הבאר השביעית | ולריה פילחין

הבאר השביעית אינה בדיה.
נכון, פרופסור יוחנן אלקלעי, ההיסטוריון הנודע של העיר ופרשן מקראי בעל מוניטין עולמי, קבע במחקריו הרבים שבמקור היו חמש בארות, ושבמרוצת השנים התווספה באר שישית בעקבות שינויים טופוגרפיים, אך למעשה באר שביעית לא הייתה ולא נבראה מעולם.
הרי כולם יודעים ששבע הוא בסך הכול מספר טיפולוגי.
חוץ מזה, משלחת הגאולוגים מאוּניברסיטת תל בוקר מצאה רק שישה מקורות מים באזור, שניים מהם עדיין פעילים. זו הייתה עובדה ואי אפשר להתווכח עם עובדות.
נוי בלומברג, ספרנית אולם היַּעץ של המרכז האוניברסיטאי בר גיורא, ידעה זאת היטב. עובדות הן עובדות, ועם עובדות לא מתווכחים. אבל נוי גם ידעה שהבאר השביעית אינה בדיה, ושעובדות יכולות להתאים את עצמן לסיפור.
הרי באמת היו רק שישה מקורות מים באזור. אבל הדליים ששולשלו אל קרקעית הבאר השביעית לא שאבו מתוכה מים. בכלל, אם במהלך ההיסטוריה היו אי אילו דליים ששולשלו אל תוך הבאר, מוטב היה אילו היו יורדים מלאים, וחוזרים ריקים לחלוטין, מדיפים ניחוח מתכתי קלוש.
נוי דחפה עגלה עמוסה בספרים לתוך מעלית, לחצה על כפתור קומת המרתף ושלפה את הטלפון הנייד מכיס מכנסיה. במקלט לא תהיה קליטה והיא רצתה לוודא שלא פספסה שום הודעות חשובות. היא אף פעם לא ידעה כמה זמן תימשך ההאכלה.
היא קיבלה הודעה אחת, מהמנהלת שביקשה עדכון בתום משמרת הערב, שהכול עבר כשורה ולא היו הפתעות. נוי גלגלה עיניים ותחבה את הטלפון בחזרה לכיס.
איזה הפתעות כבר יכולות להיות? חשבה בקוצר רוח. כולה להאכיל את הבאר המטומטמת.
נוי הייתה הצעירה בצוות הספרניות באולם היעץ שהיו אחראיות על תחזוקת אוספי הספרייה, תמיכה בהוראה ובמחקר, מתן עזרה לסטודנטים, והקפדה שהבאר תהיה שבעה. ולמרות שהיו לה שני תארים מתקדמים, ואף שהייתה חרוצה ושירותית והפגינה מקצועיות בעבודתה, עדיין הרגישה לעיתים שהספרניות האחרות מתייחסות אליה בהתנשאות, רק מפאת גילה. אחרי הכול, נוי הייתה בשלהי העשור השלישי לחייה, בעוד שחלקו הניכר של צוות הספרייה נשק לפנסיה.
טוב, אולי לא רק בשל גילה. נוי הייתה ישירה ומוחצנת, והתקשתה להסתיר את היעדר יראת הכבוד שלה כלפי דמויות בעלות סמכות. במוסד ציבורי מבוסס כמו המרכז האוניברסיטאי, ובו נורמות התנהגות החקוקות באבן, דרכי פעולה מסועפות ומסורות ביורוקרטיות עתיקות יומין, נוי הזדקרה בנוף הארגוני כמו ג׳ירפה בשדה אוכמניות.
אבל נוי אהבה את עבודתה והתייחסה במלוא הרצינות לתפקידה באולמות הקריאה. היא אהבה לעבוד עם הסטודנטים, אהבה לטפל באוספי הספרייה, ובהחלט אהבה להיות חלק כה חשוב – אם כי בלתי־נראה – במחקר הנעשה במרכז.
היא פשוט שנאה להאכיל את הבאר. זו הייתה מטלה משעממת ומעיקה והיא בהחלט חשה ששני התארים שלה היו מבוזבזים על המטלה הזו.
דלתות המעלית החליקו לצדדים בקומת המרתף, ונוי גררה את העגלה החורקת החוצה. אחד הגלגלים היה עקום, ולכן כל ניסיון לדחוף את העגלה ישר הוביל אותה בחינניות ימינה, ונוי נאלצה לפצות על כל תנועה בעזרת מלוא כובד משקלה. היא רטנה מתחת לאפה, גערה בעגלה על מגרעותיה וקיללה את הבאר.
אך הערב הבאר לא הייתה אשמה. מצב רוחה של נוי היה עתיד להידרדר מרגע שד״ר יששכר הילל נכנס לבניין הספרייה בתחילת המשמרת שלה. ד״ר הילל היה ראש המחלקה להיסטוריה ומקרא, בן טיפוחיו של פרופסור אלקלעי, ומסוג האנשים שתמיד שימחו את הסובבים אותם בהסתלקותם מהחדר. הוא היה גבוה, כחוש וחיוור, בעל משקפיים שחורים מרובעים שאהב להרכיב על קצה אפו. ככל הנראה, שיערה נוי, מכיוון שזה סיפק לו את העונג העילאי להביט בזולתו מלמעלה.
ד״ר הילל נכנס אל אולם היעץ בהבעה טרודה. עיניו התרוצצו ובחנו את הנוכחים. הוא עשה את דרכו אל הדלפק, וברגע שעיניו נחו עליה, שפתו העליונה השתרבבה מעלה בסלידה. ״מה זה, את לבד פה? אין מזכירות אחרות?״
ד״ר הילל לא חיבב את נוי, בלשון המעטה, אבל מבחינתה היה הדבר הישג ראוי לשבח. בעוד שהספרניות האחרות היו זוטרות כל כך בנוף הווייתו, עד כדי כך שהגדיר אותן "מזכירות מדופלמות", נוי התברכה בכינוי ייחודי משל עצמה – "החוצפנית מקומת היעץ". זאת לאחר שהד״ר לא הצליח להוביל לפיטוריה על כך שביקשה ממנו בנימוס להמתין לתורו בזמן שעזרה לסטודנטים.
אוקיי, אולי בשלוש הפעמים הראשונות ביקשה זאת בנימוס. בפעם הרביעית – כשהילל האשים אותה בבזבוז זמנו ופלרטוט חסר בושה עם הסטודנטים – היא העירה שאם אין באפשרותו לגלות סבלנות, מומלץ כי יחזור לגן חובה.
לפיכך – שימוע. לא, לא פיטרו אותה. בכל זאת כבר הייתה לה קביעות. אבל היא קיבלה אזהרה, מהסוג שנאלצה לקחת לתשומת ליבה.
פיה של נוי נמתח לחיוך פלסטיק, כזה שאף לא התיימר לערב את עיניה. ״ערב טוב, ד״ר הילל. לא, אני חוששת שלא. במשמרות ערב יש צוות מצומצם. רק אני, מנהלת הספרייה והשומרים. במה אוכל לעזור?״
״תקראי למנהלת,״ הוא פטר אותה בלי להניד עפעף והתחיל לעיין בהפגנתיות בספר שבידו.
נוי נאנחה. ״לא נראה לי שיש צורך בכך. אני אשמח לעזור לך. איזה ספר אתה מחפש?״
״מ-נ-ה-ל-ת,״ קולו התנשא בטון מתנגן. הוא אפילו לא הרים את מבטו.
״אני בטוחה שהיא עסוקה. תרצה שאמסור לה משהו?״ שאלה נוי בקול הכי ניטרלי שלה, מנסה לשכנע את עצמה שתחושת הסיפוק שתקבל מלירוק לו בפנים לא תשתווה לטרחה של שימוע נוסף ומכתב נזיפה בתיקה האישי.
ד״ר הילל הרים את עיניו מהספר ונעץ בה מבט חודר. צבע עיניו – אפור – לא הפתיע את נוי.
״אני רוצה שתפסיקי לחמם את הכיסא,״ הוא אמר בקול מדוד. ״תקומי ותלכי לקרוא למנהלת הספרייה. עכשיו.״
חיוכה של נוי נמתח עוד יותר, והיא הכריחה את עצמה לקום ולעשות את דרכה אל משרדי ההנהלה. אם הוא שמע צעקות נישאות משם, שבוקעות מהן מילים כגון ״פוץ״ ו״חרא של בן־אדם״ ו״בטח עשה את הדוקטורט שלו אצל ד״ר מנגלה״, הרי שלא הראה זאת כאשר נוי חזרה לבסוף בליווי המנהלת.
למעשה, ביקש רק למצוא ספר בקטלוג הספרייה. פעולה שהיה יכול לבצע בעצמו באחת מעמדות החיפוש הפתוחות לקהל הרחב. פעולה שנוי בהחלט הייתה יכולה לבצע עבורו אם הוד רוממותו אינו מעוניין להקליד. ואף על פי כן ראה לנכון להטריח את מנהלת הספרייה.
כשחשבה על כך, הבינה נוי שגם אותו קיבלה בירושה ממרגלית, שאותה החליפה בתפקיד לפני כמה שנים, יחד עם חוברת הנהלים המתפוררת שנכתבה בכתב היד של קודמתה, המשרד הלא ממוזג והמחשב המקרטע. ובד בבד ירשה גם את חובותיה במשמרות הערב וההאכלות.
בתום כל משמרת ערב, כאשר השומרים הבריחו סטודנטים משתרכים מהאולמות, כיבו אורות ונעלו את דלתות הכניסה לספרייה, תפקידה של הספרנית התורנית היה לעבור בין קומות הספרייה ולחפש אחר ספרים ישנים, מרופטים, או כאלה שלא היה בהם צורך. היו אלה ספרים ממגוון הנושאים הנלמדים במרכז האוניברסיטאי בר גיורא: היסטוריה וביולוגיה, פיזיקה, חינוך ומקרא, הנדסה רפואית וספרות עולם, תקשורת ופסיכולוגיה וכימיה גרעינית. היו אפילו כמה ספרי מתמטיקה של בנימין גור. כל הספרים האלה היו נאספים לעגלה ונלקחים לקומת המרתף על ידי הספרנית התורנית.
בפועל, קומת המרתף של הספרייה לא הייתה מרתף כלל וכלל, ובמפלס זה השתרע עולם ומלואו של מסדרונות, מעברים נטושים, מחסנים ומשרדים שנראה שרגל אדם לא דרכה בהם שנים. הייתה שם אפילו נגרייה. ומדוע המרכז האוניברסיטאי היה זקוק לנגרייה שיצאו ממנה בעיקר ארגזי עץ שהינם גדולים מספיק להכיל אדם בוגר? נוי העדיפה שלא לשאול.
בכל מקרה, לנוי, כמו לכל ספרנית אחרת במשמרת הערב, היה מסלול קבוע וידוע מראש בקומה זו. שמאלה מהמעלית נמתח מסדרון משובץ נורות פלורוסנט בוהקות שהקנו למקום מראה של אותם מסדרונות בסרטים אשר הובילו לחדרי הוצאה להורג. בסוף המסדרון היה על התורנית לפנות ימינה ולעקוב אחר המוזיקה המהדהדת שבקעה מהקירות, זו שאיש מעולם לא הצליח לגלות מה מקורהּ. במקום שבו המוזיקה כמעט נאלמה, ניצבה דלת ברזל כבדה אדומה ועליה שלט "הכניסה לעובדי הספרייה בלבד". מאחוריה השתרך עוד מבוך של מסדרונות, מחסנים וחדרי מקלחת (למרבה ההפתעה), אשר בסופו, אם לא הלכת לאיבוד עד כה, הגעת לחדר קטן שהתאורה היחידה בו היא הלפידים הנעוצים בקירותיו.
במרכז החדר נפער בור שחור עם שוליים מאבן מסותתת שנשחקה במרוצת השנים על ידי ידיים נואשות שלא הצליחו להיאחז. כעת השוליים בהקו כאבן חן מלוטשת. בתחתית הבור הייתה הבאר השביעית, זאת שלא שאבו ממנה מים מעולם.
הטענה ההיסטורית הרשמית של המרכז האוניברסיטאי בר גיורא היא שאבן היסוד של בניין הספרייה הונחה בשנת 1971 על גבעה פסטורלית בידי אנשים אידיאליסטים חדורי מטרה אשר הפריחו את השממה המדברית וייסדו עיר שברבות השנים הפכה שוקקת חיים.
למעשה, אבן הפינה הונחה – הוטחה בחבטה, למען האמת – אלפי שנים לפני כן מעל הבאר השביעית על ידי אנשים מבועתים שזה עתה ניצלו ממוות ודאי, אכזרי, והיו חדורי מטרה למנוע ממה ששכן בתחתית הבאר לצאת החוצה. בשנת 1971 כמה אידיאליסטים סקרנים על גבעה פסטורלית גוללו את האבן הצידה, וזכו לחיים די קצרים כדי להצטער על כך. מאורע טרגי זה הוביל בסופו של דבר לייסודו של מסדר הספרניות במרכז האוניברסיטאי בר גיורא.
נוי גנחה מעל העגלה, מנסה לדחוף את מלוא כובדה מעל מפתן עקום נוסף של דלת. הם עשו מה שעשו, חשבה ברוגז, ועכשיו אני תקועה עם השמרטפות הזאת.
סופסוף הצליחה לעבור את המפתן הארור ולפנות שמאלה לאורך המסדרון, מתעלמת מהמוזיקה. בסופו של המסדרון חיכתה דלת מקלט כבדה ומסורבלת עם מנעול יחיד חיצוני.
בעודה מקללת את העגלה, הוציאה נוי את צרור מפתחות המחסן, מצאה את מפתח המקלט והושיטה יד אל המנעול.
אך מייד קפאה במקומה.
המנעול היה פתוח, תלוי על ידית הדלת, ודלת המקלט עצמה הייתה מעט פתוחה.
נוי בהתה בדלת דקה ארוכה, ליבה הצטמק בחזה. רגע לפני שצרור המפתחות נשמט מאחיזתה, הידקה סביבו את אצבעותיה וחשה את המתכת הקרה נוגסת בבשרה.
לפחות ידעה בבירור שלא מדובר בחלום. סיוט. מפגן בלהות.
היא הכריחה את עצמה להתרכז. סט המפתחות הראשי היה בידיה. למנהלת היה מפתח מאסטר שפתח את כל הדלתות בבניין (גם את אלה שנוי ממש לא רצתה לגלות מה נמצא מאחוריהן), אבל לא היו עוד עותקים. המפתחות שבידה היו שמורים במגירה נעולה מאחורי דלפק היעץ מאז הקמתה של הספרייה, והעמדה הייתה מאוישת על ידי שתי ספרניות לפחות בכל רגע נתון. חוץ ממשמרות הערב, כמובן, שבהן השומרים ידעו לפקוח עין על העמדה. כמו כל הספרניות, נוי ידעה היטב אף פעם לא לנטוש את העמדה בלי ליידע את השומרים תחילה, ולכן מעולם לא עשתה זאת.
למעט הערב, כשיששכר הילל דרש לראות את המנהלת.
ד״ר יששכר הילל הידוע לשמצה, שאפילו השומרים למדו לא להישיר מבט אליו, חס וחלילה, שלא לפגוע בכבודו. יששכר הילל הנכלולי, שאחת לזמן מה דרש גישה ישירה למחסני הספרייה בטענה שהספרניות מסתירות ממנו ספרים בכוונה.
בטנה של נוי התהפכה.
״אין מצב,״ מלמלה לעצמה, ראשה זע מצד לצד בחוסר אמון. ״אין שום מצב בעולם…״
נוי נטשה את העגלה מאחור ונכנסה לתוך החדר הראשון שנפרש מאחורי דלת המקלט. נורה חשופה בודדה במרכז התקרה הפיצה אור צהוב קלוש. על קיר מרוחק היו תלויות הודעות לציבור על אפשרויות התגוננות מפני גז חרדל ומספרי טלפון של מפעילי המקלט מהמועצה האזורית תְּעָרים. מימינה, בחדרון ללא אור, היה סט מקלחות ראשון. המחסן הראשון בהמשך היה חשוך, אך בשני האיר אותו אור קלוש. נוי עקבה אחרי האור, עוברת מחדר לחדר, ממסדרון למסדרון, עד שהתחילה לשמוע קולות.
זמזומים, חשבה בהתחלה, כי לא היה אפשר להעלות על הדעת שאלו היו קולות אנושיים. היא עצרה במקומה, מקשיבה לרעש ומנסה לפענח את מה ששמעה. לאחר רגע הבינה שמדובר בשני צלילים משולבים.
המהום של באר גוועת.
ומזמור. קול זמרה אנושית, עולה ויורדת, שהתמזג עם נהמת הבאר.
היא התגנבה קדימה, מצמידה את גבה לקיר ומנסה להציץ פנימה מזווית שתסתיר אותה מהאיש שהיה בפנים.
מהאנשים, תיקנה את עצמה. היו שם כמה וכמה אנשים, לבושים בגלימות שחורות עם ברדסים שהסתירו את פניהם.
נוי גנחה וכיסתה את פניה. לא עוד כת… למה במשמרת שלי?
היא ספרה בחדר שבעה אנשים, מתגודדים סביב הלוע הפעורה של הבאר. זרועותיהם היו פרושות ונישאו מעלה, וגופיהם נעו בקצב המזמור. היא לא הצליחה לזהות את המילים, אבל השפה נשמעה לה מוכרת, מהשפות העתיקות שנתקלה בהן לעיתים בעבודתה עם חוקרים במחלקה ללשון שמית.
המזמור לא היה משנה. תחושת הקלה שטפה אותה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שסטודנטים ששמעו שמועות על הבאר הצליחו להתגנב לאחד המרתפים. אבל הם אף פעם לא הגיעו עמוק כל כך בסבך המסדרונות. בטח שלא לבאר עצמה. בדרך כלל, הם נהנו מערב של תחפושות מפחידות, חריזת חרוזים בלטינית או באשורית, שאחד מהם הצליח לפענח חלקית מאי אילו מגילות גנוזות או סודיות, ושתייה מרובה. כאשר שום שדים לא הופיעו למלא את מאווייהם הכמוסים ביותר, הם הסתלקו בסופו של דבר, נושאים זיכרונות חביבים של מסיבה מוצלחת במרתף.
פעם אחת רינה, ספרנית ממדור קטלוג, מצאה שניים מהם בפינה בחדר, רדומים, עירומים ומכוסים בנוזל דביק שהדיף ריח פטל. רינה, כמו רינה, לא שאלה שאלות, אבל המליצה לשניהם לחזור הביתה להורים ולחשוב טוב־טוב על הבחירות שלהם בחיים.
המזמורים והמסיבות מעולם לא פגעו באף אחד, חוץ מאשר בגרישה, המנקה שנאלץ לנקות אחריהן, תוך שהוא אומר דברי בלע על הצעירים של ימינו, וממלמל איך בזמנו אנשים היו מתורבתים מספיק להשתכר בבתיהם ולא ליצור בעיות לאחרים.
כל עוד אף אחד לא מצא את הבאר, או – חס ושלום – ניסה לקפוץ לתוך התהום, הכול היה בסדר. המזמורים לא הזיזו לבאר. גם לא הפולשים. שום דבר לא עניין את הבאר, כל עוד האכילו אותה.
נוי זכרה שכאשר התחילה לעבוד בספרייה ועברה לראשונה תדרוך האכלות אצל המנהלת, שאלה בקול חלוש ומבועת במה בדיוק הספרניות היו אמורות להאכיל את הדבר חסר־השם, העתיק והרעב שבתחתית הבאר.
ד״ר אזולאי, מנהלת הספרייה המרכזית במרכז האוניברסיטאי בר גיורא, הסתכלה עליה במבט האימהי שהיה כה מזוהה איתה, והורידה את משקפיה. ״ספרים, יקירה. מה חשבת? אנחנו בספרייה, לא בגן החיות.״
נוי נשמה לרווחה, והרשתה לעצמה צחקוק קלוש. ״לא, כי את יודעת, את שומעת סיפורים וכאלה. בסרטים זה תמיד בתולות, או ילדים, או –״
המנהלת צקצקה בלשונה. ״להקריב בתולות היה מקובל כשהיו מספיק בתולות בסביבה. זה אף פעם לא השתיק את הבאר להרבה זמן. ילדים היו עוד יותר חסרי תועלת. בכלל היו הרבה בעיות עד שהבנו מה הדבר הזה אוכל.״
״ספרים?״ נוי מצמצה.
״ידע. קורבן בתולות וילדים רק עורר את זעמה. מבינה?״ וכשהיא ראתה את הבעתה המופתעת של נוי, הנהנה המנהלת וחזרה על עצמה. ״ידע, יקירתי. ידע. בשביל זה מגיעים לאוניברסיטה, לא?״
נוי יכלה להתווכח על הנקודה הזאת, אבל העדיפה שלא. ״קיצר, הדבר הזה לא מסוכן.״
״זה לא מה שאמרתי,״ אמרה המנהלת, פניה עוטות ארשת רצינית. ״כל עוד היא מקבלת ספרים, הבאר שקטה. אבל היו זמנים…״ קולה נדם, מבטה נדד מחוץ לחלון וידה השחומה משכה את צמתה השחורה והעבה קדימה לנוח על כתפה. כששבה להביט בנוי, עיניה היו שוב ממוקדות. ״אנחנו מעדיפים שתאוותה לדם לא תתעורר שוב, נכון?״
הרגשה מוזרה החלה מתפתלת בתחתית בטנה של נוי. היא הנהנה לאט. באותו רגע רצתה לשאול בת כמה בדיוק הייתה המנהלת, כי למרות ההופעה המכובדת של גברת בשנות החמישים לחייה, כרסמה במוחה של נוי מחשבה שהייתה זו רק מראית עין.
היא לא שאלה. בסופו של דבר זה לא משנה. מה שחשוב באמת היה שספרים השביעו את הבאר ואת מה ששכן בתוכה, ושאיש לא ניסה להקריב בתולות או ילדים.
נוי הוציאה את הטלפון מהכיס, נדה בראשה בכעס על העיכוב, מנסה להתעלם מהפחד המכרסם. היא רצתה לנסות להשיג את המנהלת, לעדכן אותה על המתרחש ולאחר מכן לקרוא לשומרי הספרייה כדי שיבואו לפזר את המסיבה. זה לא היה מתפקידה של נוי לגרש סטודנטים שיכורים ממרתפים זדוניים.
כמובן שלא הייתה קליטה. אף פעם לא הייתה קליטה במקלט, אבל נוי ניסתה בכל מקרה. טוב, לא משנה, היא תעלה למעלה ותתקשר משם. לפי ההתלהבות במזמור שבקע מהחדר, לא נראה שהחבר'ה התכוונו לסיים בקרוב.
היא תחבה את טלפון לכיס מכנסיה בידיים רועדות, והטילה מבט אחרון בחדר לפני שהתכוונה ללכת.
פתאום משהו תפס את מבטה, והבטן שלה התהפכה. הדמויות המכוסות בברדסים זעו ונעו בחינניות מסונכרנת, אך ברגע קטן של שבירת קצב, גופיהם התפצלו והיא ראתה משהו שכוב על הרצפה. משהו כבול, מתפתל, וללא ספק אנושי.
פיה של נוי יבש.
בדיוק אז התנועה של האנשים התחילה לשקוט וקול אחד נשמע מבין המלמול המתמשך ברקע.
״חברים, עמיתים, חוקרים נכבדים,״ הרעים הקול, ואותו נוי זיהתה מייד. קול שרק לפני שעות אחדות תבע לראות את המנהלת. ״התכנסנו כאן היום, בליל ירח מלא, כאשר כוכבי הלכת מסודרים כחץ המורה לנו את דרכנו במשימתנו הלילה. ישר, רבותיי, ישר לעבר מה שליבנו חפץ. הלילה אנחנו פותחים את דלתות ארון הקודש. הלילה אנו לוקחים את מקומנו בין חכמים אגדיים. הלילה אנחנו הופכים לחלק בלתי־מבוטל בהיסטוריית העם. וכי מה אנו מבקשים?״
״סודות הטבע!״
״רזי היקום!״
״גילויים מדעיים!״
״חוכמת קדמונים!״
״תקציב מחקר.״
שתיקה השתררה.
״באמת, יוכי?״ דרש יששכר הילל. ״אנחנו הולכים לעורר לחיים יצור מיתולוגי שלא נראה בעין אדם אלפי שנים. את הבהמות, שהולך לתת לנו כל מה שאנחנו רוצים בעולם, ומה שאת מבקשת זה – תקציב?״
״אל תעשה לי פרצופים, ששי,״ גערה פרופסור יוכבד טל בקולה הרועד. ״לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לקבל משכורות מכל מיני קרנות אירופאיות חשודות.״
״מענק מחקר!״ הילל קפץ. ״מענק מחקר אחד. ואין שום דבר חשוד במחקר שלי, יוכי. אני מעמיד מראה אל מול החברה הישראלית. ואני עושה זאת לטובתנו.״
״למען האמת, אני רוצה להצטרף לפרופסור טל עם הקטע של תקציבים,״ נשמע קול שלישי, צעיר בהרבה מהקולות האחרים. צחוק ניכר בקולו, כאילו ניסה להקל את האווירה. ״גם אני לא אסרב לתקציב מחקר.״
״אף אחד לא שאל אותך, קלוצקי!״ נבח הילל. ״מי הזמין את הדוקטורנט מחינוך? מי לעזאזל –״
״היינו צריכים מישהו שביעי, יששכר. אל תתעצבן. שבע זה מספר טיפולוגי מסורתי, ובערב כזה, עם מה שתכננו… נראה לי מתאים.״
״אני מבקש להבא, פרופסור אלקלעי, בלי יוזמה אישית, אוקיי?״
נשמע צקצוק רם ואחת הדמויות הניפה את ידיה בתסכול. ד״ר כהן מהמחלקה לכימיה, אם נוי זיהתה נכון לפי הקול. ״אולי נמשיך כבר? אני לא יודעת מה איתכם, אבל החלוקים האלה מגרדים ולא כל כך נוח לי לעמוד פה עם ה– ה– הקורבן פה מסתכל עליי. אולי פשוט נדחוף אותו פנימה ונסיים עם זה?״
קולות התייפחות עלו מהבחור השרוע על הרצפה. הוא ניסה להגיד משהו, אך פיו ככל הנראה היה חסום, ורק יבבות עלו ממנו.
״מי יש לנו פה, בכלל?״ שאל פרופ׳ אלקלעי, בעודו מתכופף לבחון מקרוב את הקורבן.
הילל פטר אותו בהינף יד. ״סטודנט שנה ראשונה. הנדסת תוכנה, נראה לי. הוא לוקח את הקורס שלי כקורס כללי ושואל יותר מדי שאלות.״
נוי מיצתה את רף הסבלנות שלה. הפחד שבעבע בה התחלף בבת אחת בכעס, והכעס עלה על גדותיו. לא רק שלא היה להם מושג עם מה הם מתעסקים, ולא רק שהם חשבו שיוכלו להקריב חיי אדם כדי למלא רצונות אנוכיים ומטופשים, אלא שהם גם התכוונו להאכיל בסטודנט שנה א להנדסת תוכנה באר קדומה שניזונה מידע? הנדסת תוכנה? שנה א?!
הבאר תזעם כל כך מהרעב והעלבון, שבטח תקיא את מה ששוכן בתוכה ותכלה את כל העיר על שוכניה.
מבלי לחשוב יותר מדי – נטייה ידועה, לדאבונה של המנהלת – נוי בעטה את הדלת פנימה ונכנסה לחדר.
״תגידו לי, התחרפנתם לחלוטין? מה לעזאזל נראה לכם שאתם עושים פה?״
מר מיכאל קלוצקי, הדוקטורנט, קפץ בהפתעה וצעד אחורה בניסיון להתחבא מאחורי פרופ׳ אלקלעי. פרופ׳ טל הסתובבה להביט בנוי, גופה המקומר מזִקנה התיישר בן רגע, מוכן לפעולה. כמה מרצים אחרים מיהרו, ללא תועלת, להסתיר את פניהם בברדסים. ד״ר הילל הסב את מבטו לעברה באיטיות, שפתו העליונה מתעקלת למשמע קולה.
״מי זאת?״ דרש אחד המרצים שטרם דיברו, ונוי חשבה שזיהתה את הקול הרדיופוני של ד״ר ברלין, מה שהעציב אותה נורא מאחר שלפני שנים, במהלך לימודיה לתואר הראשון, הוא כיכב בכמה וכמה מחלומותיה.
״החוצפנית מקומת היעץ,״ סינן הילל.
״באמת, ד״ר הילל, בוגר מאוד.״ נוי נדה בראשה באכזבה מדומה. ״לא אני זאת שמשכפלת במרמה מפתחות כדי להגיע למקומות שאין לי זכות להיות בהם ולעשות שם אלוהים יודע מה. ועוד עם קורבנות אדם.״ נוי הצביעה על הסטודנט המכורבל על הרצפה, ראשו המתולתל מורכן ויבבות חלשות עולות ממנו.
״לא הייתי נאלץ לשכפל במרמה אם לא הייתן מסתירות אוצרות תרבות שלי יש את הזכות המלאה להשתמש בהם!״ הוא רחש. ״אני לא יודע איך את והמזכירות האחרות גיליתן על המקום, אבל המוח המצומק שלכן לא יכול לחלום להבין את מלוא המשמעות של הגילוי הזה,״ ענה הילל בקול מאופק, זרועותיו משולבות על חזהו.
״אני מבטיחה לך שהספרניות והמידעניות של המוסד היו אמונות על הבאר הרבה לפני שהתחלת לרחרח באזור,״ השיבה נוי בקרירות, ומבטה נדד לעבר המרצים האחרים בחדר. ״ואתם, מכובדיי החוקרים, אין לכם דברים אחרים לעשות חוץ מלשחק במרתפי הספרייה? פרופ׳ אלקלעי? ד״ר ברלין? פרופ׳ טל?״
״את לא מבינה, חמודה,״ פתח פרופ׳ אלקלעי לאחר כחכוח בגרונו. ״זה לא מה שזה נראה…״
״זה נראה כאילו אתם הולכים לזרוק את הסטודנט המסכן הזה לתוך הבאר בתור קורבן, בתקווה לעורר את מה ששוכן בקרקעית. ובשביל מה? שלוש משאלות? איך זה מתחלק בין שבעתכם? לא עדיף לחפש מנורות להתחכך בהן?״
״את באמת חוצפנית,״ אמרה פרופ׳ טל בהערצה קלילה, מבטה בוחן את נוי מכף רגל ועד ראש. פרופסור אמריטוס במחלקה ללימודי נשים ומגדר, יוכבד טל הייתה פמיניסטית מיליטנטית, אך פרשה מחיי המחקר לפני שנוי הגיעה לספרייה. ובכל זאת, נוי שמעה עליה סיפורים רבים ותמיד חשבה ששתיהן היו מסתדרות.
נוי משכה בכתפיה וצעדה לתוך מעגל הנוכחים. היא רכנה סמוך לסטודנט והגניבה מבט לתוך הבאר. הנהמה השקטה שנוי למדה את משמעותה הייתה קריאת רעב שהדהדה מתוך לוע התהום החשוכה. השערות הקטנות שעל עורפה סמרו, ונוי ידעה שהבאר הייתה קשובה, הרי בחדר נכחו לא רק היא, הסטודנט ושבעת המרצים.
היא הסיטה את מבטה לעבר הסטודנט ומשכה החוצה את הסמרטוט שמישהו דחף לפיו. ״אתה בסדר?״
הוא ניסה להרים את מבטו, אבל נראה שראשו היה כבד מדי. ראשו המתולתל התגלגל על האבן ומבט לא מפוקס עלה ובהה אל תוך חלל החדר. ״נראה לי… הכול טוב…״
״סיממתם אותו?״
״הרגשנו שאכזרי מדי לזרוק אותו סתם ככה,״ ענתה ד״ר כהן, והסיטה את מבטה למראה הבעתה של נוי.
״טוב, חלאס!״ הכריזה נוי והרימה את ידיה לעבר הדלת. ״אתם יוצאים מפה עכשיו בעצמכם, או שאני קוראת לביטחון.״ ואז כששררה שתיקה, דרשה, ״בכלל עצרתם לרגע לחשוב מה אתם עושים פה? מה נראה לכם שאתם עושים פה? מה נראה לכם נמצא שם, בתוך הבאר? מה יקרה כשזה יתעורר? למה זה טוב? אף אחד מכם לא ראה מימיו סרטים? של מי היה הרעיון הזה בכלל?״
איש לא ענה, אבל מר קלוצקי הגניב מבט לעבר ד״ר הילל. נוי הייתה צריכה לדעת. היא פנתה להביט בו ומצאה אותו עומד קרוב מדי אליה. בטנה התכווצה, אבל היא התעלמה מזה. ״תמיד ידעתי שאתה נאד נפוח, ד״ר הילל, אבל אף פעם לא חשבתי שאתה טיפש. זה,״ היא החוותה בתנועת ידה על כלל החדר. ״כל זה, מה שניסית לעשות הערב, היה טיפשי. אין לך שמץ של מושג –״
״לך אין שמץ של מושג!״ הזדעק לפתע הילל, קולו ממלא את חלל החדר בזעם וזרועותיו נפרשות לצדדים ככנפי עטלף.
נוי קפצה ולקחה צעד אחורה.
״את כל חיי הקדשתי לאוניברסיטה הזאת!״ הוא צעק, לקח צעד קדימה ודחף את נוי אחורנית. ״כל חיי חקרתי ופרסמתי ותרתי אחר האמת, אחר ההיסטוריה! שלנו, של העם, של העיר! שנים קברתי בספרייה הזאת עשרות מאמרים וספרים, ואתן – אתן – כל הזמן הזה דגרתן על התגלית המרעישה של המאה!״ עורו החיוור הסמיק בלהט עם כל מילה, וריד אדום השתרבב במורד מצחו בדיוק באמצע. ״הייתי צריך לזחול במחסנים של הספרייה הלאומית כדי לגלות את קצה החוט שהוביל אותי לפה – לפה! לאוניברסיטה שלי! מי עוד יודע על זה? מנהלת הספרייה? הרקטור? מנכ״ל האוניברסיטה? כולם ידעו וכולם צחקו עליי כל השנים האלה! כל השנים האלה שחיפשתי – ואת, חוצפנית שכמותך, עוד מעיזה לדבר איתי – איתי! ד״ר להיסטוריה מקראית! – כאילו אני אחד מהסטודנטים המטומטמים שלך?״
נוי בלעה רוק וניסתה לקחת עוד צעד אחורה, רק כדי לגלות מאחוריה חלל ריק. לוע הבאר נפערה קרוב מדי, ולראשונה הבינה שאולי היה כדאי להתקשר למנהלת לפני שנכנסה לחדר. ובכל זאת, מבטה לא סר מפניו האדומות של הילל. אגרופיה נקפצו. ״הסטודנטים לפחות בדרך כלל חכמים מספיק כדי לדעת כשהם לא יודעים משהו.״
נוי ידעה שהוא ידחוף אותה, אבל עד לרגע האחרון לא האמינה שבאמת יעשה זאת.
את הדחיפה עצמה לא תזכור, אבל את הנפילה בתוך השחור האינסופי, שנדמה שנמשכה נצח, תזכור היטב. וגם את המחשבות התועות שחלפו בראשה בזמן הנפילה – האם מישהו יאמץ את הכלב שלה, האמפרי, אחרי שתיעלם? האם אליס הרגישה בדיוק כך בזמן שנפלה במחילת הארנב? האם יכאב להיות מעוכלת? ואז את התקווה הקטנה שדמה יעורר את המשהו מקרקעית הבאר ולפחות ד״ר יששכר הילל יהיה הקורבן הבא אחריה.
היא לא שמה לב שהפסיקה ליפול, אך לפתע ידעה שאינה לבד.
זרועותיה כבר לא התנופפו, רגליה לא בעטו באוויר, וההרגשה החלולה שנפערה בבטנה כמו בכל פעם שירדה במעלית, ואשר לפני רגע איימה להתפוצץ בתוכה, דעכה. במקום זאת היא חשה את החלל שמסביבה – חשוך ודחוס – וניסתה להבין מה קורה. נשימתה הייתה עצורה, והיא חשדה שאילו ניסתה לנשום, לא הייתה מצליחה. אבל גופה לא חש מצוקה, או לפחות כך היה נדמה לה.
האם ככה מרגישים כשמתים? היא ציפתה למנה גדושה יותר של כאב. אולי אור בקצה של מנהרה. שערי פנינה. מאזניים ענקיים עם נוצה בצד אחד. כמה בתולות חביבות. אפילו הייתה מסתפקת בזקן כחוש על מעבורת חצי שבורה ונהר הנשייה. אבל לא היה כלום.
למען האמת, כלום אפיין היטב את הווייתה ברגעים לאחר שהפסיקה ליפול. כלום חם, ורך, ולח, כמו הפנים של חלל הפה. ומבעד לכלום, המשהו.
כי בתוך הכלום היה איתה משהו. משהו שהיה נוכח מאוד, ואף שלא יכלה לראות אותו – למרות שלא יכלה לראות דבר באפלה האופפת אותה – ידעה שהמשהו הזה היה גדול. גדול כל כך שחלקיו בו זמנית נכחו פה, ובאלפי נקודות השקה אחרות מסביב לעולם, ובאלפי נקודות במהלך ההיסטוריה. כל כך גדול ועתיק, שהמשהו שכח לפני זמן בלתי מדיד שישנם דברים מחוץ לו, שיש עוד רצונות מלבד רצונותיו.
נוי פתחה את פיה לומר משהו – משהו טיפשי וחסר תועלת, ככל הנראה, כמו ״הלו?״ או ״מי שם?״ או ״בבקשה, אל תאכל אותי!״ – אבל פיה התמלא מייד בחלל הסובב אותה, חם ולח ורך. היא סגרה את הפה, מנסה לירוק החוצה את מה שנכנס. מנסה להתעלם מהטעם המתכתי והמלוח.
המשהו נגע בה, ועם זאת היה נדמה שמעולם לא הרפה ממנה. זה היה בתוך הגולגולת שלה ונספג בשערה, זחל מתחת לציפורניה, והבזיק לאורך מבוך עורקיה. זה דרש דברים.
רעב.
כן, אני יודעת. סליחה. יש עגלה שלמה שמחכה בחוץ, אבל… עיכבו אותי. טוב, לפחות יש אותי. לא שאני שמחה להיות הקורבן, אבל אם כבר…
המשהו זע שוב, חודר דרך נקבוביות עורה, בוחן את מרקם הג׳ינס הצמוד לרגליה, מפלח את המיטוכונדריות של תאיה, שוקל את הטבעות שעל אצבעותיה. המשהו שוב נגע בגולגולתה, זוחל תחתיה, אל בין פיתולי החומר האפור.
נוי רצתה לנשום נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמה, אך חששה שהחלל הרך והלח שמסביבה יחדור דרך נחיריה לתוך הריאות.
לפתע, המשהו נסוג, איטי ומשועמם, משאיר אחריו שביל רירי של שברי הבנה.
לרגע שוב היה סביבה כלום, שוב החלל הדחוס איים לחדור אל פיה כשפצתה אותו כדי לצעוק. אך ברגע ששפתיה נפשקו, נשימתה נעתקה מהעוצמה הפתאומית של תנועתה.
היא שוב נפלה.
הפעם כלפי מעלה.
והפעם אכן היה בקצה המנהרה אור. היא הושיטה את זרועותיה לעבר האור, צוהלת ששוב יכלה לחוש את גפיה. רגע לאחר מכן נתפסו אצבעותיה במשהו קשה, קר ומלוטש. היא הרגישה שלפחות כמה מציפורניה נשברו, אך התעלמה מהכאב ומשכה את עצמה מעלה, רגליה דוחפות כנגד קיר אבנים מתפורר.
צרחות הקיפו אותה, קולות של פחד ושל היסטריה ורחשי שלפוחיות שתן משתחררות. אנשים מסביבה נסו על נפשותיהם, אך נוי לא שעתה לכל אלה, מאחר שיכלה שוב לנשום. היא זחלה עוד ועוד כלפי מעלה, עד שהרגישה תחתיה קרקע מוצקה, אצבעותיה וברכיה נתמכות ברצפת אבן ישנה.
היא גמעה אוויר בלגימות ענק. חמצן נפלא! אומנם הריח היה קצת מעופש, ופיה עדיין מלא בטעם מתכתי, אך מעולם לא נשמה אוויר צח יותר.
״איך…״ נוי שמעה קול קלוש ומגומגם בוקע מלפניה, והרימה את פניה. היא ניגבה את עיניה שהיו מכוסות עכשיו בנוזל צמיגי אדום־שחור עם ריח של מליחות – למען האמת, ידיה היו גם מכוסות בנוזל זה – ומבעד לקווצות שיער שחורות רטובות ראתה את ד״ר יששכר הילל כורע על ברכיו, עיניו פעורות לרווחה, פיו מוסיף לגמגם, ״מה… איך… מה… מה…״ הוא היה היחיד מבין החוקרים שנשאר בחדר.
נוי כחכחה בגרונה, משכה באפה וירקה על רצפת המרתף ליחה בצבע אדום בהיר.
״לא תיזון מדם רעך, ד״ר הילל,״ היא אמרה לבסוף, קולה מהדהד עד אינסוף, כמו חדר מראות של צלילים. ״תקרא לזה אחווה מקצועית.״
מבטה נדד לעבר הסטודנט שעדיין היה שרוע על הרצפה אך עיניו היו ממוקדות בה עכשיו, בתערובת של בעתה ועניין. ״אתה בסדר?״ היא שאלה.
״יותר טוב ממך,״ הוא מלמל, ראשו המתולתל זע מצד לצד בתדהמה. ״את… זה דם?״
נוי הביטה מטה, מבחינה בזרועותיה המגואלות בנוזל כהה ודביק ובבגדיה הספוגים באותו נוזל. ״חשבתי שדיו, אבל אולי אתה צודק,״ מלמלה, אך לפני שהספיקה להמשיך, צעקה פראית פילחה את האוויר. עיניה קפצו מעלה בדיוק בזמן לראות את ד״ר הילל קופץ אל תוך התהום. זרועותיה נשלחו אחריו בתנועה לא רצונית, אך נגעו רק בשולי גלימתו, והוא נעלם לתוך השחור. היא סיננה קללה מבעד לשיניה ומיהרה אל שפת התהום, מבטה מנסה לחדור את החשכה ללא הצלחה. נוי עצרה את נשימתה והטתה אוזן לעבר הבאר, מחכה לשמוע קול רשרוש או זליגה או זחילה במעלה הבאר, כזה שיגיע מהמשהו העתיק ששכן בקרקעיתה.
אך היה שקט. הבאר שבעה.
נוי הביטה שוב בסטודנט, שבינתיים הצליח להתיישב. ״איך קוראים לך?״ שאלה.
״זבולון,״ ענה הסטודנט בשקט.
נוי מצמצה לעברו, חוככת בדעתה אם להגיד את מה שרצתה. ״ההורים שלך שנאו אותך, הא?״ נראה שהוא לא ידע איך להגיב, אז היא נדה בראשה. ״לא משנה. אז תגיד, זבולון, עברת כבר הדרכה של הספרייה?״

ולריה פילחין – עשור באקדמיה, שלושה תארים וחיים שלמים כגיקית לא הכינו את ולריה לעבודתה באחת הספריות האקדמיות בארץ. ספרנית במקצועה וכותבת בזמנה הפנוי, ולריה חוצבת את משכנה באיזורים האפרפרים שבין האקדמיה לספרות. וכדי להוסיף חטא על פשע היא גם נהנית מעבודתה. הסיפור המוצג כאן בפניכם שאוב בחלקו מהעולם האמיתי. לגבי איזה חלק בדיוק, זה נתון לשיקולכם.