גם הלילה קולות עלומים מילאו את חלל הבית, אבל היא התעלמה, בורחת מהם, מתמקמת על הספה בסלון מול מסך המחשב ואורו הבוהק. כל אורות החדר כבר כובו. מסכת התרגשות חרישית רחשה בה כשחיכתה שהמסך יימלא בפרצופו… קווים צבעוניים של פעילות והמתנה התרוצצו על המסך. לפתע הוא נגלה, והיא ראתה אותו, מרחף לו בחלל בסרבל עבודה כחול, מנופף אליה לשלום מצד לצד. אהובה שלי, כמה טוב לראות אותך. התגעגעתי. המילים שלו, צפופות־אלקטרונים, ריתקו שמיים וארץ בתוך חלל הסלון. היא חייכה אליו בלי להגיד כלום, רק נעצה בו מבט מתמשך, אישונים מנסים לחדור מעטפת של מחשב ומרחק. דמותו ריצדה מולה בפיקסלים רחבים שציירו את הווייתו הרחפנית. סוכנות החלל קישרה ביניהם – הוא התקשר מהחללית אל הסוכנות, והסוכנות חיברה את תמונתו למחשב הנייד שלה. מזל טוב, אשתי, הוא קרא בקול, הוציא מהסרבל הרמוניקה קטנה והתחיל לנגן שיר אהבה מפלנטה אחרת. מאחוריו אסטרונאוטים לא מזוהים רקדו לכבודה בתיאום, מהנדסי חלל וגעגועים. אוהב אותך עד הירח ובחזרה, הוא חזר ואמר את מה שהשמיע כל כך הרבה פעמים לאחרונה, ובכל זאת ליבה פעם כמו שמש אדומה ולוהטת.
כוכבי פלסטיק צהובים בהקו למעלה מתוך חשכת החדר. נו, תדליק את האור, צעק הראשון. די, זה מפחיד, צווח השני. מה מפחיד בכלל, אתה לא רואה את הכוכבים? הם מלאים אור, תראה, השיב הראשון בעליצות. פַחֵד, אימא, חושך, לִיק אור, בכה השלישי. אחד מהם ניסה לזוז, דרך על צעצוע זרוק שחרק מהרצפה. צווחות חרישיות צמריריות, תדליק את האורררר, נוווווווו דייייייי, צעק השני. הראשון רץ אל פתח החדר ולחץ על מתג התאורה. רוחות של אור נשבו בחדר.
זכרת, היא לחשה בהתרגשות אל מסך המחשב ששיגר אותה הלאה לחלל, מרחק חצי תריסר שנות־סילון. היא הייתה צריכה לחכות שהמסר יגיע ליעדו, ושוב לחכות, הפעם עד שתקבל את התמונה והקול השבים אליה, כמו מכתב בבקבוק, צפים על גלי הזמן. איך אני יכול לשכוח את יום ההולדת של אשתי. המתנה הגיעה כבר? הוא שאל, והיא הניעה את ראשה לשלילה. הם הבטיחו לי בתחנה שישלחו אותה בזמן. אני אדבר איתם, אבדוק מה קרה. הוא ריחף מעלה־מטה והשלים גלגול אחד תוך כדי דיבור. אני חושב עליכם כל הזמן. איך את, איך הילדים? הם בטוב, חמודים כאלה. מתגעגעים. לא מפסיקים לדבר עליך. נורא רוצים לראות אותך כבר. חושבים על כל מיני המצאות חלל שיוכלו לעזור לך. תכף אקרא להם, הם משחקים בחדר. נתנו לי כמה דקות של שקט איתך. המבט שלה בלע אותו מרחוק, חלקיקים של געגוע מתפזרים בחלל.
נו, קח אותו, קרא הראשון. הם שיתפו פעולה; כל אחד אחז באחד מצידי הסדין, הראשון קשר את הצד שלו אל הקומה העליונה של מיטת הקומתיים, מהדק את הקשר, מביט בו ורץ מהר אל הפינה השנייה, קשר את שארית הסדין אל ידית של מגירה כחולה בפסגת שידת המשחקים. יריעת לילה בעיטור דרדסים כחולים־לבנים נמתחה, הכוכבים מעליה שקטים. שלושתם התקבצו מתחת. השלישי נצמד לשני מאחור, אוחז בדובי החום שלו עם אף הכפתור וכפותיו הספוגות ריר. יופי, הצלחנו. עכשיו! הכריזו וקפצו — הראשון התכופף מתחת למיטה השרועה על הקרקע. הוא אחז במיטה הנשלפת שמתחתיה. קדימה, למשוך, מהר, האיץ באחיו. הראשון והשני התאמצו למשוך את המיטה החוצה, השלישי נשכב, החיתול מבצבץ ממכנסיו, מתאמץ להדביק במעשיו כוונה פנימית. הם הצליחו, לבסוף, חושפים שמיכת כותנה לבנה זרועת רכבות ומכוניות דוהרות ומעליה כרית. המיטה הנשלפת הונחה אחר כבוד מתחת ליריעת הדרדסים. זהו, אנחנו מוכנים, הכריז הראשון. השני עמד ובהה במעשה ידיהם. בועה של צל בתוך חלל שטוף אור וכוכבים כבויים.
אתה מתרגש לקראת הנחיתה? היא שאלה, בלי להוסיף את מה שניסתה כל העת להשתיק – אני כל כך רוצה שתחזור כבר. אם הכול יתקדם כמתוכנן – בעוד כשבועיים. אחרי שננחת נתחיל לעבוד על המחקר הגאולוגי. הצוות המקביל לנו יפעל כדי לייצר דלק מהאטמוספרה של הכוכב. הם מצפים לייצור של כמה מאות טון. היא ידעה את זה, הוא לא חידש דבר, בכל פעם חוזר על המפורסמות, אבל היא גם ידעה שזו דרכו להגיד – אני חושב עליכם, אתם איתי פה בכל הדבר העצום הזה. רגע, היא אמרה, גם אנחנו הכנו לך משהו. היא הרימה שלושה דפים עם ציורים שציירו הילדים בצבעים כחולים, חלל וירח גדול ועגול ומאדים משיקים זה לזה. באמצע אבא שלהם, הגיבור, אסטרונאוט בחלל, והם מצוירים למטה, קטנים, מנפנפים לשלום אל השמיים. זה מקסים, הוא אמר והתקרב למצלמה, כמי שמנסה לגעת מבעד למרחק. תכף אקרא להם, התנצלה, רק רציתי כמה דקות לבד איתך. היא ניסתה ללכוד את מבטו, לצלול לקרקעיתו ולהצטנף שם. אנחנו מתקדמים פה יפה – עיניו מסרבות להתמקד – ייתכן שנחזור לעולם אחר לגמרי מזה שיצאנו ממנו. והיא חשבה, החיבוק יהיה אותו חיבוק, זה בטוח, רק שיהיה כבר.
הראשון ציווה על השלישי, קדימה, תביא אותו, מתחילים. השלישי בהה בו בשלהוב. קדימה, תביא אותו, פקד הראשון שנית, והשלישי התמסר ללהיטות שבקולו והתחיל לקפץ במקום, לרקוד ריקוד אֵלים אדירים. קדימה, תביא אותו, ציווה שוב הראשון וחטף את הדובי מידו. השלישי התחיל להבין לאן מנשבות הרוחות, ונותר אילם מול תחושת האימה שמילאה את החדר. הוא ייבב וניסה לחטוף את הדובי שלו בחזרה. כשכשל, נשכב על הרצפה בבכי איום, ידיו פרושות לפנים וראשו מוטח במרצפות חזור ושוב בתחינה. הינה, קח, ניסה השני לנחם אותו והגיש לו בובה אחרת שמצא. נוֹ, נוֹ, בִיא לי דובי, בִיא לי דוביייייייי. הראשון כבר הספיק להניח את הדובי על המיטה, מסודר בקפידה בתוך הלב הפועם של השמיכה. השלישי ניסה לקפוץ על המיטה, והשני אחז אותו בשתי ידיו ומתוך המהומה הם נפלו ארצה, פוגעים בשידת המשחקים שנפלה ארצה, מפזרת סביב צפרדעים, חרבות, קוביות צבועות לקה, כובעים ומכוניות וחישוקים, תיבת נגינה מפלסטיק מוטחת ברצפה, קולות רעמים רמים מהדהדים בחדר וברקים מכים בקיר, יללות תנים רחוקים. הראשון ניצל את ההזדמנות לחטוף את הדובי. בלי שהות יתרה מִזבח המיטה נשטף זרמים של צמר. דם החדר זרם בעורקים, הולם כתוֹף בקצב הלב הנמהר. הילדים עמדו והביטו במיטה. באיברים העקודים של הבובה הפרוותית. בחלומות המשתוללים פרא מתוך שלהבת המצעים. אור גדול הופיע בחדר ונעלם. הכול החשיך. יבבה גבוהה התייללה חרישית.
היא נכנסה לחדר, כעסה גובר על הצורך לוודא שהם בסדר בחושך שהשתרר בבית. מה זה, שוב אתם עושים את השטויות האלה. אמרתי לכם אלף פעם להפסיק עם זה! הילדים קפאו במקום לרגע, מבוהלים מהחושך ומהכעס של אימם. זה לא משחק, אמרתי לכם, אי אפשר לזמן את האלים כל הזמן, זה משגע את החיים. קיצרתם את כל החשמל בבית. אפילו המחשב נכבה והייתי באמצע שיחה עם אבא, אני לא יודעת מתי אראה אותו שוב. אוף. אוף. אוף. הדמעות חנקו אותה והיא אותן. הבכור הדליק פנס קטן שמצא על הרצפה. הקטן המשיך לבכות בפחד והאמצעי קרא לרגע, אבא, אבא. עכשיו תסדרו פה, היא דרשה בהחלטיות, אני הולכת לסדר את החשמל. אבל אימא, סנגר הבכור, זאת לא אשמתנו. הם מבקשים את זה. אנחנו לא רוצים שהם יכעסו. די, ילדים, מספיק עם השטויות האלה. אתם יודעים שאבא אמר לא להתעסק עם האלים כשהוא לא בבית, זה מסוכן. היא התכופפה והרימה כמה צעצועים לאור הפנס. אימא, קרא הבכור וכיוון את אלומת האור אל פניו, מביט בה ומצהיר בידענות – הם אוהבים את מאדים. את הדם של מאדים, אימא. הם רוצים לעזור לאבא, ואנחנו רוצים שהם יאהבו אותנו. הם צריכים קורבן, אימא, זה מה שהם אוהבים. די, תוציא לך מהראש את השטויות האלה, באמת, אני לא יודעת מאיפה זה בא לך. זה לא בריא. היא הביטה בהם לאור הפנס, בפיג'מות, מרוצת המשחק עוד ניכרת בפניהם. תחושת אשם איומה מילאה אותה; ילדים בלי אבא מחפשים קרבה אצל ישויות זרות, מעלים את בובותיהם קורבן. היא ראתה את הצבע בפניהם, את האודם השוטף כל חיוורון, והיה לה ברור כשמש, כירח וכמאדים – הם מתגעגעים. עכשיו קדימה, אני הולכת לסדר את החשמל ואחר כך נסדר כאן ונלך לאכול פנקייקים. אולי עוד נצליח לדבר עם אבא אם נעשה את זה מהר. אוף, אימא, רטן השני, זה לא כיף, הם כבר התחילו לענות לנו, הם כבר היו פה. עכשיו הם יבקשו דובי חדש מחר. די, שום דובי חדש, מספיק עם זה, זה מלא כסף הדברים האלה. הולכים לסדר את החשמל ולאכול, קדימה. הם נכנעו, מתחילים לאסוף את הצעצועים ולהניח אותם במקומם, הראשון הרים את הדובי וליטף אותו בהערכה. השני התקרב לאימו בחיוך של חן ותחנונים – אז אפשר לפחות להתפלל קצת? אחרי זה נסדר את החדר, מבטיחים. היא ניסתה, אבל לא הצליחה להתנגד לחמידותו. היא נאנחה עמוקות. בסדר, אז קדימה, תסתדרו בשורה. מהר, יש לי דברים לעשות. הם התייצבו זה לצד זה בהתרגשות. מי רוצה להתחיל? היא שאלה בקול, אני! אני! אני! צעקו כולם יחד בהתלהבות. קדימה, אבל אחרי זה אתם מסדרים את החדר, בלי ויכוחים, ברור?
בחוץ, למעלה, ירח צלל אל מזל טלה, מאדים נסוג ממזל עקרב, כוכבים רקדו כאלים, ילדים כבני צאן.
אלעד נבו בן שלושים ושלוש, חי ברמת הגולן. כתב ומבקר ספרות בישראל היום. עורך סְפָר – כתב עת לספרות חורגת שראה אור לאחרונה.