עץ | מאשה צור גלוזמן

ברגע שנכנסתי לספריית סקסטינגס, הרגשתי את הזמזום החשמלי מהחלומות שלי שב ומתעורר בי. אולם הספרייה היה רחב ידיים ושקט עם מרבד אדום מקיר לקיר ומבוכים אינסופיים של מדפי ספרים. עברתי בין המדפים והעברתי אצבע על העץ. הוא היה ישן. זה לא היה שעתוק בן־זמננו. אלה היו מדפי עץ ישנים, שהשנים בהן נשאו את משקלם של הספרים, נתנו בהם את אותותיהן והם התקערו ושקעו מעט במרכז. הערכתי את העבודה הטובה, אם כי אני חושבת שיכולתי לעשות משהו טוב לא פחות. הרהיטים שלי פשוטים, אבל הם עולים לפחות כמו העיצובים הכי מתוחכמים במדפסות הבוטיק של הרהיטים – כמו זאת שאחותי ראניה משוגעת עליה, למרות שאחותי השנייה ביל צוחקת עליה ואומרת שבמדפסת השכונתית יש רהיטים לא פחות יפים ובעשירית המחיר – ואני גם לא מדברת על העיצוב של המדפסות ההיפר־חומריות של הממש עשירים, אלה שלא סתם מחקות חומרים טבעיים כמו עץ ושיש, אלא באמת מדפיסות באמצעות טירוף קוואנטי כלשהו מזרקות אבן ותכשיטי זהב וסבכות ברזל והשד יודע מה.
לא, בעבודות שלי אני לא משתמשת במדפסות בכלל. אני עובדת בידיים; מנסרת ומקציעה, מגלפת ומבריגה, מלטשת ומשייפת וממרקת עץ ממשי.
אתם בטח מעקמים עכשיו את האף וחושבים שאני איזו פאשיסטית שרוצה להפוך את העולם לנהדר שוב על ידי ניצול כל משאביו, אלה עם הסיסמאות של "טבעי זה בשבילי". אז לא – רוב הרהיטים שיש לי בבית הם עיצובים שעשיתי בעצמי והדפסתי במדפסת השכונתית. אבל כשהייתי קטנה שלחו אותי לחוג "חומרים אורגניים" ונדלקתי כמו שאף ילד לא נדלק שם. המשכתי ללכת לחוג הזה במשך שנים אחרי שכולם כבר היו נמוכים ממני בראש או שניים, רק כי לא יכולתי להפסיק לעבוד בעץ. אני עדיין זוכרת את היראה שחשתי כשהתוודעתי לתקציב הטבעי. המורה של החוג, נדיה, לקחה אותי למחסן המקומי של התקציב כדי לסדר לי גישת סטודנט, והסבירה לי על המאגר הלאומי של החומרים הטבעיים, שמחולק בקמצנות בין כמה רבי־אומנים, בעלי מלאכה בדרג א' ומפעלי יוקרה. היה להם שם אולם תצוגה עצום שיכולתי להסתובב בו שעות: ערמות של שיש, וסלעי בזלת, ושל נחושת, ושל ברזל, ושל קורות עצי אלון וליבנה ואורן ומהגוני. בפינות היו ערמות מנצנצות וקטנות יותר של זהב ופלטינה.
נדיה היא גם זאת שהכירה לי מאוחר יותר את האנשים הממש ממש עשירים, שאין דבר שעושה להם את זה יותר מלדעת שבן אדם ממש עבד על הדברים שהם משתמשים בהם, הזיע עליהם ואולי פצע את ידיו. זה פשוט מחרמן אותם, לדעת שידי אנוש תפרו את הבגד הזה, או צבעו את הקירות האלה, או – במקרה שלי – בנו את מערכת השולחן והכיסאות הזאת. הייתי בהלם כשגיליתי כמה הם מוכנים לשלם לי. חברה אחת של נדיה ראתה שבניתי לה עריסה לתינוקת, ויצאה מדעתה מרוב קנאה. היא הזמינה ממני חדר ילדים שלם, מיטות, שולחנות עבודה, כיסאות, ורגע לפני שחטפתי התמוטטות עצבים בגלל סט הדרישות שלה שהשתנה ללא הרף, העוזרת האישית שלה הודיעה לי שכל העסק מבוטל. אחר כך הבנתי שהיא לכודה באיזה הסכם חזקה־וממון שטני, וממש ריחמתי עליה, אבל היא הספיקה לדבר עליי עם כל החברות הממש ממש עשירות שלה, ובעיקר לשתף כמה עבודות שלי לסטוריז בהולוגראם שלה, וההזמנות התחילו לזרום.
***
ספריית סקסטינגס נראתה נטושה, אי שם בקצה היה דלפק שלידו ישבה דמות כלשהי – אנושית, לא רובוט – אבל כל שולחנות הקריאה ופינות הישיבה נראו ריקים. בעצם לא – באחת הכורסאות ישב גבר וקרא ספר. קודם כול גלגלתי עיניים ביני ובין עצמי – ככל שהתקרבתי, לאט ובשקט, ראיתי שהוא חתיך, גבוה וכהה, בדיוק כמו שאני ועוד מיליוני נשים בעולם אוהבות. נהדר, שום דבר בלתי צפוי בגזרה האסתטית, רק שהשיער שלו היה קצת פרוע והוא לבש סוודר מיושן מאוד. הוא גם הקדים להגיע, ומצא חן בעיניי שהוא לקח ספר. הסתקרנתי לראות מה הוא קורא, ומייד התרגזתי על עצמי שאני משתפת פעולה כל כך מהר. "די כבר!" נזפו בי קולותיהן הדמיוניים של האחיות שלי, "הגעת עד כאן אז תעשי מאמץ מינימלי". התיישבתי מול הגבר הגבוה והכהה וחייכתי. לקח לו זמן להרים את העיניים, וגם אז הוא נראה מופתע קצת. "שלום?" הוא אמר לבסוף, כשהחיוך שלי החל לדעוך.
"שלום שלום", אמרתי. "אני מקווה שזה בסדר מצדך שלא ביררתי כלום ושלא יצרתי שום מגע מקדים".
"בסדר גמור", הוא אמר, ואז התפשט חיוך על פניו. אחד הניבים שלו היה קצת בולט, מה שזיכה אותו מייד בחיבתי.
"מה אתה קורא?" שאלתי.
"את 'סיפור חיי' של קזנובה, מהדורה צרפתית ראשונה", ענה והראה לי את גב הכריכה. "מכירה?"
"שמעתי משהו", חייכתי ואז הוספתי בהתלהבות "מה, אין את זה דיגיטלי?"
"ברור שיש", הוא אמר. "אבל אני אוהב את זה יותר ככה".
יפה, חשבתי לעצמי. אז הוא עוף מוזר, כמוני.
***
אני מתפרנסת יפה, אבל עוד לא התארגנתי הורית. ולא שלא בא לי. יכולתי לתייג את עצמי כאל־הורית ולהפסיק הרבה מהניג'וס סביבי בנושא, אבל מעצבן אותי להצהיר שאני לא רוצה ילדים. אני רוצה, וזה לא עניינו של אף אחד מתי, אבל בכל זאת כולם דוחפים את האף. שתי האחיות שלי, אחי הקטן דאב, ובראש ובראשונה שתי האמהות שלי. במיוחד אמא שלי מיה, שכל הזמן משגעת אותי שהיא רוצה נכד. היא אומרת את זה כאילו בצחוק, כאילו היא חיכתה כל החיים כבר להיות סבתא, ואם אני אצלן בארוחת ערב או משהו כזה, אז היא קורצת לאמא שלי סאני, ועובר ביניהן איזה רטט שהייתי מעדיפה לא להיות שותפה לו, ובכל זאת מעורר בי גאווה חשאית. אבל אז אמא שלי שוב מתחילה עם הבדיחות סבתא, וכמה שהיא חייבת נכד קטן, ובדרך כלל בסוף אני מתעצבנת וצועקת עליה והיא עושה את עצמה נעלבת, בקטע עוד יותר מעצבן.
העניין הוא שלא רק שבא לי ילד, בא לי גם זוגיות, עם גבר – שאלד לו את הילד הזה. אני יודעת שמטומטם מצידי לקשור בין השניים, אפילו אנטי־עכשווי. לי עצמי לא נוח עם התחושה הזאת וזה חלק ממה שמעצבן. בחג החורף האחרון, כשכולנו היינו יחד והיה נורא כיף, הסרתי קצת את ההגנות וסיפרתי לראניה וביל שיש לי איזו תשוקה בלתי מוסברת להקים משפחה מסורתית. ראניה אמרה שהיא לא מאמינה שאני חושבת שאני צריכה גבר בשביל לגדל ילד, ושהיא לא מבינה איך יצאתי כזאת פרימיטיבית. עניתי שאני לא צריכה שום גבר ואני יכולה לגדל לבד מאה ילדים לפני שהיא תלמד לתכנת לעצמה חביתה נורמלית. ביל אמרה "טיק, זה שלאמהות שלנו הצליח עם הזוגיות ועם הילדים ביחד זה סיכוי של אחד ל־10,000, ואת יודעת את זה בדיוק כמוני". זה התפתח לריב ענק.
אמא שלי מיה אומרת שכנראה קראתי יותר מדי ספרים ישנים. יש בזה משהו. תמיד הקסימו אותי כל מיני דברים מופרכים כמו אנשים שמתאהבים זה בזה בנסיעת אוטובוס בלי לגגל זה את זה תוך כדי הנסיעה, וילדות שמתיידדות ביום הראשון בבית הספר בלי שבית הספר הושיב אותן בקפסולה מחושבת מראש, ומישהו שמאמץ חתול ברחוב ופשוט לוקח אותו הביתה, בלי להעביר עליו ברקוד זהות ומצב בריאותי ובלי לדווח לשום רשות. אני יודעת שזה נורא שפעם היו מלא חתולים עזובים ורעבים ברחובות, לא הייתי רוצה לחיות בעולם כזה, אבל לפעמים אני מתרפקת על קיומם של חתולי רחוב בספרים הישנים שלי.
כמה שבועות אחרי חג החורף ביקרתי עם אמא שלי סאני בקפלה הסיסטינית. אמרתי לה שכל כך הייתי רוצה לראות את הקפלה בלייב יום אחד, להריח את הריח הטחוב של הצבעים הישנים, למשש את האבן העתיקה, להרגיש את מאות השנים שחלפו על החומר. היא חייכה אליי כאילו אמרתי משהו עצוב ואז פתאום הציעה לממן לי את הבדיקה המלאה להתאמת זוגיות־משולבת־הורות, שהביטוח שלי לא מממן כמובן. לקח לי כמה ימים לענות לה.
בתיכון עשיתי כמובן את הבדיקות השטחיות להתאמות חקר הגוף והמין, והיו לי כמה תוצאות ממש טובות למרות מרווח הטעות הגדול, אבל באיזשהו שלב ההתאמות המדויקות התחילו קצת להגעיל אותי. המשיכה ההדדית המיידית, או תחומי העניין המשותפים, או הדמיון במשפחות. באיזשהו שלב הרגשתי שהיחסים שלי הם בעיקר עם האלגוריתם עצמו, והדייטים היו רק מין לוח משחק שעליו אני והאלגוריתם למדנו זה את זה.
היה למשל את תום, בחור שקט אבל אסרטיבי, שהנשיקות איתו היו ארוכות ומספקות כל כך, עד שבעצם לא הספקנו להגיע בכלל למזמוזים רציניים יותר, ועד שהוא פתח את הפה ואמר משהו – זה תמיד היה בדיוק הדבר הנכון, כמו באיזו סדרה גרועה. היה את סין, עילוי בקפיצה לגובה, שקינאתי בשיער הארוך והנהדר שלו. הקשבנו המון למוזיקה ישנה במכשיר ענתיקה כלשהו שעבר במשפחה שלו. היה את וואנזי, קוויר יפהפה שהזדהה כגבר רק כשהיה איתי, אבל ניהל את חייו בארבע זהויות מגדריות שונות בכל זמן אחר. היינו הולכים לרקוד ביחד, נמרחים זה על זה בטירוף. אבל גם הוא היה נכון מדי. לכל דבר שעשה הייתה משמעות פוליטית והוא לא היה מסוגל לנהל שיחה בלי לסתור אותך כל הזמן. כשניסיתי להסביר לו כמה הוא בלתי נסבל, הוא פשוט התעלם וניסה להזרים אותי על שלישייה במציאות מרובדת.
ניסיתי גם עם בנות, מן הסתם. כמו טירה מהקפסולה שלי מאז גיל חמש, שלמדה תכנות קוואנטי בזמן שאני למדתי עיצוב בחומר. היינו יכולות להיקרע מצחוק שעות ביחד, סתם משטויות כמו לנסות לשחק פינג פונג גשמי ביחד. נורא רציתי שילך לנו, אבל בכל פעם שהתחלנו להתנשק הייתי מרגישה מין דגדוגים מוזרים ולא נעימים בעורף שלי. הייתה גם דניה מההתנדבות השכונתית, שהיא חברה מאוד טובה שלי עד היום, אנחנו הולכות הרבה לטיולים ביחד, אבל כל ניסיון רומנטי או מיני בינינו היה תמיד נגמר בפרצי צחוק או בפרצי בכי. והייתה של, מלכת התיכון שלנו, נערה גבוהה וחזקה ויפהפייה, שתפסה אותי בנשף הסיום של הלימודים ליד קערת הפונץ', הדביקה לי נשיקה מטורפת, השאירה אותי חסרת נשימה ואחר כך שיגעה אותי במשך חצי שנה. לא העזתי לומר לאמהות שלי שלא כל כך הלך לי זוגית עם בנות, וטשטשתי הכול בטענה שאולי אני א־מינית.
מאז שנגמר התיכון הלכתי בעיקר למרכזי סקס שכונתיים. הכי אהבתי את המרכזים של "הפי אנד". הלכתי גם על פרטנרים וגם על נותני שירות, ניסיתי די הרבה דברים – אבל גם שם ההתאמה המדויקת תמיד קצת הורידה לי בסוף. היו לי תקופות סוערות שם, אני לא אומרת שלא, אהבתי את השילוב בין אנונימיות מוחלטת לבין כימיה פיזית מיידית. אבל בסופו של דבר גם התאהבתי קצת בנותן שירות אחד בקטגוריית אוראלי, הובהר לי שזה לחלוטין לא הולם והפסקתי ללכת. לא רק למרכז שהוא עבד בו, אלא בכלל למרכזים. ממש הגעיל אותי פתאום כל הקפיטליזם הזה של הסקס. חברות שלי והאחיות שלי צחקו עליי ממש, וחלק אפילו הביעו דאגה, אבל כשאמרתי שאני לוקחת פסק זמן כדי לבחון מחדש את נקודות העיוורון שלי, כולן השתתקו והנושא לא עלה שוב.
אחר כך דווקא הייתה לי תקופה טובה עם עצמי. זה התחיל פחות או יותר במקביל לתחילת הקריירה שלי כרב־אומנית בעץ. כשההזמנות התחילו לזרום הפכתי בטוחה מאוד בעצמי. אחרי שנים שכולם צחקו עליי, או הביעו דאגה, בגלל שמגיל צעיר אני עובדת בעץ, שאני בעצם נגרית (אין לתאר כמה אחי הקטן מתפוצץ מצחוק כשהוא אומר את המילה הזאת), פתאום התחלתי להרוויח כסף טוב מהתחביב המוזר שלי. לקוחות חיזרו אחריי. רצו שאני אעצב דברים מורכבים יותר, התפעלו מהעבודה שלי. האמהות שלי רוו נחת והשוויצו בי בכל הזדמנות, והאחיות שלי התחילו להציג לראווה את כל הרהיטים הקטנים ועבודות הגילוף שנתתי להן במהלך השנים. קיבלתי רישיון לנתח גדול יותר בתקציב הטבעי, כי יכולתי להציג פורטפוליו מכובד ושפע של הזמנות עתידיות.
בתקופה הזאת גם הגעתי לגבהים חדשים של עינוג עצמי. היו לי כמה צעצועים אהובים, וקיבלתי מנוי לסקסטינגס, מאגר משובח של טקסטים פורנוגרפיים שאחת הלקוחות הממש ממש עשירות שלי, שגם הפכה לחברה, הזמינה אותי אליו כמתנת יום הולדת. חיבבתי את הצ'אטים האנונימיים והאקראיים ברשת של סקסטינגס. הכינוי שלי שם היה נגרית_שופעת, וכמה מהרגעים המחרמנים בחיי היו בצ'אטים המקריים האלה, עם אנשים שלא היה לי מושג מי הם מלבד הכינוי שלהם, כמו חתול_חרמן_עם_משקפי_קריאה או ג'אקומו_בעל_הזרג, שהדבר היחיד המשותף לנו היה שקראנו את אותו סיפור פורנו באותו זמן.
אבל בזמן האחרון התחילו לי חלומות מוזרים. אני חולמת על שורשים עמוקים שהולכים ומסתעפים מתחת לאדמה. הם מתחפרים מתחת לפני הקרקע, מתרפקים ונמתחים בעונג בין רגבי האדמה, מפלסים את דרכם אל משהו קרוב, בעל הילה חמימה־חומה־זהובה זהה לשלהם. ההתחפרות העצית הזאת באדמה גורמת לי להתעורר מהשינה נואשת וחסרת מנוח; עם בערה בין הרגליים, שמסתבכת לי לגמרי בתשוקה לחיבוק וריח גוף ושיער חזה, ועל כל זה שורה מין תחושת דמה עמומה ומטרידה של הנקה.
לכן גם החלטתי לעשות את הבדיקה המלאה להתאמת זוגיות־משולבת־הורות שאמא שלי הציעה לי. הרי אף אחד לא מכריח אותי לעשות ילדים עם הבחור הראשון שיתאים. גם אם אני אמשך אליו בטירוף, אצחק באמת מהבדיחות שלו, והוא יצחק באמת מהבדיחות שלי, ויהיה לנו המון על מה לדבר. מקסימום יצא לי מזה קצת סקס טוב שכולל עוד גוף אנושי, כמה נפלא זה כבר יכול להיות?
***
הספרייה הייתה כל כך שקטה שזה היה כמעט מטריד. הבחור הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו, וחשתי מוכנה לנסוע איתו מייד הביתה, או לכל הפחות לסור איתו לשירותי הספרייה. ניתקתי ממנו את המבט והסתכלתי סביב, על הספרייה הלא הגיונית הזו, תועפות של עץ ונייר סתם בשביל לחרמן אנשים. מבטי נתקל בספר שהבחור החזיק עדיין בין ידיו. פתאום עבר לי מין זץ במוח. מהדורה ראשונה של "סיפור חיי" מאת ג'אקומו קזנובה? יכול להיות שהזר הכהה והמסתורי הזה הוא ג'אקומו_בעל_הזרג? לפעמים הייתי חוזרת לצ'אטים שלנו ששמרתי, כשהיה חסר לי חומר לפנטזיות מיניות, אם כי בסופו של דבר הטקסטים האלה תמיד נשחקים.
"אתה פעיל ברשת של סקסטינגס?" שאלתי בעניין. "יש לך כינוי קבוע?"
"אני פעיל", הוא אמר והחיוך שלו התרחב. הוא הניח את הספר בצד – הוא לא סגר אותו ביראת קודש עם סימניה, אלא הניח אותו פתוח על דפיו, כשהשדרה המסכנה נמעכת בבירור – "אבל ספרי לי קצת על עצמך קודם, אף פעם לא נתקלתי פה בבחורה צעירה כמוך".
"אה, אז אתה מגיע לכאן הרבה?" התעניינתי, ושנינו צחקנו. המשכנו לדבר, ובאיזשהו שלב הדמות המטושטשת מהדלפק הגיעה ונזפה בנו שאנחנו מפרים את השקט – מה שגם היה מצחיק כי היינו שני בני האנוש היחידים שם מלבדה. יצאנו לדיינר קרוב והמשכנו לדבר ולצחוק. סיפרתי לו על הסטודיו שלי, על העבודה בעץ ועל ההזמנות האחרונות שלי, והוא הוקסם לחלוטין. הוא סיפר שהוא עצמו עובד בעבודה הכי רגילה שיש – שחקן חידות. זה קצת הפתיע אותי. בדיעבד, אני מניחה שציפיתי שהשידוך המושלם יהיה גם מישהו עם איזה עיסוק אולדסקול – מישהו שתופר במו ידיו, או שף ידני או סתת אבן או משהו כזה, אבל לא. הוא סיפר שהוא מרוויח לא רע, כי הוא ברמה גבוהה מאוד, ושבזכות חלק מהפענוחים שלו הייתה התקדמות מרשימה במחקר יוקרתי כלשהו של מיפוי התודעה האנושית. הוא אפילו קיבל כמה פרסים על זה, אבל הוא סיפר את זה בטון מבודח, כאילו הוא עצמו לא עשה כלום חוץ מלשחק במשחק האהוב עליו.
***
אולי לרוב האנשים זאת לא הפתעה, אבל אני הייתי בהלם מכמה שהבדיקות להתאמת זוגיות־משולבת־הורות הן מקיפות – הורמונליות, גנטיות, קוגניטיביות, עשו לי ראיונות, שיגעו אותי שם במשך חודש לבוא פעמיים–שלוש בשבוע, בשעות שונות של היום, פעם הם גם ביקשו שאני אעביר שם לילה במכון. בסופו של דבר קיבלתי מהם ברקוד למייל, ובלי להתעמק יותר מדי בפרטי האבחונים שלי, פתחתי עם הברקוד פרופיל בכמה אפליקציות שהמכון המליץ עליהן. אפילו לא טרחתי להמציא כינוי.
כשאמא שלי מיה שמעה שאני מריצה את הבדיקה המלאה היא העלתה הילוך עם הבדיחות־סבתא. "אני הולכת להסניף אותו כל היום וכל הלילה", אמרה באחד הבקרים, כשבאתי לביקור, כשהיא מקפיצה באוויר את התינוק הבלתי נראה שלי. דמיינתי ברזולוציה גבוהה את הסיטואציה הזאת עם תינוק גשמי, והיא נגעה לליבי באופן שהיה בו משהו טרגי – כי הרי הכול בר־חלוף, גם הרגעים הענוגים ביותר שאפילו לא התרחשו עדיין. דווקא בגלל כל זה התעצבנתי עוד יותר.
תמיד הייתי ה־בת של אמא מיה, והקטנים תמיד היו יותר התינוקות של אמא סאני. אנחנו היינו יוצאות לטרקים כשכל האחרות ואחי הקטן היו משתבללות בבית עם סרטי דרמה מהמאה העשרים וערמות פופקורן, אנחנו אלה שנוזפות בכל האחרות על הבלגן והדחיינות, ותמיד הייתה לנו הברית הזאת של בדיחות מפגרות – אבל עכשיו הבדיחות שלה ממש העלו לי את הסעיף.
כמעט מחקתי את האפליקציות שהורדתי כמה ימים קודם לכן, רק כדי לא לשתף פעולה עם הפנטזיות שלה, אבל אז ראיתי שיש לי התראה ששכחתי לבטל, ואחת האפליקציות של המכון, טינדרקס, הודיעה לי שהיא מצאה לי התאמה של 99.9971 אחוז לזוגיות־משולבת־הורות. המספר הזה הצחיק אותי, עניין אותי איפה ה-0.0029 אחוז הלא מתאימים, ומתוך רצון לשים את זה כבר מאחוריי לחצתי על "הזמן מפגש". לא רציתי לראות את הפרופיל שלו, או לצ'וטט, או לדבר בטלפון, לעשות גישושים ראשונים. אם הבחור יזרום גם הוא על מפגש בלי שום הכנות מקדימות – אני מוכנה לנסות. אם לא, אולי בכל זאת אמחק את האפליקציות הארורות.
הוא זרם. טינדרקס שלחה לי הודעה עם כמה הצעות שונות למקום מפגש, וכמה מועדים שנוחים לשנינו, ואני בחרתי במועד הקרוב ביותר ובהצעה החמודה של האלגוריתם להיפגש במשכן העירוני של סקסטינגס. עד אז לא העליתי בדעתי שסקסטינגס עשויה להתקיים גם בתור ספרייה גשמית. ניסיתי לדמיין מה יש שם. עותקים שכוחים של רומנים ארוטיים מסוף עידן הדפוס? מהדורות נדירות של כתבי זימה מהמאות הטרום־תעשייתיות? כתבי יד עתיקים של נזירים חרמנים? אפילו אם לא יתחשק לי לזרום איתו, שווה לגלות מה יש שם. אני יודעת שיכולתי לבדוק את זה בתוך שניות בהולוגראם או בגלובוסיוּם ולהסתובב שם וירטואלית בלי שום בעיה, אבל התחשק לי לפגוש את הספרייה לראשונה בלי שום ידע מוקדם – כמו את הבליינד־דייט המושלם כביכול שציפה לי. קראתי איפשהו שפעם, בעבר הלא כל כך רחוק, כשרוב הילדים עוד נולדו מהריונות פיזיולוגיים וגם אי אפשר היה לבחור את המין, היו אנשים שלא רצו לדעת את מין העובר גם כשכבר הייתה הטכנולוגיה לדעת את זה. זה היה הלך הרוח שלי כשקבעתי את המפגש עם הבחור, שהדבר היחיד שידעתי עליו זה שהכינוי שלו בטינדרקס היה "כרטיס_קורא".
באותו לילה לא הצלחתי להירדם במשך המון זמן. עברתי בראש על כל הבחורים והבחורות שיצאתי איתם בתיכון, וחשבתי גם על ניק, נותן השירות האוראלי מה"הפי אנד" השכונתי וכמה היה כיף איתו עד שחציתי את הגבול. הוא שטף את הפה בתנועה הכל כך מיומנת וסקסית שלו ואז הוא ליטף לי את הראש פתאום, ואני העזתי לשאול אם יש דרך ליצור איתו קשר מחוץ למרכז. הוא נאנח, הרים עיניים למצלמה והניד בראשו. יצאתי מובכת מאוד, ואחר כך קיבלתי את ההודעה הלקונית מהמרכז, שחרצה שאני צריכה להימנע מהגעה לשם בחצי השנה הקרובה בשל פיתוח וביטוי רגשות בלתי הולמים והפרה של כללי התקנון.
כשסוף־סוף נרדמתי, שוב חלמתי שאני עץ. הצמרת שלי התנשאה אל השמיים והגזע שלי היה עבה ומלא בליטות. הצמחתי עלעלים חדשים בזמזום אושר כמו־חשמלי, ומתחת לאדמה השורשים שלי התחפרו עוד ועוד, והתמתחו מבעד לרגבים המתמסרים אל שורשים של עץ אחר. לא ראיתי את השורשים, הכול היה רק בתחושה ובמגע. חשתי את הנוכחות הזהובה־חמה של האדמה ואת שורשי העץ האחר מתפתלים אליי. הם התחפרו ונמתחו אל עבר השורשים שלי, וברגע שנוצר מגע התעוררתי באנחת עונג וברטט בחלציים.
קמתי מהמיטה ישר למקלחת, ואמרתי לעצמי שלא אעשה הכנות מיוחדות לכבוד "כרטיס_קורא". אבל מכיוון שתמיד הייתי או בסטודיו שלי, או בדירה שלי או בבית של האמהות שלי, ואם כבר יצאתי זה היה לטיולים בפארקים ובשמורות, חשתי צורך בהופעה מטופחת ליד אנשים זרים. ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שהייתי במקום ציבורי כלשהו. האם ייתכן שהפעם האחרונה שלי הייתה במרכז, עם ניק? ניערתי את הראש מתחת לזרם המים, יצאתי והתלבשתי.
גם בעניין הזה יש לי עכבות שאחותי ראניה תמיד צוחקת עליי בגללן. כשעברתי לדירה משלי, לא רציתי לקנות ראימסך. תמיד שנאתי את ההערות והאבחנות וההצעות האינסופיות של הראימסך בבית של האמהות שלי – היום מזג האוויר חם מדי לשרוולים ארוכים, המכנסיים שלך צרות עלייך יותר ממה שהתכוון המעצב, האפודה שלך יצאה מרשימת מאה הפריטים האופנתיים של העונה, כל הקשקוש האינסופי הזה – וכולן תמיד היו כועסות עליי שאני משתיקה את ההתראות ולא מחזירה אותן לברירת המחדל בתום השימוש. חיפשתי ויגעתי עד שמצאתי – שוב דרך אחת הלקוחות הממש ממש עשירות שלי – מראה עתיקה, עשויה רק זכוכית שגבה מצופה שכבת כסף דקיקה. האחיות שלי אוהבות לבוא אליי ולהתלבש ולהתפשט מול המראה הזאת, זה קורע אותן מצחוק שהיא לא אומרת כלום ורק משקפת להן את עצמן, והן תמיד עושות קריינות של מה שהמראה הייתה אמורה להגיד. כשקניתי את המראה הזאת הן התחילו לקרוא לי אולדסקול, ומאז הכינוי ממש תפס במשפחה.
זה לא מפריע לי. קראתי הרבה על "התנועה נגד האלגוריתם", ואני לא בדיוק מזדהה עם המטרות שלהם. הם תמיד נראים לי פנאטים מדי. כאילו, לא הייתי מוותרת על האבחון המוקדם של אמא שלי לסרטן השד או על ההתאמה של ביל למחקר של מחלת הדם הנדירה, ובכלל לסדר ולניקיון של העידן המחושב, יש בו משהו הרבה יותר הומאני והגיוני מכל מה שלמדתי על העבר. אצלי זו פשוט נטיית לב, אבל לאנשי התנועה הזאת בדרך כלל יש מין ניצוץ מטורף בעיניים, ולמיטב ידיעתי רובם עשירים, או ממש ממש עשירים, כי לרוב האנשים אין זמן או יכולת לנהל את החיים בקצב איטי כזה, ולקחת את האחריות על הכול על עצמם.

***
אחרי כמעט שעה של שיחה נזכרתי לשאול אותו איך קוראים לו. "זן", הוא צחק למראה הפרצוף שלי. אמא שלו הייתה חובבת פילוסופיה מזרחית, ולא היה אכפת לה שהבן שלה עשוי להיתקל בהרבה בדיחות על חשבונו. הוא נתקל בהרבה הרבה מהן.
סיימנו לאכול וחזרנו לספרייה כי זן רצה להחזיר את הספר למקום "אחרת הספרנית לא תיתן לי להיכנס שוב". ליד הדלפק הבחנתי בגבר גבוה וכהה עומד ומדבר עם הספרנית. "יום עמוס בספרייה", חשבתי לעצמי ופניתי בחזרה אל זן. לקחתי אוויר ושאלתי בזהירות "אתה מסכים לומר לי מה שם המשתמש שלך ברשת של סקסטינגס?" אני יודעת שהגזמתי, בדרך כלל יש לי טקט, אבל שוב הורדתי הגנות, הרגשתי שהולך ממש טוב למרות ההסתייגות העצומה שלי מההתאמות, וכבר דמיינתי בשצף קצף את הסקס בינינו. הוא פתח את הפה לענות, ואז אמרתי "רגע – מותר לי לנחש? יכול להיות שהכינוי שלך הוא ג'אקומו בעל הזרג?"
זן פער את הפה בהלם ואז התפקע מצחוק. "איך ידעת?!" הוא שאל, והייתה לי תחושה שהוא מתאפק לא לטלטל אותי. "תשמע, חבר", אמרתי במידה שווה של אכזבה והתעוררות, "היו לי איתך כמה משיחות הסקס הכי טובות שהיו לי בחיים". חשפתי בפניו שאני "נגרית שופעת", והעיניים שלו התעגלו מהפתעה. "מה הסיכוי?" הוא אמר, נרעש.
"בחייך", אמרתי. "סיכוי של 99.9971 אחוז. מן הסתם האלגוריתם חיבר בין השיחות שלנו בסקסטינגס ובין הפרופילים שלנו בטינדרקס". מאחורי גבו, הבחנתי בגבר מהדלפק, שהתחיל ללכת בכיווננו.
"אין לי שום פרופיל בטינדרקס", אמר זן, מצחו נחרש קמטים. הלב שלי החסיר פעימה.
"טיק?" שאל פתאום הגבוה שהתקרב אלינו. "טיק רומילי? אני כל כך מצטער שאיחרתי!" שפתיו התרחבו בחיוך מלא שיניים בוהקות וישרות. "אני לא מאמין שאת עדיין כאן! לא הגבת להודעות שלי באפליקציה!" הבלורית שלו הייתה מושלמת, הבגדים שלו נראו כאילו קיבל כל הוראה של הראימסך, ועל כתפו נח תרמיל בלוי שמתוכו הציץ מכוש קטן.
"כרטיס קורא?" מלמלתי.
"נכון!", אמר הזר, משולהב.
"סליחה", אמרתי. "שיניתי את דעתי".
אחזתי בידו של זן, ג'אקומו בעל הזרג שלי, וברחתי איתו מהספרייה, תוך התקף צחקוקים חסר פרופורציות. תפסנו רחפת אל הדירה שלי, ולא יצאנו משם שלושה ימים.
בלילה השלישי שוב חלמתי שאני עץ. כשהשורשים שלי השתרגו בשורשים של העץ האחר, התעוררתי כשאני לופתת את זן. אני חושבת שזו הייתה הפעם שממנה הריתי. כל המשפחה שלי נחרדה מכך שקיימנו יחסים בלי לבדוק קודם התאמות רפואיות, אז הוא הסכים לסרוק את הברקוד הגנטי שלו כדי להרגיע את האמהות שלי.
זן הוא קצת מבולגן ומעופף, מה שטיפה מעצבן אותי. לוקח לי זמן להתרגל לחלוק את חיי עם עוד בן אדם, ולפעמים זה ממש מותח לי את העצבים. מוזר לי מאוד להיכנס לבית שלי ולהבחין בריחות אחרים, כמו הבישולים ההודיים שלו, או ניחוח הגרביים שלו במקלחת. אני לא מתה על אוכל הודי, ואני לא מבינה מה הבעיה לזרוק את הגרביים למכונת הכביסה, אבל אני משתדלת לקחת את זה ברוח טובה. גם הוא צריך סבלנות כדי לקבל את השעות הארוכות שלי בסטודיו. מבחינתו לעבוד זה להתחיל משמרת, לסיים אותה ואז להתפנות לדברים אחרים, אבל אני תמיד עסוקה במחשבות על העבודה שלי, ולפעמים אני חייבת ממש לחזור ולתקן איזה משהו, גם אם אנחנו באמצע סדרת מתח.
אז אנחנו מתווכחים, אפילו הספקנו כבר לריב כמה פעמים, אבל בכל פעם שאני מתרגזת ממש ויוצאת לטיול בשכונה כדי להירגע, אני מדמיינת איך זה היה עשוי להיות עם כרטיס_קורא. הכול היה מושלם, כמו תוצר של מדפסת היפר־חומרית: לא היינו מתווכחים אף פעם, הוא היה זורק את הגרביים שלו לכביסה ומכבס גם את שלי, הוא לא היה אומר מילה על ההיעלמויות הארוכות שלי בסטודיו, ואני הייתי מתה משעמום. להתרגל לחיות עם זן זה קצת כמו העבודה שלי – אני רואה את כל הבליטות והסדקים שלו, והוא רואה את כל החספוס הלא מלוטש שלי. כשאני ואמא מיה יוצאות לטרק, הוא מעדיף להישאר עם שאר המשפחה מול סרטים ישנים. אבל הוא מאוד אוהב לשבת איתי בסטודיו כשאני עובדת, ואני מסכימה לשחק איתו מדי פעם במשחקי חידות, ולהפתעתי גיליתי שאני די נהנית מזה.
מאוד מוצא חן בעיניו של זן שאין לי בבית ראימסך. אחי דאב ואחותי ביל לא מפסיקים לצחוק עלינו – עכשיו הם כבר קוראים לנו משפחת סופר-אולדסקול – אבל אחותי ראניה כבר שאלה אם אני יכולה להשיג גם לה מראה עתיקה, רק זכוכית מצופה כסף. הבטחתי לה שאני אעשה לה מסגרת עץ אמיתית.

מאשה צור גלוזמן היא עיתונאית תרבות, מבקרת ספרים ועורכת ויזואלית באתר "הארץ", קולנוענית דוקומנטרית ("מאגיה רוסיקה" ו"עמוס עוז – ישר לתוך השמש הקיצית") ומתרגמת. ספר הביכורים שלה "להשביע את הדרקון" יצא בהוצאת ידיעות ספרים ב-2019 וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים ובפרס גפן לספרות ספקולטיבית כספר המקור הטוב ביותר ב-2019. סיפורים שלה התפרסמו באסופות שונות כ"מאה מטר" ו"אנטיקליימט" בהוצאת עברית ו"סקס." בהוצאת תשע נשמות.