים זה משום עורו, שנוטה לצהבהבות, וגופו, שאינו מחובר כולו כיחידה אחת אלא נראה יותר כמו מקבץ איברים שמחוברים בקשרים רופפים בלבד. לשם דוגמה, אם גופו של כל דג מוכר עשוי כיחידה אחת לכל אורכה ורוחבה, הרי שהצהבהב החצוי דומה מעט יותר לאלו ממשפחת התמנונאים: אין לו סנפירים, אלא מעין זרועות באמצעותם הוא שוחה. היכן שאצל כל דג מצויים זוג סנפירי החזה יוצאות לו שתי זרועות תמנוניות מפותלות ארוכות, אחת מכל צד, והיכן שנמצאים זוג סנפירי הגחון יוצאות עוד שתי זרועות כאלו, אפילו ארוכות מהזרועות הקדמיות. זרועות הגחון משמשות את הצהבהב לנוע על הקרקע של חלל. לצהבהב החצוי אין זנב, אולם שתי זרועות הגחון נראות כאילו היו פעם יחידה אחת זנבית, בדומה לזו שאצל דגים, ומשום התפתחות אבולוציונית הקשורה ביציאה של אורגניזם זה ממים לחלל, נחצה הזנב באמצעיתו והפך לשתי זרועות הגחון שכאמור משמשות אותו לתנועה. גם ראשו של הצהבהב, שאינו מחובר ישירות לגופו אלא נישא מעט הלאה ממנו כעל הידרילה או צלופחנית הבוקעת מחוט השדרה, תרם לשם זה.
אולם בניגוד לתמנונאים, שחייתו של הצהבהב גרועה בהרבה. הצהבהב הוא שחיין אטי מאד, בעל תנועות כבדות ולאות, אשר מונעות ממנו לחמוק מסכנות. זו גם הסיבה שהוא משתדל להישאר בְּחלל או, נאלץ להסתפק – על פי רוב – בציפה על פני מים; בעיקר במים מתוקים, נהרות, אגמים או בחלקו הרדוד של הים.
הגורם לכך הוא שלצהבהב, כמו לשאר החלליים, אין זימים. איברי הנשימה שלו אחרים ומותאמים אך ורק לְחלל.
הצהבהב נמנה על מין היונקים, וכמו יונקים אחרים, גם יכולת ההתרבות שלו מוגבלת מאד, ואף עלובה. לשם השוואה, בעוד שנקבות של זנים מסוימים של דגים יכולות לשאת בשחלותיהן כ28 מיליון ביצים, נקבת הצהבהב נושאת לרוב רק ביצית אחת מופרית, ועל פי רוב אינה יכולה להוליד יותר מצהבהב אחד בלבד בהמלטה אחת.
ניתן להבחין בין זכר לנקבה די בקלות, וזאת על ידי שלושה מאפיינים. האחד הוא אצות הראש, שאצל נקבות נוטות להיות ארוכות בהרבה מאשר אצל הזכרים. השני הוא שתי בלוטות חלב שצומחות לנקבות בחלקו העליון של הגוף, והשלישי הוא חריץ קטן הדומה לזים (ולכן עלול לבלבל. עין לא מיומנת עלולה לחשוב שמדובר באיבר המיועד לנשימה, ולא כך הוא) המצוי בתפר שבין הזרועות התחתונות, וממנו מתרחשת ההולדה. כאשר הנקבה מוכנה מתרחב החריץ (קלואקה) ונבקע, ופולט מתוכו ולד צהבהב קטן. אצל הזכרים אפשר למצוא בין הזרועות התחתונות זרוע נוספת, קטנה בהרבה מהזרועות האחרות, שנוטה להתכווץ ולהתרחב כמו אצל חסרי חוליות כגון הדיונונים. זרוע זו העסיקה דורות של חוקרים שהיו חלוקים בדעתם בנוגע לתפקידה: חלק סברו שנועדה לשמירה על יציבות ואחרים שיערו שנועדה לבלבל טורפים ושבדומה לתמנונאים, גם הצהבהב משתמש באוטוטומיה ומנתק איבר זה מגופו כפעולת הסחה בשעת סכנה. מאוחר יותר, בעקבות תצפית על השינויים בגודל הזרוע ביחס ישיר לטמפרטורת המים עלתה סברה נוספת, שמדובר באיבר חישה המתריע או מווסת את חום הגוף כשהגוף מתקרב להיפותרמיה, אף שלא הצליחו להסביר בדיוק כיצד הוא עושה זאת. לבסוף הופרכו כל התיאוריות הללו כאשר מחקרים אחרונים הוכיחו מעל לכל ספק כי הזרוע הזו היא ההקטוקוטילוס של הזכר. הצהבהב נחשב לבעל חיים ערמומי ומסוכן לדגים. מדובר בבעל חיים טורף, ולכן ההמלצה הרווחת במדריך היא להתרחק ממין זה של חלליים. ישנן שתי שיטות ציד מרכזיות הידועות אצל בעלי חיים טורפים, האחת היא הסתערות והשניה היא מארב. בעוד הכריש או הלוויתן הקטלן משתייכים לסוג הטורפים המסתערים, הרי שהצהבהב, כמו סוגים מסוימים של אלמוגים ודגי נפחא, משתייך לאורבים, מה שהופך אותו לעתים למסוכן אף יותר מכל כריש, וזאת בעיקר בשל הקושי להבחין בו או לצפות את פעולותיו. לצהבהב שתי שיטות ציד עיקריות. אחת היא טוויית רשתות (בדומה לרשתות שטווה עכביש הדייג אולם גדולות מהן בהרבה) הלוכדות את הדגים בתוכן, ושניה היא חכאות. זו מתבצעת באמצעות חוט שבקצהו מצויה פיסת מזון קטנה מחוברת לקרס קטן (בדומה לחכה המצויה בראשם של חכאים, ומכאן השם) העשוי מחומר קשיח שאינו קיים בְּמים, והוא מכונה על ידי מדענים חומר M. הדג הלא מיומן יתפתה למזון ויבקש לנגוס בו, ואז יתפס בפיו בקרס וימשך מעלה בחוט עד שיגיע אל חלל, שם יסתיימו חייו.
חוט דומה לזה, אולם עבה מאד, מפותל ומחובר לא לזרוע כי אם לתחתית הבטן, מצאתי אצל הצהבהב שנח כעת על קרקעית הנהר, מרחק משיכת סנפיר אחת ממני. אל החוט היה מחובר צהבהב קטן מאותו הסוג. תחילה חשבתי שהצהבהב הקטן נלכד בפיתיון, אולם אז שמתי לב שהחוט אינו מחובר אל פיו, כי אם אל בטנו, וליתר דיוק, אל מעין גומחה קטנה המצויה במרכז הגוף של הצהבהב. ולמרות שמעולם לא ראיתי כיצד נראית המלטה של בעל חיים ממין צהבהב, היה לי ברור שזה מה שאני רואה כעת נגד עיניי.
ג.
שני הצהבהבים, האם והולד, נחו בשלווה גדולה על קרקעית הים. עתה, משוחרר מכל פחד, יכולתי להתבונן בהם בדקדקנות. עורם הצהבהב נטה לחיוורון קל כגון זה שאצל קרפיון הקוי, אצות הראש השופעות של האם – שלא כשל הולד שנעדר כמעט לגמרי אצות ממין אלו, ולכן תחילה טעיתי לחשוב שהוא ממין זכר – התערסלו במים ברכות כמו אדוות חלקות חינניות; העיניים גם הן היו שחורות וגדולות, נעוצות בקדמת הפנים כמו שני חלוקי נחל גדולים, נוצצות מפאת המים השוטפים אותן; הפנים היו חלקות כעורו של צלופח, וכך גם שאר הגוף, מלבד בתפר שבין שתי זרועות הגחון, שם צמחה מעין חזזית הדומה באצותיה השחורות והקשות ללטריה וולפינה, וצפה מעל הגוף נטול הקשקשים; כמו אלמוג רך או כלנית ים המבצבצים מעל קרקעית לבנה בחזית החלק העליון של הגוף התפרשו בנחת שתי רכיכות שמנוניות, מעוטרות בתפיחת פרי ים בשל באמצעיתן, מזכיר במעט קונכיית חילזון, ששיערתי שהן בלוטות ההנקה של הנקבה.
אולם אם הבטתי עד כה מהופנט למחצה באם, הרי שכאשר קרבתי בצליפת סנפיר קלה אל הולד, חשתי שאני נשאב כבחוטי קסם של עכביש בועה, כמו אותו החוט שעמו מפתים צהבהבים אחרים דגים לעלות אל חלל, אל כליונם הודאי. הגוף הקטנטן, העגלגל והרכיכתי, כגון זה של חשופיות תת-מימיות ענוגות; ארבעת הזרועות הזעירות המשתובבות מסביב לגוף כזרועותיו של תמנון סלעים שקוף נהדר; בתפר זרועות הגחון, היכן שלאם צמחה החזזית השחורה, כוכב ים כסוף, חלקלק כצדפת פנינה, אלמוג נוצות ורדרד, זים הנשימה-רבייה של יונק מופלא זה, שלפיו הבנתי כעת שמדובר בולד ממין נקבה. ולעומת הגוף הזעיר, ראש גדול גדול, ניצב כמו אלמוג שש מפוסל, חיוורייני, זך, משיכת פס אצה כחלחלה דקיקה בקצהו, מעוטר חתימת שפה שקופה, מעודנת, כמעט בלתי נראית, מעליה קונכיית שבלול קטנטנה, מנוקבת בשני נקבים זעירים קשתיים בתחתיתה, ומעליה, זוג עיניים מפוארות, אבני טורקיז בורקות, פעורות לרווחה, היפות ביותר שראיתי מימיי: עצומות יותר משל דג עכברוש, זוהרות יותר משל מסרקנית נבובה, סרטן צדפוני, דיונון מעמקים או דג פנסי, ושככל הנראה כמו אצל תולעת האש, נועדו למשוך את הזכרים. אבל גם אם כוונתן המקורית היתה למשוך אליה זכרים ממינה הצהבהב, נראה שקסמן עבד באותה מידה גם עלי, דג גיר-בס פשוט, יצור מים, שרחוק ממינה או מזנה. ולמרות שלרגע עלה בי החשש שמא מדובר במלכודת, שהרי לא אתמול נולדתי וכבר הכרתי מינים לא מעטים של בעלי חיים שמתחזים לדוממים, כמו היצור הדומם המופלא הזה, ומשתמשים באיבריהם הזוהרים בכדי לפתות ולמשוך אליהם את טרפם, והנטרף המסכן נמשך בחוטי קסם, סהרורי, מהופנט, מסומם, עיוור לאסונו הממשמש ובא והנה כבר מאוחר מדי והנה הגרון מתרחב והפה נפתח והלשון נשלפת והלוע נפער – למרות כל זה לא יכולתי לעצור בעצמי בשום אופן, כאילו קוראות לי העיניים בקריאה ששום דג לא יוכל לסרב לה ועברתי עוד את טפיחת הסנפיר האחרונה המפרידה ביננו עד שהיו עיניי קרובות מרחק בועת מים אל עיניה, וגופה שכמעט מתחכך בגופי מרטיט את קשקשיי.
זמן שאין לומר עליו דבר ולא ניתן לספור אותו שהיתי אל מול אותו מבט שקרא לי, עד שבאחת הבנתי מה עלי לעשות. נפניתי במהירות של עמלץ כחול וביעילות של פיראנה אדומת בטן התחלתי לכרסם את החוט שקשר עדיין את הצהבהבה אל האם ולא חדלתי עד שהתרתי אותו לגמרי.
*
44 די'/ע"כ/ס-88, יומחושך.
אתמול, מעט לפני שחזרתי מהמעבדה, הגעתי למסקנה שכדאי לי לכתוב יומן, בו אתעד את כל האירועים החשובים שקרו ויקרו עם צהבהבית (שם זמני. לעת עתה אין לי שם טוב יותר). הלכתי לדיונון ורכשתי שם שני לוחות בוגי וארבעה עפרונות אצה ירוקה 0.6. בהתחלה חשבתי רק על יומן מדעי. אבל כשעמדתי שם מול המדף של הלוחות דגדג בי גם משהו קצת אחר, ולכן רכשתי עוד לוח, שישמש אותי ליומן אישי. איני יודע למה, אולי למקרה שיום אחד ארצה לחזור לאחור ולדוג בזכרונותיי.
אני פותח כאן חגיגית, ביומחושך ארבעים וארבע לשבוע דיונון חודש עמלץ כחול שנת סלמון שני מיליארד ארבע מאות מליון שבע מאות חמישים ושש אלף מאה שמונים ושמונה.
44 די'/ע"כ/88 ס', יומחושך.
אתמול היה יום עמוס אירועים. הוא התחיל בבהלה הגדולה שהיתה בלהקה (אולגה חזרה רק באורחזק מאוחר), בעקבות הנפילה של צהבהבית ואמה מְחלל. את הסיבה לאותה נפילה, וכמו כן, מה היה מצבן טרם הנפילה – זאת אין לדעת. הראיות כמעט שאינן קיימות. אולגה אומרת ששמעה שמועה שמעט לפני כן נראה לוויתן חשמל משייט באזור, אולם שמועה זו לא גובתה ברשימותיו של רשם התנועה (חיפשתי בהן), וכמובן שגם שום צופר אוטונופתרוס לא נשמע.
לאחר שהתרתי את חוט הבטן התחילה העבודה הקשה. רחרחתי את הצהבהבים, תחילה בלתי אמצעי, ורק אחרי זה חיברתי אותן לאולפּקטואיל. הריח שהפיצו היה בעוצמה של 0.546 י"ר , ונע במהירות של כאחד וחצי מגה צלופח ל- 600 צ'. היה ברור לי שלא יארך הזמן עד שהוא ימשוך טורפים למקום והבנתי שעליי לפעול במהירות. זאת, כמובן, אם איני רוצה שעד יומחושך יוותרו לי ממנה רק עצמות. תחילה חשבתי להקים את המחסה גם לאם וגם לבת, אולם במחשבה מפוכחת הבנתי שבשל הזמן המוגבל כדאי להיות ממוקד ולטפל קודם כל בצהבהבית הקטנה, שהמחסה שלה דרש פחות עבודה, ואם לאחר מכן יוותר לי זמן אוכל לפנות אל האם. בדיעבד, התבררה מחשבה זו כנכונה מאד, כי אם הייתי מטפל ראשית באם יתכן שלא הייתי מצליח להציל אף אחת מהן.
השתמשתי בעיקר בקרעי אצות ושברי אלמוגים. תחילה ציפיתי את הגוף הקטן באצות. הן סייעו בידי ליצור חיץ במגע בין הגוף למים, וגם, בשל סגולתן להסוות ריחות, לנטרל את ריחה של הצהבהבית במידה מספקת לעת עתה, כך שלא ימשוך טורפים. על הגוף הנחתי גם כמה חלקי סלעים, כדי למנוע ציפה. בשברי האלמוגים השתמשתי בשביל ליצור לה מעין עריסה קטנה, אותה ציפיתי בשכבת האפידרמיס של אלמוגי גבשושן, הידועים במרקמם הרך ומלמעלה הנחתי מספר פוליפים של סטאר פוליפס, שבשל הסיבים הצפופים שלהם הסוו את הצהבהבית לגמרי וגם נטרלו כל שארית של ריח. למרות כל זאת עוד משכתי אותה בחוט הבטן עד שהגענו אל מושבת אלמוגים קטנה בקרקעית הגדה השמאלית. קשרתי אותה אל העריסה, ואת העריסה הנחתי תחת מספר אלמוגים, עד שהייתי יכול להיות סמוך ובטוח שהיא בטוחה מכל רע.
לדאבוני הרב, אל האם לא הספקתי להגיע בזמן.
46 די'/ ע"כ/ 88-ס', יומחושך.
אתמול ביליתי את רוב שעות יומאור בספריה.
התיעוד האחרון של מחקר על הצהבהב נערך על ידי חוקר בשם אנדרי קילצ'ינסקי, סייפן מצוי מאזור מים-רדודים 65º, בתאריך, 18 ת'/חס'/29-ל' כלומר, לפני למעלה מאתיים חמישים שנות טריטון. הוא נחשב לפריצת דרך במחקר. חמישה כרכים עבים של תיעוד מדוקדק שהתפרש על פני כשלוש שנים. לוויתן חשמל Mעמקים ענק שבתוכו התגלו 24 צהבהבים, שהשתמרו במצב טוב בהחלט כאשר הגיעו אליהם החוקרים. התיעוד, כאמור, נמשך זמן רב מאד, והוא סיפק לי, ראשית כל, מידע רב על הקשיים העצומים שידע המחקר בנוגע למין זה. לא רק שצהבהבים נדירים בְּמים, אלא שגם כאשר נסיבות שונות ומשונות מביאות אותם לכאן, הרי שעל פי רוב קשה לשמור אותם במצב שהמחקר יוכל להפיק ממנו תועלת, וזאת בשל מספר גורמים: הראשון הוא המין הצהבהב עצמו; צהבהבים מגיעים מְחלל, רתומים ללווייתני חשמל Mעמקים ועורכים חיפושים אחר צהבהבים שנשארו בְּמים במטרה להחזירם אל חלל (מה שמסתבר קרה לא פעם ולא פעמיים. יש השערה שמכיוון שהצהבהב רואה בדגים אויבים, הוא משתדל שלא לאפשר להם לצבור עליו מידע מכל סוג שהוא). הגורם השני הוא, לא במפתיע, טורפים. והשלישי הוא סוחר"ים. בשל נדירותו של הצהבהב הפך בשרו למצרך יקר ערך, והרבה סוחר"ים ישמחו לשים ידם על אוצר שכזה, בידיעה ברורה שיהיו קופצים רבים על המציאה. בנוסף לכך, מכיוון שאינם מסוגלים לשהות זמן רב בְּמים, התבסס המחקר עד כה בעיקר על גוויות, מה שיכול לספק כמובן מידע חלקי בלבד. לתפוס צהבהב חי זו משימה כמעט בלתי אפשרית, משום חוסר יכולתו של המין הזה לשרוד במים. לשמר את הצהבהב בחיים מצריך בניה של בועת אוויר, עניין מסובך מאין כמוהו. מעבר לקשיים הגדולים הקיימים בבניית הבועה, יש צורך בגיוס תקציבים עצומים (לפי קילצ'ינסקי, אחד משלושה חוקרי צהבהבים בלבד לאורך ההיסטוריה שכלל העלו את האפשרות הנ"ל, מדובר בסכום דמיוני המתקרב למאה מליון ק' פלנקטון), שלאף אחד אין אינטרס גדול דיו להוציא. סדר העדיפויות ברור וטרם נמצא הפוליטיקאי שיתעדף הוצאת תקציב בסדר גודל כזה, השקול לגידול חמישים שוניות אלמוגים, בניית קולוניית השרצה מוגנת לדג השמש הנמצא בסכנת הכחדה, או מערכת אזעקה מקיפה להתראות נגד מתקפת כרישים.
בצהריים הנחתי את הספרים חזרה במדפים ויצאתי הביתה. טרם מיציתי את קריאתם, אולם משום שהיום אולגה בהשתלמות אני צריך לאסוף את הקטנטנים מהדגיגן.
47 די'/ ע"כ/ 88-ס', יומאור.
היום יצאנו אני ואולגה עם כמה מהקטנטנים ללקט פלנקטון. אולגה החליטה להכין את פשטידת הצדפונאים המפורסמת שלה, וזו בדיוק עונה מצוינת לליקוט צדפונאים, שמצויים בהמוניהם באזורי השוניות. לאחר שסיימנו את הליקוט נתקלנו בכמה דגי אבו נפחא שציירו מנדלות בחול. הקטנטנים היו מרותקים, והתחננו בפנינו להישאר לצפות. אבל אני הייתי כבר קצר דם להגיע לצהבהבית. בסוף סוכם שאולגה תישאר איתם שם ואני אפגוש אותם לאחר מכן בבית. הבית שלנו אמנם קרוב לצהבהבית (מרחק כ800 צלופח), אבל עתה כבר היינו רחוקים כ2500 צלופח, וכיוון שגם הייתי צריך לעבור במעבדה בדרך העדפתי לתפוס שפמנון חשמלי (ההיפנוס אמנם מרווח יותר אבל אטי מהשפמנון, למרות שהוא משתמש בהידרוחשמל) על פני נסיעה רגילה במאיץ הדגים. ניגשתי לשונית הקרובה ומסרתי לסלמון האדום את מיקומי.
השפמנון הגיע תוך 60 ק"צ. תוך 150 ק"צ היינו במעבדה וכמה עשרות אלפי צלופחים לאחר מכן כבר הייתי אצל הצהבהבית.
47 די'/ ע"כ/ 88-ס', יומאור.
1.5 אורעמום. 1.5 מ"צ לפני שעת 0 ח'.
הצהבהבית נראית נהדר. הן האצות והן האפידרמיס של האלמוגים שומרים על העור מבריק. למרות זאת, הבאתי עמי בדרך מהמעבדה מספר צדפות משחת קשקשים בריכוז 0.5 T. הן יעזרו לשימור העור וליצירת ברק. האולפקטואיל הראה ריח זניח של 0.04 י"ר. האצות, הפוליפים והאפידרמיס עושים את העבודה היטב.
48 די'/ ע"כ/ 88-ס', יומחושך.
-7.5 חשיכה ש'.
כן, אני יודע שהדבר המתבקש היה להודיע במעבדה על הממצא. למען האמת, ביומיים הראשונים היו לי מעט נקיפות מצפון. אבל היה לי ברור שאם הייתי עושה את זה תוך יום יומיים היו מגיעים לקחת אותה למעבדה המרכזית ואני הייתי מאבד אותה לעד. לא, עדיף לה שתישאר אתי. אני רוצה לומר שאני לא עושה את זה בשום אופן מטעמים אנוכיים, אלא בגלל שאני מכיר היטב את המערכת ומי יודע מה המפגרים שם עוד מסוגלים לעשות. אפשר שהיו מביאים דג מסור כדי לחתוך את הגוף, ו…לא, לזה לא אתן סנפיר בשום אופן. אני כמובן מודע לערך העצום שהמחקר יכול להפיק ממנה ולכן לקחתי על עצמי ללמוד כל מה שאפשר ללמוד על הצהבהב, ולהוסיף לכך תיעוד מדוקדק, שמעתה אני מתכוון להקדיש לו את כל המרץ והזמן הפנוי שיש לי, בתקוה שאוכל לסיים את המחקר לפני תקופת הנדידה.
לא אכחיש שצהבהבולוגיה אינה שדה ההתמחות שלי. יחד עם זאת, יש לומר שמשום שהידע על הצהבהבים הוא זעום – ביחס לאורגניזמים ממים כמובן, אבל גם ביחס לאורגניזמים רבים מחלל שעליהם אנחנו יודעים הרבה יותר – נראה לי שלא אחטא יותר מדי לאמת אם אטען שאני מאמין בכנות ביכולתי לנהל את המחקר הזה בצורה המקצועית ביותר, לא פחות מכל חוקר אחר שמתמחה בחלליים. והרי אי אפשר לטעון שאין לי ניסיון בשדות קרובים (ואזכיר פה רק את המחקר שערכנו בזמנו בשיתוף עם המעבדה בפלאונדריה על בום-בום חלל-מים ז-א, שגם הוא כמו הצהבהב שייך למין היונקים).
49 די'/ ע"כ/ 88-ס', יומאור.
מעט לפני המעבר לשבוע דולפין סיימתי לקרוא את המחקר של קילצ'ינסקי. אין בו כמובן שום דבר לגבי אורחות החיים והתנהגותם של הצהבהבים ולכן בסופו של דבר מצאתי אותו מאכזב למדי. אולם בכל זאת, מידע פיזיונומי לא מבוטל כן הצלחתי למצוא שם.
51 דו'/ ע"כ/ 88-ס', יומאור
בבינשבוע התארחו אצלנו אדגר ומתילדה עם שבע מאות הצאצאים שלהם. כזה טרחן. מאז שהוא חזר לדת הקדומה הוא משגע אותנו. פתאום אסור לשחות בבינ"ש. למה? ככה. פעם, לפני בליון שנה, כשעוד הדג היה בכלל בלי סנפירים והיה דומה יותר לאצת קודיום הוא לא שחה. ובגלל שאותו אב אב אבי… נו, בקצרה, אם פעם היו מסתלקים לאחר הארוחה, עכשיו צריך להלין אותם ולדאוג לכל הזאטוטים כל הבינ"ש. עסק ביש. זה מורט את עצביה של אולגה, אבל בגלל שמדובר באחיה היא לא אומרת דבר. והארוחה, הו! לכל סוג ומין של פלנקטון יש ברכה נפרדת, קרילאים, פירוסומות, סילוניות, שטרגליים, בורא פלנקטון מים מתוקים, בורא פלנקטון מעמקים, ברוך המוציא שטצדאים מן הקרקע. ועוד לפני הארוחה, נטילת סנפירים. הוא ואשתו ושבע מאות הדגיגים. רק לשער איזו מהומה מתרחשת מזה. ולשם מה? ריבונו של מים. הרי אתם כבר במים.
לבסוף נגמרו הטקסים וישבנו לאכול. השיחה סבבה סביב דבר מה בטל שאני לא זוכר, תשומת הלב שלי נדדה הלאה משם, עד שברגע כלשהו שמעתי בחצי אוזן את גיסתי מדברת בהתרגשות על מקרה שאירע לפני כשבוע "ממש לידנו".
"…כן, ומסתבר שזה לא היה כריש בכלל".
"אז מה זה היה?"
"חללי. ככל הנראה צהבהב".
"מהיכן את יודעת?"
"ובכן, משום שמצאו שלד של צהבהב. זה קרה ממש קרוב לכאן. לא שמעתם?"
אולגה הציצה בי בזוית העין. מיהרתי לומר שלא, וקיוויתי שדפיקות לבי, שהלם כמו ראשו של פטישן חד חרטום בשעת טרף, לא יסגירו אותי. גם אם מדובר במשפחה, את הסוד הזה אין לחלוק לעת עתה עם אף אחד.
"מתי זה קרה?"
"סוף שבוע תמנון, או תחילת שבוע דיונון. איני זוכרת את היום המדויק".
"כמה צהבהבים היו שם?"
"רק אחד".
נשמתי לרווחה. אם כן, אין יודעים דבר על צהבהבית. ניסיתי להסב את השיחה לכיוון אחר, אולם אז אמר אדגר: "אתם יודעים שעבודת הדוקטורט של מתילדה היתה על צהבהבים?"
ידענו, כמובן. זו היתה שאלה רטורית בלבד. מתילדה הזכירה את זה לא פעם ולא פעמיים. היא היתה פרופסור לספרות ספוקליטיבית. עבודת הדוקטורט שלה היתה בנושא "ספרות של עולמות אפשריים – יצוגים מיתים של ספרות של עולמות חלל בתרבות", ולמרות שהתיימרה לעסוק בכל יצור חלל שהוא, הלכה למעשה התמקדה כמעט רק בצהבהבים.
אדגר חבט בסנפירו קלות במתילדה.
"אולי תספרי להם את הסיפור הזה שסיפרת לי אתמול?"
"איזה סיפור?"
"המיתוס, על העלדג."
"ספרי לנו," אמרה אולגה, ואני מיהרתי להכפיל את הבקשה.
מתילדה הנהנה, ואז התחילה לספר את אחד הסיפורים המשונים ששמעתי בחיי:
"המיתוס מספר שיום אחד יופיע בְּמים יצור חלל, צהבהב. הצהבהב שיופיע לא יחיה אף לא יומאור אחד בחלל, אלא רק יוולד בְּחלל ומיד ירד פנימה לְמים, שם הוא יוותר בתרדמת במשך חודש ימי צהבהב. מן החוץ הוא אמנם יראה מת, אבל זה רק משום שכל כוחות החיים שלו מופנים כעת פנימה, אל החלימה. כך, במשך שלושים יומאור ושלושים יומחושך יחלום הצהבהב, ובכל יום יתגשם בתוך גופו משהו מהחלום והמשהו הזה, שבהתחלה היה רק קשקשי חלומות זערורים, אבק אצות, מתחיל לקבל ממשות, ולגדול, ולתפוח, ולהתמצק, ולהיווצר, מגודל של ביצית של פמטופלנקטון ביום הראשון, לפיקופלנקטון ביום השלישי, לאצה ירוקית ביום השישי, לצורנית קטנה ביום העשירי, למזופלנקטון ביום החמישה עשר, לסילונית ביום העשרים, למגהפלנקטון ביום העשרים וחמישה, לדג גדול ביום העשרים ותשעה וביום השלושים, בשעת הצהריים הגדולה, תתבקע קליפת הגוף ברעש גדול והמים יסוגו לצדדים מיראה ותדהמה, ויעמדו להשתחוות כאשר הוא יצא ממנה בהוד ובהדר, המושיע, האחד – העלדג."
מתילדה השתתקה. חיכינו במשך כמה רגעים שתמשיך, אך כשלא נראה שזה קורה שאלה אולגה:
"ומהו אותו 'עלדג'-מושיע?"
"ואת מי הוא יושיע"? הוספתי לשאלה, "וממה?"
"ובכן, לגבי השאלה מהו, אין יודעים. המיתוס הוא בדיוק כמו שסיפרתי לכם ולא כתוב בו דבר על מראה או זן. היו לא מעט דגים, חסילונים ודיונונים שניסו לשרטט את דיוקן העלדג במהלך השנים. הסגנונות משתנים אמנם, לפעמים צבעי מים, לפעמים רישום באצות, לפעמים פיסול בחול, קלאסי כמו אצל אבו נפחא או מודרני כמו התזת דיו דיונונים, אבל לא משנה מה הסגנון, כמעט תמיד תמצאו שם איזשהו יצור לא דגי, מפלצתי, זרועות של צהבהב וגוף של דג, ראש דיונון וגוף צהבהב, סנפיראי עם ראש חסילון וכדומה. את מי הוא יושיע – גם זה סתום, אבל כמובן שכל קבוצה שעשתה שימוש במיתוס סברה בראש ובראשונה שאותה. יחד עם זאת, בכל הפרשנויות שראיתי נוטה להיות הסכמה שהצהבהב לא יהיה מהנושעים."
"אבל מה שלא פחות מעניין מהמיתוס עצמו", המשיכה מתילדה, "זה המקורות שלו. חוקרים רבים ניסו לתארך את זמן ומקום הופעתו, אולם שום תשובה ודאית לא נמצאה, מעבר לכך שמקורותיו עתיקים והוא מופיע, בגרסה זו או אחרת, כבר אצל הדגים הקדמונים. קבוצה של בלשנים וארכיזואולוגים, שחקרו כתבי סנפיר שונים, תיארכו כמה מהכתבים לעידן הדגים חסרי הלסת, וגרסאות שלהם נמצאו בכמה שפות, בינן פרוטודגית, האופיינית כידוע לאזורנו, אולם גם בכרישחתולית-בס עתיקה ודיונונית ספירולאית, שפות שלא סביר שהיה לדגים הקדמונים באזורנו כל קשר איתן. העובדה המדהימה היא שכל הממצאים מראים כי אותו המיתוס הופיע באותה תקופה גם במעמקי פלנקטוניקה ז-א הקרים, גם בביצות החמות של סרופטקה וימחם, בגרוסבלאונדריה וגם באזורים הקרובים אלינו – אזורי מים-אמצעיים: אזורים כה רחוקים זה מזה, בתקופות קדומות בהן כלל לא מתקבל על הדעת שיהיה בינהם קשר."
"האם זה בטוח שלא יכלו להעביר מידע בינהם בדרך זו או אחרת?", שאלה אולגה.
"אולגה יקירה, אני אמנם רק חוקרת ספרות, אבל עדיין, אנחנו מדברים על תקופה שבה טרם גילו את דגי החשמל, וגם הרבה לפני מאיץ הדגים. שום דג, יהיה אף מפרשן, ראשתן גדול ראש, לוויתנאי, סלמון או דולפין תלום שן, אינו מסוגל לעבור מרחק שאף מתקרב ל18 מליון הצלופחים שמפרידים בין מים-אמצעיים לגרוסבלאונדריה, או ל10 מליון הצלופחים שמפרידים בין מים-אמצעיים לסרופטקה ולפלנקטוניקה ז-א."
אולגה הנהנה. "אם כך, איך את מסבירה את זה?", שאלתי.
"לפי המיתוס, חלליים שיש להם יכולות תנועה מיוחדות, הביאו את הסוד הזה למים."
"סנפיראי?"
"למשל. או כל מי שיכול לשוט בחלל."
"ולמה שהם יעשו את זה?"
"בכמה מהפרשנויות למיתוס נכתב כי העלדג היה אמור להושיע את העולם משליטתם של צהבהבים. הצהבהבים, ששלטו בכל חלל כבר בתקופה ההיא, פחדו מהתגשמותה של הנבואה הזו ומן האפשרות של אובדן השליטה, ולכן ניסו להכחיד את כל אחד מיצורי חלל שידע מהם התנאים הנחוצים לבואו של אותו יצור חדש, ואלו, שידעו כי חייהם, ועמם גם גורלו של הסוד, נמצאים בסכנה, החליטו להעביר אותו אל מקום שאליו לא היתה לצהבהב יכולת להגיע."
"אל מים", מלמלנו אני ואולגה יחדיו, ומתילדה הנהנה.
שחר גבאי, מוסיקאי בגלגולו הקודם, שבשל סטייה אבולוציונית הפך בטעות לסופר גחר שבאי. הוציא עד היום שני ספרים, וספרו השלישי, סיפור, יראה אור בקרוב בהוצאת "כרמל".
מתגורר כיום בזנזיבר במעמד של פליט, לאחר שנרדף בארץ הולדתו בשל דעותיו הכופרות בדת הקורונה שהשתלטה על העולם ב-2020.
העלדג הינו ספרו הרביעי.